שפלות

תכונת השפלות שאותה אנחנו לומדים היום, היא התכונה הכי חשובה. כי באמת היא הראשונה, כנגדה אנחנו נלחמים ונלחמים במשך הרבה זמן, עד שנכנסים לרוחניות. כי אז אנחנו קובעים את השפלות על החיים הקודמים שלנו, עד שאנחנו קוברים אותם. אחר כך אנחנו צריכים כל פעם כלפי המדרגה הקודמת להחליט שזו שפלות כלפי המדרגה הבאה. כי כל פעם העליות הן כלפי הבורא בעיניים עצומות, אז אנחנו כל פעם צריכים להחליף את הראש בהחלטה באמונה למעלה מהדעת. עכשיו פעם ראשונה, אנחנו לומדים איך עושים את זה.    

שיעור 1   17.11.16

אנחנו נמצאים בלימוד ובבירור הנטיות הפרטיות שישנן באדם, והן שונות מאוד ומנוגדות. פעם זו שפלות, פעם זו גבורה, פעם זו חולשה, פעם זה שוב גבורה וכוח. צריכה להיות גם המתקה וגם התקפה, הרבה מאוד הבחנות. אנחנו צריכים רק לבדוק ולהבין איפה לכל אחת ואחת יש מקום וצריכים להפעיל אותה, ולא שאחת יכולה להחליף את כולן.

אנחנו כאילו עוברים על כל אחת ואחת, ואומרים על כל אחת ואחת שהיא החשובה ביותר, כאילו שבאמת כל היתר לעומתה לא שוות. אין דבר כזה, אלא כולן ביחד ובהתמזגות הנכונה, כל התכונות האלו מביאות לנו את המצב הנכון. אנחנו יכולים למדוד אותן כלפי הטבע שלנו וכלפי הטבע ההפוך של הבורא. אנחנו יכולים למדוד אותן כלפי מטרת הבריאה, כלפי מצבנו בזמן ההכנה, בזמן המדע, בתקופות הגלות ובתקופות הגאולה, לפי כל מיני הבחנות.

לכן ודאי שלכל דבר יש מקום. כי בסך הכול מהתחברות האור בכלי, ואחר כך בלבצע ביניהם קשר ה-ו-י-ה, הה-ו-י-ה הזאת מתפרסת להרבה מאוד תכונות, פקודות, מעשים ופעולות עד שהיא מממשת את עצמה כך ששוב חוזרת מה-ו-י-ה דה-ו-י-ה דה-ו-י-ה, ממצב כביכול שבור שמתגלה המורכבות שבה, למצב של איחוד חדש. שדווקא מתגלה האיחוד הנעלה שבה, בתוך הה‑ו‑י-ה. שגם הכלי, החשיכה, הוא מעיד על האור כטוב, כשלם, כנצחי, כמעולה.

בעניין השפלות, דווקא קל למצוא את המקום שלה, כי השפלות היא כלפי הרצון לקבל שלנו. ואם הוא ירגיש את עצמו שפל, אז יוכל לקבל עליו את צורות המשפיע. ואחר כך צריך להתגבר, דווקא לא להיות שפל, כדי להגיע להזדהות, להשתוות, דבקות, חיבור וזיווג. לכן צריכים לראות מתי השפלות נמצאת כתכונה מיוחדת שאנחנו צריכים לדאוג לה ומתי לא. אלא כנגד זה, "ויגבה ליבו בדרכי ה'"[1], אנחנו צריכים דווקא לקבל על עצמנו אפילו חוצפה, וכולי.

בואו נלמד ונראה. אבל בהחלט מידת השפלות היא מאוד מאוד קשה למי שמתחיל את העבודה, כי האדם לא מסוגל לקבל את עבודת השפלות. זה לא סתם להרגיש שפל, אלא בזמן שמרגיש את עצמו שפל דווקא לבצע את הפעולות הכי גבוהות, עוצמתיות וחזקות, במצב שהרצון לקבל לא נותן לו שום כוח.

נראה מהכתבים, מהמקורות, הם יסבירו לנו את זה בצורה מיוחדת. באמת, הרבה כתוב על מידת השפלות. כל עוד שהאדם לא רוכש את מידת השפלות, לא מעכל על מה מדובר, לא מבין מה נדרש ממנו, איך הוא יכול להתעלות מעליה, הוא לא מבין את הגישה לעבודת ה'. זה לוקח שנים. לכן "רק הגיבורים אשר מידת סבלנותם", שזה גם שייך לשפלות, "עמדה להם", הם זוכים להיות בני אדם, ולא כך לזרום בזרמי החיים ככל הבריות.

 מי שממעט את עצמו הוא גדול

"21. אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי." ...

"אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי."

(זוהר לעם, פרשת חיי שרה 21) 

שוב, זה לפי אותו העיקרון "כשזה קם, זה נופל", אם אנחנו משתדלים להתעלות מעל הרצון לקבל שלנו, ולא לקבל אותו בחשבון. ישראל נקרא "לי ראש", בזה שאני מוריד את הראש הבהמי שלי ולוקח את הראש של הגדול, של המורה, של הבורא, וכך אני הולך קדימה.

לכן כאמור, מי שממעיט את עצמו, מי שמקטין את עצמו, הכוונה לראש הגשמי שלו, אז הוא מתחיל במקום זה לקבל את ראש העליון, וכך זה הולך. במידה שהאדם מסוגל לעשות זאת, במידה שהוא מבין שאין לו ברירה, אחרת הוא יישאר בהמה בגאווה הקטנה שלו, כמו טיפשון קטן, אם הוא מבין שאין לו ברירה, אלא ממש בכוח להחליף את הרגש והשכל שלו לרגש ושכל עליון, אז הוא מהשפל נעשה גדול ושלם. עוד נבאר.

"אך טוב לישראל אלקים לברי לבב". הנה ידוע, שאכין ורקין המיעוטין. היינו, כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה, זה בא למעט.

אי לזאת, בעניני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו. וענין השפלה שייך לומר, בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאוה. היינו, שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראיה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעינים עצומות, ולקיים תו"מ בתכלית הפשטות, זהו "טוב לישראל". שמילת "ישר-אל" הוא אותיות "לי ראש".

היינו שמאמין, שיש לו ראש דקדושה, אף על פי שהוא בחינת "אך". היינו שהוא בבחינת מיעוט ושפל. ואומר על ה"אך" הזה, שהוא טוב גמור. אז מקויים בו "אלקים לברי לבב". שפירושו, שהוא זוכה לבחינת לבר לבב, שהוא סוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר".

(בעל הסולם, " אך טוב לישראל ", כתבי בעל הסולם, שמעתי קמ"ג)

עד כמה שהאדם מבין שהשכל שלו לא יוכל לסייע לו ולעזור לו, אלא לגמור את החיים שלו כמו שנולד, בצורת בהמה, ולא בצורה נצחית, עד כמה שהוא מבין שהוא צריך ממש להוריד את הראש שלו ולהרכיב במקומו "לי ראש", "ישראל" , לקחת את הראש העליון ואז לפי זה לעבוד, שזה נקרא "למעלה מדעתו", אך ורק במקרה כזה הוא מגיע לשלמות.

לכן אנחנו צריכים להשתדל לחזק את החברה, שהיא תתמוך ותעזור ותעמוד לכל אחד ואחד כתמיכה, כעוגן, כיתד, על בטוח ובערבות, שהאדם יוכל להיפטר מהמחשבות, מהרצונות ומהחשבונות שלו. כל אחד מאתנו כאן חכם, בעל דעה, בעל ניסיון, ואם לא היה כך, אז כשמגיע לחכמת הקבלה נעשה תקיף וחכם, ודווקא בזה זאת עבודה.

זאת אומרת, השפלות נקראת שהוא מכיר שהוא לא יותר מבהמה קטנה, וחייב להרכין את ראשו ולקבל את הדעות של הגדולים, אם הוא רוצה להפסיק להיות בהמה. אנחנו רואים איך שהעולם מתקיים, אסור לנו לקחת מהם דוגמה. כי רואים את תחילת החיים ואת סוף החיים ומה הטעם בחיים.

"בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו כנ"ל, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר (ה') הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

מה שאין כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו."

(הרב"ש, "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

יש כאן שני דברים, דבר ראשון ההחלטה. אני מחליט שבאמת הראש שלי, החשבון שלי, הזיכרון שלי, הניסיון שלי, כל חכמת החיים שלי לא שווים כלום. אני רואה שכך זה בכל העולם. היום זה לא כל כך קשה, כי אנחנו רואים עד כמה כל העולם הוא ממש גולם. מה הם יודעים, מה הם מבינים, איך הם מחליטים וחושבים, ממש כמו איזו חבורת ילדים בארגז חול, איך הם מתנהגים, מה המהות שלהם, מה ערכי החיים שלהם. אלא אם אני חושב על עצמי נכון, הבעיה שלי מה אני עושה, איך אני יכול לקחת במקום הראש שלי, ראש של מישהו אחר.

יש כאן שני דברים, קודם להגיע להחלטה. אני מבין שאני לא מבין כלום, אני מבולבל, אני לא יותר מהאחרים, והעולם כזה, ואני כזה, כן. אבל מה זה להחליף את הראש שלי למשהו אחר? אם אני מחליף לדעות ברחוב, מה שיש לנו בכלי התקשורת, בבית הספר, בכל מה שלימדו אותנו, אז אני בזה נתמך על ידי כל העולם, ויש לי בזה איזה יסוד, בכל זאת כמו כולם. אם אני מחליף את זה לדעה של מישהו גדול, מקובל, מורה, אז עם איזה ראש אני עושה את זה? האם אני מחליף את זה לפי דעתי, אבל אני לא מכיר את הראש שלהם, של המקובלים שמייעצים לי כך וכך לעשות, אני כאילו עושה את זה ככה, "שיחליפו לי". מי מחליף? אם יש מנתח שמחליף לי, אז הוא חושב והוא יודע, אבל איפה הוא?

זאת אומרת, בהחלפת הדרך שלי בחיים שנקראת "החלפת הראש", אני צריך לעשות את זה באמונה, בכוח השפעה, למעלה מדעתי, ולא שאני מבין שזה רע ומחליף את זה למשהו יותר טוב. לא. זה לא נקרא "להחליף ראש".

יוצא שאני צריך לעשות את זה ללא שום חשבון. אין לי יכולת להבין את החשבון של המורה, חשבון הקבוצה, חשבון הבורא. את הקבוצה אני לא מרגיש, עדיין אין קבוצה, הבורא גם כן, המורה גם כן. לא יודע, או שאני משפיל אותו, או שלא מבין אותו. זו הבעיה.

