תפילת רבים

הכול מושג רק בכוח התפילה, ולא יכולה להיות תפילה, אלא תפילת רבים. ודאי שאותה התפילה, אותה התפרצות שמגיעה מהאדם לבד, זו התפרצות אגואיסטית. אפילו שמתפלל, כמו שכתוב שם ברב"ש עבור האחרים, זה גורם ממש נזק לעצמו ולכולם. אלא אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר בזה שקודם חיבור, ומתוך החיבור, תעשה מה שאתה רוצה, מתוך חיבור הכול יהיה בסדר. כי מתוך חיבור, אם אתה משתוקק קודם כל לחיבור, זה כמו שכתוב, "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שקודם חיבור. ולכן עוול גדול עושה האנושות וגם היהדות שפועלת בצורה ההפוכה. אז בואו נלמד מה הפנייה היחידה לבורא, לתיקון היחס שלנו עימו, לתיקון דרכנו לגמר התיקון, התיקון היחיד הזה שנקרא "תפילת הרבים".

שיעור 1  25.11.16

העבודה שלנו, או בכלל ההתקדמות שלנו, הקיום שלנו, הוא כולו תלוי בבורא, בכוח העליון שמנהל, מפתח את כל המציאות. ובחלק מהמציאות שזה נקרא "נשמות בני אדם", בחלק מדרך ההתפתחות שלהם, שבו הם מגיעים למצב שיכולים להגיב, להבין, להיכנס לשיתוף עם הבורא, בחלק הזה ניתנה להם יכולת להשתתף. ולא רק להשתתף, אלא לקבוע את דרך ההתקדמות שלהם. להבין שהיא הנכונה, הטובה לעומת דרך אחרת, "דרך אחישנה" לעומת "דרך בעיתו", ושכדאי מתוך הבירור העליון למעלה מעצמם, לברור ולברר ולקבוע את ההתקדמות בשיתוף עם הבורא. אני לא יכול כאן לדבר הרבה, כי באמת העניין הוא מאוד עמוק ורחב.

אז אותו השיתוף, שהבורא רוצה להשיג עם הנבראים, הוא מתבהר כבקשה, כתפילה, מצד התחתונים, מצד בני האדם. יותר נכון, כשהם מתחברים לקבוצה, אז הם יכולים להגיע לפנייה לבורא, כי יש ביניהם כבר את קו הקשר ביניהם. שלפי תכונת ההשפעה שאדם רוכש בזה שהוא נכלל בקבוצה, הקבוצה מקבלת את תכונת ההשפעה, ובגל ההשפעה הזה היא יכולה לפנות לבורא ולהיכנס עימו לאותו גל הקשר, יש להם איזו תעלת קשר מיוחדת, וזה בעצם השיתוף.

כי ודאי שהבורא עושה את כל הפעולות, אבל השאלה עד כמה הבקשה, התפילה, הפנייה מהנברא, שזו עשירייה קטנה או גדולה, אבל זאת עשירייה, פחות מעשירייה זה לא נקרא נברא רוחני, עד כמה הנברא הוא משתתף בהתפתחות שלו. עד כמה הוא בעצמו מזמין פעולות מהבורא, שהפעולות האלה הן יבואו במהירות יותר גדולה ממה שהבורא רוצה להוריד לנברא, ועד כמה הבקשה הזאת היא המתקדמת וממהרת את התפתחות הנברא. לפי הבקשות האלו, הנברא עושה נחת רוח לבורא, ובזה הוא בעצם קובע את עצמיותו כנברא, כאדם, כדומה לבורא.

שבאמת יוצא שהבורא מחריב את הבריאה אחרי שברא בכוונה, כמו שהכין פאזל, והנבראים הם בונים את העולמות, את כל הפאזל בחזרה, ובזה הם משיגים את פעולת הבורא, את שלמותו מתחילת הבריאה, דרך השבירה וחזרה דרך כל התיקון. והכול מושג אך ורק על ידי תפילה, שבתפילה בעצם מתחברות כל הידיעות, הכוונות, החסרונות והפעולות שהקבוצה עושה, ומבררת את עצמה והפועל שפועל בה, שזה הבורא. וסך הכול המ"ן הוא חיבור, חיסרון, חיבור מיוחד בין מלכות לבינה, שהן בעצם תכונות מנוגדות, וכשמעלים אותו מעלה, אז בזה מחייבים את העליון לממש את הפעולה של התחתון. ויוצא ש"ניצחוני בני" בפעולות האלו, שהבורא הוא כביכול המחייב לעשות את הפעולות שהנבראים מכתיבים לו, ובזה בעצם התענוג הגדול שלו.

כמו שאנחנו בתור הורים יכולים להבין את זה כלפי הילדים שלנו. שהילד דורש מאיתנו לבקש פעולות נכונות, טובות להתפתחות שלו. שבזה הוא ממהר את ההתפתחות, הוא בעצמו הולך לפני הבורא ומברר ודורש דווקא אותם הצעדים, שהבורא היה רוצה לעשות אותם, מתכוון לעשות אותם, אלא המתין והכין הכול, כדי שהנברא יגיע לזה ויבקש.

יש בזה הרבה תופעות, תוצאות מאוד מיוחדות, מעניינות, עד כמה שאנחנו דווקא על ידי הבקשה הזאת, על ידי התפילה, מרוויחים, משיגים. שודאי שאם היה יורד עלינו בצורה הרגילה ממעלה למטה לא היינו מגלים בזה כמעט כלום, לעומת מה שמגלים. זאת אומרת, החיסרון שהוא קודם להשגה, הוא בעצם עושה את ההשגה בדרגה ובעוצמה הגדולה ביותר, "פי תר"ך פעמים" כמו שאנחנו אומרים.

לכן הכול מושג רק בכוח התפילה, ולא יכולה להיות תפילה, אלא תפילת רבים. ודאי שאותה התפילה, אותה התפרצות שמגיעה מהאדם לבד, זו התפרצות אגואיסטית. אפילו שמתפלל, כמו שכתוב שם ברב"ש עבור האחרים, זה גורם ממש נזק לעצמו ולכולם. אלא אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר בזה שקודם חיבור, ומתוך החיבור, תעשה מה שאתה רוצה, מתוך חיבור הכול יהיה בסדר. כי מתוך חיבור, אם אתה משתוקק קודם כל לחיבור, זה כמו שכתוב, "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שקודם חיבור. ולכן עוול גדול עושה האנושות וגם היהדות שפועלת בצורה ההפוכה. אז בואו נלמד מה הפנייה היחידה לבורא, לתיקון היחס שלנו עימו, לתיקון דרכנו לגמר התיקון, התיקון היחיד הזה שנקרא "תפילת הרבים".

ידוע, שכנסת ישראל נקראת "מלכות", שהיא שורש כל הנשמות, שמלכות כונסת בתוכה כל הנשמות. ובאופן כללי אנו לומדים, שכל התיקונים שישנם בעולם מכונים על מלכות, מטעם שהמלכות היא כלי הכללית, המקבלת כל האורות המושפעים לכל העולמות.

ואאמו"ר זצ"ל אמר כלל, שאנו צריכים לדעת:

א. שבאופן כללי כל האורות, שישנם בכל העולמות, נבחנים לבחינת אור אין סוף.

ב. והמקבל הכללי, שאנו מבחינים בעולמות ובספירות הוא מלכות.

ג. וכל הריבויים הם רק מצד המקבלים.

ד. וכל בחינה ובחינה, שאנו מבחינים, היא בשיעור שמלכות מתפעלת מהאורות שהיא מקבלת. כלומר, כי כפי כח המסך שהמלכות מעלה אור חוזר, בשיעור זה היא מרגשת את האור המושפע אליה. והיות שיש הרבה בחינות בהמסכים, כמו שלמדנו, אי לזאת יש הרבה הבחנות באור.

ובכדי להבין את הצורך למסך ואור חוזר, שזה גרם הרבה בחינות, צריכים לזכור מה שמובא בתע"ס חלק א', שאומר שם, שאנו מתחילים לדבר מהקשר שיש להבורא עם הנבראים, והקשר הזה נקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ומסיבה זו ברא יש מאין, שהיש הזה, נקרא "רצון לקבל לעצמו". וזהו דבר חדש, שדבר זה לא היה מטרם שנברא הרצון הזה. ולכן הרצון הזה, הנקרא "מלכות", כידוע, היתה מקבלת את האור בבחינה אחת בלי הבחן מדרגות, כי הבורא שברא את הרצון לקבל טוב ועונג, היה בדיוק רצון לקבל כפי ערך שהבורא רוצה לתת".

ולכן כתוב בספר "עץ חיים" (בתחילתו), שמטרם הצמצום היה אור עליון ממלא כל המציאות, ולא היה לא ראש ולא סוף, אלא לאחר שמלכות דאין סוף קבלה את האור, והיות בהאור נכלל כוחו של העליון, שהוא הרצון להשפיע, לכן המלכות, לאחר שקבלה את האור, חשקה להשתוות הצורה, כדוגמת האור שקבלה, לכן צמצמה עצמה מלקבל בעמ"נ לקבל, ולא תקבל יותר שפע, רק מכפי שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע.

והיות הכלי הזה אנו מתייחסים להמקבל, וזהו נגד הטבע של מלכות, שהיא נבראה ברצון לקבל, ועכשיו היא צריכה לעשות דבר נגד טבעה, זה כבר לא הולך לו לעשות כלי כזה בפעם אחת. זאת אומרת, שאין המלכות יכולה לקבל כל האור שהיה לה מטרם הצמצום, שתיקח את זה בעמ"נ להשפיע, כנ"ל.

לכן זו היא הסיבה, שאנו מבחינים במלכות, שהיא הכלי קבלה הכללי, הרבה בחינות, כפי ערך היכולת של המסכים, שיש בידה לעשות. זאת אומרת, שמצד הבורא היתה כוונתו להשפיע בלי סוף, כלומר, לפי גדלותו של הרצון לקבל. אבל מצד התחתון, שלא רוצה לקבל רק בעמ"נ להשפיע, יצאו לנו כל הרבויים, הנקראים בשם "תיקוני המלכות".

ובאופן כללי מדברים ממלכות דאצילות, שרק היא הולידה את הנשמות, שע"י השתלשלות העולמות יצאה המלכות דאצילות, שהנשמות, שהיא הולידה, הם מתקנים אותה. פירוש, שהנשמות, הבאות ממנה, כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו במלכות, שיהיה מתוקן את חלק רצון לקבל שבה בעמ"נ להשפיע. ובשיעור זה המלכות משפעת להתחתונים.

זאת אומרת, בשיעור השתוות הצורה, שהתחתון גרם למעלה במלכות, בשיעור זה מושפע להתחתון, שגרם את התיקון בה, שתוכל לקבל מהעליון שלה, מטעם שיש כבר בחינת "השתוות הצורה" מן המקבל להמשפיע. שזה מכונה "יחוד קוב"ה ושכינתיה", כלומר שענין "יחוד" נקרא "השתוות הצורה". ובזמן שהמקבל מתוקן בעמ"נ להשפיע, הכוונה הזו עושה את המקבל שיהא נקרא "משפיע", מטעם שהכל הולך על פי הכוונה. 

(הרב"ש, "ההבחן העיקרי בין נפש הבהמית לנפש הא-לוהית", כתבי רב"ש א')

בכמה אנחנו משיגים יותר אם אנחנו מצטיידים בחיסרון הנכון? כי תפילה זה חיסרון, העלאת מ"ן, העלאת חיסרון, אז איזה סוגי חסרונות אנחנו יכולים להעלות, ובכמה אז אנחנו משיגים יותר את המציאות, את עצמנו, את הבורא, את הכול, אם אנחנו בעצמנו מעוררים את החיסרון?

יכול להיות שאדם מגיע לשיעור, דיברתי היום עם אדם כזה, והוא אומר, "אני לא יודע, אני ככה, זה ככה" הוא קם כזה חצי מעורפל, אומר לי שיש איזה מין גלים באוויר, מגנטיות, כל מיני כאלו דברים, משהו לא בסדר עם האוויר. זה נכון, אני מסכים עימו, סיבות יש הרבה. יש כאן איזה רוחות, יובש, כל מיני דברים, הוא מרגיש לא טוב, בסדר. הוא עייף, הוא לא יכול.

אנחנו צריכים להתרגל למצבים כאלו, שדווקא אותם במיוחד מעורר בנו הבורא. יכול להיות שיש מזג אוויר נורא ואדם מרגיש טוב, בהתרוממות, בהתעוררות, הוא בכלל לא מרגיש איזה אוויר, איזה עולם זה, הוא כולו בהתפעלות בדרגה יותר עליונה. ויכול להיות אחרת, שהבורא מעורר אותנו, כך שעד כמה שאנחנו מתחילים את הבוקר בצורה כזאת שפלה, יש לנו יותר סיכוי להשיג משהו יותר גדול. כי מתחילים דרגה חדשה, והיא לא יכולה לבוא אלא רק ממצב השיפלות, מחוסר אונים. דווקא אם אני קם כך מהמיטה ונופל על ארבע ובקושי קם.

יש אדם שמשתוקק מתי יבוא הבוקר, שאני אקפוץ מהמיטה לעבוד את עבודת ה', אבל יש כאלו שלא כל כך. אז האדם צריך להבין שעד כמה שהוא מגיע לשיעור, ונמצא בתחילת השיעור בצורה ממש כמו בהמה לכל דבר, דווקא בזה הוא מתחיל את היום נכון, אם הוא "מתחיל את היום".

ואז מתעורר לאט לאט, קשה, לא מבין, לא מרגיש, מסתכל על אחרים, "מה יש להם? לי אין כלום". העיניים נסגרות, האוזניים בכלל, ולאט לאט מתעורר. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעורר בנו חיסרון. אז אותו חיסרון כלפי הבורא שאנחנו מתחילים לעורר, באותו חיסרון אנחנו משיגים פי תר"ך פעמים מה שהיה קודם.

שום דבר חוץ מזה לא משתנה, הבורא ברא רצון לקבל וזהו. זה כמו שאתה יילדת את התינוק, גמרנו. אבל אם הוא בעצמו לא יבוא לדרוש, לבקש ממך כל מיני דברים, ינדנד לך, כך תעשה וכך תעשה ואתה תספק לו את כל החסרונות שלו יותר ויותר בהתאם לכמה שהוא דורש, בלי זה הוא לא יתפתח, הוא יהיה כמו חיה קטנה.

זאת אומרת, כל ההתפתחות שלנו עד דרגת האדם היא רק על ידי זה שאנחנו מחפשים את החסרונות, שהם כבר לא נקראים חיסרון אלא "השתוקקות". וההשתוקקות הזאת, כשאנחנו מוסיפים אותה לחיסרון הגולמי הזה שקיבלנו מהבורא, באותו החיסרון כשאנחנו מקבלים מילוי, הוא מביא לנו הארה פי תר"ך פעמים, נרנח"י, במקום אור הנפש שהיה מלכתחילה ממלא את עולם אין סוף.

סדנה

השאלה הראשונה. איך על ידי המצאת החיסרון, יצירת החיסרון, אנחנו גורמים לכך שנעורר את הבורא ונוציא את ההשגה שבו פי תר"ך פעמים?

איך על ידי המצאת חיסרון נוסף, השתוקקות, יותר טוב להשתמש במילה "השתוקקות", זו בכל זאת מילה כזאת שהיא כולה תלויה בנברא, אנחנו מגדילים את האור שבכל העולמות פי תר"ך פעמים? כשאנחנו משיגים את הנשמה שלנו, אז באמת גילוי הבורא כלפינו הוא פי תר"ך פעמים. זה רק כלפינו דרך אגב, זה ברור שבו עצמו לא משתנה כלום, אלא הנברא מתוך המצאת החיסרון שלו, בזה שממציא כל כך השתוקקות לבורא, אז בשבילו זו כבר השגה פי תר"ך פעמים. זו עלייה מדרגת הבהמה לדרגת האדם, זה ההבדל פי תר"ך פעמים בהארה. איך אנחנו מגיעים לזה? איזה חיסרון בדיוק אנחנו צריכים להמציא כאן? לְמה ההשתוקקות שלנו צריכה להיות?

*

איזו השתוקקות בדיוק אנחנו מעלים? במה אנחנו פונים בחזרה לבורא? מה אנחנו מעלים? אנחנו צריכים להצדיק את הפעולה שלו כלפינו. מה שלא יבוא, אנחנו צריכים לקבל את זה בברכה. זאת אומרת התפילה שלנו בחזרה היא קודם כל צריכה להיות בברכה. כך אנחנו רואים גם לפי "תפילת שמונה עשרה", קודם ברכות ואחר כך בקשות. מה הן הבקשות? הבקשות הן גם "תעזור לנו להיות עוד יותר בברכה", כי יותר מזה אין. אם הוא "טוב ומיטיב", ו"אין עוד מלבדו", אז איך לפנות אליו בחזרה? רק בתודה והודיה. ולכן, מה אנחנו מפעילים פי תר"ך פעמים כשאנחנו פונים אליו, מהו בדיוק המ"ן שלנו? השתוקקות. 

*

אולי כל הפנייה שלנו צריכה להיות בהודיה על זה שמקבלים ממנו כל טוב, ולא יכול להיות אחרת, זה מה שמקבלים, ושאנחנו מבקשים לראות את זה, כי לא יכול להיות שאני נמצא בחנופה שאני מרגיש רע ומודה בטוב, זה שקר. אז כמו שהרב"ש מסביר לנו על בן המלך שנלחם שם נגד, עם מגן וחרב שבנה לעצמו מעץ במקום מה שקיבל מאביו, זה לא יכול להיות, אלא שאנחנו מבקשים לראות תמיד בכל מה שאנחנו מקבלים מלמעלה יחס יפה, טוב ואהבה חלוטה. זה יהיה כך ללא ספק אם לא בהרגשה שלנו אז זה יהיה במודעות שלנו, שאנחנו נוכל לראות את זה כך ולהודות על פני אותן המכות שיכול להיות שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, מרגיש. אנחנו נוכל להתעלות מעל האגו שלנו ולהבין שמה שהבורא פועל, הוא פועל לטובתנו, למרות שאנחנו בינתיים נמצאים בדרגת הבהמה. שמה שבגוף שלי זה מה שאני מרגיש ולא למעלה מהגוף, ולכן אני סובל, ואז אני צריך רק לעלות למעלה מהגוף, בדביקות אליו, ואז אני ארגיש את היחס שלו הטוב ומטיב לרעים, לטובים, לכולם.

לרעים זה נקרא "הרצון לקבל" שלנו, לטובים זה כבר "הרצון להשפיע" שלנו. גם לשניהם הוא פונה לטוב ש"גם מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש". ואז אני משיג את הפעילות הטובה שלו פי תר״ך פעמים על ידי שגם הרצון לקבל שלי מגדיל לי את יחס הבורא אליי, לא כלפי הנקודה שבלב, אלא כלפי כל הרצון האכזרי הגדול המקולקל שלי שאני דווקא מעלה אותו גם כן להשתוות.  

את העביות אני מעלה למעלה מהצמצום, לזכות, ואז אני משיג בו את יחס הבורא פי תר״ך פעמים טוב אליי. מלכתחילה הוא היה בכוונה הזאת כלפיי, אבל עכשיו אני בעצם משיג את זה על ידי העבודה שלי. בכל פעם אני מעביר את הכלים השבורים, הניצוצין, למעלה מהצמצום אליו וכך אני מעביר מהעביות לזכות את הכלים שלי, ומשיג את דרגות העולמות עד תר״ך פעמים.

תחזרו על זה. דברו על זה, איך אנחנו משיגים פי תר״ך פעמים השתוקקות בזכות הרצון לקבל שלנו, בזכות האגו שלנו, מלאך המוות שהופך להיות המלאך הקדוש ואז מביא לי פי תר״ך פעמים את יחס הבורא אליי, שהיחס שלו לא משתנה אלא וודאי שאני אוכל רק לגלות, להודות ולהגיע לחיבור המלא, לאהבה חלוטה.

*

אולי אנחנו נוכל לדמות את זה לילד שכך מתפתח על ידי העלאת מ"ן לאבא, שדווקא על ידי הבקשות הוא מעורר באביו תגובה ולומד מהתגובה כשהוא מעלה בקשות, וכך משיג את כל הקומה שיש לאבא, פי תר״ך פעמים ב-125 מדרגות דווקא על ידי מה שהוא בדיוק משתוקק.

 תנו דוגמה מהעולם הזה. כאילו שאתם מסבירים את זה לתלמידים שלכם בקמפוסים, ובכל מקום. 