זאת אומרת אפילו שהאדם מוכן להגיד שאני נמצא במצב הלא נכון, ולא יודע שום דבר מהחיים, ומה לעשות, אבל להחליף את הראש שלו לראש אחר, גם לא מסוגל, כי רוצה לעשות את זה בסגנון כמו בעולם הזה. אם מבין שדעה אחת יותר חשובה וחכמה מהדעה השנייה, ואז הוא מחליף. אבל להחליף למעלה מדעתו, זה אי אפשר.

זו הבעיה, שצריכים כאן אנחנו להצטייד באמונת חכמים ובתפילה שהבורא יעשה זאת. לנו אין כוח. אנחנו פשוט מביאים את עצמנו לקבוצה ולמורה ואם מבקשים, אם מוסרים את עצמנו בידיים שלהם אז הניתוח נעשה, ואז אני מתחיל להבין ולהרגיש שאפשר ללכת עם שכל ורגש חדש, עם הסתכלות פנימית חדשה, עם תוכנה חדשה בחיים שהיא לא לפי טבע המקבל, אלא לפי טבע המשפיע. ואז אני אקרא "ישר-אל" באמת אני רוכש לי-ראש.

יש כאן עניין של השפלה. אבל רק השפלה זה לא מספיק, להרגיש את עצמו שפל. אלא הוא צריך יחד עם זה להיות, "ויגבה ליבו בדרכי ה'", שירצה לקבל את הראש החדש.

וכאן עוזר רק אמונת חכמים ודבקות חברים וממש לעשות מאמץ. להבין שהוא בעצמו כמו שהוא, לא שווה, כמו שכתוב, אפילו נמלה יותר גדולה ממך, כי מקיימת בצורה אינסטינקטיבית את רצון העליון.

 ביטול עצמי זה מצב שבו האדם צריך להיות, או שזה המעשה שלו?

ביטול עצמי זה המצב שאדם צריך להגיע אליו בהחלטה עצמית.

האם יש הבדל בין ביטול, צמצום ושפלות?

כן. נניח שהכול נכנס למושג "שפלות". אבל בשפלות יש הכנה, החלטה, תכנית, מעשה ויציאה מהשפלות, לשם מה, מה משיגים על ידי זה, מה הוא מוליד וכן הלאה. לא כל שפלות היא טובה.

 אנחנו רואים בעולם הגשמי שבאמת זה הפוך. החוצפנים נראה שדווקא הם מרוויחים יותר. הבטוחים בעצמם זוכים להצלחה. איך אנחנו יכולים לפתור את הקושיה הזאת בתור מקובלים? איך להיות בו בזמן בשפלות ובביטחון עצמי?

אנחנו לא יכולים לקבל ביטחון מהעולם. על זה אנחנו לא מדברים, אלה אנשים שעדיין לא נמצאים במסלול שלנו. עליהם אנחנו גם לא מדברים, ואנשים שרוצים לקבל דוגמאות מהעולם הזה מכל המוצלחים האלו, "מוצלחים כאילו" בעולם הזה, אנחנו לא נמצאים יחד איתם. אנחנו כבר מדברים על דרגה אחרת, רמה אחרת של אנשים שבאמת מבינים שכל העולם הזה, אין ממי לקבל דוגמה ואין במי לקנא, ואנחנו רוצים להגיע לטעם החיים האמיתי ולא החיים האלו כמו שאנחנו רואים את העולם הזה. אם הוא רוצה עדיין לקבל דוגמת כוח וביטחון מאלו האנשים שנמצאים בניו יורק, בכל מיני הצלחות של העולם הזה, זה עניינו. אנחנו לא הולכים להשוות את עצמנו איתם.

אנחנו מדברים על אדם שנמצא בהתקדמות רוחנית איתנו כאן ומה בעבודה שלו, בדרכו הוא צריך כדי להתקדם. להשוות עם העולם החיצון, כבר עברנו את זה מזמן.

"כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא. "נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים. וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם". ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחוריים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים."

(הרב"ש, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב' ", כתבי רב"ש ב')

את זה אסור לנו לשכוח, וזו בעיה שאפשר לפתור אותה רק על ידי ערבות, תמיכה, ברית, כי אדם בעצמו לא מסוגל. הוא רואה שהוא נופל, יורד, כל העולם נעשה קצת יותר חשוך, אפל, יש לו כבר חוסר ביטחון, יש לו כבר ייאוש. ישנם אנשים שהם יותר נוטים לייאוש. יש גם כאלה שלא אכפת להם מכלום. ויש אחר שהוא בכלל כל הזמן שמח. ישנם כאלה שכל הזמן נמצאים בשכל הבריא, וישנם כאלה שבוכים כל הזמן. ועוד ועוד.

זאת אומרת, יש סטייה קטנה באופי של כל אחד ואחד, הסטיות האלו הן מאוד עמוקות, הן לא סטיות בהמיות גשמיות בלבד, שהן נעלמות בעל מנת לקבל. אלא אפילו שאדם יהיה בעל מנת להשפיע ויגיע לשורשו, הוא בכל זאת יהיה באיזה טבע משלו המקורי. ולכן אנחנו צריכים, כמו שכותב בעל הסולם, לשמור על כל הדברים האלה ולא לקלקל ולא לשבור אף אחד. אלא לתת רק מקום להתפתח, לפרוח, לכל אחד ואחד.

אבל אדם צריך בעצמו להבין שהעיקר בשבילו זה להתעלות מעל הייאוש, מעל חוסר האונים, מעל חוסר הביטחון, וכל הדברים האלה, ככל שאנחנו הולכים קדימה, הבורא בינתיים מגדיל בנו יותר ויותר כדי שאנחנו נוכל לקשור את עצמנו אליו. אחרת לא נזדקק לו.

לכן כאן זו הבדיקה הראשונה, או שאדם בורח לחיים שלו הקודמים, הבהמיים, כמו שאומרים לבית ההורים שלו, כמו ילד קטן, כך לחזור להיות שהכול יהיה בסדר, כמו אצל אימא, הולך לעבוד, לחזור הביתה, הולך לאיזה באר או מועדון, וכך מעביר את החיים שלו. פתאום זה נראה לו מלא משמעות, והכול יהיה בסדר.

מה עשית לפני שבאת לכאן? הלכת לכל מיני מקומות לבלות בערב? בטח האחד היה שם במושב שלו אצל הפרות והכבשים. והשני בטח היה כל הזמן מתקן את האופנוע שלו. וכן הלאה. זאת אומרת, יש נטיה מאוד ברורה לכל אחד, "אני חוזר לחיים שלי כמו שהיו קודם", הכול היה בטוח וטוב, ובצורה כזאת הכול מסתדר. אלה נטיות מאוד טבעיות וברורות, והבורא עושה את זה כדי להראות לאדם עד כמה הוא אפס, עד כמה הוא לא בעל ההחלטה. ואם יש מזל, האדם נשאר. אז 999 חוזרים לבהמיות שלהם ואחד נשאר ומתקדם. אבל בהתקדמות שלו הוא חייב להחליף את הראש.

כאן יש עניין של הבורא בורח, אבל כמו צבי, "כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו". אנחנו צריכים להבין, שבכל המשחק הזה הוא סך הכול משחק איתנו, הוא גם מאוד אכזרי, אבל במידה. וגם ערמומי, זה מעל הכול. ודאי שיותר חכם מאיתנו, כי כל החיים שלנו המחשבות והרצונות שלנו בו, בידיים שלו, ואז כך אנחנו מתקדמים, אם אנחנו לא שוכחים שהכול בא ממנו, שאין עוד מלבדו, וזה העיקר.

לפני שהאדם מתחיל באיזו מחשבה, הוא חייב קודם כל לנעול את עצמו על מקור החיים שלו, שזה מהבורא. ואחרי זה להמשיך מה שהוא רוצה, אבל כל הזמן עם המחשבה הזאת, אחרת הוא לא נמצא בקו האמיתי ותמיד יטעה. במיוחד בזמננו, כל העולם צריך לגלות שאין עוד מלבדו. כאן זה לא שכבר משך מאות שנה בגלגולים רבים עד שזה מצטבר ובא.

לכן "מחזיר פניו לאחוריו", זה מה שאנחנו צריכים לראות. מה זאת אומרת, ב"אחור וקדם צרתני"? שבכל מצב ומצב הבורא סובב אותנו ולכן אנחנו צריכים להיות בשפלות, במה? להשפיל את הראש שלנו הבהמי, בין הברכיים, כך כמו אצל הבהמה, שהראש שלה יותר גדולה מהתחת, וכך להעמיד את עצמנו על ארבע, בצורה כזאת נוכל פעם לקבל ראש של האדם.

אז צריך כמה שיותר להתחזק במורה, בבורא, בקבוצה, בכל הלימוד, לא לברוח מהמערכה, והבורא כדי לחזק את הקשר הוא דווקא כל הזמן מנענע אותנו, ומראה לנו עד כמה שהקשר הוא רופף, וכך אנחנו צריכים להתקדם. יש כאן הרבה דברים, אבל העיקר זה כל הזמן לחזק ערבות, ברית, קבוצה, כל התנאים של הקבוצה, או שאני בורח וזהו. אחד  מהשניים.

כמו שאומר רב"ש, אתה רוצה לך תעשה חיים בחוץ כמו בהמה. או תשקיע את עצמך כאן בעבודת האדם, אבל לא כאן ולא שם אתה לא מרוויח שום דבר. שם לפחות יהיה לך כמו לבהמה איזה תענוג. פעם היינו רואים פרות או סוסים, איך שהם אוכלים איך שהם נהנים מזה, ממש אני זוכר שכל הגוף של הסוס היה ככה רועד אפילו, עד כמה שהוא אוכל ונהנה. הרב"ש היה אומר "הוא נהנה מהחיים". ככה זה. פעם היה טעם בזה. היום אין טעם לא בזה ולא בזה.

לא ברור מה זה להחליף את הראש, לראש של העליון?

פחות, ופחות מילים. מכל עשרות השאלות אתם צריכים לקחת שאלה הכי ברורה, הכי נפוצה, הכי חשובה. לא לקחת שאלות של מתחילים שהם מבולבלים ולא יודעים על מה הם שואלים, אלא שאלה שנמצאת בגובה שלנו. מי שרוצה להתקדם שיקפוץ אלינו על ידיים שלנו, אנחנו מוכנים לעזור. אבל לא להתחיל עם שאלות של מתחילים.

מה זה נקרא להחליף את הראש? זה נקרא ללכת בראש חדש, שהראש החדש אלה מחשבות של השפעה, ולכן זה נקרא "אמונה", והיא למעלה מהראש שלנו שנקרא "למעלה מהדעת". יש עכשיו דעתי, ואני הולך למעלה מדעתי. מה זה למעלה? במה שאומרים לי החכמים מה אני צריך לעשות. אני צריך לסגור את העיניים שלי כביכול "החכמות", וללכת לפי מה שאמרו לי. אם אני רוצה באמת להחליף את הראש. או שאני רוצה להישאר בהמה. כאן זה המצב של ההכרעה, אחד משניים, וכדאי שאדם יכריע פעם בחיים ויחליט ויגמור עם זה.

ישנם כאלו שמסוגלים לעשות את זה בפעם אחת, יש כאלה שבכמה פעמים, אבל כל הזמן להתנדנד יש כאלה שעד סוף החיים נמצאים בנדנדה הזאת, וזה לא טוב.

השפלות, לפחות עד כמה שאני מבין, היא ההפך הגמור מהגאווה.

לא. השפלות לא מוחקת את הגאווה, זה מה שאמרתי בכמה משפטים לפני שהתחלנו את הקריאה. בעולם הרוחני אנחנו מדברים משני כוחות, כוח הבורא מעל כוח הנברא שכך אנחנו מרכיבים זה על זה, ולכן אין לנו תכונה אחת שמבטלת את השניה, אלא הפוך, עד כמה שנראה לנו שהיא מבטלת, היא מחזקת אותה, ולכן "ויגבה ליבו בדרכי ה'", והשפלות "עקב ענווה יראת ה'".

בנקודה הזאת בדיוק השאלה שלי. איך אפשר להגיע לנקודה של שפלות אמיתית נקיה שלא נכנסת שם גאווה.

למה לא נכנסת? ההיפך אני אומר לך, נכנסת גאווה.

זאת אומרת אם אני מרגיש שאני נמצא בנקודת שפלות אני צריך להרגיש גאה בזה?

גם כן, ודאי.

איזה סוג של גאווה זאת?

גאווה שאני הולך למעלה מהרגש והשכל הבהמי שלי.

איך אני לא לוקח את הגאווה הזאת לעצמי, לשימוש עצמי שלי?

אבל אתה זורק את עצמך, אתה משפיל את עצמך ובזה אתה גאה.

וזה נכון להיות גאה בזה שאני מרגיש שפל?

אתה הגעת עכשיו ליחידה נבחרת שהיא נקראת "עובדי ה'". ביחידה הזאת כל אחד שנכנס הוא שם את הראש שלו תחת הגיליוטינה, חותכים לו ראש אחד ומרכיבים לו ראש אחר, והוא מוכן לזה. כל המחשבות, כל הרצונות, כל החשבונות שם. איפה שם? איפה שכל הראשים, נופלים לפח. אתה מתאר לעצמך?

אני מתאר לעצמי.

למה אתה לא גאה בזה?

האמת שאני גאה.

אתה הגעת למצב שאתה יכול להחליף. היה לך ראש של חמור, לחבר היה ראש של סוס, לעוד חבר היה ראש של כבש, לעוד אחד ראש של קוף, אתם מתארים לעצמכם איזה ראשים יפים, ועכשיו לכולם יש ראש של אדם. מה זה אדם? הדומה לבורא, מחשבות, רצונות, חשבונות. אתה מבין במה אתה גאה?  

אתה גאה בזה שהוא נותן לך כוחות, רצונות, בחר אותך מכל מיליארדי האנשים שאתה כן תסכים לזה, שאתה תרצה את זה, שאתה תיתן לו אפשרות לעשות את ההחלפה הזאת. אתה לא מתגאה? כתוב, "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אתה צריך להתגאות. להתגאות בשפלות שאתה מגלה בשכל ורגש הבהמיים שלך. שדרך אגב הוא עשה לך, אבל אתה היית צריך להחליט.

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים. וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה. ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א). נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה"."

 (הרב"ש, "קידוש החודש", כתבי רב"ש ג')

אם מסכימים לקבל, אפילו במידה הכי קטנה, כמו שיש במולד הלבנה מצד ימין. הלבנה כשהיא גדלה, היא גדלה מצד הימין, ואחר כך כשהיא מתחילה להיות חסרה, אז צד שמאל מתגבר יותר ויותר, עד שגם הוא נעלם. אז אנחנו צריכים לקבל אותה במולד, זאת אומרת בדרגה הכי קטנה, לכן היא משנה את הפאזות שלה, את הגודל שלה, האמונה. ודורשים מאיתנו, רק כך להסכים עם הדברים הקטנים. ואז אנחנו יכולים להתקדם יחד עם זה, הבורא כבר יעזור לנו.

אבל לקבל בהחלטה הראשונה, שאני עובר מהשמש, מלהשתוקק לשמש, ללבנה, לירח, שאני לא רוצה להיות ניזון מאור החמה אלא מאור הלבנה. זאת אומרת בכמה שאני מסוגל להיות תלוי בשמש, ולא בכמה שהרצון לקבל שלי רוצה לבלוע אותה. כך אנחנו מעמידים את עצמנו כלפי הבורא, שבאים ומכוונים את עצמנו אליו, רק לפי גודל האמונה, שאת זה מראה לנו הלבנה בכל השינויים של המראה שלה. "אז כזה ראה וקדש", זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

בכל המהלך הזה יש את העניין שאנחנו גאים כלפי העולם, שהם משחקים בחול והם כמו ילדים קטנים. אז כלפי מי השפלות? וגם יש את העניין שהגאות נמצאת בתוך השפלות, איפה הגאות נמצאת בתוך השפלות?

אני לא יודע. אתה אומר עובדות משלך ומקשה עליהן.

לא, קיבלתי מרב כרגע. רב אמר את זה.

עוד יותר גרוע, העובדות שלך הן ממני ואתה מקשה על זה. אני אמרתי, גאות זה מתוך זה שאני בעזרת ה' החלטתי להחליף את הראש שלי, של חמור, לראש של אדם, כי קיבלתי את הראש של החמור שהיה לי קודם והחלטתי שזה בשפלות, אני לא רוצה את זה. ולא רוצה את זה לא בגלל שזה חמור וזה אדם, אלא בגלל שזה הפוך מהבורא, וזה דומה לבורא. יש בזה עוד דרגות, אנחנו לא מחליפים מיד ולתמיד את הראש, אלא כל פעם עד כמה שהפרצוף גדל, יש לו ראש חדש וגוף חדש. וכל פעם אנחנו צריכים לשדרג את ההחלטה שלנו.

יש לנו הזדמנות מיוחדת להציג את קבוצת נתניה, שהיום הם יחד איתנו תורנים, לכן נתניה בבקשה.

בדרך כלל אנחנו פותחים כל שיעור במילים, שהתכונה שאותה לומדים באותו יום זו התכונה הכי חשובה, היום לא עשינו את זה.

לא אמרתי?

לא.

תכונת השפלות שאותה אנחנו לומדים היום, היא התכונה הכי חשובה. כי באמת היא הראשונה, כנגדה אנחנו נלחמים ונלחמים במשך הרבה זמן, עד שנכנסים לרוחניות. כי אז אנחנו קובעים את השפלות על החיים הקודמים שלנו, עד שאנחנו קוברים אותם. אחר כך אנחנו צריכים כל פעם כלפי המדרגה הקודמת להחליט שזו שפלות כלפי המדרגה הבאה. כי כל פעם העליות הן כלפי הבורא בעיניים עצומות, אז אנחנו כל פעם צריכים להחליף את הראש בהחלטה באמונה למעלה מהדעת. עכשיו פעם ראשונה, אנחנו לומדים איך עושים את זה.

זה דבר שקורע את האדם מבפנים. כמו בדוגמה, "ביצחק ייקרא לך זרע, ותעלה אותו לעולה", שאתה צריך לשחוט את עצמך ובזה אתה תהיה חי. "הרוצה לחיות, שימית את עצמו". איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד? כאן אנחנו בדיוק לומדים מה שקורה. והלימוד הוא לא בשכל וברגש שלנו, שחסרה לנו איזו ידיעה ואז אנחנו נסכים עם זה. אלא איך אנחנו רוכשים כוח חדש, שהופך את החשיבה שלנו למשהו שלא היה קודם, מימד חדש.

זה בדיוק המנגנון. אני עובד בתעשייה ובתעשייה יש תופעה שנקראת ואקום. שפלות זה סוג של ואקום, האדם נכנס לריק, לריקנות נוראית ואז הוא שואב לעצמו את כל התכונות שבעולם, הכול הכול ביחד. גם הטוב וגם הרע נשאבים אצלו ביחד, ומתחילים אצלו בירורים מאוד מאוד חשובים. והכול זה בזכות השפלות, כי שפלות מראה על תת לחץ, על תת מצב ותת המצב הזה גורם לאדם לשאיבה ענקית של כל התכונות, ואז הוא נכנס לבירורים מאוד חזקים, ואפילו נכנס לעל לחץ. זאת אומרת יש לו כמעט התפוצצות מכל הרגשות שיש לו וכל הבירורים נכנסים למצב עליון, ואז הוא מגיע למצב שהראש שלו מתפוצץ והוא צריך להחליף אותו. כך יוצא במנגנון הזה, לכן השפלות זו תכונה מאוד חשובה.

זה נכון, אי אפשר להסביר אותה, עד כמה שאנחנו דרך השפלות מגיעים לאין סוף.

אם אני נכנס למצב שאני עומד מול אנשים ומדבר, איך אני יודע שהמצב שבו אני נמצא הוא שפלות אמיתית, איך אני יודע עם עצמי שאני בשפלות הנכונה או לא נכונה?

אך ורק לפי זה שאתה מחליף את הדעות שלך לדעות של הסביבה, לדעות של הרב, לדעות של המקובלים, אז נקרא שעברת את השפלות. אם אתה מסכים ללכת, שאין לך ראש, יש ראש לרב, יש ראש לקבוצה, יש ראש לבורא, אז על ידי שלושתם אתה יכול לעלות. ודאי שכאן זה ערבות וברית וכל המאור המחזיר למוטב, אבל רק לא עם המחשבות והרצונות שלך. הם תמיד יתעלו ויהיו יותר גדולים ואכזריים ותקיפים, כדי שתהיה לך יכולת החלטה.

"במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל". פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה."

 (בעל הסולם, "במקום שאתה מוצא גדלותו", כתבי בעל הסולם, שמעתי מ"ז)

סדנה

למה הבורא בהתחלה משפיל אותנו עוד יותר ועוד יותר עד שאנחנו מתחילים לקבל את המרות שלו ומבקשים דווקא "מאשפות ירים אביון"? למה אנחנו צריכים לרדת ובאילו תכונות, מידות, אנחנו צריכים לראות את עצמנו כל כך שפלים כדי משם להתחיל להכיר את גדלות הרוחניות? למה אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת ממצבים אחרים אלא דווקא מתוך שפלות, חוסר אונים, חוסר כוחות, צרות, בעיות, בקיצור ממצבים נבזים?