*

האור הזה, פי תר״ך פעמים, הוא היה מלכתחילה גם אולי באין סוף, רק שהוא צריך להתגלות בסוף הבריאה, כמו שכתוב שהוא נברא ונסתר, האור שהיה ביום א׳, הוא נסתר ומגיע בסוף. השאלה היא, איך זה שהבורא הסתיר את ההשתוקקות הזאת פי תר״ך פעמים בתהליך מלמעלה למטה שאנחנו נגלה אותה מלמטה למעלה? וודאי שההשתוקקות הזאת היא קיימת בתוך הבריאה, אין חיסרון חדש, אלא באיזו צורה החיסרון הזה הוא קיים כדי שאנחנו נוכל להוציא אותו, ולהגיד שזה מצידנו, שיש לנו בזה איזו הרגשה שזה מגיע מאיתנו ולא מהבורא?

 זה לא מובן.

אז תדברו על כך שזה לא מובן.

בטוח שאין שום דבר חדש, אלא החיסרון שאנחנו מעלים כאילו זה עלינו. מי זה עלינו, מאיפה אנחנו מקבלים את זה? האור שנברא מתחילת הבריאה, יחס הבורא לנברא הוא לא חלקיק, מה שאנחנו מרגישים, לא אור הנפש, אלא השלם, אלא שכלפיי הוא נסתר, כלפינו הוא נסתר, ואנחנו מגלים אותו על ידי תוספת החיסרון שאנחנו מגלים, על ידי השתוקקות. זאת אומרת, ההשתוקקות נסתרת והאור כנגדה פי תר״ך פעמים נסתר, ואנחנו מגלים.

איפה זה נסתר? איפה ההשתוקקות נסתרת, איפה האור אין סוף של גמר התיקון נסתר? מה כתוב בזוהר על האור שנברא ביום א׳? תחשבו על "מתוך זה שכולנו נכללים בכולם", תשיגו את זה קצת מלמעלה. 

*

ההבדל בין ירידה מלמעלה למטה ובין עליה ממטה למעלה זה בהקדם המ"ן בסך הכל. כל פעולה, כל מדרגה שיש שם אור ישר, אור חוזר, זיווג דהכאה, כל מיני חשבונות והכל, מה ההבדל בין ממעלה למטה ובין ממטה למעלה? שממטה למעלה זה על ידי דרישה, על ידי בקשה, על ידי תפילה, על ידי השתוקקות מצד הנברא להגיע לאותה דרגה כמו שנמצא צד הימין, כך שזה יהיה מצד שמאל נניח. כמו העליון כך התחתון רוצה להיות, זה כל ההבדל.

אם כן, מה כאן המ"ן בעצם, מהי הבקשה שהתחתון מעלה כל פעם, מאיפה הוא מקבל את הידיעה על מה הוא צריך להתפלל? הוא נמצא במדרגה מסוימת, מקבל את החיסרון הזה כבר מוכן, כבר מתגלה לו חיסרון לבקש להיות דומה לבורא, להשפיע לו נחת רוח בצורה כזאת?

*

למה בכל החיכוכים ובכל החיבורים, בכל אופני היחס בינינו אנחנו מבררים את כל החסרונות, ההשתוקקויות שצריכים להעלות לבורא? כל מה שחסר לנו כדי להשיג את השלמות אנחנו יכולים לברר ביחסים בינינו בעשירייה. למה? 

שיעור 2   25.11.16

"כל עסקינו בתפלות ומצות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעצה"ד."

(בעל הסולם, תע"ס, כרך ג', חלק ח', ע"מ תרפ, אור פנימי, אות פח)

 אנחנו צריכים להעלות אותם בדרגת עביות אחרת מאשר הם היו?

כתוב, כמו שהם היו.

 אבל אנחנו צריכים לעשות תיקון פה, לשנות את המצב שלהם, כדי שהם יגיעו לתיקון.

לא, אתה רק צריך לשנות את המצב שלך, אתה לא צריך לשנות אותם. כמו שהם היו, זאת אומרת, מי כאן משתנה? האדם שנכלל מאותם החסרונות ורק משנה את היעוד שלהם, חיבור בין החלקים השבורים. זה מה שהאדם עושה, שום דבר חוץ מזה.

 למה זה לא כתוב כאן?

אני לא יודע, תראה מה כתוב.

 כתוב שצריך להביא אותם לשורשן הראשון כמו שהיו בו.

מה זה שורשן הראשון? שהיו מחוברים יחד כל החלקים האלו, כחלקים בגוף אחד, ברצון אחד, זה נקרא השורש הראשון שלהם. זה נקרא אדם הראשון בשלמותו, כמו שהיה לפני השבירה, כך אנחנו צריכים להביא אותו בחזרה.

 אז איך אפשר להגדיר את התיקון שאדם צריך לעשות על עצמו, כדי שבסוף יגיע לגילוי שורשן הראשון, שזה רק לראות את המצב המתוקן.

הוא צריך לראות את עצמו המחזיר את המערכת לשלמות, זה התפקיד שלו.

 ובשביל זה יש חברה.

זה כבר מימוש, כן, איך שעושים, וודאי שאת זה אי אפשר לעשות אלא על ידי החיבור בינינו. אבל הוא צריך לראות שהעשירייה שלו היא מערכת אדם הראשון המתוקנת והוא צריך כל פעם לצרף את עצמו לעשירייה, כך שבעיניו יהיה הכול בשלמות. אם אתה רואה שכל העשירייה בשלמות ולא חשוב באיזה מצב באמת הם נמצאים כי אתה לא יודע, "עיניים להם ולא יראו" ו"כל הפוסל במומו פוסל" אלא כאן אנחנו נמצאים בצורת תפיסת מציאות מיוחדת, אנחנו צריכים להאמין שבאמת מחוצה לנו הכול שלם, ואנחנו בכלים שלנו, בתפיסה שלנו, רואים את הכול מקולקל. לכן אם אני נכלל נכון בסביבה, אני נמצא איתם בהשתוות, בדבקות. ואיך זה קורה? שאני השלמתי את עצמי, את התפיסה שלי. וחוץ ממני? חוץ ממני אלה ט' ראשונות שלי, גם קבוצה וגם כל העולם. קבוצה זה ט' ראשונות שלי של המלכות של הנשמה שלי, יש מלכות, דמלכות זה אני, וט' ראשונות דמלכות זו הקבוצה, וט' ראשונות חיצוניות, מחוצה למלכות, זה כל העולם.

 זאת אומרת כל העבודה היא בסך הכול, להיות במעין משחק כזה שכולם מתוקנים. החברים מתוקנים, העולם מתוקן, כל הזמן להיות מכוון לזה.

וודאי. כן, ולתקן את עצמו. אבל כדי לתקן את עצמי, אני צריך גם לגרום לחלקים האלה כביכול שיתוקנו. הפצה, סביבה וכן הלאה. מה זה אני גורם להם שיתוקנו, אני גורם לעצמי את התיקון בזה שאני כביכול מתקן אותם. כמו שכתוב, לא יכול להיות שפרעה צריך להסכים ליציאת בני ישראל ממצרים. אנחנו צריכים להפיץ את חכמת הקבלה בכל העולם, כי בלי זה לא תהיה ביאת המשיח וכולי. אז מה, זה העולם, זה פרעה? זה אני, שכך בעצם עושה כדי לתקן את הקליטה שלי, היחס שלי, התפיסה שלי במציאות.

 האם אפשר להגיד שהפעולה הזאת, המעשה הזה גורם לראות את כולם מתוקנים, זו הצדקה של כל מה שקורה?

אפשר להגיד הצדקה. כן, שיהיה כך.

 מה זה כביכול אני צריך לתקן את האנשים, החברים שנמצאים מחוצה לי?

אתה גורם להם תיקון ביחס שלך כלפיהם, בזה שאתה מעורר אותם, בזה שאתה מרגיע אותם וכן הלאה, אתה גורם כאילו להם תיקון, אבל הם לא החברים שלך, הם העתקה שלך כלפי המציאות. במקום בורא אתה רואה עשרה, או עשרה מיליארד, לא חשוב, את זה אתה רואה במקום בורא.

 בכל מקרה ברגליים ובידיים אני צריך לבוא, להרים אותם, להעלות בעיניהם חשיבות.

למה? כדי לתקן את היחס שלך אליהם.

 כלומר, אם אפשר כך לתאר את המצב, יש למעשה שאלה אחת שמתגלגלת כל הזמן עד שכולנו נראה שלמעשה זה חיבור אחד, או הכול תקין, כל הנשמות משורשן.

כן. במידה שאתה מתקן את היחס אליהם, אתה מתוקן. ככה זה, זאת האינדיקציה שלנו, החיצונה, מפני שבנו אנחנו לא מסוגלים לראות שום דבר רע. ולכן כשאני מסתכל על העולם יש לי ממש ביקורת על כולם, מעכשיו ועד הסוף. ולכן את היחס אליהם אם אני משנה, ואני אומר שאני אשם ולא הם אשמים, אני לא בסדר ולא הם, זאת אומרת "ואהבת לרעך כמוך" בצורה כזאת, אם אני מגיע אז אני מתקן את עצמי. ובאמת יש עוד מישהו בעולם? לא, אני בלבד. זאת נקודת השבירה.

כמו עכשיו, כשרצינו לדבר למה השריפות, שהן בגלל ישראל, אנשים עוד לא מסוגלים להעביר את זה על עצמם, אלא מישהו אשם, אלו ואלו וכן הלאה, לא אנחנו בעצמנו.

 אם כך למה זה נקרא "תפילת רבים", אם אדם מבקש על עצמו?

כי בזה שאני נכלל עם הקבוצה, באמת אני מגיע לתפילתי. אני מתקן את היחס שלי לבורא דרך זה שאני מתקן את היחס שלי לחברים, שאנחנו מתחברים יחד, שאני מתפלל עבורם, זה כאילו שאני מתפלל עבור מישהו חיצון, זה נקרא שהתפילה שלי הופכת להיות תפילה לא לי, לא עבורי, ואז אני יכול להפנות אותה לבורא.

 עובר יום ועוד יום ואני נמצא בעשירייה שלי ומרגיש שהחיים שלי בעשירייה הופכים למשהו כאילו קבוע, לא זז. ואני שומע אותך אומר שאני צריך להצדיק אותם ולהיות איתם כל הזמן בדברים האלה, ואני מבין שזה נכון לגמרי, אבל אני מרגיש שאין לי נקודת בטישה איתם, אני לא מצליח לחדור דרכם ולעשות את התיקון הזה.

בטישה לא צריכה להיות איתם, בטישה צריכה להיות בי, כשאני כך מתייחס לכולם, לא משתנה, זה נקרא שאני מת.

 השאלה מה אני כחלק מהעשירייה בתפיסה שלי צריך לעשות עכשיו. אני צריך לעשות תרגילי "ויפאסנה", כל מיני פסיכולוגיות, או שאני צריך לבוא לעשירייה ולעשות משהו עם המצב הזה.

וודאי שאת הפסיכולוגיה תעזוב לפני שאתה בא אלינו, תשאיר אותה שם, זה ברור. איך אתה צריך לקום, להתעורר? העיקר זה להתכלל, אני לא יודע, אני אומר לך, אתם לא מבדילים, לא מבחינים בי שאני בא לשיעור מת לפעמים ובדרך כלל, לא מרגישים? מי רואה בי מת? זה "כל הפוסל במומו פוסל". אני אומר לכם בדרך כלל, זה באמת נכון, כי אני קם שעתיים לפני השיעור ומתחיל הכנות. אני לא יכול אחרת, אלה השעות הכי טובות, אף אחד לא דופק לי בדלת, ולא קורא לי פתאום, בשש בערב אחרי שאני כבר מתנתק מהכול. מה אני רוצה להגיד? אני בא לכאן ואני נכלל מכולכם, ממש נכלל. למרות שעשיתי הכנות אצלי בבית וכשאני בא לכאן בכל זאת זה לא מספיק לי, זה לא מספיק רגשי, זה רגש אחר לגמרי.

כשאני שומע וקולט מה אתם עושים, בהכנה, ואפילו לא בזמן ההכנה, בכלל. כשאני מגיע ונכלל ככה באפס, ואז אני נדהם עד כמה החברים האלה חכמים, עד כמה הם מבינים, עד כמה הם מרגישים, והעיקר אפילו לא זה, אלא ההשתוקקות שלהם, כמה יש להם נתינה הדדית, נטייה לבורא, ואני רואה ממש, רק להידבק בהם, שלא יזרקו אותי, שאני כזה קטן. אני אומר לך ברצינות, הרגשות האלו ברוך ה' שיש, זו ממש הצלה מצד הבורא שנותן כך להתפעל. ואז אני מרגיש שאני יוצא מהתרדמה הזאת, מהמוות הזה שהיה לי, ואני מגלה בי עוד יותר ועוד יותר כאלה שכבות שנמצאות בתרדמה, בשינה, בחוסר רגש, אפורות כאלה. ויותר ויותר השכבות האלה מתרוממות ומתחברות ומצטרפות לחיבור. אני לא מבין למה אתה אומר "ימים, אני כבר לא", אתה נמצא יום יום כאן? אז איך זה קורה שאתה לא נכלל מספיק איתנו כדי לצאת מזה? לכן אני אומר, יום יום חייב להיות, כי אתם תרגישו יום יום לפני השיעור מוות. באים לשיעור, אם נכללים נכון, מתעוררים, אם לא, הולכים לעשות קפה ולעשן ועוד כל מיני דברים וכך יהיה יום יום.

 אני שם פה את החיסרון שלי, כי אני באמת בא לפה יום יום, ואני יודע שכל מה שאתה אומר זה נכון, ואני יודע שהם גדולים, אני יודע, אין לי כוח.

לא, יודע זה שום דבר. יודע, אני לא יודע. כשאני בא הם לא גדולים, אלא אני נכלל יותר ויותר, זאת העבודה.

 אז בסוף היום אני צריך לצאת עם איזו תוצאה?

התוצאה היא שאתה נכלל, מבוטל, ונמצא ביניהם ורק בזכות זה אתה יכול להתרומם. במה להתרומם? גם לחשוב כמוהם על כולם, וגם להתכלל עם כולם יחד, והעיקר שיזרום בי מה שיש בהם. אני לא רוצה את השכל שלי, את הרגש שלי, כלום. אני אומר לך על עצמי, עם כל הניסיון שלי של ארבעים שנה, אני לא רוצה כלום, רק שיזרום בי מה שיש בחברה.

 אולי צריך איזה זעזוע כדי שהדבר הזה יקרה.

לא, זה הרגל, כל הזמן כשאתה בא, אתה עושה את זה כך.

 אז זה הרגל, זה הופך להרגל.

למה אתה לא מעורר בך פחד, שאתה תפגר, איפה הקנאה שלך?

 זה בדיוק הפחד, שאתה יושב פה ואתה נמצא פה יום יום, אתמול אמרת תעשו אקספרס טסט לבדוק איפה אתם נמצאים, עשיתי את הטסט הזה וראיתי שאני בא לפה יום יום, ובסוף אני לא מצליח לגרד אותם, לגעת בהם.

בדיוק כך הרב"ש אמר לי, מה יהיה איתך מיכאל? כלום? לשמוע דבר כזה, אני זוכר את עצמי. ואני לא יכולתי לעשות שום דבר, ממש כמוך. אז מה עושים? לא יודע? מכות לא. מכה צריכה להיות פנימית. זאת אומרת אם לא איכפת לך גם מהעתיד הרוחני שלך האישי, האגואיסטי, ואתה לא יכול לגרום כלום לחברה והחברה לך, זה נקרא הנקודה היסודית הטובה, האמיתית, הנכונה. מה יכול להיות עכשיו? דיברת עם החברים? ומה הם עשו? אמרו שזה יעבור?

 אתמול דיברנו על זה, אמרתי את זה, כי חבר אחד העלה נושא שאנחנו יושבים בסדנאות פה, והסדנאות הפכו להיות למשהו מאוד "פרווה" ואני התלבשתי על זה.

באמת? זה לא טוב. אם זה הופך להיות לשגרה ואתם לא מתנגדים לזה, זה לא טוב. השגרה היא בכל דבר, בכל דבר, אין סוף זו השגרה הכי גדולה, רק שתדעו. הכול רדום, הכול נעצר, אין חסרונות, אין שום בעיות, אין כלום. זה מוות. הנקודה הכי גבוהה היא יותר גרועה מהנקודה הכי תחתונה.

 זה בדיוק החיסרון, שאתה יושב פה ואתה פתאום קולט שזה יכול להימשך כך שנים, ושם דבר לא ישתנה.

גם כמה גלגולים, זה לא שנים.

 אז אתה מחפש את הנקודה הזאת.

וגם לא איכפת לך למות. כן, הכול בסדר, אולי עכשיו אפילו.

 זה בסדר, את זה עברנו כבר. אז באתי אתמול לעשירייה ואמרתי להם.

והם צחקו ממך.

 לא, לא צחקו.

אלא מה?

 גרמו לי לא לישון כל הלילה.

אז בסדר או לא? מה זה גרמו?

 זה יותר טוב מאשר לשבת סתם בספסל.

איזו הרגשה קיבלת מהם?

 הרגשת זעזוע.

קנאה?

 השפלה, קיבלתי דברים שהייתי צריך לקבל.

אתה לא מדבר כל כך בדיוק לעומק. עם איזו הרגשה באת היום?

 עם הרגשה שצריך סופסוף את המאור מהחזיר למוטב, שיש על מה לבקש.

אז אתה עכשיו נמצא בדרישה כזאת?

 אני עכשיו נמצא בדרישה כזאת. לכן קמתי ובאתי, ואני יודע שלא רק אני מרגיש כך, דיברתי עם עוד חברים. אני רוצה שאנחנו לא נהיה כחברה שחיה חיים של מוות קליני, אלא שאנחנו נהיה כל הזמן בבערה. זו בדיוק הנקודה, שמיום ליום אנחנו נהיה בתנועה.

זה תלוי בכם. העולם הרוחני הוא פשוט דממה, שלם, אין שום שינוי, אם אדם לא מכניס בזה שינוי משלו בלתי פוסק, בדרגת התדירות הגבוהה ביותר שבמציאות, ואז מתוך זה כשהוא מגיע לעולם אין סוף אז יש לו נרנח"י. נרנח"י אומר שזה לא פוסק, ואף שנייה לא דומה לחברתה, והכול נמצא בשינויים, לא מעל מהירות האור אלא המהירות הופכת להיות לקביעות, אני לא יודע איך להגיד, זאת אומרת השינויים הופכים להיות למקום שהשינוי הופך להיות לרוגע, ללא שינוי, ממש כך, אי אפשר להסביר את העניין הזה.

עכשיו אנחנו נמצאים רק בדרך של תאוצה, שינויים, שינויים. ומה שאתה אומר זה פשוט מחלה קבועה שלנו שאנחנו לא מעוררים זה את זה, איפה קנאה, תאווה, כבוד שמוציאים אדם מן העולם? אין. אדם נמצא בבהמיות שלו, אחד מרוצה מזה שהכול ברוך ה' בבית נורמאלי, השני שבעבודה שלו הכול נורמאלי, השלישי שהוא הרוויח איזה פיס, הרביעי עוד משהו, שהוא עוד מעט הולך לחופש אולי, כל אחד כאילו נהנה ממה שיש לו. ההרגשה צריכה להיות שאם אני לא נמצא בחיבור הנכון עם הסביבה אין לי כלום, זאת אומרת כלום שממש אני מאבד לגמרי את הכול, לא כסף ולא כבוד ולא איזה פיצויים ואיזה מילויים, כלום. כי אנחנו בתת הכרה מייד בורחים איכשהו לאיזו נישה, תראה את החבר הזה, אצלו הכול בסדר, לא זז, הוא אומר "טוב, בשביל מה לזוז אם הכול טוב?". 

לא, אתם צריכים לדאוג. דאגה לחבר זה לעורר בו קנאה, אני אומר ברצינות. מי הרגיש בפעם האחרונה קנאה מחברים, מכוונת שבאה אליו? יש כאלה, בכל זאת. עבדו כך עליכם או שאתם הרגשתם לבד? אבל בכל זאת תראו כמה, נניח עשרה, עשרים, מכל הקהל. זה לא טוב, חייבת להיות תחרות, חייבת להיות אש בוערת.

סדנה

למה תלמידי רבי שמעון רצו לשרוף את עצמם? זה לא סתם שאני לא אוהב אותו במשהו, סתם באה לי דחייה, אלא מה סוג הדחייה שבאה מאחד כלפי השני אצלם?

למה בדיוק הם רצו לשרוף זה את זה? למה זה דווקא לשרוף זה את זה? לא מספיק שאני דוחה אותו, לא רוצה לראות אותו, נמאס לי או שמספיק לי שישתוק וישב? למה אני רוצה ממש בכלל, שלא יישאר ממנו כלום, קצת עפר. זה באמת כך, כזאת הרגשה.

*

בואו נחשוב בצורה אחרת, אני מרגיש שזה לא בדיוק לפי הגישה הנכונה. מי מעורר בנו את המצב הזה? בורא. באיזו צורה הוא מעורר בנו את המצב? הוא מסכסך? לא, אף פעם לא. כך להגיד על הבורא? אהבה הוא מעורר, לא יכול להיות אחרת, ואנחנו כנגד זה מרגישים שנאה. כי הוא מעורר אהבה מדרגה יותר גבוהה כדי למשוך אותנו, ואנחנו מרגישים כנגד המצב הזה, כנגד הדרגה הזאת ההיפך.