*

באיזה מצב שפל בדיוק אנחנו צריכים להיות כדי לעשות ממנו עלייה נכונה? מה בדיוק צריכים להרגיש במצב שנקרא "שפלות" כדי לעשות עלייה?

*

הבורא נמצא בשפלות כלפינו,  הוא מטפל בנו בכל מצב כמו אמא שדואגת בכל רגע ורגע, זה מתוך אהבה. אם אמא אוהבת את התינוק ומטפלת בו במסירות זה לא נקרא שהיא משפילה את עצמה, כן או לא? לא, למה? כי האגו שלה לא מתנגד.

זאת אומרת, השפלה יכולה להיות רק בתנאי שזה נגד האגו שלנו, שהאגו אומר, "לא אתה צריך לעמוד ככה, כמו תרנגול, בגאווה", ואין לך ברירה, אתה חייב להיות כמו איזה צפרדע, אז זה נקרא שאתה משפיל את עצמך. אבל אם האגו לא מתנגד, אז אין השפלה.

ואנחנו דווקא, כתוב כאן "המשפילים", צריכים להיות בשפלות, זאת אומרת האגו צריך כל הזמן לגדול ואני צריך כל פעם להתעלות מעליו יותר ויותר. אם אני מגיע נניח לאהבה אז אני כבר מתגבר על האגו או שאני כבר פועל יחד עם האגו שלי? או שהרצון לקבל שלי לא נעלם, לא מזדכך, ואני תמיד מעליו עם המסך? כתוב ש"קודם באונס ואחר כך ברצון", מה קורה לנו כאן? פתאום מרגישים בלבול? טוב מאוד.

  אז מה עושים? הבורא כל פעם מעלה לנו את מידת השפלות, זאת אומרת הוא מעלה בנו את האגו, הגאווה ומראה לנו עד כמה אנחנו צריכים כאילו כנגד זה להיות שפלים למרות האגו שלנו. מה אנחנו צריכים לעשות? איך אנחנו מתקדמים ברצון? איך אנחנו בונים את הגאווה שלנו "ויגבה ליבו בדרכי ה'" בהסכמה, באהבה? איפה כאן הרצון הטוב, החיבור, הדבקות?

*

אני רוצה רק להוסיף, שהפתרון בעצם פשוט, אם אנחנו מתגאים בזה שאנחנו הולכים עם מחשבות של הבורא, מחשבות של המורה, הקבוצה, הבורא, המקובלים, אם אנחנו הולכים עם זה קדימה בעיניים עצומות ובזה מתגאים, בזה אנחנו משפילים את עצמנו, כי אנחנו נכנעים תחתיהם, ומתגאים בזה שלוקחים אותם ככיוון הנכון. אז בכך אנחנו מצילים את עצמנו.

*

"כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות."

(בעל הסולם, "היתה כאניות סוחר", כתבי בעל הסולם, שמעתי קכ"א)

אתם רואים עד כמה שאנחנו לא יוצאים מ"אין עוד מלבדו". כל הזמן אנחנו מסתובבים סביב העיקרון הזה ש"הכל מיד ה'" ו"אין עוד מלבדו", ואם אדם נכלל בזה עד כמה שיותר ויותר הוא מתקרב למטרת הבריאה. וכל ריבוי ההבחנות שיש לנו בעבודה שלנו, עליות, ירידות, מצבים, שאנחנו מגלים פרצופים, עולמות, כל זה זה סך הכל באותו הבחן של "אין עוד מלבדו" בכל מצב ומצב. לכן האדם ששומר את זה, מתחיל לראות את כל מה שבא אליו בצורה נכונה, את שפלות עצמו, את הגאווה בזה שמחזיק ב"אין עוד מלבדו" בכוח אחד שבטבע, וזה כבר נעשה בשבילו כדרגות בעבודה.

אולי אפשר שניקח את "אין עוד מלבדו" גם כנושא?

 לא היה לנו? לא, אז בבקשה, נעשה את זה בשבת. אמנם שזה ממש כולל הכל. אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים לקבל את זה בפועל ולממש בכל רגע, זו כל התורה, זו כל הבעיה, אין יותר בתורה, "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" זו כל התורה.

אפשר לעשות הבחנה בין שפלות לבין התבטלות, איפה עובר הקו ביניהם, איפה משותף?

 הכל אפשר, תעשה את התרגיל הזה, ותספר לנו עליו אחר כך.

אם הבנתי נכון אז השפלות היא בעצם תכונה שיש בה שני קצוות, יש בה מצד אחד את אותה שפלות והכנעה, ומצד שני את אותו ביטחון, גאווה, גדלות, ביחד.

 כן.

 אלה שני קצוות שאוחזים בהם?

 כן, שני קצוות זה נכון אבל לא בשפלות עצמה. יש שפלות ויש גאווה, אז צריכה להיות גאווה בזה שאני הולך בדרכי ה', ושפלות בזה שאני מכניע את הבהמה שלי.

אבל אם אני מכניע את הבהמה שלי בלי שאני מכניע אותה בגלל הגאווה שאני הולך בדרכי ה' אז זו לא שפלות, זה משהו אחר?

 כן, נכון, אז מה?

 האם התכונה הזאת היא באמת תכונה שיש בה שני קצוות?

 אני הולך בשפלות מפני שאני רואה עד כמה הבורא שפל בזה שהוא מטפל בנו.

ולדבר הזה אפשר להגיע רק מתוך חיסרון והתכללות משותפת?

 אפילו מהתבוננות כללית בזה שהוא מטפל בנו, בשבילו אין שום הבדל במצבים שאנחנו עוברים, שום הבדל. כן, ממש כך כמו שכתוב "תבוא האם ותקנח את בנה", כן, אין לה שום בעיה עם זה מטעם האהבה וטיפול בקטנים, הוא מוכן לכל דבר.

 זה מבחינת היחס אליו, אני מנסה להבין מבחינתי כעובד, כמי שמנסה לעבוד.

  העובד של הבורא צריך להיות דומה לו, להשתדל.

 לכאורה יש פה שתי תכונות שהן כאילו הופכיות אחת לשנייה באותה תכונה שנקראת שפלות.

 לא, הן לא הופכיות.

 לא הופכיות?

 לא, שפלות וגאווה זה לא הופכי, הן שייכות לשני דברים הפוכים.

 הן לא באותה תכונה?

 מה זה באותה תכונה?

 אני מדבר על שפלות רוחנית.

 ב"שפלות" אני מדבר כלפי הראש הבהמי שלי, "גאווה" אני מדבר כלפי הראש החדש שלי שאני מרכיב במקום הראש של הבהמה.

 אני דורך על הראש של הבהמה בשביל הראש החדש?

 לא כל כך דורך, וגם מזלזל זה לא דורך. אנחנו מתייחסים בכבוד לכל דבר מפני שעל ידי הבהמה הזאת אני גם מתקדם, אני עולה להר ה'. כן, אני חי על ידי הבהמה, רק שאני נותן לה מקום וכבוד במצב שהיא עוזרת לי לבצע את העבודה.

השפלות יכולה להיות שפלות בלי אותה אחיזה בבורא, בלי אותה ידיעה שאני דבוק במשהו מעל?

 לא. אבל בכל זאת אלה שני נושאים שונים. אני עובד עם החמור שלי בשדה, אני צריך לכבד את החמור? כן, לתת לו אוכל? כן, כל מה שמתאים לו? כן, יש חוקים שאסור לי סתם להשפיל אותו? כן. יחד עם זה על די החמור, אני האדם מתעלה לעבודה שלי. לכן כאן מדברים רק על סך כל המדרגות ואני לא מזלזל בשום דבר בבריאה, בשום דבר, גם לא בזבוב הקטן.

 אני לא מזלזל אבל אני מכניע את זה, בשביל העליון?

 כן, כל העבודה שלנו היא לסדר את סולם הערכים.

איך אדם מקבל את ההחלטה שאתה מדבר עליה כל השיעור?

אני לא יודע מה לענות לכם. זה בכל רגע ורגע על ידי זה שאדם נכלל בקבוצה, מקבל דעת המורה, כמו שכתוב ב"שמעתי" מ. "אמונת רבו, מהו השיעור", ובצורה כזאת הוא מתקדם. בלי שהוא לוקח את זה בעיניים עצומות, אין, לא יכול להתקדם.

גם בחיים שלנו אתה מתקדם בעיניים עצומות, אתה לא רואה כלום, רק יש לך אמונה בהמית, טבעית, שאתה מאמין לגדולים, ואחר כך למורים. אתה זוכר איך שבאת לבית הספר? איך האמנת למה שמספרים לך. אחר כך אתה בא לאוניברסיטה, אבל שם כבר אתה חושב שיש לך דעת, לא, אלא זה העולם נותן לך תמיכה ולכן אתה מאמין, וכל החיים שלנו אנחנו כך מתקדמים.

ובפעם הראשונה שאנחנו לומדים איך להיות לא מכוונים על ידי הדעת הבהמית, שנמצאת בי כבר איזו דעה, רצון, דעת, ושאני רוצה להחליף אותה בעצמי למשהו יותר גבוה, כאן אנחנו נתקעים בבעיה. כאן אנחנו עושים חשבון, למה, איך, מה קורה, מה פתאום? האנושות חייבת עכשיו לעשות את ההחלטה הזאת, לכן היא מאבדת את הראש. על ידי מצבים קשים מאד יצטרכו לאבד את הראש, הראש הבהמי, שיתקדמו סתם לפי הדחפים, לפי אינסטינקטים, שמגיעים להם מהבורא בלי ידיעה שזה מגיע ממנו. עכשיו הם יצטרכו להחליט, "כן, אנחנו רוצים להתקדם מפני שזה מגיע לנו מלמעלה". זאת תהיה עבודה קשה מאד, למרות שבעזרתנו.

אבל אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו, כאילו שאני עושה לעצמי ניתוח, זה דבר שאין לעולם הזה. לכן בצורה רציונאלית אי אפשר להתקדם, כי הרציונאליות של העולם הזה היא בהמיות. כמו שנולדתי ילד, ואני בצורה אינסטינקטיבית שמעתי להורים, ואחר כך למורים, ואחר כך לכלי התקשורת ולכל מיני גדולים, כביכול. עכשיו אני מגלה שכל אלו הם שום דבר, כלום לא שווים. אני מזלזל גם בהורים, גם במורים, בכלי התקשורת ובכולם.

אתם רואים איך העולם מתקדם למצב שהוא עושה בירור, ביקורת על הכול, ואנחנו נמצאים לפני מהפכה מאד גדולה. זה לא סתם טראמפ צועק שם, עולה ומשהו, הוא לא יודע גם מה שמכוון אותו. אבל זו מהפכה מאד גדולה, שהאנושות נמצאת בהכרת הרע, שאיך שהיא התקדמה בכל אלפי השנים, זה פשוט היה בהמה. ועכשיו יצטרכו להחליף את התמריץ, את הגישה, את התוכנה, שצריכים להבין איך מתקדמים, למה מתקדמים, לאן. זאת מהפכה גדולה מאד מה שקורה עכשיו באנושות, הם לא מבינים עדיין, אבל זה כך.

לכן אנחנו צריכים קודם כל להבין מה עלינו לעשות, כי אז לאנושות יהיה יותר קל לקבל את הגישה החדשה. כי לצאת מבהמיות, שכאן זה כל כך מובן לי, שזה כאילו אני עושה, אבל אני עושה, זאת הבהמה דווקא, אלא אך ורק שאני מתנגד לבהמה שלי, ואני לוקח בכוח דעת העליון, שזאת השפעה, נגד השכל שלי הקודם שזאת הבהמה וקבלה, אז אני באמת מחזיק את הראש שלי בידיים שלי, ואני מחליט.

על כל מחשבה קטנה, על כל רצון קטן שאני מפעיל, אני צריך לעשות בירור והחלטה, ואחר כך מעשה. לכן יש לי ראש, תוך, סוף, הכול חדש, שאני מוליד, אני מעמיד ואני מבצע את זה. ולא שחיים כמו שכאן, בעולם הזה, ללא שום בירור וביקורת, חיים ככה, לפי הערכים שבעולם הזה קיימים. צריכים לחשוב על זה טוב טוב, עוד נדבר על זה, אבל בהדרגה. צריכים גם להתרגל לזה.

"איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם ית' הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.

ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו," שמפעיל את הראש הבהמי שלו. "אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות.

ושיפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושיפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.

כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל."

 (בעל הסולם, "מהו רם ה׳ ושפל יראה", כתבי בעל הסולם, שמעתי כ"ז)

 ואנחנו צריכים להיות למעלה מזה, שמה שאומרים לנו בני אדם, זה הכול דווקא מראה עד כמה שאנחנו שונים מהם. ונקווה שהשוני שלנו לכל העולם הרחב, הוא לכיוון שאנחנו יותר קרובים לבורא, ושונים מהם, אז שונים. עד כמה שעוד יותר ועוד יותר שונים, זה דווקא לטובתנו, אין לנו איתם מגע, הם לא יכולים להשפיע עלינו, ואנחנו כך יכולים להתקדם.

בוודאי כשנתקדם יותר ויותר, הם יותר ויותר יבזו אותנו, מפני שהם צריכים להצדיק את עצמם. ולכן ודאי שאנחנו נראה יותר ויותר מתנגדים לדרך ה'. לכן אנחנו צריכים להיות רגועים עם זה ורגילים לזה, שהעולם הוא יהיה מנוגד לנו, ולא יסכים יותר ויותר. עד שיבואו מכות כל כך גדולות, ואנחנו נוכל לפזר שם את החומר שלנו בצורה כל כך קרובה אליהם, נשתדל, שלאט לאט יסכימו איכשהו להבין, ירצו, יוכלו, שיש כאן גישה שכן, היא היחידה שיכולה להציל אותם ממש מהמוות.

לכן צריכים להשפיל את עצמנו בהפצה, צריכים להגביה את עצמנו בדרכנו, פנימית, ולהיות בשני הקצוות האלו מתקדמים. צריכים לקבל מהם את הגישה שלהם, דעה שלהם עלינו, בגאווה, למעלה. שהם לא יוכלו לנגוע בנו, בכל מיני אותם החיצים כביכול שהם מכוונים אלינו, מצד אחד. צריכים מצד שני להראות את השפלות שלנו, שמוכנים להיות איתם יחד, לשמוע ולעבוד איתם. וכך, בשני הקצוות האלה ממש להשתדל, עד שמה לעשות, כמו שההורים עם הילדים שלהם, אין ברירה, זה צער גידול בנים.

בקטע שקראנו בעל הסולם מחלק בין שפלות לענווה, והוא אומר ששפלות זה דווקא כשהעולם מבזים אותו.

זה שהעולם דוחה ומבזה זאת עזרה מהבורא, כדי שהאדם לא יתערב עם העולם. צריך ממש לברך את הבורא ולהודות לו.

אם היו עכשיו מתקרבים אליכם ובאים כל מיני אנשים, מדענים, פוליטיקאים, כלי תקשורת, והיו מושכים אתכם לטלוויזיה, לרדיו, לעיתונות, היו מדברים עליכם, עד כמה שאתם גדולים, עד כמה שאתם מיוחדים, הם היו מורחים אתכם על הרצפה, הייתם מסכימים לכל דבר, הייתם נמכרים להם בגרוש, בכלום.

לכן זה שבאים ורוצים להשפיל אותך ולעשות ממך מה שלא יהיה, זו עזרה מלמעלה. עזרה מלמעלה, שאתה בהכרח מתרחק מהם, ואת זה הבורא עושה לך. וחכה, כשאתה תהיה גדול הם יבואו אליך בהכנעה. כאילו "אתה גדול, אנחנו רוצים עכשיו לשאול אותך, אולי תעשה משהו, אנחנו נשלם לך הרבה כסף כדי שאתה תכתוב משהו בעיתון", וכן הלאה וכן הלאה, אז אתה אבוד. אם הבורא יעשה את זה, נקווה שיעשה את זה במצב שאתה כבר תוכל להתגבר.

הם בוחנים אותנו לשפלות.

לא הם בוחנים. זה מלמעלה הכול. מי הם? על מי אתה מדבר בכלל?

אני משתמש בלשון המאמר.

מי הם? הפרעות, אתה מייחס לבני אדם עצמאות? שהם מחליטים? שהם עושים משהו?

לא מתוך עצמאות. לא משנה לי מתוך מה, אבל אם הם בוחנים אותנו לשפלות אז יש להם עליונות. הם אלה שבוחנים.

בטח שיש להם הרגשת עליונות. דבר עם כלי תקשורת, תראה מה זה. "זה אנחנו. מי מבין אם לא אנחנו"?

השפלות היא כאן איזה מצב שאנחנו צריכים להשתמש בו, לצורך מה?

לצורך להשפיל את הגאווה והאגו שלנו בכלל.

ואז, כלפי אלה שבוחנים אותנו בזה?

לא כלפיהם, כלפי הבורא. מה כלפיהם אני עושה? על מה אתה מדבר בכלל? העבודה הפנימית שלי היא כדי להעמיד את עצמי באיזו פוזה כלפי כלי תקשורת, או כלפי מישהו עוד? כלפי מישהו בעולם הזה?

איך אני צריך להתייחס. כשהם מבזים אותי?

אתה צריך להתייחס לעבודת ה', שזה הבורא עושה את העבודה. מי בהם נמצא בבחירה חופשית, בפעולה חופשית? על מה אתה מדבר בכלל?

לא, אבל אני מרגיש בגדלות כלפיהם? כי הם עוד לא התקדמו, כי הם משחקים בארגז החול?

  אני מתייחס אליהם שדרכם, כך אני מקבל את יחס הבורא אלי. והיחס הזה צריך לקדם אותי למטרה. אני לא מתחשב איתם בעצמם. אני מתחשב עם הבורא שעושה לי כאלה תנאים.

מה מבחינת היחס הישיר.

ביחס ישיר בשטח, אני משתדל אחר כך להלביש את היחס שלי כלפיהם שיהיה מובן להם מה שאני עושה. נכנס למשא ומתן, עושה כול מה שצריך.

זאת אומרת, הם יבזו אותי ואני אבוא ואגיד להם, תשמעו תלמדו תגדלו תבינו.

לא. בשביל מה לי להגיד להם כך. לא. הם שמבזים אותי, אני בא אליהם ואני משתדל להיות איתם יפה. למה? כי דרכם אני מגיע לציבור.

אבל בתוך עצמי אני אגיד, שהם יגדלו הם יבינו.

בתוך עצמי, אין לי איתם שום חשבון בכלל, אין, הם לא קיימים בפני עצמם, הבורא הוא הקיים. אלה בובות שדרכן הוא מפעיל אותי, ומראה לי מה נעשה, מה הוא רוצה.

הם בובות יותר ממני?

בטח.

אז הם יותר שלמים.

כבהמות ודאי שהם יותר שלמים, לכן אין לי כלפיהם שום טענה.

יש לי מה ללמוד מהם.

נכון. שאני צריך עם בחירה החופשית שלי, להיות עובד ה' כמוהם. שהם נפעלים במאה אחוז ואני רוצה להיות מפעיל את עצמי במאה אחוז.

אז אני יכול אפילו לתת להם יחס של מורים. הם המורים שלי.

הם דוגמה שלי ולא מורים, דוגמה. אני יכול להסתכל על החתול או על איזה בעל עיתון או על איזה ראש ממשלה ולהגיד, כל הכבוד. הם ממש בהמות במאה אחוז ומבצעים במאה אחוז רצון הבורא. איך אני עם ספקות, עם היצר הרע, עם הגאווה, עם כל מה שהבורא עשה לי כיצר הרע, פתח לי, איך אני יכול יחד עם זה להיות כמוהם. אם הייתי כמוהם כבר הייתי בדרגה שלי בגמר התיקון.

מניו יורק שואלים מה ההבדל בין בושה לשפלות?

בושה זאת הרגשה. שפלות זה המצב שאליו אני צריך להביא את עצמי.

 "מכתבך מיום י"ג תשרי קבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: "מכיר אני בשעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי". עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי למד אותך תורה חדשה זו?

[...] ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.

אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.

אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.

הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עמך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עמי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשפלות שלך, בלי שום למודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עמי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בבטול הישות דרך הנזכר לעיל."

 (בעל הסולם, אגרת כ"א, כתבי בעל הסולם)

היום איתנו בתורנות קבוצת סרביה וקרואטיה. זכות הדיבור שלכם, דברו.

חברים, אנחנו מקשיבים לשיעור על השפלות ואנחנו רואים שזאת באמת התכונה שאנחנו צריכים כדי שנוכל להתחבר. אנחנו אולי היחידים בעולם שבאמת יש להם את האפשרות, ואת ההזדמנות לעשות את זה. אנחנו היחידים בעולם שיש להם את ההזדמנות להיות מחוברים בצורה כזאת, לכן זו גם המחויבות וגם ההזדמנות שלנו להתחבר. חברים, בשיעור הזה אנחנו באמת רוצים להרגיש בשיא השפלות. אנחנו רוצים ממש להרגיש בתחתית שבתחתית.