הבורא מאיר עלי אור של אהבה לחברים. מה זה "אור של אהבה"? יותר חיבור, יותר ויתור, יותר ביטול עצמי, פשוט. מה אני מרגיש שהם מביאים לי? אותו אני לא מרגיש, הוא נסתר אחריהם. מה אני מרגיש כלפיהם? אני מרגיש שנאה. זה מה שהם מחייבים אותי, שאני עוד אבטל את עצמי, שאני עוד אוותר על הכול? שאני אהיה מכור להם, מסור להם? בדרגות הגבוהות אני מוכן לשרוף אותם, אני לא רוצה שהם יהיו בכלל בעולם, שיהיו לפני, שיהיו חברים שלי.

זה לא כמו כשעכשיו אני מגיע לעשירייה "חבר'ה, מה נשמע? בואו נעשה כך או כך" גם אתמול הביאו לי בירה מתנה, בסדר גמור. אני אומר ברצינות שכל זה בא מהבורא בצורה שלמה, התלבש  בנו בצורה ההפוכה ואז אש האהבה הופכת אצלנו להיות לאש שנאה.

תסבירו זה לזה, זה מאוד חשוב. אם אתם מתחילים לפתור את הבעיה לא מהבורא, זה נידון לכישלון, וכך כל מצב ומצב. בבקשה, דברו על זה קצת.

*

"התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, הֲשִׁיבֵנו אבינו לתורתך.

כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. ונמצא, שקודם התפילה, אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבשכינה, כדי שנדע, מה שצריך לתקן בה ולמלאה."

(זוהר לעם, "תורה ותפילה", הקדמת ספר הזוהר)

איך אנחנו הופכים את היחסים בין עשרת החברים לשכינה?                                       

*

מה חסר לנו כדי להגיע לשכינה? אנחנו בני היכלא שבונים את השכינה, מה חסר? ברגע שאנחנו מגיעים לזה גמרנו, מגיעים למגע ראשון עם הבורא, הוא מתגלה בינינו, כי סוג הקשר בינינו הופך להיות מצד הכלי דומה להופעה הקטנה ביותר 1 חלקי 125 ממנו, מצדו, ואז יש קליק. מה חסר לנו עוד, מה חסר לנו לעשות כדי להגיע לשכינה? איזה עוד צורות יחס, עוצמה, דאגה, מה חסר שזה יהיה מתאים לבורא? שהקשר בינינו ייקרא "בורא"?

*

אנחנו נמשיך במה שאנחנו צריכים להמשיך, אבל דיון על זה, אתם צריכים באמת לעורר כל פעם. מה חסר לנו כדי להגיע לצורת השכינה.

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה.

כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.

אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(הרב"ש, חורבן דקדושה, כתבי רב"ש ג')

*

איך אני יכול להתפלל עבור הכלל כשאני נמצא במצב הטוב, בגובה? אני מוכן אז לכול, עבור הכלל, אני מרגיש את הבריאה ואת עצמי ואת כולם, מבין, קולט. איך מהמצב הזה הזך אני יכול להתפלל עבור הכלל ולבטל את עצמי לגמרי כלפיהם?

ואיך אני, באותה הגישה, ובאותו הכוח, יכול לבצע את זה במצב שאני לגמרי נטול כל החושים וכל הכוחות, ושום דבר אני לא מבין ומרגיש, ונמצא ממש כמת? איך אני ממצב המת, שאני באמת אז מרגיש את עצמי שאני פחות מכולם ואין לי שום דבר, שאני באמת כך, איך במצב הזה אני יכול לחשוב על עצמי שאני מבטל את עצמי?

דווקא במצב הגבוה אני מוכן להגיד שאני מבטל את עצמי, אבל המצב הוא עושה את זה, שלא אכפת לי, שאני נמצא בשקר. שאני לא מבטל את עצמי, מפני שאני כרגע נמצא במצב הגבוה. ואם אני כן מוכן בהכול לבטל את עצמי ולהיות עפר ואפר, אז כשאתה מגיע לעפר ואפר, למצב השני, שאתה בדאון, עכשיו תעבוד כך כשאתה מבוטל.

אז איך אנחנו עושים זאת? מהמצב הגבוה אנחנו "כאילו" מבטלים את עצמנו. ודאי שזה כאילו. למה? כי להיות במצב שאני נמצא באמת דפוק, למטה, אני לא יכול לעשות כך. מה לעשות? מה הפתרון?

*

הפתרון הוא פשוט. שאנחנו, לא במצב העליון ולא במצב התחתון, לא נמצאים בכוחותינו, זה הכול הבורא נותן. אלא מה יכול להיות המצב שלנו? אם אנחנו משתדלים להתחבר בינינו, אז מאותו המצב כשאנחנו מתחברים בינינו נוכל להשפיע לחברה, ולזולת. האדם עצמו אף פעם לא נמצא במצב שהוא מסוגל בכלל לפעול. לא מסוגל, כי זה לא הוא, את זה נותנים לו.

לפני החיבור בעשירייה אנחנו לא יכולים בכלל לשייך לאדם, אם הוא לא נכלל בעשירייה, שום עצמאות. העצמאות שלו היא בזה שהוא נכלל בעשירייה. ואז, במידה שהוא נמצא בהתכללות, בערבות, אז הוא מקבל את הערך העצמי ויכול לפעול.

"בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית, כשאמר לה אלישע, היֵש לדבּר לָך אל המלך או אל שר הצבא. האם יש לדבר לך אל המלך? כי אותו יום היה יו"ט של רה"ש, ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם. והקב"ה נקרא באותו זמן מלך המשפט. ומשום זה אמר לה, היש לדבר לך אל המלך, שקרא את הקב"ה בשם מלך.

ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים, להזכיר את חטאיו."

(זוהר לעם, וייצא, "זכירה ופקידה",284-285)

העיקר שבו האדם יכול לבדוק את עצמו האם יש לו נטייה נכונה, זה האם הוא מוכן להישאר במצב השפל ביותר, רק כדי לתרום להתקדמות הסביבה, החברה, והעולם. זו בעצם כל ההתקדמות האמיתית שלו. לפי זה הוא יכול לבדוק האם הוא מתקדם. עד כמה שבעצמו הוא מוכן להישאר ולקדם את הזולת.

"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה," ואפילו על נפשו שבתוך הכלל ודאי שלא מתפלל, כי בזה הוא בכל זאת רוצה לנצל את הכלל לטובת עצמו, רק בצורה סמויה. "כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו.

וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם, "לא עת האסף המקנה",פרי חכם על התורה)

 שכינה היא עשירייה מחוברת. אז מה אני מבקש עבור החברים? הכוונה, אם אני רואה אותם כבר כמחוברים, אז מה אני מבקש עבורם?

עד כמה שאני יכול לתרום, לדחוף, לסייע, להיות למשענת עבורם, לדאוג להם, ומכלום. במה זכה יהושוע, להיות אחרי משה? בזה שהיה מסדר ספסלים בבית המדרש, כך כתוב. בבית המדרש של משה, כשמשה לימד חכמים כמוכם, הוא בא לסדר את הספסלים. ולכן נעשה חכם יותר מחכמים כמוכם.

יש לנו הרבה כאלה דוגמאות. וזה לא צחוק. זו לא איזו אימרה יפה, זה באמת כך. כי בזה הוא נעשה ההמשך של משה, בכמה שהיה מסוגל. וזה הספיק כדי לקבל את המאור המחזיר למוטב.

  זה אומר שעכשיו אנחנו כולנו צריכים להיות תורני סידור שולחנות?

במה שאפשר, בטוח שהעבודה הזאת מועדפת על פני לשבת כאן ולדון בכל מיני חכמות, זה בטוח. במה שאתם לא דנים ביניכם בעשירייה, התמיכה שלך, שאחרים ידונו ואתה תומך בהם היא יותר טובה. אני אתן לך דוגמה. אתם תראו את הנשים שעובדות עכשיו נגיד בניתוב, ובכל הדברים הטכניים שבהן הן מחליפות את הגברים שיושבים כאן, וגם במטבח, אתם תראו אותן עד כמה שהן יתחכמו יותר מכם.

 אבל על זה בדיוק אני שואל.

אני דואג להן. כי זאת העבודה הכי טובה לאישה כדי להתקדם ברוחניות.

 אמרת שאין מקום אחר בעצם שבו יתגלה המגע עם הכוח העליון חוץ משיעור הבוקר, וכיוונת את כל הגברים לעזוב את כל העבודות, את כל השימוש, את כל התורנויות, ולהיות מרוכזים בתוך השיעור עצמו, ולשבת כאן.

כן. כי בכל זאת אתם צריכים להתחבר ולהתחבר בפועל, וגם למצוא את המילים הנכונות לשימוש להפצה לכל העולם, ולכן אתם צריכים להיות כאן. מי שיושב מהגברים בניתוב, הוא מנותק מהשיעור. הוא חושב על תמונה כזאת וכזאת, איך שזה נראה, איך לשים את זה במקום זה. הוא לא נמצא עם מהות השיעור.

 למה זה לא נקרא שהוא כמו יהושוע, מסדר שולחנות?

לא, זה עדיין לא הולך כך.

 אז איפה אפשר להביא לידי ביטוי את השימוש?

לא יודע. אין כל כך הרבה הזדמנויות. תשתדל כלפי החברים שלך, כלפי העשירייה שלך. אתה לא צריך לכולם, לא צריכים. אבל זה מה שעושים. מה צריכים לעשות? את מה שהרב חושב, להשתדל ולעזור לו לבצע. את מה שהחברים חושבים, הקבוצה, להשתדל לעזור להם לבצע. זה הכול. יש לך את זה. זה אותו דבר בעצם.

"וזה ענין (מגילה יב:, סוטה ח:) "במדה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית. ובזה תבין ענין "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל [...] אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת ה'."

(בעל הסולם, "כל המצטער עם הציבור", פרי חכם - שיחות)

סדנה

אם אנחנו צריכים להתכלל עם הציבור, להתכלל עם צרת הציבור, עכשיו הציבור שלנו בארץ נמצא בצרה, איך אנחנו נכללים איתם בצורה נכונה? אנחנו חייבים להתכלל עם צרת הציבור שנמצא כרגע בשריפה, איך אנחנו צריכים להתכלל איתם?

*

אתם שוב מתחילים, עד כמה שאני מרגיש, לא מהבורא, וזה לא טוב. מהי הסיבה לכל מצב ומצב? השורש עליון. אז ממנו תתחילו. 

*

הבורא מגלה דברים טובים או רעים? טובים. זאת אומרת שאין גילוי רע מלמעלה. למה זה מתגלה בצורת אש וגבורות וכל מיני דברים כאלה? בגלל הכלים שלנו. אז על מה יש כאן לדבר כל כך? למה אתם מסתבכים יותר מידי? הכלים למטה לא מסוגלים להרגיש את ההטבה מלמעלה, מלמעלה מגיע האור שבכל פעם מתגבר יותר ויותר, כי צריך לעורר אותנו לתיקונים, לשינויים עד גמר התיקון, ואנחנו שלא מוכנים, במיוחד בזמננו, שאנחנו נמצאים במצב שצריכים כבר להתחיל להתחבר ולהיות מסודרים לגמר התיקון יותר, אנחנו מגלים את הדברים האלה בפועל וודאי שבצורה יותר גרועה. כך אנחנו צריכים לראות את כל המצבים. אבל הכול מלמעלה, קודם כל מתחילים מאין עוד מלבדו, והכול מטוב ומיטיב.

עכשיו נשאלת השאלה איך אנחנו מסדרים את עצמנו למטה, כדי להתאים להשפעה הטובה שלו ולקבל אותה בטוב. לא בגלל שיהיה לנו טוב ולא יישרף שום דבר, אלא כדי באמת לגלות לעיניי כל שהוא טוב ומיטיב. עד כדי שכך שאפילו, וזה כבר יותר מידי, זה למאוחר יותר, שמלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש. אבל לפחות את זה, שרק הצורה ההפוכה שלנו היא גורמת לנו את התגלות הקללה במקום הברכה, אבל מצידו באות הברכות.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות [...] מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו."

("נועם אלימלך", ליקוטי שושנה)

 אנחנו רוצים להזכיר לכל החברים שלנו, לבני ברוך העולמי ולכלי הישראלי, במיוחד לחברה הקדושה שכאן, שאמנם נושא השיעור הוא תפילה, אבל יותר מזה השיעור הוא תפילה. אנחנו עכשיו נמצאים בתפילה ברגעים אלה, אנחנו עכשיו מבקשים עבור כולם. כל השאלות בסדנה שהרב מכוון אותנו כולן נועדו להביא אותנו למצב שבו אנחנו לא רק מבררים את הנושא אלא גם מתפללים, מתפללים למען כולם, למען ישראל, להמתקת הדינים.  

סדנה

יפה. תודה רבה. לחיים. בהתאם לזה יש לי תרגיל. האדם לא יכול ללמוד על עצמו. אם אני נניח אומר למישהו, תתחבר עם עוד מישהו, הוא יגיד "איך אני אתחבר, בשביל מה אני אתחבר, מה יש בי, מה יש בו שאני אחבר", האדם לא רואה את זה. מה שאין כן כשהוא לומד על האחרים, שם הוא יכול לפתוח אותם, לחתוך לחתיכות, להבין כל מיני דברים בשני ובשלישי, והוא בעצמו לא עושה את זה אלא רק לומד איך לחבר אותם. אם לחבר לעצמו אז לא, מאיפה? האדם לא מכיר את עצמו. זו פסיכולוגיה פשוטה.

עכשיו השאלה היא כזאת, כדי שאנחנו נדע איך להתחבר זה עם זה, איך נבין איך להתחבר, נתחיל לחבר בין החברים? לא, אנחנו עוברים לתרגיל אחר, איך לחבר בין העשיריות. ומתוך זה נבין איך אנחנו מתחברים זה עם זה. ישנם עוד תרגילים קדימה, אבל הכול בהדרגה. אני חושב שכבר הגיע הזמן שנדבר על זה.

אז השאלה היא כזאת, איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו חיבור בין העשיריות? זאת אומרת איך עשירייה אחת נגיד, צריכה לקבל את השרביט. את המקל. כמו במרוץ שליחים, איך אנחנו מעבירים אותו מאחד לשני, את הצינור. צינור זה יותר טוב, כי באמת יש בזה משמעות. איך אנחנו מעבירים מאחד לשני את הצינור בצורה שאנחנו מתחברים, הצינור זה החיבור, ואנחנו מתחברים אליהם, ומעבירים אליהם כל מה שהם צריכים כדי לממש את התפקיד שלהם בדרגה עוד יותר גבוהה מאיתנו, תומכים בהם, עוזרים להם, כמו שמתייחסים לילדים, וגם לאלו שצריכים לגדול עוד יותר מאיתנו, רואים בהם את ההמשך שלנו.

בקיצור, איך אנחנו מחברים לעצמנו את העשירייה הבאה בתור. בינתיים כך. אחר כך נראה איך אנחנו מתייחסים לעשירייה שפינתה לנו מקום, הקודמת, וישנם בזה עוד אופנים, אבל איך אנחנו מתייחסים לעשירייה הבאה בתור, מה אנחנו צריכים למסור לה, מה יש לנו למסור לה, איזה מטען  פנימי, אולי כמה עצות בעל פה, וכן הלאה.

קודם כל אנחנו צריכים להבין שזה מחבר אותנו לעשירייה, אחרת לא יהיה חיבור עם העשירייה הבאה. אבל כלפי העשירייה הבאה, אולי יהיה לנו קצת יותר קל להתחבר כי ישנה איזו מטרה קרובה, איזה מודל כזה, שכלפיהם אנחנו מתחברים. זה כמו כלפי הילד הקטן שהאבא והאמא מתחילים להרגיש שיש ביניהם יותר חיבור. אז איך אנחנו עושים זאת?

*

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה. ובזה יובן הפסוק "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך... כי "ברכה" הוא לשון "בריכה", היינו צינור ההשפעות טובות. והנה זהו דווקא אם המברך והמתברך אוהבים זה את זה, ויש להן אחדות אמיתי ובשלמות, אזי הם מעוררים הצינור עליון, שיוכל להשפיע דרך הצדיק, שהוא השביל, ע״ד, העולם ניזון בשבי״ל חנינא בני."

(ר' מנחם מנדל מקוסוב, "אהבת שלום")

איך אנחנו מחברים אלינו את העשירייה הבאה בתור? עד כמה זה מחייב אותנו להתחבר ולהיות המשפיעים ושהיחס שלנו אליהם יהפוך להיות לצינור, וגם איך הם מעלים אותנו בזה שהם באים. אנחנו תמיד נישאר למעלה מהם מצד אחד, ומצד שני אנחנו תמיד צריכים לראות אותם למעלה מאיתנו, כגדולים יותר.

*

אתם צריכים לדבר כמו בתע"ס, על ידי מה העיגול הופך להיות צינור?

 איך אנחנו בעצמנו, העיגול, הופך להיות צינור, כי יש לפנינו עשירייה שזה עיגול ואחרינו יש עשירייה שזה עיגול, ואנחנו באמצע הופכים להיות צינור. איך אנחנו מעשירייה הופכים להיות צינור כלפי הקבוצות, כלפי העיגולים הללו?

כך אנחנו נרגיש שזה קורה המציאות.

*

במה כל קבוצה הופכת את עצמה לצינור ובמה היא נשארת כעיגול, וההיפך, במה וכלפי מי?

*

איך אנחנו מתחברים בפועל לעשירייה הבאה בתור, או בכלל, לעשירייה אחרת? 

איך אנחנו מתחברים בינינו כדי להפוך את עצמנו לצינור [כלפי] עשירייה אחרת ובזה אנחנו לא רק סוג חיבור, אלא גם סוג מילוי, מה אנחנו מעבירים להם?

ודאי שזה גם בציפייה לחיסרון מהם, אחרת איך יכול להיות חיבור, איך זה צריך לקרות בפועל?

*

מה קורה בהתפתחות העשירייה, זה כמו בגוף, ראיתם פעם איך מתחברים כל מיני חלקי הגוף תחת מיקרוסקופ, זאת אומרת איך עשירייה מתחברת ומתחברת, וכשלא יכולה יותר להתחבר בעשירייה היא פורצת בצורה צדדית ובונה את העשירייה הבאה ממנה. איך יוצאת מעשירייה אחת כזאת שלוחה, כזה הצינור שבסופו של דבר בונה את העיגול השני?

*

באילו תנאים בהתפתחות העיגול, בהתפתחות העשירייה יוצא ממנה בהכרח הצינור שבונה אחר כך את העשירייה השנייה, הסמוכה, הבאה?

באיזו התפתחות בעשירייה מתפרץ ממנה בהכרח הצינור שבונה בקצהו את העשירייה השנייה? זה עיגולים ויושר, אנחנו לומדים את זה בתע"ס, הסתכלות פנימית, חלק ב'.

*

מה ההבדלים בין שני עיגולים שלא יכולים להיות אחד ויכולים להיות מחוברים רק דרך הקו, דרך הצינור? נניח שאלה שמאלנים ואלה ימניים, הם לא יכולים להיות יחד, אבל דרך הקו הם כן יכולים? זה פשוט, זה חיבור בחברה הכללית, בכל העולם זה צריך להיות כך.

*

איך הקו משווה בין המרכז של העיגול האחד לבין המרכז של העיגול שני?

*

יפה מאד. זאת אומרת, ההבדל בין העיגולים הוא בסוג ההשפעה, ואנחנו משווים את זה על ידי הצינור שהוא בעצם משווה את עוצמת ההשפעה. יופי.

אנחנו נסיים בזה בינתיים, לעת עתה, אבל מרגישים שיש בזה כבר איזו התחברות עם החומר שאנחנו לומדים. ודאי שצריכים עכשיו יותר ויותר להכיר את העניין בין עיגולים ויושר, אבל כך אנחנו נלך גם לעומק תע"ס.

האם מובן לנו בינתיים איך מתחברת עשירייה עם עשירייה, זאת שבא עם זאת שיוצאת?

 לא. זו פעם ראשונה שנוצר כזה מצב שעשירייה אחת צריכה ליצור קשר בפועל, ממש כמו סוג של מפגש ביחד, איך עושים זאת?

אם אתה עושה קשר עם החבר, זה לא לפי אותם כללים, אתם קריטריונים?

 זה נכון, אבל זה בכל זאת מצב חדש, צריכים להוליד אותו.

זה פשוט, אתה רואה עכשיו במאקרו את השאלות שיש בך כלפי החיבור עם החבר, שקודם לא ראית. אבל האמת או אדם כולל כל העולם, או העולם כולו , או כמה עשיריות, או עשירייה אחת עם השנייה. זה סך הכול תלוי באיזו מידה אתה רואה את החיבור, עד כמה אתה מצליח לפתוח אותו.