זה בהחלט המצב שאנחנו צריכים להרגיש אותו וכמה שיותר בעוצמה זה יעזור לנו טוב יותר. אבל לא לשכוח שהשפלות הולכת יחד עם הגאווה. כל דבר שאנחנו מגלים בדרך הרוחנית יש בו שני קצוות שאמנם מכחישים זה את זה אם הם נמצאים בנושא אחד, אבל מפני שהם נמצאים בשני נושאים, בנושא הבורא ובנושא הנברא, אז הם לא מכחישים זה את זה אלא דווקא מחזיקים ומגדילים זה את זה.

לכן יוצא ש"עקב ענווה יראת ה'". איפה שנמצאת גדלות הבורא, איפה שאתה רואה את גדלותו אתה מגלה את ענוותנותו. למה זה ככה? כי אני מגלה, בתכונות שלי, ולכן זה ככה קורה. לכן זה הכי קל להבנה עם שני הראשים. שאנחנו צריכים להחליף את ראש הבהמה בראש האדם, שאז בראש הבהמה אני משפיל את עצמי, ובראש הבורא שאני אדם, הדומה לו, שאני מרכיב עלי במקומו, אני מתגאה. ועד כמה שהפער ביניהם גדול, כך אני מתקדם.

בציטוט הוא כותב על להשפיל את עצמו בפני החברים. איך יכול האדם למדוד את עצמו כלפי הקבוצה שהוא לא מרמה שכאילו הוא בשפלות, אבל הוא מתחבא מאחורי זה בפעולות שלו?

לכן ניתנו לנו בפועל הקבוצה, המורה, הספרים והבורא. וכל זה יחד, מהווה לנו איזו צורה רוחנית. אם האדם לא מסכים עם המורה, זו בעיה. הוא לא יכול להבין שלפניו זה לא בשר ודם, אלא דעה שהבורא משפיע דרכו אליו את הכיוון שלו בחיים. אם הוא לא מקבל את זה, אז אין לו סיכוי להתקדם.

אחר כך, הקבוצה. גם זה כבר הולך לפי ההכוונה של המורה. כי הוא לא יכול להיכנס ולהיטמע בתוך הקבוצה ולבנות אותה כך שהיא תהיה הנשמה שלו, אם הוא לא שומע למורה. כך זה הולך, זו מערכת, אז אי אפשר לעשות אחד בלי שתיים, או שתיים לפני שמבצע את מספר אחד .

אחר כך "הבורא", שהדמות הזאת מתייצבת, כביכול הצורה הזאת, המושג הזה יותר נכון, בתוך הקבוצה. שאז יוצא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", וככה הוא מגיע לדבקות בבורא. אבל כל הדברים האלה חייבים להיות יחד. צריכים ממש מזל מהשמיים, כדי שיוכל להתקדם ולהיות מצליח בזה. ולכן הרבה יורדים.

אבל מורה קבוצה ובורא, הם הנקודות שבלעדיהן הוא אבוד.

[1] (דברי הימים ב', פרק י"ז, ו')

שיעור 2    17.11.2016

כבר דיברנו הרבה על מידת השפלות. זו מידה מאוד חשובה ומאוד מאוד מנוגדת לרצון לקבל שלנו, לטבע שלנו, רצון ליהנות. כי אם אני משפיל את עצמי אז ממה אני נהנה? חכמת הקבלה אומרת, אתה תהנה דווקא מזה שאתה משפיל את עצמך. איך זה יכול להיות, איך פתאום אני נהנה מאיזה עינויים? כן, אם אתה משפיל את הבהמה שלך, אז במידה שאתה משפיל אותה, אתה ממלא את עצמך עם דרגת האדם, הדומה לבורא.

זאת אומרת תכונות הבורא, ההרגשה שלו, הנצחיות שלו, השלמות שלו, כל התכונות האלה נכנסות במקום התכונות של הבהמה. תרוקן קצת, יש לך סך הכול רצון לקבל אחד, אם אתה מרוקן מקום מהבהמיות, נכנסת האלוקות ואז וודאי אתה תהיה שמח.

עד כמה שתשפיל את הבהמיות של כך שהיא לא תתפוס מקום, ותעלה גאווה בזה שאתה רוצה להתחבר עם האלוקות, אז האלוקות תמלא את המקום. וכך זה קם וזה נופל, זה נופל זה קם. כך אנחנו כל הזמן יכולים להתקדם. כמו מטוטלת, כך אנחנו מתקדמים.

 אבל כל פעם אותו מצב שקיבלתי קודם, האלוקות, שוב ייראה לי כאיזה מצב שפלות. למה אני צריך להיות בדרגה הרוחנית מספר אחת? אני רוצה להיות בדרגה מספר שתיים, ואז שוב אני מחליף, כל פעם מחליף ומחליף.

לכן עניין השפלות והגאווה הן הבחנות שצריכות להתחלף בנו בצורה תמידית, זו אחר זו, ובמקביל, ימין שמאל, שמאל ימין, שני הקווים האלו, וכך אנחנו נתקדם מהר לקראת המטרה. אמנם נראה כביכול שמידת השפלות היא מידה מאוד נבזית, לא, דווקא הפוך, אני מתגאה בזה שאני מזלזל באותה בהמה שבדרגתה נולדתי, "כולם כבהמות נדמו", אני מזלזל בה עכשיו יותר ויותר כל פעם, ובזה אני מתעלה מעליה לדרגת האדם, הדומה לבורא. 

לכן זו מידה מאוד חשובה. אנחנו מודדים אותה. לפי זה יש לנו יציאה מהאגו שלנו, לפי זה יש לנו יכולת לצמצם את עצמינו, להעמיד מסך, זיווג דהכאה. על מידת השפלות נבנה הכול, הכרת הרע בעצם בנויה כולה על מידת השפלות.

לכן הנושא מאוד חשוב, בואו נתקדם, מי שלא שמע יש לו הזדמנות לשמוע גם אחר כך.

 "עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו. ועל זה אנו מבקשים,(תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון",השכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם. ובמקום שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים. מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים... אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית. אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך? הלא הקב"ה נתן להם! לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום". 

                                          (הרב"ש, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר", כתבי רב"ש א')

 זאת אומרת הכל תלוי איך אנחנו מתייחסים לדבר. כי יש לנו דרגה של בהמה וממנה אנחנו מתחילים. בעולם שלנו אם אנחנו חיים לפי הראש של הרצון לקבל והתכונות שלנו שהן רצון להנות, וכולן נקראות כשל בהמה, בזה אנחנו כמו חיות שרוצות רק להנות מהחיים. אבל אם אנחנו רוצים להחליף את היחס שלנו למציאות ולהיות במידה כמו הבורא, להכיר, להבין, להרגיש את המציאות, להיות בכולה, אז אנחנו צריכים לעלות מדרגת הרצון לקבל לדרגת הרצון להשפיע שנקראת "אמונה", "השפעה", "אהבה", אנחנו צריכים להחליף את הרגש והשכל שלנו, את הראש שלנו. אני צריך להחליף את הראש שלי מדרגת החי לדרגת המדבר, את כל המחשבות שלי מדרגת הקבלה לדרגת ההשפעה, משנאה לאהבה.

לכן אני צריך לזלזל במה שיש לי היום, להוריד את זה בחשיבות, ומה שנמצא בהשפעה, באהבה, לעלות לרום המעלות. כאן ישנה הבעיה, כי ההפך, מידת ההשפעה, אהבת הזולת, חיבור, זה נמצא אצלי בזלזול, זה נקרא "שכינתא בעפרא". כי גדלות הבורא וחשיבותו, העוצמה שלו, הכול נסתר, ולכן אני מזלזל בזה. הוא לא נמצא, אני לא רואה אותו באופק, אני לא רואה, לכן זה נקרא "שכינתא בעפרא". פעולות הבורא כלפי הנבראים נסתרות, הן בעפר מפני שהן נסתרות.

אם הייתי רואה שזה משהו גדול, משהו חשוב, ואני מתחיל לפחד, סימן שאני מתחיל לכבד. ככה זה. אבל אם אני לא רואה אז אני מזלזל. מה לעשות? כתוב "רם ה' ושפל יראה", אני צריך לקבל תכונות מיוחדות כדי לראות אותו. כדי להתחיל להתקרב לבורא, אני צריך חברה, כי בחברה אני יכול לעשות תרגילים, ועל ידי התרגילים אני ארגיש איך להחליף את תכונת הקבלה שלי לתכונת ההשפעה. ובהתאם למידת תכונת ההשפעה אני מתחיל להרגיש את הבורא שנמצא בתוך התכונה הזאת, שמתגלה.

כי עכשיו תכונת ההשפעה היא כמו תכונת הקבלה שלי, זה כמו חיישן, כמו חוש שבו אני מרגיש כל מיני דברים בעולם. אחרי הראייה, השמיעה, הטעם, הריח, והמישוש שלי עומד הרצון לקבל והוא מברר מה טוב ומה זה וזה, "תסתכל על זה, אולי זה חשוב, תסתכל על זה,  זה יכול להיות מפחיד, תסתכל על זה, זה יכול להיות נעים, משם אפשר ליהנות, משם אפשר להרוויח, מזה תתרחק". הרצון לקבל מכוון כל הזמן את כל החושים שלי, "אל תיגע בזה, אל תסתכל על זה, דווקא על זה תסתכל, תראה איזה יופי, איזה תענוג יש לך מזה", וכן הלאה. הרצון לקבל שלי כל הזמן עושה כך, ואני רוצה שאחרי החושים שלי יעמוד הרצון להשפיע ואז אני אהיה כמו בורא. 

איך לעשות זאת? אומרים לי אתה צריך להחליף את הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזה אפשרי על ידי החברה. תעשה רצונך כמו רצונותיהם, כמו רצון הקבוצה.

אם אתה מכור אליהם, מסור אליהם, כמו אמא כלפי תינוק. כלפי ילד קטן אמא עושה במקומו הכול, הוא לא צריך לפחד, הוא לא צריך לשמוע, לראות, להרגיש, הוא לא צריך לחשוב על שום דבר. בצורה אינסטינקטיבית הוא מכור אליה, מסור לה והיא עושה בשבילו הכול. היא בשבילו ידיים ורגליים וחושים, הכול. כך אנחנו צריכים להיות בתוך החברה, שהחברה תשמש לנו כמו אמא.

 המסירות הזאת של כל אחד לחברה והחברה כלפי כולם, נקראת "ערבות". אני לא צריך יותר כלום, אם אני מסור לחברה, אני צריך להיות בטוח כמו תינוק בידיים של אמא. הכול בסדר, אני לא צריך לחשוב על שום דבר. אני בעצם הולך רק אחריהם, ומה שהם רואים ומה שהם מחליטים וחושבים, זה בכלל לא מדאיג אותי, העיקר להיות בדבקות איתם.