 אבל העוצמה צריכה להיות הרבה יותר גדולה פה.

    לא, ההיפך, עד שאתה מכווץ את הכול לאדם אחד. בינתיים שיהיה כך, כמו שאתה אומר, אני לא רוצה לבלבל.

 אולי אפשר לשנות בכלל את שיטת העבודה, במקום שעשירייה שתעביר לעשירייה, עשירייה מסוימת תוביל יום אחד, אחר כך היא תעביר את הפיקוד לעשירייה השנייה, הם יעבדו יום אחד יחד, יעשו את החיבור, ויום אחרי כך הם יקבלו עוד עשירייה.

אתה אולי צודק, אבל זה לא לעכשיו, זה יבלבל אותנו. אולי אני אפילו הקדמתי קצת עם החיבור בין העשיריות.

 לא ברור מה זה אומר לתמוך בעשירייה אחרת?

אז איך אתם מעברים להם את השרביט, האם סתם כך כי יודעים שהם הבאים בתור, כשיש נושא חדש, והאם נושא חדש מצדיק את העניין? אולי הם ימשיכו עם הנושא שלכם, או לא, ואם זה נושא חדש, עד כמה הנושא החדש הוא פועל יוצא מהנושא הקודם. כי הם באמת צריכים להראות לנו בהכרח התפתחות בנושא שלהם, הם חייבים להראות את ההתפתחות מהנושא שאתם התעסקתם בו, כי זאת התפתחות, אבולוציה וכן הלאה.

 האם אנחנו מדברים על העשירייה התורנית של היום כלפי העשירייה התורנית של מחר?

כן.

 ומה עם כל שאר העשיריות?

למה אתה קופץ על הכול, בואו נגמור קודם עם זה, כולם מתחברים ומצטרפים לבעיה הזאת. יש לנו בעיה, אנחנו לא יודעים איך העשירייה הנוכחית מתקשרת עם העשירייה הבאה, לא לפי הנושא, לא לפי מסירת הרצון, מרץ, דחף, דחייה. אין לנו קשר בינתיים, באה העשירייה הבאה, מקבלת איזה צינור עם ברז באמצע, וקדימה. מה אנחנו צריכים למסור להם, מה הם צריכים לקבל מאיתנו, ואיך הם צריכים להתפתח על פנינו? כי הם לא סתם העשירייה הבאה בתור והם ממלאים איזו משבצת. צריכים לחשוב. לָמה? כי בין עשיריות יש לך הרבה שאלות, יש לך איזה רווח, איזה מקום פנוי כזה לחשוב, לחַבר, לעשות משהו, לדבר עם האחרים. בין חברים אין לך עד כדי כך, שָם הכול כאילו נסגר,מצומצם, קצר, לא בולט.

לכן כדי להגדיל באמת את הבעיות שיש בחיבור בין בני האדם, אז נעביר את זה קצת בין העשיריות, אולי זה יעזור לנו. לָמָה? כי כשעשירייה מתייחסת לעשירייה, העשירייה ההיא הופכת להיות אדם, אם היא מחוברת כעשירייה, ואילו ביחס שלך לחבר אתה חושב שאתה בסדר.

כאן העשירייה חייבת להבין שהיא בסדר או לא, היא צריכה לגלות, לבדוק, למדוד, ואז להתחבר לעשירייה השנייה. בין אדם לחברו זה לא בדיוק, הוא לא יכול למדוד את זה.

 במעבר מעשירייה לעשירייה הם גם מחליטים על הנושא?

הם יכולים להחליט על הנושא, אבל הם חייבים לדעת איך הם מעבירים מאחד לשני את הנושא, מהנושא הקודם לנושא הבא, כך שהנושא הבא יראה כהתפתחות מהנושא הקודם. ככה זה, הדור הבא הוא תמיד גדל על גבי הדור הקודם.

 לא ברור איך זה הולך לקרות, נניח שהם יודעים מה הנושא, האם עשירייה צריכה לדבר עם עשירייה ולראות איך זה ממשיך את מה שהם עשו עד עכשיו?

שניהם צריכים לדון על זה. כל אחד ושניהם. תדברו, זה דבר מעניין, היחס הזה מתוך הרצון האגואיסטי שלנו חייב לפתוח בנו כל מיני רגשות נוספים, בירורים, וזה מה שאנחנו צריכים.

 בדיון עלה לנו רעיון להזמין את עשירייה 17, הבאה בתור, כדי שאנחנו נשתתף יחד בסדנה.

יכול להיות, תנסו, יש לנו עדיין הרבה חומר שאנחנו לא גמרנו. צריכים למיין יותר את החומר. 

שיעור 3   25.11.16

כבר דיברנו מהי תפילת רבים, כנראה שהמושג הזה אינו פשוט וצריכים לברר אותו יותר ויותר. גם בשיעור הנוכחי לא נוכל לפתור את כל המושג כולו.

"תפילת רבים" זו בעצם הפניה המשותפת שלנו "כאיש אחד בלב אחד". אומנם היא נקראת רבים, אבל זו בעצם תפילה שיוצאת בעשרה קולות אבל כמו בקול אחד.

איך אנחנו יכולים לתאר את הדבר שנדרש מאיתנו, להיות כולנו יחד בהתחברות, ולא שמקצתם ועור קצתם יבואו לבית הכנסת, אלא בבת אחת. איך? האם נדחוף את עצמנו כולנו בבת אחת להיכנס לאיזה מקום, לאיזה קשר, מה זה נקרא "בבת אחת"? זה מאד לא ברור.

המושג "בבת אחת" מופיע בכל מיני מקומות, מה זה "בבת אחת"? זה לא בשלבים, לא בדילוג המדרגות, בהתגברות ובהתכללות ובהתכנסות מכל הכיוונים למטרה אחת, למקום אחד על מנת לייצר תוצאה מיוחדת אחת שאף אחד לא מסוגל לעשות אותה ללא השתתפות האחרים. וזה גם ברור לו שזה כך קורה, ואז כל אחד מוסר את עצמו עבור כולם ובעד כולם, ונכלל בכולם, ממש נעלם בכולם, וכולם כך. זאת אומרת המושג הזה "לא מקצתם אלא כולם יחד בבת אחת" זה מושג שאנחנו צריכים להתקרב אליו ולראות אותו כמטרה שנצטרך לברר ולממש אותו.

מה זה עניין של בית הכנסת? ברור ש"בית" זה כלי קיבול, אבל מה זה המושג "התכנסות"? זה מאד מיוחד, זה לא פשוט כמו שאולי נראה מקום לתפילה בלבד. זה שאחר כך בעמךַ הוא קיבל איזה צביון אחר ששם גם לומדים, גם מדברים, גם משוחחים, אין דבר כזה. בית  הכנסת זה בעצם מקום לתפילה בלבד, ובאמת באים לשם "לא מקצתם אלא בבת אחת" ומעלים משם תפילה "כאיש אחד מלב אחד", ואז מגלים שם את עצמנו כשכינה ואת הבורא כשוכן בתוכם. למה היא נקראת תפילת רבים? דווקא בגלל שמושג הרבים הופך להיות יחיד, כי מתייחדים כולם. לכן עד כמה שכולנו מתעלים מעל ההבדלים, מעל ההפרעות שבהם נקראים רבים ומגיעים ל"אחד יחיד ומיוחד", בזה בונים את המקום לגילוי הבורא. 

"מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה יסורי הפרט, מחלות ומכאובים, ויסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני"."

                                                                           (הרב"ש, "אהבת הזולת", כתבי רב"ש ג')

זה צריך להיות בשבילנו גם כיוון בדרך שלנו, כי בסופו של דבר העזרה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לעשות, וכנראה שרק אנחנו מסוגלים לעשות, זאת התפילה. התפילה עבור הכלל הגדול כולו, עבור כל האנושות. על ידי זה נוכל לכלול בתוכנו את כל הצרות והבעיות של כל האנושות ובהתאם לזה להעלות את החיסרון, את המ"ן, וכך נזכה לעניית התפילה דרכנו, ומאיתנו כצינור לכל הנשמות. זה התפקיד שלנו וכך צריכים להשתדל לפעול.

"הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה."

                                                              (הרח"ו, "שער הגלגולים", הקדמה ל"ח) 

זאת אומרת חוץ מזה שנכללים מכל הבעיות והצרות של כל העולם, צריכים גם להתכלל עם כל החברים ובמיוחד עם העשירייה והלאה, עם כל העשיריות שלנו בכל העולם, עם כל בני ברוך הכללי, העולמי, גברים ונשים, וכשכולם נכללים בכל הקהילה הגדולה והמבורכת הזאת ואחר כך בכל העולם, לדאוג שהתכללות בינינו כל הזמן תתחזק ותגדל. וודאי שיהיו גלים וכל מיני שינויים ביחסים, זה ברור, כי האגו כל פעם עולה, אבל בסופו של דבר אנחנו נדאג, כל אחד וכולנו יחד, להחזיק כל הזמן את עצמנו בחיבור של הקו האמצעי.

זאת אומרת לא למחוק את השמאל, אלא להשתמש בו בצורה נכונה. להודות על השמאל כמו על הימין, לברר את כל הדברים האלה ולדעת במה לעשות צמצום, על מה לעשות מסך, ועל אילו הבחנות ניתן לעשות כבר חיבור ואיחוד וזיווג דהכאה. כל הדברים האלה הם לפנינו והכל מגיע אך ורק מתוך ההתחברות הראשונה בעשירייה.

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה. ובזה יובן הפסוק "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך... כי "ברכה" הוא לשון "בריכה", היינו צינור ההשפעות טובות. והנה זהו דווקא אם המברך והמתברך אוהבים זה את זה, ויש להן אחדות אמיתי ובשלמות, אזי הם מעוררים הצינור עליון, שיוכל להשפיע דרך הצדיק, שהוא השביל, ע״ד, העולם ניזון בשבי״ל חנינא בני."

                                                          (ר' מנחם מנדל מקוסוב, "אהבת שלום")

סדנה

כאן השאלה, איך אנחנו צריכים להתקשר בינינו ולתחתונים כדי להעלות דרכנו מ"ן לבורא, וכדי לקבל ממנו ולהעביר להם בשיטה שנקראת צינור או ברכה, ושזה באמת יעבוד?

איך אנחנו צריכים להיות מחוברים, מאוחדים בינינו, למי שתחתינו ולמי שמעלינו?

*

מה זאת אומרת שאני צריך להצטער, האם כשכתוב "כאן בוכים" בסידור אז אני בוכה?

מה זה נקרא שאני צריך להצטער או צריך לשמוח. אם "מצווה גדולה להיות בשמחה" אז מרגע זה והלאה אני שמח? כך אתה מתאר לך את המצבים, האם אפשר לחייב על ההרגשה?

 אני רוצה לבדוק את עצמי, נניח אם אין לי יחס כזה, אז אני לא מצטער?

סימן שאתה עדיין לא ראוי.

 ראוי למה?  

ראוי לתפילה. אם אתה לא יכול להתכלל עם החיסרון של הציבור, אתה לא יכול להעלות את המ"ן. איך תעלה? החיסרון של הציבור צריך להתכלל בחיסרון שלך, ואז אתה מגדיל אותו פי כמה וכמה לפי הדרגה שלך לעומת הציבור, בהתאם לכמה שאתה מבין ומרגיש את הבורא עד כמה הוא היה רוצה לקרב את הציבור אליו וכן הלאה. אם אין לך, אז אין לך תפילה. תפילה מתחילה מהתחתונים, לא ממני, אני בעצמי חייב להיות כחפץ חסד.

 כשאני מסתכל על התחתונים ורואה שהם מתייסרים, למה אני מתרגם את זה פנימית?

עד כמה הם חייבים להיות שמחים כדי לממש את מטרת הבריאה.

 ואיפה אני נכנס?

אתה נכנס ביניהם. לא כעובד לשכת הסעד שרוצה להיטיב להם בצורה חומרית, אלא אתה רוצה להביא אותם למצב שהבורא ישמח מהם. אם אתה כבר רוצה להיות מקושר, אז בחלק העליון אתה מבקש מהבורא לעשות כל מיני תיקונים כדי שיוכל לשמוח מהם, ובחלק התחתון אתה נכלל בכל הצרות שלהם כדי להעלות את הפער בין מה שהם מרגישים ובין מה שהם צריכים לעלות לבורא בצורה האמיתית. זה מה שאתה מבצע.

כשתינוק בוכה, בגלל שהוא רוצה איזה ממתק, או שהוא חולה וההורים הולכים לרופא או לקנות לו ממתק, הם מתרגמים את הצרה שלו לדרישה שמתאימה למי שהם פונים. זאת אומרת אתה צריך לתרגם את צער הציבור לאותו צער שאיתו אפשר לפנות לבורא. עם איזה חיסרון אתה תפנה לבורא?

 בסוף מה אני צריך לראות שהציבור מרוצה מהממתק שלו או מבריא?

זאת שאלה לסדנה. תתחילו לדון. איך אני צריך לתרגם את דרישת הציבור שסובל מאד, כי הבורא מביא להם את הסבל הזה, אלא מי עוד, זה סך הכול מתוך אי השתוות הצורה. איך אני ודווקא אני צריך להיות ביניהם כמקשר, כמעלה את הבקשה שלהם בצורה נכונה לבורא, ומוריד מהבורא את התגובה שלו להם, בצורה נכונה אליהם?

זה התפקיד שלנו, זה נקרא ישראל. לכן שונאים אותנו בתת הכרה, כשיהיה בהכרה אתה תראה כמה השנאה הזאת תגדל. עכשיו הם לא מבינים למה הם שונאים, הם שונאים, הם אומרים שאנחנו מסובבים את העולם, עבור העולם זה סתם משהו. אבל אם היה מתגלה שאנחנו באמת לא נמצאים בתפקיד שלנו כמעבר, ושאנחנו צריכים להיות המקשרים בין כל האנושות לבורא. כי אתה ממש תופס את הנשמה שלי ואתה לא מעלה ולא מוריד ולא כלום, תראה למה אתה גורם לי, אני סובל סתם, הבורא שולח לי את כל הייסורים, אני סובל סתם ואני לא יכול לעשות שום דבר במצב שלי. אני מדבר כאומות העולם. אני לא יכול לעשות שום דבר, ואם יש כאן מישהו שיכול לעשות את זה והוא לא עושה, אז וודאי שהוא הגורם לכל הרע. מה בעל הסולם כותב, מה זוהר כותב? שכל הצרות בעולם הם עקב בני ישראל שלא מבצעים את התפקיד שלהם.

זה נושא בפני עצמו, הוא מאד קשה, זה לאט לאט יתבהר. לא כדאי לעורר את זה בינתיים, אפשר קצת, יותר טוב לעורר את זה בקשר לעם ישראל עצמו. בגלל השרפות שיש עכשיו, נחכה עוד כמה ימים שזה יירגע קצת, ואז אנחנו נכתוב שאתם בעצמכם אשמים בזה, אתם בעצמכם במו ידיכם שורפים את הבתים שלכם. אומנם לא נכתוב בצורה כזאת, כי אז יתנו לנו מכות וישרפו אותנו, אבל צריכים לתת קצת הסבר שאפשר לשמוע. 

 ציירת יפה, שאיש מאומות העולם כך מרגיש בפנים, שאנחנו מחזיקים את אומות העולם.

כך הוא מרגיש את זה בתת הכרה, הוא לא מבין, לא ברור לו, כי אלו אומרים כך, אלו אומרים כך. כמו שעלינו יש הסתרה מהתפקיד שלנו, גם עליהם יש הסתרה מהתפקיד שלנו ומהסיבה לצרות, אבל בתת הכרה הוא מרגיש שאנחנו סובבים את העולם, משהו כאן קורה.

 אז מי מחזיק את ישראל?

התפקיד שלנו, הבורא.

 כמו שאומות העולם מרגישים שישראל עוצרים אותם מלהתפתח, מלהתקדם, לא מעבירים את האור, אז מי עוצר אותנו, את ישראל?

לא, הם לא מרגישים שאנחנו לא מביאים להם את האור, אלא שאנחנו גורמים צרות, מצד השלילה, לא מצד החיוב. הם לא מדברים על התפקיד שלנו כטוב, אלא הם אומרים על התפקיד הרע שלנו בעולם. לכן כשהם יחסלו אותנו, אז יהיה להם טוב. זה דבר אחר.

 הם באים לישראל בטענות, ולמי אנחנו צריכים לבוא בטענות?

אנחנו? רק לעצמנו, למי עוד? אני לא מבין אותך. למה אתה שואל דבר כזה? תגיד לי מאיפה השאלה? למי אתה יכול לבוא בטענות? רק לעצמך.

 אבל אני לא בא בטענות לעצמי?

זאת הבעיה, זאת בדיוק הבעיה.

"בזה"ק (בשלח דף ג' ובהסולם אות י"א) וזה לשונו, "ותאמר, בתוך עמי אנכי יושבת. שואל, מה אומר. ומשיב, אלא בשעה שהדין תולה על העולם, לא יפרד אדם מן הכלל, בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אף על פי שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה "בתוך עמי אנכי יושבת" ואיני רוצה להיפרד מהם".

"כי דין ששורה על העולם", פירושו, הרצון דקבלה, שהוא אהבה עצמית, שהנבראים נולדו בטבע זה, כידוע מכוח רצונו להטיב לנבראיו. ומשום זה שהיה רצון להשתוות הצורה, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נעשה דין, שאסור להשתמש עם הכלי קבלה, רק בזמן שהוא יודע, שיהיה ביכולתו לכוון על הקבלה בעל מנת להשפיע, אז מותר לו להשתמש עם כלי קבלה.

ולפי זה יהיה הפירוש, "בזמן שהדין שורה בעולם", שכל העולם נמצאים שקועים באהבה עצמית, אזי חושך שורה בעולם, כי אין מקום שהאור ימשך למטה להנבראים, מסיבת שינוי הצורה שיש בין האור להנבראים המקבלים האור, כי על שינוי הצורה הזו נעשה הדין, שאין השפע עליון מושפע לנבראים.

ולכן בזמן שהאדם נתעורר, ורוצה שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו כלים דהשפעה, שזה נקרא "קירוב". ומבקש שה' יעזור לו. אבל ידוע, כי העזרה שבאה מה' נקראת שפע עליון, המכונה בשם "נשמה", כמו שאומר הזה"ק, שאומר שענין הסיוע שמקבלים מלמעלה, הוא ב"נשמתא קדישא".

ומשום זה, כשאדם בא לבקש מה', שיקרבהו אליו יתברך, והוא נראה לבדו, היינו שהוא מבין, שהקב"ה צריך לקרבו באופן פרטי. ומדוע הוא חושב, שכל הכלל יכול להישאר במצב הנוכחי, ורק עמו הקב"ה צריך להתנהג אחרת. זהו מטעם שהוא מבין, שיש לו מעלות טובות שאינן נמצאות באחרים. ואף על פי שהם אלו אנשים פרטיים, שאינם שייכים להכלל, משום שהם מבינים, שמגיע להם התקרבות לה' יותר מאחרים, וחושבים עצמם לצדיקים, הם נתפסים מתחילה. היינו הדין, שהוא בחינת קבלה עצמית, שורה עליהם יותר משאר הכלל, והם נעשים אז יותר גרועים במידות אהבה עצמית.

וזהו מטעם שהוא חושב, שמגיע לו יותר משאר אנשים. היינו, לשאר אנשים מספיק שיהיה להם מה שיש להם, אבל כשהוא מסתכל על עצמו, מגיע לו יותר משאר אנשים. המחשבה זו היא בחינת קבלה ממש, היינו אהבה עצמית במאה אחוז. נמצא, שבחינת אהבה עצמית מתחילה להתפתח אצלו יותר מאחרים.

ולפי זה יוצא, שהוא עובד כל הזמן באהבה עצמית. מה שאין כן הוא, נראה בעיניו שהוא צדיק, היות שהוא רוצה לעבוד בבחינת משפיע, שהוא אומר לעצמו, שזה מה שהוא מבקש מה' שיקרב אותו, הוא בחינת צדקות, כי מה הוא מבקש, שה' יתן לו כח לקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע, ואיזה חסרון יכול להיות בזה שהוא רוצה לשמש את המלך.

ובזה יכולים לפרש דברי הזה"ק, שהוא נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באברים, במה שאומר לנו הכתוב.

העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים.

זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.

אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.

נמצא, אם יש לו כח לבקש תפלה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה.

יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו."

( הרב"ש, "תפלת רבים", כתבי רב"ש א')

רואים אנחנו מכאן שיש אמצעי לבדיקה של המצב הרוחני שלי. האמצעי מאד פשוט, עד כמה אני נמצא בתפילה בלתי פוסקת, ברום המעלות הרוחניות עבור הכלל, ובתחתית המעלות שלי עבור עצמי בלבד. זו כל הסקאלה הזאת שעליה אני בודק איפה אני נמצא כלפי הרוחניות, כלפי תפילת הרבים, עבורם או עבור עצמי, מאפס עד מאה אחוז.