לאן הם מתקדמים, זה לא חשוב, למה? כי אם אנחנו כך עושים בתוך החברה, אז בתוך החברה נמצא הבורא, ולכן אין לי שום בעיה להיות דבוק אליהם, ללכת איתם בעיניים עצומות. זה עניין הערבות בתוך החברה.

 לכן יוצא שעניין שכינתא בעפרא, שהשכינה זה הקשר בינינו בקבוצה ואנחנו צריכים להרים אותה מהעפר. לכן כל אחד צריך להשפיל את עצמו, להיות בשפלות, ולעלות את חשיבות החיבור של הקבוצה כך שבמקום אני יש אנחנו, ואז בטוח שבתוך "אנחנו" מתגלה הבורא. זה פשוט מאוד, זה כל כך קרוב, זה ממש כאן בינינו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה גילוי הבורא לנברא.

לכן לבני אדם יש לעשות סך הכול רק צעד אחד קדימה ולא יותר. להיות מקושרים ביניהם בצורה שנקראת שכינה, ואז שם בפנים מגלים את הבורא. הוא נמצא, הוא נסתר, הוא יכול להיות מגולה בתנאי שהחברים מגיעים להיות מחוברים בערבות.

זה בעצם הכול. וכדי להביא אותנו לזה, אנחנו נמצאים בכל המטוטלת הזאת בחיים שלנו, בכל מיני אופנים, בכל מיני דברים, אבל זה סך הכול כדי להביא אותנו לחיבור הנכון, לגלות את הבורא. לכן להגיע לשפלות, להרגשת השפלות במצבנו, בזה שכל אחד בצורה אינדיווידואליסטית ממש נמצא בהפסד גדול, בחיים נבזיים, הוא משוטט בם כמו כלב או חתול ברחוב, אבל אם אנחנו מתחברים, יש כאן אפשרות לפרוץ למימד עליון, לחיים נצחיים ושלמים, זה הכול.

איך לתת דוגמה של שפלות אחד לשני בתוך העשירייה?

צריכים לתת, כן. אדם צריך להראות לאחרים עד כמה שהוא משפיל את עצמו כלפי העשירייה, כלפי המורה, כלפי הבורא. את הדוגמאות האלה אנחנו חייבים לתת. איך? בזה שאני מקיים את כול מה שמוטל עליי לקיים. אני צריך להראות דווקא בצורה מופרזת עד כמה שאני מסור. זה התנאי שבלעדיו לא מתקדמים.

אני זוכר שכשבפעם הראשונה הייתי עם רב"ש בבית חולים, אחר כך סיפר לי יעקב גרנירר, חתנו, כששאל אותו מישהו דתי, "מי זה האדם הזה ליד הרב?" הייתי אז בן 30 או 32 או 33, הוא ענה "תלמיד". הוא אמר, "כזאת מסירות נפש". הייתי אז עוד בהתחלה, אחר כך היה לי הרבה יותר קשה להיות במסירות.

בהתחלה הבורא נותן הזדמנות דווקא. זה כמו מי שבא לכאן ומוכן לעזור לקבוצה, להתכלל, לעשות כל מיני דברים, בהתחלה זה בצורה טבעית. אני זוכר שלא היתה לי שום התנגשות, שום התנגדות לזה. אחר כך הבורא מביא כאלו ספקות, כאלו בעיות, שאותה דוגמה שהוא נתן לך קודם, שהוא נתן לך רצון, ואחר כך כשהוא לוקח ממך את הרצון, זה כדי שאתה תוסיף את הרצון שלך להיות נכנע כלפי המורה או כלפי הקבוצה. זה מאוד קשה, אבל כך מתקדמים.

עד כמה האפשרות להשפיל את עצמי בתוך הקבוצה, תלויה בגדלות הבורא שאנחנו בונים בעשירייה?

אתה לא יכול לקבל את גדלות הבורא אלא לבנות אותה בעשירייה, ולפי גדלות הבורא שאתם בונים בעשירייה, לפי זה תוכל לבטל את עצמך, זאת אומרת את הראש הבהמי, ולקבוע במקום זה את הראש של הקבוצה שזה נקרא ראש הא-לוהי. אך ורק לפי גדלות הבורא שקיימת בקבוצה.

"הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" (יבמות קכ"א ע"ב).

היינו כשהאדם הוא בחינת צדיק, שהוא בזמן העליה, אז הוא מדקדק עמו, שתהיה כוונתו לשם שמים. היינו שלא לקבל סמיכה מהעליה זו, ויאמר שעכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מטעם שהוא מרגיש עכשיו תענוג בעבודתו. נמצא שאין זה לשם שמים, כי אין האמונה בה' גורמת לו להיות עובד ה', אלא התענוג הוא הגורם לו.

ומה הקדוש ברוך הוא עושה, הוא מפיל, נופל ממצבו הגבוה למצב של שיפלות. נמצא שנענש תיכף על המקום. וזהו מה שכתוב, "וסביביו נשערה מאוד", שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הזמן של צדקות. מה שאין כן, כשהאדם במצב של שיפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עמו, כי בין כך ובין כך הוא בשיפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שיקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם.

וענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה" (מו"ק ט"ז), שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית."

                            (הרב"ש, "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים", כתבי רב"ש ג')

 כל העניין הוא, שכשהבורא לוקח רצון, שנתן אותו קודם, ובמקום זה משאיר את האדם ללא רצון להתקדמות, שאין לאדם איזה תענוג ברוחניות, הוא לא יכול להתקדם. זה כמו אוטו שלא יכול לזוז. מה לעשות? לפעמים הוא יכול לעשות עבודות אחרות, ללכת לעשות איזו פעולה בחברה, בתורנות, במשהו, ולפעמים גם את זה הוא לא מסוגל. 

וכאן זה כל העניין של ההכנה ושל השפעת הסביבה על האדם. עד כמה שהוא מסוגל, ואני מוסיף לזה עוד, עד כמה שאדם מראש קובע את סדר היום שלו. עד כמה שלבוא לשיעור, ולבוא לצילום, ולבוא לשיחה, ולבוא לאסיפה, ולישיבת חברים, ולתת שיעורים לכל מיני קבוצות בקמפוסים, ולצאת להפצה בכל מיני מקומות, שכל הזמן יהיו ביומן דברים שאתה חייב לעשות. אין מה לעשות, אתה חייב, אתה רוצה או לא רוצה. וזה מאוד חשוב.

וכאן יש גם כל מיני אפשרויות, "אני חולה, לא מרגיש טוב, קר לי, יש לי צמרמורת, אדם חייב כל הזמן לחזק את עצמו וכך להתקדם. זאת עבודה. וכמה שאפשר לצמצם את הרגעים שנמצא כמונח ללא רוח חיים, מה שנקרא. בדרך כלל אז אדם נזרק לכל מיני משחקים, או ספרים חיצוניים, או טלוויזיה, תכניות במחשב שאין בהן שום צורך חוץ מבילוי הזמן. צריכים מיד, מראש הייתי אומר, לקשור את עצמו לכל מיני פעולות לפי הזמן, ואז מזרז את ההתקדמות.

"מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע. 

וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו."

(הרב"ש, אגרת ט', כתבי רב"ש ב')

זו שפלות אחרת, זו אפיסת כוחות. לא שהאדם קובע את השפלות, אלא הבורא מראה לו באיזו שפלות הוא נמצא. זו צורה אחרת של שפלות. וכך אנחנו צריכים גם להתקדם ולהודות על זה שמגלים לנו את השפלות בטבע שלנו. במצבים שעוברים, אדם צריך להודות על זה ולקבוע אותם בצורה נכונה, כל דבר במקומו.

אנחנו לא למדנו על מידת הייאוש?

למדנו, "ייאוש מכוחותיו עצמו".

ייאוש הכוונה היא לדפרסיה, דיכאון. ייאוש מכוחותיו זה משהו אחד, ודיכאון זה משהו אחר, זה כאילו ללא סיבה, זה בניתוק מהסיבה. אולי צריך ללמוד גם את זה, כי לחכמת הקבלה מגיעים הרבה אנשים כתוצאה מדיכאון, שמחפשים מילוי בחיים, שאולי זה יציל אותם. אנחנו צריכים לדעת את זה, צריכים ללמוד את זה.

היום אנחנו בתורנות של עשיריות מאוחדות, של אודסה, קרואטיה, פתח תקווה, נתניה, מוסקבה. בעבודה משותפת כזאת של עשיריות תורניות, במה כאן השפלות ובמה כאן הגאווה בעבודה?

הייתי אומר כך, בצורה פשוטה, יש דרגות בזה. שפלות זה שאתם צריכים להשפיל את עצמכם וכל הזמן לחשוב איך אתם משרתים אותנו. השירות הוא בזה שאתם חייבים לדאוג שיהיה לנו תמיד חומר למחשבה, להרגשה, לפעולה. אתם צריכים עכשיו להביא לנו את ההתקדמות בהבנת השפלות וכנגד זה איך אנחנו עובדים נכון עם המידה הזאת. כי אין מצב בדרך שלנו שצריך לבטל בנו את עבודת ה'.

אז שפלות צריכה להיות עבודה, מצבים יפים, טובים, בשמחה ובהתקדמות יפה. איך יחד עם הרגשת השפלות, אני שמח, אני מתקדם, אני כל הזמן בשירה, בהרגשה שאני נמצא ממש כמין מצליח. כי בזה שאני משפיל את עצמי, בזה אני מתגאה, מתרומם, ממש טוב לי, לא רוצה לעזוב את מידת השפלות. אני חושב שאין מידה יותר טובה ממנה. כך אתם צריכים להראות לנו את המידה הזאת שנפלתם עליה. שאצלכם בקבוצה הזאת שמטפלת, קבוצה 7 במוסקבה, בפתח תקווה קבוצה 7, נתניה, אוקראינה, אודסה, קרואטיה, סרביה, כולכם נמצאים ממש בתענוג להרגיש את השפלות, ובזה אתם מתגאים, במה בדיוק מתגאים, ושאתם אוהבים את המידה הזאת. ולא שאתם רוצים להיפטר ממנה, אלא כמה שאתם יכולים לבנות את המצבים הבאים לזה.

כעשירייה תורנית אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולהזמין היום את כולם לפעולה יוצאת דופן שתהיה ברשת זום, מ-18:30 עד 19:30 לפי זמן ישראל. זה אירוע של ישיבת חברים שהתחלנו עוד אתמול כאשר קיבלנו את השרביט מהעשירייה שהייתה תורנית, אחראית על הערנות שלנו אתמול, ובישיבת החברים של היום אנחנו מתכננים להעביר את התורנות שלנו לעשירייה הבאה.