סדנה

איך אנחנו מעמידים את עצמנו כל הזמן למדוד את עצמינו בצורה כזאת? מהי התפילה, מהו החיסרון שבי, שאני צריך כל הזמן להיות בו? ולפי החיסרון הזה, איך אני בודק אותו בצורה כמה שאפשר בלתי תלותית, אובייקטיבית? ואז אני יודע איפה אני נמצא כלפי הרוחניות למטה או למעלה, רחוק או קרוב.

*

 זו בדיוק הנקודה שאמרת שאדם צריך להרגיש כלפי הזולת. הנקודה הגבוהה ביותר, כשהוא מצליח להתפלל עבור החברים, והנקודה הנמוכה ביותר, כשהוא לא מצליח להתפלל עבורם, והוא לא יודע בכלל מה הוא עושה.

הוא יודע מה הוא עושה, הוא יודע שהוא מתפלל עבור עצמו, דואג לעצמו, זו הנקודה הנמוכה. זה ברור לו. אם לא ברור, אז אין בדיקה, אנחנו מדברים על הביקורת, איך אדם מבקר, בודק את עצמו.

 במאמר רב"ש מדבר על התפילה שיש לה דרך, כלומר יש איזו דרך מסוימת. איך אני יודע שהתפילה שלי כלפי הזולת היא תפילה נכונה? אני עכשיו יכול להגיד שאני מתפלל עבור הילדים באוגנדה, זה לא עושה לי שום דבר. לאיזו תפילה אתה מתכוון שהיא תפילה באמת בטופ?

אתה עדיין לא מרגיש את הכלי הכללי שכלולים בו כל הנשמות מרבי שמעון ומאברהם וכן הלאה ועד כל הנשמות עד גמר התיקון. אתה תרגיש את זה, אני מקווה מהר, ואז בהתאם לזה אתה תוכל למדוד את עצמך עד כמה אתה דואג שהכול יתממש בכלי אחד למען לעשות נחת רוח לבורא.

אם אין בי הרגשה, אז אין, אז עדיין זו עבודה לא שלמה, זה ברור. אבל אפילו בעבודה לא שלמה, איפה אני נמצא בכל הסקאלה הזאת? או בנטייה לאיחוד עם הקבוצה וכלפי הבורא, עבור מי? עבור עצמי, עבורנו, עבור כל העולם וכן הלאה. יש כאן עניין שבאותו מדד יש לנו כמה נתונים. אבל בסך הכול "עבור מי אני מתפלל", זה מדד מאד טוב, מאד ברור. זה שלא אכפת לך מילדים באוגנדה, אני מבין.

 אני יודע שתפילה וחיסרון נכון זה עניין של ביטול, התכללות בקבוצה.

זו דאגה לחברים. עזוב ביטול, התכללות, אלה דברים שהם מלאכותיים, הם לא יכולים להיות אם אתה לא דואג להם קודם כל. דאגה להם היא מבטלת אותך, לא שאתה מבטל עצמך כדי לדאוג להם.

 אז בזמן השיעור כשאני מגיע נניח, ואני נמצא במצב שאני לא דואג להם, אנחנו מתחילים בסבב של שיעור שלוש שעות.

כשאתה מגיע לשיעור ואין לך דאגה שעוד מעט אנחנו נתחבר, ואני מבקש מהבורא שהם יבואו בהתפעלות, בהתרגשות, שישפיעו עלי ואני עליהם, ויחד נתחבר ונתקרב עוד קצת להיות באיחוד כזה שהוא מתגלה כדי לעשות לו נחת רוח, ואפילו שהוא לא מתגלה אבל בכל זאת נשתדל לעשות לו נחת רוח, אם אתה לא חושב על זה, אז בשביל מה אתה בא. אני לא אומר שלא כדאי, כדאי לבוא בכל מקרה, אבל בכל זאת לשאול את זה.

זאת אומרת דאגה לעשירייה שהיא תבוא בהכנה יפה, רבה, זו הדאגה, אלה החיים שלי, זו הנשמה שלי. על מה עוד אני אדאג, על המשפחה? אני אמות והם ימותו, זה ברור. על מה, על העולם? כל העולם גם שיישרף, בשביל מה כל זה, כל הגשמיות היא זמנית. אלא על מה כן? על נשמה, נשמה היא כל החברים האלה שאיתם אני מרכיב את דמות אדם הראשון. על מה יש לי לדאוג?

 אם אני בכל שיעור לא מגיע בסופו של דבר לתפילה עבורם, לדאגה להם?

אתה צריך להכין את עצמך במשך היום, לחשוב על זה. וודאי שאתה לא תחשוב, וודאי שאתה תשכח, וודאי שיהיו לך הפרעות ולא תוכל שום דבר לעשות. אבל אתה אז תזמין את ההפרעות האלה שיבואו אליך והם כבר יעבדו בך, ואיכשהו לאט לאט תתגבר עליהן.

 הן יכולות לעזור לחברים שלי בזה?

הכי טוב במחשבה. אני לא ממליץ לכל אחד לבלבל את האחרים עם טלפונים, עם כל מיני דברים, לא, אלא במחשבה. אתם צריכים להתחיל להרגיש עד כמה המחשבה הכללית היא פועלת וממש מכוונת את כל המחשבות שלנו, את הרצונות, את הכיוון, את הכול בחיים.

אנחנו בזה גם משנים את רמת החיים, את סדר החיים שלנו, גם הגשמיים. הכול תלוי עד כמה אנחנו משתדלים להתחבר בינינו וכלפי הבורא ברוחניות, וודאי שהגשמיות בהתאם לזה משתנה, כי אנחנו צריכים לבצע כבר פעולות רוחניות גם ממצב גשמי אחר.

 זה לא קורה הרבה, אבל כל פעם כשאני מרגיש שאני קצת מצליח, אני נזרק מיד אוטומטית, אני מרגיש שקורה משהו מסביב, החיים לוקחים אותי למקום אחר.

תלוי למה אתה קורא "הצלחה".

 לחשוב על אחרים נניח.

לחשוב על אחרים? ואתה נזרק מזה?

 אחרי שאני מרגש שגמרתי והלכתי לישון, אני יכול לא להתעורר לשיעור, הרבה דברים יכולים לקרות שיזרקו אותי מהמצב הזה כמעט תמיד.

דווקא כשאתה חושב על הקבוצה, על החברים, ואתה הולך לישון בהרגשה כזאת יפה ש"עוד מעט [יש שיעור], וחבל שעכשיו אין שיעור, אלא ניתן לי לישון שלוש, ארבע, חמש שעות, ואז להגיע לשיעור. העיקר שזה יעבור מהר", ואז אתה מגלה את עצמך בשמונה בבוקר.

 כן. משהו כזה.

לא הבנתי, מה רע בזה?

 כי זה נפסק בעצם. אתה לא מצליח לשמור על הקביעות, אני זוכר שפעם אמרת שקביעות זה מה שחשוב.

באמת קורה שאתה לא מגיע לשיעור?

 קורה. קרה היום בבוקר.

 היום בבוקר?

 היום בבוקר. קמתי עם כאב ראש ולא הגעתי.

 יש לך סיבה מוצדקת. כן, התירוץ ידוע.

 כן.

 כן. אישה פנימית או אישה חיצונית, כך תמיד אומרים, "יש לי כאב ראש". מה הלאה?

 אני מנסה להבין, אנחנו יודעים שמה שתופס זה קביעות, אם יש קביעות. אם אין קביעות זה הכול עליות וירידות, בסדר.

 אז מה אתה עושה אחרי שמונה בבוקר כשאתה קם, מתעורר? הרי כבר אין כאבי ראש?

 לא, יש.

 בכל זאת, יש? תמשיך לישון. מה אפשר לעשות? אתה צריך כאן לעשות חשבון, מה, למה עושים לי את זה? למה הבורא דוחף אותי, ולא נותן לי אפשרות להגיע להתעלות הרוחנית, ממש, מונע ממני עלייה? תסבול, תבין שהפסדת. אחרת אתה ככה תמשיך. יותר טוב מעכשיו לעורר את החסרונות, הצרות מאשר שהן יתגלו אחרי הרבה פעמים שלא תהיה כאן, שתחסר כאן.

אין לי מה להגיד לך. אני לא רוצה במקומך לעבוד בזה, אבל אני לא יודע מה הייתי עושה במקום זה. אני עשיתי הרבה מאד הכנות כדי לא להפסיד שיעור. אני צריך להכין קפה לרב'ה. אני צריך לעשות הקלטה בטייפ, להכין אותו עם קלטות, לרשום את כל הקלטות, את כל הדברים. אני גם צריך הכול לרשום בתע"ס ,בספר שלי, גם במחברת שלי, לצייר את הדברים, שיהיו לי גם כמה צבעים. אני כל הזמן צריך להיות מוכן, יש לי תפקיד. שאני לא אבוא, אני לא מתאר לעצמי, מי היה יושב במקומי? אני לא אתן לאף אחד לשבת במקומי. ממש ככה.

היו כאלה מצבים, הייתי חולה עם הפריחה שלי, אתם מכירים שיש לי משהו עם העור, את הסבוריאה. אז שכבתי חודש וחצי, לא יכולתי לצאת מהבית. אז הייתי מצטער, אבל לא הייתה לי ברירה. לא היה לי אפילו ראש לחשוב על זה שאני מפסיד. עד כדי כך הייתה בעיה. אבל חוץ מזה, לא, אף פעם.

 האם מספיק לאדם לבקש בצורה תמידית עבור כל האנושות כולה כדי שבורא יוכל להתגלות בה? כמובן דרך חיבור בין החברים בעשירייה, או להתמקד על משהו אחר?

 אין על מה להתמקד. אנחנו צריכים לחבר את כולם לאותה הנשמה, להקים את נשמת אדם הראשון. עד כמה שאנחנו עושים את זה מהקל לכבד, ומפנימיות לחיצוניות. כי החיצוניות היא יותר כבדה, יותר קשה, עד כמה שאנחנו כך הולכים, ומשתדלים להתקשר אליהם, "להתקשר" זה נקרא לסבול, לספוג את הסבל שלהם ולהעלות אותו בצורה נכונה למעלה. לתרגם אותו לסבל שיהיה נשמע באוזני העליון, זה העניין.

כי אני לוקח מהתחתון את הייסורים והחסרונות הגשמיים, הבהמיים שלו, בדרגת החי ואני צריך להעלות אותם לדרגה שלי, שזו כבר דרגת המדבר. עד כמה שחסר להם חיבור, איחוד, הבנה, האור, שישפיע, שיעלה, את כול זה אני צריך לעשות, את הכול אני מבקש. אני בעצם מבקש מהבורא את כל אותו הפער שיש בין הדרגה שלי, לדרגה שלהם, ובין הדרגה שלי לדרגת עלי עליון. אני מבקש מהבורא ללמוד את התפקיד שלו כלפי התחתונים, מזה שיראה לי דוגמה איך הוא עושה את זה בשבילי. ועד כמה שאני צריך להתעבר מזה ולהוליד את המדרגה התחתונה, שאני מוליד ומוריד להם. אלה כל הפעולות שלנו כלפי מה שנקרא, "אומות העולם". "אומות העולם" זה מי שפחות מאיתנו, ולא חשוב, יהודים, לא יהודים, אלא מי שפחות מאיתנו נקראים בדרגת "אומות העולם".

אז יש כאן הרבה דברים ללמוד. מה אנחנו מבקשים? אנחנו מתעברים מהתחתונים, ומתחילים בעיבור הזה, להעלות את זה למעלה. שלושה חלקים בתלמוד עשר הספירות מטפלים בזה. אולי שש מאות, שבע מאות דפים. יש צורה מאד מיוחדת לכל התהליך, אבל זו בעצם העבודה, מחלק ח' והלאה, בעצם גם כל שמונת החלקים האחרים, אבל בעיקר שלושת החלקים האלה, אבל בעצם כל זה נקרא "תפילת רבים".

 האם התוצאה מהחיבור והעבודה הנכונה הזאת, צריכה להיות הרגשת כאב עבור הכלל?

 לא שצריכה להיות או לא. אם אין, אז אין.

 אבל אם הם עבדו נכון, אז המדד לעבודה  נכונה זו הרגשת כאב עבור הכלל?

 כן. כמו שרב"ש כותב, שהוא מאד מצטער מצרת הכלל, עד כדי כך שהצרה הזאת יותר מורגשת בו מצרתו האישית, ולכן הוא המיועד להעלות את הצרה הזאת למעלה לבורא. עכשיו, כאן יש הרבה שאלות. כמה הוא צריך להרגיש בזה את עצמו במקום הבורא, ובמקומם, כדי להיות המקשר? לא כדאי לנו להיכנס לזה, נעבור על כך במקצת.

 מה התפילה והבקשה הכי מדויקת עבור חבר?

 עבור חבר, אני לא יודע. אנחנו כבר נמצאים במצב שאני לא מתפלל עבור החבר. אני מתפלל עבור העשירייה כולה, שאנחנו נגיע לחיבור, שבחיבור אנחנו נגלה את האיחוד, אנחנו נגלה את השוויון בינינו, עד כדי כך שאנחנו נתכלל זה בזה ללא שום אי שוויון. ההתכללות הזאת תביא אותנו לערבות השלמה, ולזה שאף אחד לא מרגיש את עצמו, אלא הוא מרגיש את העשירייה. וכך כשכל אחד בצורה כזאת נקשר לאחרים, שיש לנו עשירייה, אנחנו בזה מגלים את המושג שנקרא, "איחוד". ואז, במושג הזה, בהרגשה הזאת של האיחוד, מתגלה האחד הזה העליון, הבורא. זה מה שאנחנו צריכים לבצע.

פעם ראשונה זה מתגלה כאור הנפש, ללא זיווג דהכאה, עדיין ללא התנגדות מאיתנו כלפיו, ולא, וכן. עוד נראה איך שזה נעשה. אבל בצורה שהעיקר בה זה האיחוד בינינו. כל העבודה היא לא עם האור העליון, אלא עם הקשר בינינו, בעשירייה. עם האור העליון כמו שאנחנו אומרים צריך להיות צמצום, מסך ואור חוזר שמגיע ועושים עימו הכאה וזיווג, ומקבלים על מנת להשפיע, כול זה מתבהר בינינו, בינינו. עד כמה שהתענוגים למיניהם, האורות של חיבור, ניתוק, הם יכולים להשפיע עלינו, ומחזקים אותנו יותר.

סך כול מה שאנחנו מגלים ,אנחנו לא מגלים את האור העליון. אין כזה מושג, אנחנו אחר כך נראה. אין מושג של האור העליון. אנחנו מגלים את מידת הקשר בינינו, זה האור העליון.  זה אולי יבלבל אותנו עכשיו, אבל אחר כך נראה.

""שומע תפילה". מקשים העולם מדוע כתוב תפילה כלשון יחיד, הלא הקדוש ברוך הוא שומע תפילות, כמו שכתוב, "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים".

ויש לפרש, שאין לנו להתפלל אלא תפילה אחת, שהיא לאוקמא שכינתא מעפרא, שעל ידי זה יבואו כל הישועות."

(הרב"ש, "שומע תפילה", כתבי רב"ש ג')

"כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינן מהצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פנה אל תפילת הערער. שהופך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשתה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל התפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים.

פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? [...] ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה, שלא יכלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה, היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות".  

                                                                             (זוהר לעם, "ויחי", 514-516)

זאת אומרת לא להתפלל בעצם על שום דבר, אלא אך ורק על החיסרון של העליון. יש חיסרון של התחתונים, יש חיסרון שלנו, של העשירייה, ויש חיסרון של העליון, של הבורא, החיסרון של העליון הוא החשוב ביותר. מה החיסרון של העליון? להתגלות בתחתונים, להשפיע להם, שהם יקבלו את השפעתו ולמלא אותם בהשפעתו, "יותר מהעגול שרוצה לינוק הפרה רוצה להניק". לכן אנחנו שנמצאים באמצע צריכים להתכלל משני החסרונות, מהחיסרון של התחתונים שסובלים, מהחסרונות של העליון, של הבורא שרוצה להתגלות, ואז לתרגם את החיסרון שלו לתת לתחתונים, לחיסרון הנכון של התחתונים שרוצים לקבל את השפעתו. כי אין קשר ביניהם. רצון הבורא להטיב לנבראיו הוא בזה שהם יעשו השפעה כמוהו ואז ייהנו ממצבו, כי אז הוא יתפשט בהם. מה זה בעצם שפע? מידת השוואת הצורה בינם לבורא.

למה אנחנו צריכים להיות באמצע, מה אנחנו צריכים לעשות? לקבל את החסרונות של התחתונים, סתם חסרונות, לא חשוב ממה, הרי כל אחד בוכה, מהמוצץ, מהסוכרייה, מזה שאין לו לחם, מזה שנמצא בכאבים, בבעיות, מישהו מקבל מכות, למישהו נשרף הבית. כלפי האדם זו צרה שלמה, זה ברור.

איך אנחנו צריכים לתרגם את הצרות האלה, לאיזה חיסרון כלפי הבורא? השתוות הצורה. אנחנו צריכים לתרגם את החיסרון שלהם לחיסרון להשתוות הצורה עם הבורא כדי לגרום לו נחת רוח. לא את החיסרון שלנו, כי בזה אנחנו סך הכול האמצעי, אלא לקבל את החיסרון שלהם, ואותו, את החיסרון הזה, כי עבורם אנחנו מתפללים, אנחנו כאן כלום, אנחנו כאיזה מין קונדוקטור, כאיזה מחבר, את החיסרון שלהם אנחנו מעלים. אנחנו מעבדים אותו נכון, באותו גל, באותה צורה כדי שהבורא יקבל. וכשהבורא מקבל, מה אנחנו? אנחנו מתלבשים בחיסרון שלהם, אצלנו הוא העיקר. זה כמו עובר ברחם אימו, הוא העיקר בשבילה, כולה עובדת רק לשם זה. לכן כשאנחנו נעבוד בצורה כזאת כלפי העליון, אנחנו נקבל ממנו את התשובה ואז נוכל לתרגם את זה בחזרה לעצמנו, ולא לעצמנו ממש, אלא כדי להעביר אותה להם. באיזה צורה אנחנו מעבירים אותה להם?

 הפצה.

נניח הפצה. זאת אומרת אנחנו נדע איך להשפיע עליהם בצורה כזאת שנקדם אותם מצב אחר מצב, צעד אחר צעד להתקדמות הרוחנית. אבל תהיה לנו אפשרות לעשות זאת, הם יראו שיש בנו איזה כוח מושך, בוא נגיד איזה פיתיון, כי הם נמצאים בדרגה שהם צריכים משהו שימשוך אותם, הם כמו חיות. אבל העיקר צריכים לחשוב על המעבר, כי כל עם ישראל מסודר כמעבר, כמו שכותב לנו בעל הסולם.

 מה בדיוק נותן לנו את היכולת לדעת איך להוביל את הציבור שלב שלב?

כי אנחנו בינינו מסוגלים להגיע למצב שאנחנו באמת רוצים להתחבר ובאמת רוצים לעשות נחת רוח לבורא ופתאום רואים שאנחנו לא מסוגלים, שום דבר, מה יש לנו להעלות?   אין לנו מה להעלות לבורא. אם אנחנו מבטלים זה את זה וזה לזה, אומנם אנחנו רוצים להשפיע עכשיו לבורא, אבל איך אנחנו יכולים להביא לו חיסרון שמתגלה בינינו, איזה חיסרון? זאת אומרת החיסרון בנו יכול להיות רק בתנאי שאנחנו מקבלים אותו מבחוץ. כי אין לך יותר מה לעלות לבורא. זה תמיד כך, כל אחד ואחד תמיד ב"חפץ חסד", כל פרט בתוך העשירייה וכל עשירייה כלפי עצמה. החיסרון הוא תמיד חיצון, החיסרון של החיצון זה כמו שהגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי.

 אמרת שהעשירייה כלפיי זה כמו ט' ראשונות של מלכות, והעולם כלפי זה כבר ט' ראשונות שלי.

עשירייה כלפיי זה ט' ראשונות דמלכות כלפי מלכות דמלכות, והעולם כלפי, אפילו חלק ממנו, זה ט' ראשונות עצמם, באותו כלי כלפיי, כלפי המלכות כללית.

 אנחנו התחלנו להיכנס עכשיו קצת יותר לעומק בתע"ס, האם כשאנחנו מתקדמים בלימוד שלנו ובחיבור לעשירייה, צריך להכניס לשם את המחשבה על ט' ראשונות שהם העולם, האם בהם צריכה להיות התוצאה מהעבודה שלנו?