היינו רוצים שזה יהפוך למסורת, כולם מוזמנים, הלינקים לזום יישלחו דרך סביבה טובה, ואנחנו רוצים להזמין גם את המורה שלנו, אותך, הרב שלנו. ובהמשך אנחנו מבקשים שקבוצת אודסה הגדולה תציג לנו את המשימה היומית שלנו להיום.

אני אשמח להיות בזה, רושם לעצמי.

 אנחנו מאוד שמחים שיש לנו את הזכות האדירה הזאת, להיות בעשירייה התורנית, שתהיה אחראית על כל העולם. הרבה מהחברים כבר הרגישו שהרב נתן לנו את האישור להיות על ההגה, ויחד עם כל הגאווה הזאת אנחנו ננסה לקבל את השפלות שעליה דיברנו היום.

יש לנו מצב מעניין, כי מצאנו בקלות מקום לתכונה הזאת של השפלות. המקום הזה הוא פנוי, נגיש, ואנחנו יכולים לקבל את תכונת ההשפעה דווקא מתכונת השפלות. יוצא שבמצב השפל ביותר אפשר להתרומם למקומות הגבוהים ביותר.

והמשימה שלנו היום, כל חבר בעשירייה מביא דוגמה של שפלות שגרמה להגדלת ההשפעה, לגדלות וחשיבות ההשפעה ואחר כך כל עשירייה שמצאה את הדוגמה הכי טובה חולקת אותה עם עשיריות אחרות.

לחיים!

יפה. זו דוגמה טובה לכל התכונות שלנו, כי אף פעם אנחנו לא מדברים על תכונה אחת אלא על התכונה וחברתה, ואיך מתוך התכונה הזאת אנחנו מתייחסים לטבע של האדם ולטבע של הבורא. ואז אנחנו רואים את הפער ואיך אנחנו יכולים להצליח לרכוש את התכונה המיוחדת שאותה לומדים.

חשבתי שצריכים קודם את השפלות לפני העשירייה, ורק אז לפני הבורא.

כן, ודאי.

זה לא יכול לבוא קודם, שהשפלות היא רק לבורא.

לא, זה ברור. זה לא שהעשירייה זו תחנה, אלא בתוך העשירייה, מה שאנחנו מגלים, אנחנו מגלים שם את הבורא. זה לא יכול להיות מתוך עטיפה אחרת. אני לא יכול לראות על ידה רק דרך העין. כך היא העשירייה, בה מתגלה הבורא. זאת אומרת, בצורה נכונה של עשירייה, ממה שמצטבר בנו שם, נעשה כפוקוס מיוחד, אז אנחנו מגלים את הבורא.

בדרגה הבאה יש טשטוש מרצונות חדשים ותנאים חדשים, ושוב אנחנו עושים את הפוקוס ומגלים את הבורא בדרגה 2. וכך בכל פעם.

השפלות היא הרגש או מעשה?

שפלות היא מעשה, מפני שאני על ידי השפלות קובע שחשיבות הטבע שבקו שמאל היא פחות מהטבע שבקו ימין. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אז כך אנחנו מכסים.

אני יכול לראות את הגדלות של החברים שלי, אבל האם זה נובע מזה שאני כבר בשפלות או שמתוך זה אני מגיע לשפלות?

גם וגם. תלוי מה גרם לזה. אני יכול לראות גדלות של החברים שלי מתוך זה שאני רואה שהם גדולים בשכל שלי ואז אני מקנא בהם כמו בחברה הרגילה. אבל אם אני משפיל את עצמי ורואה את הגדלות שלהם ולא בורח מזה, זה מה שמקדם אותי למטרה.

קראנו עכשיו שמקום השפלות שהבורא נותן, הוא מקום לגמרי ריק, שאין טעם בעבודה של אדם. והאמת שהבורא נותן מקום לריפוי.

אנחנו רוצים את השפלות מפני שזה מקדם אותנו לבורא. במידה שיש לי שפלות אני דוחה את הבהמה שבי, ואז במידה הזאת אני מתחיל להתעלות אליו.

איך האדם שלא מרגיש שום טעם בעבודה, שכמו שאתה סיפרת נופל ל"סרטים", איך הוא מזהה שזה מקום הריפוי שלו?

 זה לא מקום הריפוי. אם אני נופל סתם ויושב בייאוש, בדפרסיה, איך אני נמצא בטיפול? אני לא בטיפול, אני סתם שורף את הזמן. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

אבל איך מהמצב הזה הוא יכול לזהות שזה המקום שהבורא נתן לו?

זה לא המקום שהבורא נתן. הבורא נתן לי מקום טוב, להבחין בשפלות וממנה לעלות. ואני במקום לעלות נופל יותר ויותר, עד שמתנתק מהכול ואין לי שום רוח חיים.

ואיך הוא מזהה שזה מקום השפלות והוא צריך לקפוץ משם?

זה לא שפלות. שפלות זה שאני משפיל את הבהמה שבי. וכאן אני לא משפיל את הבהמה שלי, כאן אני משפיל את האדם שבי. ואני מידבק לבהמה שבי ויושב נניח מול המחשב ומסתכל בשטויות או קורא איזה חוברות ועיתונים, או הולך לשחק כדורגל, לא יודע מה.

איך אדם יכול לצאת מזה?

מרחמים מהשמיים. אם אין לו הכנה בקבוצה ובכל, אולי ירחמו מהשמיים והוא ייצא. ואולי לא, ויישאר כך עד שמת. "למתים חופשי". ואז מתגלגל בפעם הבאה.

השפלות זה שאדם משפיל את עצמו לפני הקבוצה, לפני המטרה?

שפלות, שאני משפיל את הבהמה שבי. את הבהמה שבי אני משפיל. לכן שפלות זה המעשה. אני על השפלות הזאת רוצה לדבר.

זה עבודה ממש, עבודה בקבוצה.

תנסה לאתר את הבהמה שלך ותשפיל אותה, ואתה תראה שיחד עם זה אתה תעלה את     האלוקים שבך ואז תתקדם. זה תמיד שמאל ימין, שמאל ימין. אבל אם אתה עוזב אחד, אז גם השני כבר לא בדרך. אתה לא יכול להיות בשפלות אם אתה עזבת את הדרך. השפלות זו הפעולה שבה אנחנו ממש מורידים את הבהמה שלנו למקום שלה, "שב ותעשה מה שאני אומר לך". זה מה שאנחנו צריכים להגיד לגוף שלנו, עם כל החכמות שלו, עם כל הרצונות שלו, "תקיים מה שצריך".

יש היום 12 ערבי מבוא ברחבי הארץ ואנחנו רוצים לחזק את המרצים שיוצאים לייצג אותנו. אז תנו להם הרבה חיזוק.

אתמול הייתה הרצאת מבוא בבאר שבע, היו הרבה מאוד אנשים ונרשמו קרוב ל-50% מהאנשים שהגיעו להרצאת המבוא. וזה שיא חדש שנשבר. כל הכבוד.

קבוצת באר שבע עשתה עבודה שאנחנו פשוט לא יכולים לתאר. אנחנו היינו שם לפני כמה חודשים. הם התכנסו, עשו עבודה פנימית ביניהם, הם נלחמו כמו אריות. כרגע בבאר שבע יש מעל 20 שכבר רשומים והם הולכים לעשות שם שיא. לחיים!

לחיים באר שבע!

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: שפלות

1) אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי.

[...]אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי. (זוהר לעם, פרשת חיי שרה, 21)

2) בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו. (רב"ש ב', מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה)

3) כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא. "נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים. וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם". ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחוריים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים.(רב"ש ב', מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב')

4) האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים. וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה. ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א). נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה". (רב"ש ג', קידוש החודש)

5) "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" (יבמות קכ"א ע"ב).

היינו כשהאדם הוא בחינת צדיק, שהוא בזמן העליה, אז הוא מדקדק עמו, שתהיה כוונתו לשם שמים. היינו שלא לקבל סמיכה מהעליה זו, ויאמר שעכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מטעם שהוא מרגיש עכשיו תענוג בעבודתו. נמצא שאין זה לשם שמים, כי אין האמונה בה' גורמת לו להיות עובד ה', אלא התענוג הוא הגורם לו.

ומה הקדוש ברוך הוא עושה, הוא מפיל, נופל ממצבו הגבוה למצב של שיפלות. נמצא שנענש תיכף על המקום. וזהו מה שכתוב, "וסביביו נשערה מאוד", שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הזמן של צדקות. מה שאין כן, כשהאדם במצב של שיפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עמו, כי בין כך ובין כך הוא בשיפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שיקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם.

וענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה" (מו"ק ט"ז), שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית. (רב"ש ג', הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים)

6) "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל". פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה. (בעל הסולם, שמעתי מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו")

7) "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב". הנה ידוע, שאכין ורקין המיעוטין. היינו, כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה, זה בא למעט. אי לזאת, בעניני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו. וענין השפלה שייך לומר, בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאוה. היינו, שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראיה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעינים עצומות, ולקיים תו"מ בתכלית הפשטות, זהו "טוב לישראל". שמילת "ישר-אל" הוא אותיות "לי ראש". היינו שמאמין, שיש לו ראש דקדושה, אף על פי שהוא בחינת "אך". היינו שהוא בבחינת מיעוט ושפל. ואומר על ה"אך" הזה, שהוא טוב גמור. אז מקויים בו "אלקים לברי לבב". שפירושו, שהוא זוכה לבחינת לבר לבב, שהוא סוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר".(בעל הסולם, שמעתי קמג. אך טוב לישראל)

8) כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות. (בעל הסולם, קכא. היתה כאניות סוחר)

9) איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם ית' הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.

ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות.

ושיפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושיפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.

כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל. (בעל הסולם, כז. מהו רם ה' ושפל יראה)

10) מכתבך מיום י"ג תשרי קבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: "מכיר אני בשעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי". עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי למד אותך תורה חדשה זו?

[...] ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.

אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.

אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.

הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עמך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עמי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשפלות שלך, בלי שום למודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עמי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בבטול הישות דרך הנזכר לעיל. (בעל הסולם, אגרת כא)

11) עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו. ועל זה אנו מבקשים,(תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון",השכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם. ובמקום שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים. מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים... אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית. אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך? הלא הקב"ה נתן להם! לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום". (כתבי רב"ש, כרך א', ויסב חזקיהו פניו אל הקיר)

12) "אמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו... שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'. (רב"ש ב', מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה)

13) אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)

14) מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע. וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו. (רב"ש ב', אגרת ט)