קודם כל מתע"ס אנחנו לוקחים הבחנות כלליות, פשוטות, אלמנטריות, אומנם הן לא פשוטות, לא אלמנטריות, הם מאוד מורכבות, אבל ברור שאם אנחנו ניקח אותן בצורה פשוטה כמו ט' ראשונות, מלכות, ט' ראשונות שבמלכות, אז אני לא חושב שאנחנו נתבלבל. לפחות אני, לפי הטבע שלי, כאיש טכני, זה מאוד עוזר לי. שרטוטים, הבחנות מדויקות כאלה, הגדרות, אני אוהב את זה, זה עוזר להתמצא.

אדם שמרגיש עצמו בנוח עם הלימוד, אם זה מסתדר לו, הוא צריך לזרום עם זה?

כן. כדאי, אבל לא בכוח. כל אחד איך שהוא בנוי.

 האם הבקשה עבור החברים נחשבת כהעלאת מ"ן?

לא, כי אני עדיין לא יכול להעלות את זה. אני קודם כל צריך להיות בכוח השפעה, ואני לא יכול להשיג כוח השפעה לפני שאני מבטל את עצמי כלפי כל החברים ולפני שאני מתחבר איתם יחד "כאיש אחד בלב אחד". בנקודה המרכזית בקבוצה, שם אנחנו מאבדים את פרטיותנו הגשמית וקונים את מידת הצמצום, את מידת הוויתור ומידת הערבות, ואז מהנקודה הזאת בלבד שאני קונה בתוך הקבוצה, אני כבר יכול לפעול יחד עם החברים. יוצא שכולנו יחד, כל העשירייה שלנו היא סך הכול כלי אחד. לכן במידה שאנחנו מרגישים כל פעם שאנחנו יוצאים ממרכז עשירייה, אנחנו צריכים לעבוד על זה כדי לשמור על המרכז, אחרת לא יהיה לנו כלי. אנחנו משיגים השפעה רק בזה שנמצאים כולם יחד, כמו על בבית הכנסת, כשכולם צריכים להופיע בבת אחת, בצורה כזאת אנחנו מגיעים למרכז הקבוצה. זה דבר מאוד רופף, זה הדורש באלנס.

 תפילת רבים צריכה לצאת ממרכז העשירייה, איך זה קורה?

כי מרכז העשירייה היא הנקודה הרוחנית שלנו. אם אני לא מבטל את עצמי כלפי התשעה ולא עוזר להם, לא דוחף אותם, הם לא עוזרים לי. אנחנו בהדדיות במרכז העשירייה. אנחנו לא נולדנו כנקודה רוחנית, ההכרחיות היא להיות עשרה בבת אחת, ואז נוכל לבצע תפילה וכן הלאה.

 לא ברור מי מבקש במרכז העשירייה?

מרכז העשירייה מבקש, אין דבר אחר, רק מרכז העשירייה מבקש. כי כשכל אחד נכלל מהאחרים, והוא רוצה לעזור ולתמוך והכל, אז אנחנו מגיעים למצב שיש לנו עשרה כאחד. מה זה נקרא להיות "בלב אחד"? לב זה רצון.

 אם כך אין לי בעצם יכולת להשפיע לחברים, אלא רק דרך אותה הנקודה המרכזית?

בטוח, ללא שום ספק.

 אם החבר  לא מתחבר לשם, אין לי שום דרך להשפיע חוץ בגשמיות.

אתה יכול לעורר אותו בגשמיות. אבל מתי אתם משפיעים בצורה רוחנית זה על זה? כשמחזיקים זה את זה במרכז הקבוצה.

 אם הוא לא נמצא שם, אז אני לא יכול להשפיע עליו מבחינה רוחנית?

איך אתה יכול להשפיע מבחינה רוחנית אם החבר שלך בעשירייה לא נמצא במרכז העשירייה? אין לך גם כוח להשפיע לו. מאיפה יש לך כוח אם עשרה לא התחברו יחד? אם עשרה לא מתחברים לאחד אין לאף אחד כוח רוחני, זה נקרא "ערבות".

 שניים זה מספיק?

שניים זה מספיק אם אתם חזקים. שניים זה מאוד קשה, זה פי כמה וכמה יותר קשה מעשרה. אתה הרי מרגיש אל איזו עוצמה, מסה כזאת שפועלת עליך. שניים זה מאוד קשה, גם מוותרים, תלויים מידי זה בזה. אנחנו לא יכולים, מגשמיות לעלות לרוחניות רק משניים זה קשה. עשרה זה האידיאלי.

 מה זה נקרא "בבת אחת", זה לגבי החלטות, מחשבות מאוחדות?

כולם צריכים להגיע למצב שכולם משפיעים על כולם, כל העשירייה, בצורה כזאת שכולם מגיעים למרכז העשירייה. זאת נקודת החיבור ביניהם שנקראת "לב", ששם הם נבלעים, עבור זה הם מתפללים ורוצים. שם כל אחד ואחד מבטל את עצמו, שום דבר חוץ מזה לא קיים כדבר חשוב. ושם אף אחד לא רוצה להרגיש את עצמו וגם אחרים, הוא רוצה להרגיש איחוד, איחוד מצד הכלי שלהם. ואז מצד האור הם ירגישו במידה שהם מגיעים לאיחוד, מיד מרגישים את האור שמופיע שם. זה נקרא שבאים יחד כולם ולא מקצתם, שכל אחד צריך לעורר את השני, כל אחד צריך לעורר את השני עד שמתחברים כולם במרכז. ולא יכול להיות שאחד מתחבר ואחרים לא, שניים, תשעה, חמשה, או שניים מעשרה, אין דבר כזה.

 ויש אמצעים או כלים לקדם את זה?

כל מה שאתה רוצה תעשה, אם לא תצליחו, לא תצליחו.

 מרכז הקבוצה זאת מציאות חדשה, שכולם בחפץ חסד או משהו כזה, אין חיסרון פרטי, האני נבלע בעשירייה וכבר מזדהה עם משהו אחר. איך מהמקום הזה מרגישים את צער השכינה או צער הציבור?

אני לא רוצה לשמוע את השאלות האלה, זה כבר אחרי זה. מה אני אספר לך איך תרגיש ממרכז הקבוצה את צער השכינה, אם אתה לא מרגיש מה זה מרכז הקבוצה, אז איך אתה יכול להרגיש מה שנובע מזה?

 איך אני יכול להרגיש מה זה מרכז הקבוצה, אם אין לי איזה ציורים ליד זה?

לא, את החכמות האלה אני לא רוצה, תהיו קצת אחראים על מה שאתם שואלים, אחרת אני ממש לא סובל אתכם. איך אפשר לשאול על משהו שמעבר לזה, איך נרגיש את הבורא ממרכז הקבוצה? אם אין לי חוש לזה איך אני אעשה את זה, הכל נובע ממרכז הקבוצה.

 באיזה אופן הכי טוב להחזיק קשר בעשירייה כאשר כולם נמצאים באותה פעולה? למשל בכנס וירטואלי, כשחלק נמצאים בקשר וירטואלי וחלק בקשר פיזי, אבל כל אחד בחלק אחר של כדור הארץ. באיזה אופן הכי טוב להחזיק קשר בעשירייה?

מה אכפת לנו שזה חלק אחר של כדור הארץ? אם הצלמים ואנשי הקשר למיניהם עובדים נכון, אז לא צריכה להיות שום הפרעה באמצע. אנחנו יכולים להיות בהדמיה או הרגשה שאנחנו ממש נמצאים יחד בחדר אחד. זה הכל תלוי בטכניקה, ואני מבקש גם עכשיו וגם כבר אמרתי לכל האנשים, תשקיעו קצת בזה שיהיה לכם חיבור טוב, אנחנו נצטרך אותו יותר ויותר.

 איך אני יכול לקחת את כל החסרונות של הציבור, ולהפוך את זה לחוסר השתוות הצורה?

לא יכולים לעשות את זה בינתיים, לפני שאנחנו מתחברים יחד אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, לא כלפי הבורא, לא כלפי הנבראים ולא להיות באמצע ביניהם. יש לנו רק בעיה אחת, לבנות את הנקודה המרכזית הזאת הראשונה הרוחנית. מתוכה תהיה לנו גם אפשרות לפנות לבורא וגם אפשרות להרגיש את הצער של התחתונים, לא מסוגלים להרגיש את הצער הזה, לא צער השכינה מלמעלה כמו ששם שאלו "החכמים", ולא צער התחתונים למטה, לא יכולים. אנחנו צריכים קודם כל לקנות את ההרגשה הזאת המשותפת, מתוך ההרגשה המשותפת הזאת הרוחנית הראשונה נדע, נתחיל להרגיש משהו מהבורא ומשהו מהנבראים.

אחרת במה אנחנו סובלים? אתם חושבים שרב"ש כותב כשהוא מסתכל על העולם איך שכולם סובלים, הוא מדבר על הסבל שלהם? אלא איך שהוא מרגיש מהדרגה הרוחנית את הסבל שלהם, אז זה כבר סבל אחר לגמרי. הוא לא סובל מזה שנשרף לו בית, הוא סובל עד כמה שהאדם הזה מנותק, ואין לו קשר עם הבורא וכולי וכולי. והוא צריך לקשור, לכן הוא מתפלל מתוך זה, זה מביא אותו לתפילה. זה תהליך, תהליך שאנחנו צריכים לעבור. אותו דבר כלפי הבורא, מה פתאום שאני ארגיש את החסרונות שלו, שהוא מתפוצץ להשפיע לתחתונים, ואני בצער הזה נכלל. שהוא יותר מצטער מאיתנו לפי הדרגה שלו והדרגה שלנו, עד כמה שהוא מצטער במה שאנחנו סובלים.

תארו לעצמכם, כמו הורים כלפי ילדים, ההורים בעצמם היו שמחים לקחת על עצמם את כל הצער של הילדים. כשילד חולה במשהו, יותר טוב שאני אהיה חולה והוא בריא, זה ברור. אז אנחנו חושבים שכאילו הבורא מביא לנו צער, אנחנו צריכים קודם לבנות את הנקודה שממנה נתחיל להתייחס נכון, ולהבין נכון את העניינים. זאת כל הבעיה של העולם, שאנחנו לא נמצאים בנקודה הרוחנית הראשונה הזאת, היא האחוריים דנפש דקדושה, אחוריים, זה כתוב בהקדמה לספר הזוהר.

 רציתי לשאול על עשיריה, שזה עשרה בני אדם עם נקודה שבלב, מה זה נקרא שעכשיו אנחנו הופכים להיות לכלי?

שאם אתם מבטלים זה את זה, כל אחד את עצמו כלפי האחרים, ועוזרים זה לזה בערבות, העזרה זה לזה בערבות, זה כמו שאתה נותן להם את הט' ראשונות, שאתה מבטל את האני שלך, זה שאתה מבטל את נקודת המלכות, בצורה כזאת כשאתם מתקשרים יחד אתם מייצרים את הכלי. שהנקודה הזאת זה כלי, זה כבר עשר ספירות בפנים, אבל היא בעצמה כלפי העליון היא כנקודה. לכן שניים שיתפקדו כנקודה זה מאוד קשה, מאוד קשה מכל הבחינות, גם מבחינת איך שהם מתקשרים בצורה גשמית, גם מתוך זה שהם מייצבים את עצמם כלפי הבורא.

 הגענו בעשיריה לשלב, שלא מצליחים להפוך לדבר אחד שבא לשיעור. כל אחד עושה המון פעולות גם כלפי העשיריה, וגם באופן כללי, אבל לא מצליחים להפוך להיות אותה עשיריה?

אני לא יודע, במשך היום אתם מספיק דואגים לזה?

 דואגים, עושים כל מה שאפשר, אבל כל אחד זרוק בפינה אחרת בעבודה שלו.

 אני לא מדבר בעבודה, דברים גשמיים לא שייכים לכאן.

 אנחנו עושים הכל כדי לקיים את המסגרת שקבענו לעצמנו כאן בצורה מוחלטת, אתה לא יכול לקבל עשיריה יותר טובה מזאת ממש. אתה רואה דוגמה מול העיניים כל הזמן. אבל זה לא הופך להיות לכלי אחד וזו בעיה.

אתם מרגישים שזה לא הופך להיות לכלי אחד?

 כן.

במה, מה היא ההפרעה?

 ההפרעה היא שלא מצליחים להסתכל אחד על השני, תמיד בורחים מזה.

מה מפריע להתכלל?

 מוכנים לעשות הכול, זה מאוד יפה לראות, מוכנים לעשות הכל אבל לא מוכנים לתקוע את הפרצוף אחד של השני, להסתכל אחד על השני.

אבל זה לא פרצוף.

 זה לא משנה, אבל זה להסתכל ישר על החבר ולדעת שאיתו אני עובד. אני מוכן לעשות הכול מסביב, אבל לא מוכן להיכנס.

אני לא מבין מה מפריע? עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר אנחנו כבר ערומים, אנחנו כבר מופשטים מכל החיצוניות, מכל הדברים, אין בזה שום דבר. אנחנו כבר הגענו לרצונות ערומים כאלו, מגולים כלפי רוחניות בינינו. יש התפשטות גשמית לגמרי, שהורדנו את כל הדברים האלה, הורדנו מעצמנו, פשטתי את [כותנתי] כמו שכתוב ב"שיר השירים", אני לא יודע מה עוד צריך. אחרי זה אתם עוד לא יכולים להסתכל אחד על השני, על מה אתה מסתכל כשאתה מסתכל בחבר? אתה מסתכל בלב שלו. על מה? אתה מסתכל בעיניים, על האף שלו, במה? בתוך הלב.

 יותר ויותר ברור, שכל המקורות שלנו וכל השיעור שאתה מעביר, אתה מעביר לכלי.

אני מעביר למרכז העשירייה.

 זו בדיוק הבעיה, שאי אפשר לתפוס את מה שאתה מעביר אם אין כלי. אם עשיריה היא לא כלי אחד, אז כאילו השיעור הוא ב5000 שנות אור מעלינו.

והחברים שלך מסכימים עם מה שאתה אומר עכשיו?

 אני בטוח שאם נעשה סבב תשמע דעה.

דברתם על זה?

 כן, דווקא אתמול התאספנו ודברנו איך מצליחים לממש. לכל אחד יש ציפייה מאוד חדה מהעשירייה, מאוד ברור לו איך הוא רוצה שהעשירייה תפעל עליו. אבל עדיין, מאז שאנחנו ביחד בתוך עשירייה וזה מאוד יפה לראות, כל אחד נמצא באותה דרישה כלפי העשירייה, איך הוא רוצה שהיא תפעל עליו, אבל עדיין לא מצליחים לעשות איזה קליק אחד. חס וחלילה אני לא מתלונן על העשירייה, יש בה את כל התנאים שצריך.

אם לא תתגברו על זה יכולים לעבור עוד המון שנים, עד שאתם תגלו אחר כך שפספסנו את הנקודה, את הרגע. אני אומר לכם, זה קורה בחיים, וגם אצלי זה קרה לא להרבה שנים, אבל אסור לעזוב את הנקודה הזאת, אסור להסכים שהיא תיטשטש. אלא להתקרב ללב של החבר, וקודם כל לפתוח את הלב של עצמו, לא חשוב מה שיהיה, אני פותח אותו לכל החברים שיכנסו בו ואני לא רוצה להרגיש שם שום דבר חוץ מהם, ומקווה שגם הם יעשו אותו דבר. אבל אני לא הולך לחדור ללב של החבר, אולי הוא לא רוצה בינתיים, אני רוצה להראות לו דוגמה איך אני עושה, אני מחכה ומצפה שהוא יכנס לליבי.

כך ממש לעבוד על ההרגשה הזאת יותר ויותר. ולהשתדל בזה לתת להם דוגמה, תמיכה, וערבות. "מה שאתם רוצים. אתם רוצים כן, לא רוצים לא. אני פתוח, אני רוצה שאתם תהיו בליבי כולם כולם. והלב שלי הוא סתם, זה המקום לכלול אתכם". חייבים על זה לעבוד. המאמצים האלו יכולים להגיע לתפילה יפה מאוד שאתם תרגישו מתוך הלב, וכבר תהיו יותר קרובים לחיבור.

העניין הוא מאוד מאוד לא פשוט, כי אתם רוכשים בזה אותיות העבודה הרוחנית. אתה מתחיל בזה להרגיש עד כמה אתה מנהל את הרצון, מסובב אותו כך וכך, מחבר רצונות, כל אחד נכלל ברצונות של השני, רצון זה בתוך רצון זה, ומה יוצא ביניהם, איך יכול להיות שרצונות כאלה נכנסים לרצונות כאלה. מה זו ההתכללות? זה זיווגי הספירות. אתם תראו את זה אחר כך. עוד נלמד אם נספיק את כל הדברים האלה מתע"ס.

"עִיקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ וּשְׁלֵמוּתָהּ הוּא כְּשֶׁנִּכְלָלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְנַעֲשִׂים אֶחָד, כִּי אָז עוֹלִים אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַקְּדֻשָּׁה הוּא אֶחָד... וע"כ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, עִקָּרָהּ תָּלוּי כְּשֶׁמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת. וְעַ"כ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו קודֶם הַתְּפִלָּה מִצְוַת עֲשֵׂה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה כִּי אִם עַ"י הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם כָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. וְעַ"כ עִיקַּר הַתְּפִלָּה בְּצִבּוּר וְלֹא בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָלוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּה הֵפֶךְ הַקְּדֻשָּׁה. רַק צְרִיכִים לְחַבֵּר יַחַד הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה וְנַעֲשִׂים בְּחִינַת אֶחָד, וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת דַּווקָא, שֶׁשָּׁם מתְכַּנְסִים וְמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת, וְזֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה."

("ליקוטי הלכות", "הלכות בית הכנסת", הלכה א)

עד כמה חבל שכתוב את זה בליקוטי הלכות, והלכות בית הכנסת, ועד כמה שבדברים האלה בכלל אף אחד לא שם לב. בקיצור, אלו הדברים שאנחנו צריכים לקיים.

 יש עבודה בין עשיריות במצבים האלה?

לא להתבלבל, לא. בין עשיריות זה משהו אחר לגמרי. כשאתם שואלים תיזהרו לשאול כך שזה יהיה במקום, אתם בזה ממש מכשילים את כולם. אין עשיריות, עכשיו אנחנו מדברים על עשירייה, על מרכז הקבוצה זהו. טוב טוב תבדוק מה שאתה שואל, אתה בזה מסית את המוח והרצון של האדם לכיוון אחר.

 נראה שהמפתח להתחבר מיד, זה לתרגם כל רצון של החבר לרצון לבורא.

אני לא מבין רצון הבורא, אני לא מבין מי הוא, מה הוא. הדברים האלה מעורפלים הם מעלי, הכול פילוסופיה.

 אני התכוונתי שהרצון של החבר הוא כדי לגלות את הבורא. אני הגעתי, אני יושב בשיעור, אני רוצה להתחבר מיד למרכז הקבוצה. איך אני מתחיל את זה?

אני אגיד לך, אני צריך לעשות את כל המאמצים שנדרשים ממני עד שאנחנו מצליחים. הבורא הוא ככוח עליון שמכוון אותנו כל הזמן, עושה בנו כל פעם שינויים, תיקונים, קורקציה במקום, כל הזמן עושה. אבל אני מצדי, אמנם מצפה לכל מיני תגובות שיהיו, אבל אני מצדי כל הזמן מכוון למרכז הקבוצה וכך אני מגיע. ומה שמכוון אותי, מכוון. אני צריך לשים לזה לב, אבל אני כל הזמן לא מחכה, אמנם אני מצפה שזה יהיה, אבל מעצמי עושה את כל המאמץ. זה הבורא, זו ההשתתפות שלו. שמשתתף בצורה הסמויה זה נקרא "מאור המחזיר למוטב".

 העניין הזה שנכנסים לבית הכנסת בבת אחת, אני לא מצליח לקלוט את הדבר הזה.

אני כבר דברתי על זה, תשמע שוב את השיעור ותראה. זה שכל אחד עוזר לשני ועוזר לשני, ועוד מסתובבים ומסתובבים סביב הנקודה הזאת, אבל צריכים להגיע לנקודה המרכזית מוכנים כולם. וכל עוד שמסתובבים סביבם, אף אחד לא שלם.

השאלה היא פשוטה, האם אני יכול לבוא לבית הכנסת לבד, אחד, או לא?

 לא.

לא, אני לא מסוגל. אז מה זה נקרא "כנסת", כונס? אני לא יכול. זאת אומרת, כשאנחנו עוזרים זה לזה, שלכולם יהיה, לכל אחד רצון שלם להתכלל, אז נכללים והמקום הזה נקרא "בית הכנסת". זה רק אומר על זה שאף אחד לא יכול לבצע עבודה לבד, אלא עד שכולם ירצו, שירצו כולם כמוהו והוא כמוהם, ואז יהיה לך מקום החיבור. וזה יהיה בבת אחת.

 במרכז הקבוצה זה גם אותו עניין, אי אפשר אלא רק בבת אחת?

זה נקרא מרכז הקבוצה. אז מה זה "בית הכנסת"?

 למצב "בבת אחת", מגיעים בבת אחת או אחד נכנס והשני והשלישי?

לאן נכנס? אני לא יכול להיכנס פנימה כי אין את המקום הזה. את המקום הזה אנחנו בונים יחד, הוא קיים או לא קיים, זה נקרא "רוחניות". ואף אחד לא יכול להיכנס מפני שהוא לא יהיה כלול מאחרים, לכן הוא לא נכנס לאותו מקום, לאותו מעמד, כי הוא לא כלול מאחרים. למה לא כלול? כי גם הם לא מסוגלים, לא מוכנים. זאת אומרת זה לא יכול להיות לא תשע ולא אחד עשרה, אלא עשיריה בלבד שלמה. ואז נוצר ביניהם מקום, רצון אחד, שממנו הם יכולים להתפלל. לכן הרצון הזה נקרא "בית הכנסת", שכונס את כולם יחד.

 בתהליך שדיברנו על להעלות מ"ן ולקבל מ"ד, הייתה שם פעולה אחת אחרונה, שזה התרגום שאנחנו עושים לתחתונים, שהעלו את הבקשה שלהם.

אנחנו עכשיו לא מדברים על תחתונים, מדברים על חיבור בינינו.

אתם לא מבדילים מה שאנחנו מדברים, שיש עשיריה ואנחנו עכשיו מדברים על מרכז העשיריה? מה אתה אומר לי בורא, אנחנו ותחתונים, על זה לא מדובר עכשיו, אנשים נמצאים במחשבה אחרת.

 כשאנחנו עושים הרבה פעולות כדי להגיע למרכז הזה, אנחנו לא יודעים איזו התפעלות כל חבר צריך כדי להגיע לזה, זה נסתר מאיתנו איפה כל חבר נמצא כלפי מרכז הקבוצה.

תיתן דוגמה לכולם.

 אתה אומר את זה תמיד, לתת דוגמה, ואנחנו רוצים בפועל עכשיו להשפיע ולהגיע למצב.

מה אתה רוצה, לדעת את הנשמה שלו?

 לא, לא רוצה לדעת את הנשמה.

אלא מה?

 אנחנו רוצים לגבש בינינו את מרכז הקבוצה.

איך אתה יכול לגבש מראש את מרכז הקבוצה אם אתה לא יודע מה זה. זו תכונה רוחנית, זה משהו שבאוויר, שאתה לא תראה את זה, כמו שאתה לא רואה עכשיו עולם רוחני. איך אתה יכול מראש לראות את הדבר? תפתח את הלב לאחרים ותתכלל בכולם גם בלי שום שאלה, ואז תגלו מה זה נקרא מרכז הקבוצה, מה זה נקרא המצב הרוחני הראשון.

איך אתה בכלל שואל על הדבר שאתם צריכים לייצר אותו? "איך אני בונה מצב רוחני, אם אני לא רואה אותו?", אז איך אתה יכול לראות מצב רוחני אם אתה לא בנית אותו?

 אני שואל מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות מעבר למקסימום מאמצים שהוא עושה.

מעבר לא דורשים. תעשה מה שאתה צריך.

 אבל אתה מדבר על עבודה משותפת. מהי העבודה המשותפת שעושים?

כל אחד נותן דוגמה לאחרים, כל אחד תומך בכולם, באחרים, כל אחד מקבל מאחרים את ההשפעה שלהם. צריכים לקרוא מאמר "מתן תורה", "ערבות" ועוד כמה אולי. אתם שואלים כמו שהגעתם רק עכשיו לעניין.

 בעברית "בבת אחת", זה נחשב בין רגע. אבל המילים הן "בבת אחת", זאת אומרת, אם כל אחד מגיע לבת אחת, לחיסרון משותף, אז בבת אחת כמו שאנחנו רגילים, נהייה חיבור. ומי שכתב עברית יודע עברית, זה לא בין רגע, זה "בת אחת", שאנחנו חיסרון אחד.

והשאלה, מולי יש תשע בנות, תשע חסרונות, ואני צריך להפוך אותם ל"בת אחת" וככה כולנו. זאת אומרת, שזה תשע בחזקת, לא יודע כמה, אז על זה כולם שואלים. איך מייצרים את הבת האחת, שבה בבת אחת אנחנו נהיים אחד?

אני הסברתי את זה, אמנם אני לא יודע עברית, אבל נראה לי שהסברתי.

  חשבתי שבעברית, "בת אחת" זה בו זמנית, לא בין רגע.

זה לא בין רגע, ולא בת רגע ולא כלום. זה פשוט שכולם משפיעים על כולם, עד שמגיעים לרצון אחד כל העשרה. ולפני שיש לך חוסר ממישהו אחד, אז לא בת ולא בת ולא שום דבר. אין, פשוט אין הנקודה הזאת.

"בית הכנסת" זה נקרא הכלי הרוחני, שמשם החיסרון יכול לעלות לדרגה יותר עליונה שנקראת "בורא". הכלי הרוחני הזה לא נוצר, אלא יש שם עשרה, לפי ענף ושורש כך צריך להיות. זהו. עשר חסרונות, שהם כולם משלימים זה את זה כלפי התכללות, ערבות, ויתור הדדי. שכל אחד הוא כמו הבורא לפניי ואני כאפס לפניו וכן הלאה. כל הדברים שהרב"ש כותב.

אני פתאום שומע מתלמיד שלומד אצלנו כבר כמה שנים, שהוא לא יודע איך עושים זאת. אז אני מבקש, תפסיקו ותתחילו להתרכז בעבודה הזאת. מרכז הקבוצה או בית הכנסת, זה מקום שאתם בעצמכם בונים על ידי המאמצים, על ידי התפילות, על ידי הבקשות, התכללות, ערבות. אתם צריכים לבנות אותו. כך נבנה המקום הרוחני, החיסרון הרוחני.

מתוך שאתם מצליחים להתבטל ולהתכלל בנקודה הזאת האחת, יהיה לכם אחר כך, ולא לפני זה, כמו שאומרים לי, "נו תראה לי מה זה ואז אני [כך וכך]". אז יהיה לכם מזה רגש ושכל לפנות לבורא. וכשתפנו לבורא תרגישו שאין ברירה, אתם חייבים לפנות לזולת, למטה, כי הוא דואג להם. ואז אתם תראו איך להיות מקושרים, מקשרים את האלו ואלו, ה"מעבר" מה שהוא אומר.

ואז בדרגה הזאת אתם כבר מגיעים להיות "ישר א-ל". לא שאתם משתוקקים, אין לכם במה להשתוקק, אין לכם בזה מה לתת לבורא. כי מה תיתן לו? אין לך מה לתת. לתת יש לך חסרונות של הזולת, ואתה בדרגת הבינה. ביטלת את המלכות, אתה בבינה, ועכשיו אתה צריך לקבל חסרונות של מלכות. חסרונות שלי, חס ושלום. יש כל העולם. אז אתה מודה לבורא שעשה זאת, שהכין לך מקום עבודה.

 הזכרת היום כמה פעמים את העניין של לפתוח את הלב. הפעולה הזאת לא מובנת לי. לדאוג לזולת, לעשות, לבקש על החבר, אבל מה זה לפתוח את הלב?

לפתוח את הלב נקרא, שהלב שלי הוא ריק, אין בו שום דבר, שום דבר. רק שאני מבטל אותו מכל מה שהיה לו, מכל הזבל והוא נשאר נקי וחלל, ואני מאוד מצפה, מקווה, ממתין שהחברים ימלאו אותו.

 במה ימלאו אותו?

ברצונות שלהם כלפי החיבור, כלפי כל דבר.

 ולפני זה אני חוסם אותם?

אתה חוסם אותם עכשיו. אתה צריך לפתוח את הכניסה. אתה פותח, בזה שאתה מנקה את הלב מכל מיני מחשבות ורצונות זרים.

 במסגרת החברתית שיש לנו, שיעור, סעודות, ישיבת חברים, יש לנו שעה כזאת מאוד מיוחדת, הפגישה שלנו ביום שישי כשאנחנו מתאספים אחרי הסעודה. ויש איזה כוח שלא נותן להתאסף, ויש כל מיני סיבות שלא לבא.

האמת שקשה מאוד אחרי סעודה להתאסף. הרב"ש לא היה לוחץ אף פעם על זה. ברגע שהיה גומר את הסעודה, הייתי מלווה אותו לביתו, שזה קומה אחת לעלות. ותוך שתי שניות, ממש, דקה, שתי דקות, הוא כבר היה ישן. הראש שלו שהוא היה שבע לא היה עובד בכלום. לשירותים, למיטה, ובום ישן.

 אבל מצד השני יש לנו חיסרון לממש את מה שאתה מדבר.

אני לא אמרתי לכם אחרי סעודה להתאסף.

 בסדר, אז בזמן אחר.

אם אתה שואל אותי, לי מאוד קשה. אני מסתכל עליכם קצת על מה שאתם עושים, ואני לא חושב שזה גם כן טוב. זה טוב לעשות דווקא מתי שהבטן ריקה. מה שאם כן כשהיא מלאה, היא סותמת את השכל.

 אז מה אתה ממליץ, להתאסף, לקרוא, על מה לדבר, על מה לדון. יש רצון חזק להשתמש בשעות האלו במלואן.

אני לא חושב. אני הייתי הולך עם המשפחה הביתה והייתי נשאר בבית וכבר הייתי הולך לישון. ואם כן, הייתי מתחיל שיעור בוקר שעה לפני.

 כדאי להתאסף עוד פעם בשבוע, לעשות מפגש כזה בינינו?

תעשו את המפגש הזה, אז אל תעשו שיעור, תעשו מפגש, אבל שיהיה בבוקר. כמו תלמידים של רבי שמעון.

 בבוקר, מתי?

לפני השיעור.

 זה מפגש?

כן. שעה קודם תעשו מפגש שמסתיים עד שלוש נגיד, או משלוש עד ארבע. ואל תפריעו אחד לשני, ממש עשיריות עשיריות.

 ומה לעשות במפגש הזה?

מה שאתם עושים בערב. שותים בירה?

 יש עשיריות שבאות, נותנים התפעלות וגדלות. יש כאלה שמנסות לעשות תכנית עבודה לקראת השבוע הקרוב.

תנסו אותו דבר לעשות, רק בבוקר. תראו עד כמה שזה מתאים או לא. אני חושב, שקודם כל, שהזמן יהיה הרבה יותר מועיל, הרבה יותר מרוכז. אבל חייבים לבוא כולם, לא קצתם קצתם אלא בבת אחת, ברור?. תבואו בשלוש, הרי בארבע מתחילים, אז שלוש זה שלוש לעשות את זה וזהו. ולהשתדל לעבוד חזק בעשיריות. אתם תראו אחר כך איך שזה עובד.

גם ככה, אנחנו [בשיעור] מארבע עד שמונה, ארבע שעות. אצל הרב"ש היה שש שעות, משלוש עד תשע. בתשע היו מתחילים להתפלל.

 האם כל עשיריה יושבת ומתחברת בינה לבין עצמה, או שיש איזה מהלך כולל, לכל העשיריות אותה פעולה?

תראו לבד. קודם כל תעבירו את השעה, אחר כך נראה.

 מה לגבי האפשרות לעשות את זה אחרי השיעור? נגיד לעשות שיעור משלוש עד שבע, ואז משבע עד שמונה עשיריות. זה גם יכול ללכת?

אתם תהיו עייפים. יותר טוב לעשות את זה כך. זה טוב, זה נותן הכוונה לשיעור, איך עושים. כך זה גם ייתן חידוד לשאלות וליחס.

 יש כאלה שקשה להם להתעורר.

הכול מגיעים לקראת שלוש, כרגיל. אתם יכולים ללכת לישון בחמש, שש בערב. אתם יכולים לישון שמונה שעות. אפשר להשתגע מזה, איך תצליחו לקום בכלל מכל כך הרבה שעות שינה? 

 זה בעצם הזמן היחיד של העשיריות לשבת ביחד ואז הם מדברים גם על דברים טכניים. השאלה, אם לדבר על דברים טכניים לפני השיעור זה נכון?

אני לא יודע אם על דברים טכניים אתם צריכים בכלל לדבר. הם צריכים לתפוס ממש חמש דקות.

"ברוב עַם הַדְרַת מלך ובאפס לאום מחיתת רזון.

בזמן שהקב"ה בא לבית הכנסת, וכל העם באים יחד, ומתפללים ומודים ומשבחים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, שהוא הקב"ה, שמיתקן ביופי ותיקון לעלות למעלה, לאו"א.

כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת," הקדוש ברוך הוא זה זעיר אנפין. "קדוש ברוך הוא" זה זעיר אנפין כלפי המלכות, שזה אנחנו. במידה שהמלכות הופכת להיות לשכינה, אז מגלה את השוכן, זעיר אנפין, לפניה.

"כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת, והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה שלמעלה, וכל אלו הממונים ומחנות העליונים, כולם נשברו מההתעלות ההיא שלהם, שמיתקנים בתיקוני מלך, הקב"ה.

הטעם, שהם נשברים מההתעלות שלהם, הוא משום שבשעה שישראל למטה מסדרים תפילותיהם ובקשותיהם, ומשבחים למלך העליון, כל אלו המחנות העליונים מסדרים שבחים ומיתקנים בתיקון הקדוש. משום שהמחנות העליונים כולם הם חברים עִם ישראל למטה, לשבח את הקב"ה ביחד, כדי שהתעלות הקב"ה תהיה למעלה ולמטה ביחד.

וכשהמלאכים מזדמנים להיות חברים עם ישראל, לשבח ביחד להקב"ה, וישראל למטה אינם באים לסדר תפילותיהם ובקשותיהם, ולשבח לאדונם, כל המחנות הקדושים שבממשלה העליונה נשברים מתיקוניהם. כי אינם מתעלים בהתעלות, שאינם יכולים לשבח לאדונם, משום ש"..

(זוהר לעם, תרומה, "ברוב עַם הַדְרַת מלך", 692-698)

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות: א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמ"ש " ואיש לא יעלה עמך" כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עמו איש... ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה' שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול, ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים כמ"ש (סנהדרין ע"א:) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם" כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה [...] ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה."

(דגל מחנה אפרים" - פרשת שלח)

כשאנחנו מתחברים בינינו ובחיבור בינינו, כשכל אחד נותן מקום לכולם ובעצמו הוא ה"אפס" ותשעה חברים נכנסים בו, נכללים בו, מתוך זה שהוא מקבל את התשעה האלו, הוא מקבל את היחס לבורא, וכך כולם מקבלים יחס לבורא, וכל הנקודות האלה מתחברות ואז יש להם יחס לבורא.

מתוך זה שהגיעו להתחברות ביניהם ומעליו יחס לבורא, זה הכול על הוויתור, הכול בנוי על הרצון לקבל. הם מתחילים לגלות, לפי המידה שלהם, את יחס הבורא לתחתונים, ואז הם מתחילים לפנות לתחתונים, לקבץ מהם מה שצריכים כדי להעלות את זה לבורא. זאת אומרת, מתחילים לעבוד כמעבר. זה מה שהוא אומר. נקודה אחת, דהיינו כאילו רק האדם לבדו בעולם וכלפי הבורא הוא צריך לעבוד ואחר כך כלפי התחתונים צריך לעבוד וכך גם העשירייה.

"עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים וְעַל שְׁאֵרִית עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל (וְעַל זִקְנֵיהֶם) וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם, וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְעָלֵינוּ, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם, וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים."

("תפילת שמונה עשרה")

אנשי כנסת הגדולה שחיברו לנו את התפילות לפני החורבן, לפני הגלות, הם לפחות את זה השאירו לנו. זאת אומרת, באיזו צורה אנחנו יכולים לפנות, לא כל אחד אלא כולנו יחד, "אנחנו אנחנו, אנחנו". כמעט ואין תפילה שמדברת על ה"אני". אפשר לראות בתהילים, אבל דויד הוא מלך ישראל, הוא כולל בתוכו את כל הנשמות. ורק בצורה כזאת אנחנו שומעים על תפילת היחיד. תפילת היחיד היא אחרי שהוא כולל בתוכו את כולם.

 איך להגיע לאיחוד כזה במרכז העשירייה, שתהיה אש בוערת ולחץ כזה שלא יניח לנו לרגע ונרגיש את הלחץ הזה כמו אדם אחד?

העלאת החשיבות הכללית, כל אחד צריך לעורר בכולם. אין בזה שום בעיה. ברגע שאנחנו משפיעים בצורה נכונה זה על זה, אז מלמעלה מגיע האור ומגביר את כל ההשפעה הקטנה של כל אחד ואחד, להשפעה גדולה כזאת שלא נוכל לעמוד בזה. אין שום בעיה. רק בהחלט כך להמשיך.

  למה הבקשה של כנסת הגדולה לא עושה חורבן לנפשו? הם מבקשים על עצמם.

ועלינו? לא. כי אנחנו רוצים לתמוך בכל הדברים האלה, לכן "עלינו", אני רוצה להיות בשותפות, אני לא סתם מבקש עליהם אלא אני רוצה יחד איתם לעלות ולתמוך. לכן "ועלינו". לקבל כוחות דהשפעה. עליהם התיקון "ועלינו" השפעה.

 למה התנאי לרוחניות זה להרגיש הרגשה של אחד והאמצעי הוא חיבור?

כי אחד זה תוצאה מהחיבור. ואם זה לא תוצאה מהחיבור, זה לא רוחני. זה לא אחד ולא רוחני. ה"אחד", מה שמתכוונים ברוחניות, זה שכל המשתתפים מבטלים את עצמם מהאגו שלהם, מתעלים מעליו ומתחברים בנקודה המיוחדת שיש להם בלב, שזה אחוריים דנפש דקדושה ומחברים את הנקודות האלו כדי בהם להיות במגע עם הבורא.

אבל אם לא היו הנקודות האלה, לא היו יכולים להתחבר בצורה כזאת. לכן את כל הגשמיות מבטלים, ואת הנקודות שבלב שיש בכולם מחברים, וכבר יש להם כלי רוחני. אבל בלי הנקודות שבלב, אם יבוא מישהו שאין לו נקודה שבלב, אז הוא יקבל התעוררות. הוא יכול להגיע למצב שהנקודה שבלב מהר מהר תצוף למעלה מהרצון שלו הכללי.

 כשאני הופך להיות כלי מעבר בין התחתון לעליון, אז יש כאן תרתי משמע של לקבל בעל מנת להשפיע. פעם ראשונה אני משפיע נחת רוח לבורא בזה שאני מקבל ממנו בשביל התחתונים. פעם שנייה אני משפיע לו נחת רוח בזה שאני מקבל מהתחתונים ומביא לו חיסרון ואז נתתי לו הזדמנות לעשות נחת רוח גם לי וגם לתחתונים. האם זה נכון?

בכל פעולה שלנו, אם אנחנו פועלים מתוך הנקודה שבלב, המשותפת, מתוך מרכז העשירייה, אז כל פעולה שלנו עושה נחת רוח, כל פעולה. לא לכיוון העליונים, תחתונים, זה לא חשוב. כי אז אתה מתייחס לתחתונים באותה מידה כמו לבורא. אין הבדל. ומצד מה שמחוצה לרצון של האדם לא מורגש בו שזה חשוב או לא חשוב. אתה מתחיל לייחס לזה חשיבות אחרת. אתה קונה עכשיו חשיבות רוחנית ואז בחשיבות הרוחנית כל מה שנמצא גם מצד הנבראים וגם מצד הבורא, בשבילך זה ברמה אחת של החשיבות.

  איך אני הופך להיות לשליח ציבור?

להיות שליח ציבור זה לא אדם. להיות שליח ציבור זה המרכז של החיבור בינינו, שם אנחנו מחברים את כל הציפיות שלנו, כל הנטיות שלנו, כל הוויתורים שלנו, זה נקרא "שליח ציבור".

 כשאני אומר "אני", אני מתכוון להשתוות הצורה.

לא, אתה מדבר בצורה אגואיסטית גשמית. "אני רוצה להיות שליח ציבור". אולי טוב כך להגיד, אני לא יודע, אבל ילד קטן שרוצה להיות שליח ציבור זה טוב. ראיתי היום ילדים כאן בתפילה, יפה, טוב שכך הם יגידו. אבל שליח ציבור זה נקרא שאנחנו מייצבים אותו. הוא שליח שלנו, מהציבור שלנו. לא אחד מהציבור. אלא הנקודה המשותפת, היא השליח.

זוהר, אני לא רוצה לקרוא עכשיו. מדובר בשפה אחרת, זה יבלבל. קטעים שמונה, תשע הם לא לעניין. אתה צריך קצת יותר להיות בבירור. להבין את הקהל, לא את עצמך. אתה אוסף קטעים יפה מאוד, אבל ישנם פספוסים שאתה לא מתלבש בקהל, כשאתה בוחר את הקטעים. ולפעמים זה מורגש מאוד. צריך להיות בשפה אחת, בנושא אחד ולא שזה גם קשור לזה. ככה זה לא הולך. אנחנו צריכים משהו פשוט, ישר, קולע. קושיות אנחנו נביא מעצמנו.

 אולי תע"ס מתאים עכשיו?

אני לא אוהב ללמוד תע"ס כשאני לא אוכל לצייר אבל אם אתם רוצים עד שאנחנו נביא ספרים והכול. אולי אפשר.

נקרא ברב"ש ג' אם זה לפי הרוח שלנו, מה זה נקרא שליח ציבור.

"טוב להחזן שיש לו קהילה יפה וגדולה, אז הוא שליח ציבור עבור ציבור גדול ומכובד. אם כן גדלותו של החזן נמדדת לפי גדלות הציבור, היינו בכמות ובאיכות. "כמות", כמשמעו, קהל גדול והרבה אנשים. ו"באיכות", היינו שכולם שומעים למה שהחזן מוציא מפיו, ולא שחלק מהקהל עוסקים בשאר ענינים, ואין להם ענין לשמוע מה שהחזן אומר."

אני חושב שזה הוא כתב לדרשה. שימו לב ברב"ש ג' ישנם כאלה קטעים, מאמרים, שהרב'ה הכין אותם כהכנה לאיזה נאום קטן שצריך לנאום שם באיזו סעודה או במשהו. אתם תרגישו שזה ממש שפה כזאת וסגנון כזה. זה לחיצונים.

"כמו כן כשמדברים על דרך הפרט, כל אדם הוא עולם קטן, והוא כלול מהרבה מחשבות ורצונות. וכשהולך להתפלל, אז לוקח את הפה שלו שיהיה חזן. וכשהפה שואל להאברים והרצונות שלו, מה אני צריך להתפלל עבורכם, הלב בשם כל הרצונות משיב לו, יש לך נוסח התפילה שאנשי כנסת הגדולה סידרוהו, ואת זה אתה תגיד בשבילנו.

וכשהפה שואל להאברים והרצונות שלו, מה אני צריך להתפלל עבורכם, הלב בשם כל הרצונות משיב לו, יש לך נוסח התפילה שאנשי כנסת הגדולה סידרוהו, ואת זה אתה תגיד בשבילנו.

וכשהפה, שהוא החזן, אומר מה שכתוב בהסידור, יש לפעמים שהאברים שלו שומעים מה שהוא אומר, היינו שבכל התפילה אין הם מסיחים דעת ושמים לב מה שהפה אומר.

ויש שלא שומע עם כל האברים, היינו שהוא שומע ואינו שומע, היינו שיש לו באמצע התפילה מחשבות אחרות. ויש שלא שומע בכלל מה שהוא אומר, והפה יכול לדבר מה שהוא רוצה, והוא יכול באמצע התפילה לשמוע גם מה שהחברים שלו מדברים, וכדומה.

וגם כשהוא שומע ואינו יודע פירוש המילים, היינו איזו שייכות יש להמילים שכתוב בנוסח התפילה אליו, היינו איזו תועלת יביאו לו הדברים שהוא אומר בפה. ויש לפעמים שהוא כן ... את השייכות מה שהוא אומר, להגוף שלו, אבל הגוף לא מסכים למה שהוא אומר. ויש לפעמים שהגוף כן מסכים למה שהפה אומר.

אם כן קהילה גדולה ונאה היא שבזמן שהפה, שהוא החזן שלו, מתפלל שהלב ישמע, בכמות ובאיכות, למה שהוא מוציא בפה. ואם הוא רואה שאין האברים מסכימים למה שהוא אומר, אז זה מקום התפילה אמיתי, שאז הוא צריך להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא שכינתא בעפרא.

שפירוש, שאין לו מקום בשום איבר מהגוף שלו, שיסכים ללכת בדרך האמת, וכשהוא מתפלל על זה, נקרא שמתפלל על גלות השכינה, היינו שתצא מהגלות לגאולה.

וזה ענין מה שהחזן צריך להיות מרוצה לקהל, היינו שמה שהפה אומר יסכימו העבדים שלו. אז נקרא "שליח צבור", היינו שהאברים שלו שולחים אותו לבקש מה' מה שחסר להם.

אבל אם הקהל לא מסכים למה שהחזן אמר, אם כן קהל זה דבר אחר והחזן דבר אחר, ואם כן עבור מי החזן, היינו הפה, מתפלל ומבקש תפילות ובקשות. לכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת. וזה בכדי שיהיה להם קהל טוב וגדול, היינו שהאברים ישמעו מה שהחזן אומר, ושהם יסכימו למה שהוא מתפלל שתתקבל תפלתו." 

 (הרב"ש, "עניין שליח ציבור", כתבי רב"ש ג') 

יפה. כתב גם כך וגם כך, בסגנון כזה, מעורב.

 כלפי המימוש של הרוחניות, יש משהו שקורה והוא לא במרכז הקבוצה?

לא. מרכז הקבוצה זה הכלי. אם אין לך כלי אז איך אתה נמצא במגע או בפעולה רוחנית? אין דבר כזה. תתאר לי איזה מצב שאתה מבטל את עצמך, ואתה נכלל עם אחרים, ואז על זה יש לך דרישות במתן תורה, להיות כאיש אחד בלב אחד, בערבות וכולי, ואתה מגיע אז למצב שאתה זקוק למאור המחזיר למוטב, שנקרא "תורה". איך, לבד? איפה, איזה בדיקות? איזה.. כלום, לא יכול להיות. אתה חושב שמשהו השתנה ממשה רבינו? אותם התנאים. רוחניות אותו דבר.

 גם היכולת לשייך הכול לאין עוד מלבדו, הכול זה תוצאה של כניסה למרכז הקבוצה?

אין לך סיטואציה אחרת שאתה יכול שם לקבל התפעלות, לבטל את עצמו, להתכלל עם הזולת, לשמוע על גדלות הבורא, לבטא את עצמך בגדלות הבורא. אין לך. תגיד באיזו צורה. אין שום אפשרות.

 אז איך נכנסים לשם?

קודם כל מחליטים שזה הדבר היחיד האפשרי. אין סיכוי. התורה כותבת על זה. כל המקובלים כותבים על זה. בכל הדורות, כל ששת אלפים שנה כתבו לך רק על זה. מה אתה רוצה? ואתה מחפש עוד איזה מקום, תן לי תורה אחרת? תן לי רוחניות אחרת, או מציאות אחרת? אתה לומד את זה גם מתע"ס, מכל הצדדים, מכולם.

 כביכול עד עכשיו היה תהליך שנכללים בחברה, משפיע המאור, לאט לאט קורים שינויים. ועכשיו יש איזה קיר, שאם עוברים את הקיר אז נכנסים.

עכשיו יש לך לפחות משהו ברור. איפה אתה צריך להיות כדי לקבל את נקודת המגע עם הבורא. זה לפחות איכשהו מתברר. זהו. אם אנחנו כולנו מתחברים יחד, החיבור שלנו שאנחנו נייצב אותו, הוא נקודת המגע עם הבורא. מה עוד? לזה יש לנו את כל האפשרויות. הכול כתוב, ישנו הכול, מסודר הכול. תראה איזה תנאים יש לך. אף פעם לא היו כאלה תנאים, לאף אחד.

 אני לא מתלונן על התנאים. אני פשוט לא מצליח לקלוט מה אנחנו לא עושים נכון. יש בטוח משהו שלא עושים נכון.

יש, כן. יש ודאי עוד כמה דברים שאתם צריכים לממש. כן, יש, אבל הכול אתם יודעים. לעמוד יחד. כל העבודה היא יחד. אתם משתדלים לעשות כל אחד לחוד. אולי לא מספיק אתם מתארים את עצמכם שכבר נמצאים במרכז הקבוצה, כבר נמצאים במרכז של כל העולמות, כל העיגולים. כשאתם נמצאים בזה, אתם רוצים ממש להתחיל לפעול בפועל, אבל אתם כבר נמצאים בזה, זה המקום, וכל אחד וכולם יחד צריכים להשתוקק לזה. 

אבל אני אגיד לך, לפי החומר שאנחנו לומדים, מיום ליום עד כמה שאנחנו מגלים יותר ויותר האופנים, ואחר כך אופני העבודה האלו הם מתקשרים זה לזה יותר ויותר, אני דווקא חושב שזה לא נכון שאתה אומר אנחנו נתקעים בקיר. אתם עוברים ממצב למצב, מהבנה להבנה, וממושגים כאלה למושגים יותר מתקדמים. כך אני רואה את זה. אני מרגיש את זה גם בקבוצות בחו"ל, עד כמה שזה משפיע עליהם ועד כמה שמחבר.

אפשר להשוות את המצב של היום לזה של לפני חודש, חודשיים, שלושה? בכלל אין מה להשוות. והדרישה שלך היא דרישה טובה, אני לא אומר שלא. אבל היא צריכה בכל זאת להיות שקולה כנגד המצב. אתה אומר, "עשינו את הכול, אנחנו לפני הקיר". לא, לאו דווקא. אתה מגלה בעוד רגע שזה לא הכול, שאתה יכול להמתין מלגלות, ולהתחבר ולפתוח את הלב עוד יותר וכן הלאה, עוד ועוד. זה עדיין עובד. אנחנו בדרך הנכונה, בכיוון הנכון, וכשיגיע סוף הסאה אז אתם תרגישו את זה.

 איך באים יחד לשיעור?

זה לא לפי הזמן, זה לפי שבאים שעה אחת קודם, ומתחילים לחמם זה את זה עד שמגיעים למצב שיש קליק בין כולם. לפי גדלות הבורא, לפי הגדלות שלנו שמשתוקקים אליו, לפי החיסרון הגדול להתכלל, לפי החיסרון הגדול להשפיע לאחרים, לחברים, ולהודות להם שהם משפיעים על כל אחד ואחד, כל הדברים האלה חייבים להיות מחוברים.

צריכים לחמם. כל מתקן, כל מנוע, צריכים קודם לחמם עד שהוא יהיה מתאים לעבודה, ואחר כך להתחיל לעבוד עמו. כל דבר. זה לא סתם שהטכניקה שלנו לא טובה. זה בגלל שממצב למצב אי אפשר לעבור בבת אחת. אין קפיצה, אין. באף מקום אנחנו לא רואים את זה. מפני שהאור מתפשט בד' בחינות עד שמגיע למלכות וכן הלאה. את זה קודם כל תראה. לכן, "נתקעים בקיר". חכה. אפילו כשאתה נתקע בקיר, אתה עוד לא יודע מה יש בתוך הקיר שתצטרך לעבור. זה בסדר, זה יסתדר. לזה אני לא דואג.

 המצב הכי קבוע שלנו זה שינויים בעצם.

כן. זה טוב. מה, אתם לא רכשתם שום דבר במשך השבת? על כמה דברים דיברנו, כמה ביררנו, כמה גילינו שזה לא בדיוק נכון וכן הלאה. מה זאת אומרת, אתם כאלו אטומים שלא מודעים לזה?

 לא, זה מצוין. אנחנו מודעים לזה. אנחנו כבר מתחילים להתרגל לשינויים, ודווקא מתחילים לשמוח בזה. השאלה היא, מתוך זה שהרבה דברים לא מגולים, מה הדבר הכי קבוע?

אתם משתוקקים לגילוי של מה?

 זה גם כל הזמן מתעדכן.

אני שואל. לעת עתה, לאיזה גילוי אתה משתוקק, אתם משתוקקים?

 גילוי של מרכז העשירייה.

מה זאת אומרת? הרוחניות מתחילה במקום שאני לא רוצה, שאני לא רוצה כלום, מוכן לוותר על זה. את האני אני מבטל?

 משתדלים.

כן, ואז מתחילה רוחניות.

 במה צריכה להיות ההתמדה שהיא לא משתנה? כי כל שאר הדברים משתנים.

לחיבור, לערבות, לעזרה הדדית, להשקעה, ללב אחד, שזה הכול יהיה כדי לשמח את הבורא, לצרף לזה את כל העולם. כל הדברים האלה הם צריכים בסך הכול לבנות את החיסרון, ובחיסרון הזה "האני", לא קיים. הוא מבוטל. הוא גדול, אבל הוא מבוטל. ומעל האני כך אני מפעיל את כל המציאות. זה הדבר הקבוע שצריך להיות. זה שילוב של הרבה רצונות, מחשבות, נטיות.

אנחנו לא נדבר היום יותר על החיבור בין העשיריות. אני רואה שזה עדיין מבלבל אותנו. שימסרו אחד לשני בינתיים. אתם רואים עד כמה שזה עדיין זורק אותנו מעניין העשירייה. אז לא חושבים על תחתון, עליון ועלי עליון. לא חושבים איך אנחנו מסדרים שתי עשיריות על ידי הצינור כשני עיגולים. אנחנו עדיין נמצאים במרכז עשירייה. לא לבלבל עם זה יותר שאלות. אנחנו כולנו, רק כל אחד בעשירייה שלו מכונס וזהו.

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "תפילת רבים"

1) כל עסקינו בתפלות ומצות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעצה"ד.

(בעל הסולם, תע"ס, כרך ג', חלק ח', ע"מ תרפ, אור פנימי, אות פח)

2) התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, הֲשִׁיבֵנו אבינו לתורתך.

כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. ונמצא, שקודם התפילה, אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבשכינה, כדי שנדע, מה שצריך לתקן בה ולמלאה.

(זוהר לעם, הקסה"ז, "תורה ותפילה", 183)

3) האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה.

כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.

אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל.

(רב"ש ג', חורבן דקדושה)

4) בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית, כשאמר לה אלישע, היֵש לדבּר לָך אל המלך או אל שר הצבא. האם יש לדבר לך אל המלך? כי אותו יום היה יו"ט של רה"ש, ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם. והקב"ה נקרא באותו זמן מלך המשפט. ומשום זה אמר לה, היש לדבר לך אל המלך, שקרא את הקב"ה בשם מלך.

ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים, להזכיר את חטאיו.

(זוהר לעם, וייצא, "זכירה ופקידה",284-285)

5) וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו.

וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.

(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)

6) וזה ענין )מגילה יב:, סוטה ח:( "במדה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית. ובזה תבין ענין "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל... אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה,

בברכת ה'.

(בעל הסולם, פרי חכם - שיחות, כל המצטער עם הציבור)

7) האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות... מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו.

("נועם אלימלך", ליקוטי שושנה) 

8) המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה. ובזה יובן הפסוק "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, וע״כ הוא מתברך... כי "ברכה" הוא לשון "בריכה", היינו צינור ההשפעות טובות. והנה זהו דווקא אם המברך והמתברך אוהבים זה את זה, ויש להן אחדות אמיתי ובשלמות, אזי הם מעוררים הצינור עליון, שיוכל להשפיע דרך הצדיק, שהוא השביל, ע״ד, העולם ניזון בשבי״ל חנינא בני.

(ר' מנחם מנדל מקוסוב, "אהבת שלום") 

9) כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינן מהצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פנה אל תפילת הערער. שהופך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשתה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל התפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים.

פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים?... ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה, שלא יכלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה, היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות.

(זוהר לעם, ויחי, 514-516)

10) ברוב עַם הַדְרַת מלך ובאפס לאום מחיתת רזון.

בזמן שהקב"ה בא לבית הכנסת, וכל העם באים יחד, ומתפללים ומודים ומשבחים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, שהוא הקב"ה, שמיתקן ביופי ותיקון לעלות למעלה, לאו"א.

כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת, והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה שלמעלה, וכל אלו הממונים ומחנות העליונים, כולם נשברו מההתעלות ההיא שלהם, שמיתקנים בתיקוני מלך, הקב"ה.

הטעם, שהם נשברים מההתעלות שלהם, הוא משום שבשעה שישראל למטה מסדרים תפילותיהם ובקשותיהם, ומשבחים למלך העליון, כל אלו המחנות העליונים מסדרים שבחים ומיתקנים בתיקון הקדוש. משום שהמחנות העליונים כולם הם חברים עִם ישראל למטה, לשבח את הקב"ה ביחד, כדי שהתעלות הקב"ה תהיה למעלה ולמטה ביחד.

וכשהמלאכים מזדמנים להיות חברים עם ישראל, לשבח ביחד להקב"ה, וישראל למטה אינם באים לסדר תפילותיהם ובקשותיהם, ולשבח לאדונם, כל המחנות הקדושים שבממשלה העליונה נשברים מתיקוניהם. כי אינם מתעלים בהתעלות, שאינם יכולים לשבח לאדונם, משום ששבחים של הקב"ה צריכים להיות ביחד למעלה ולמטה, עליונים ותחתונים בשעה אחת. וע"כ כתוב, מחיתת רזון. ולא מחיתת מלך, כי נוגע רק למחנות המלאכים ולא למלך עצמו.

ואפילו שלא הרבו לבוא לבית הכנסת אלא עשרה, באלו העשרה מזדמנים המחנות העליונים, להיות עימהם חברים לשבח להקב"ה. כי כל תיקוני מלך הם בעשרה. וע"כ די בעשרה.

(זוהר לעם, תרומה, "ברוב עַם הַדְרַת מלך", 692-698)

11) כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.

ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים. בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.

(זוהר לעם, נשוא, "מדוע באתי ואין איש", 105-108)

12) עִיקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ וּשְׁלֵמוּתָהּ הוּא כְּשֶׁנִּכְלָלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְנַעֲשִׂים אֶחָד, כִּי אָז עוֹלִים אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַקְּדֻשָּׁה הוּא אֶחָד... וע"כ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, עִקָּרָהּ תָּלוּי כְּשֶׁמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת. וְעַ"כ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו קודֶם הַתְּפִלָּה מִצְוַת עֲשֵׂה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה כִּי אִם עַ"י הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם כָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. וְעַ"כ עִיקַּר הַתְּפִלָּה בְּצִבּוּר וְלֹא בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָלוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּה הֵפֶךְ הַקְּדֻשָּׁה. רַק צְרִיכִים לְחַבֵּר יַחַד הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה וְנַעֲשִׂים בְּחִינַת אֶחָד, וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת דַּווקָא, שֶׁשָּׁם מתְכַּנְסִים וְמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת, וְזֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה.

("ליקוטי הלכות", הלכות בית הכנסת, הלכה א)

13) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות: א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמ"ש " ואיש לא יעלה עמך" כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עמו איש... ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה' שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול, ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים כמ"ש (סנהדרין ע"א:) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם" כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה... ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.

("דגל מחנה אפרים" - פרשת שלח)

14) עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים וְעַל שְׁאֵרִית עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל (וְעַל זִקְנֵיהֶם) וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם, וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְעָלֵינוּ, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם, וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.

(מתוך תפילת שמונה עשרה)

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "תפילת רבים"

1) מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה יסורי הפרט, מחלות ומכאובים, ויסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני".

(רב"ש ג', אהבת הזולת)

2) הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה.

(הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה ל"ח)

3) "שומע תפילה", מקשים העולם: מדוע כתוב תפילה בלשון יחיד, הלוא הקב"ה שומע תפילות, כמו שכתוב, כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים. ויש לפרש, שאין לנו בלהתפלל אלא תפילה אחת, שהיא להקים את השכינה מעפר, שעל ידי זה יבואו כל הישועות.

(רב"ש ג', שומע תפילה)

4) כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינן מהצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פנה אל תפילת הערער. שהופך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשתה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל התפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים.

פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה, שלא יכלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה, היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות.

(זוהר לעם, ויחי, 514-516)

5) עִיקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ וּשְׁלֵמוּתָהּ הוּא כְּשֶׁנִּכְלָלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְנַעֲשִׂים אֶחָד, כִּי אָז עוֹלִים אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַקְּדֻשָּׁה הוּא אֶחָד... וע"כ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, עִקָּרָהּ תָּלוּי כְּשֶׁמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת. וְעַ"כ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו קודֶם הַתְּפִלָּה מִצְוַת עֲשֵׂה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה כִּי אִם עַ"י הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם כָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. וְעַ"כ עִיקַּר הַתְּפִלָּה בְּצִבּוּר וְלֹא בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד חָלוּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּה הֵפֶךְ הַקְּדֻשָּׁה. רַק צְרִיכִים לְחַבֵּר יַחַד הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה וְנַעֲשִׂים בְּחִינַת אֶחָד, וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת דַּווקָא, שֶׁשָּׁם מתְכַּנְסִים וְמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת, וְזֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה.

("ליקוטי הלכות", הלכות בית הכנסת, הלכה א)

6) ברוב עַם הַדְרַת מלך ובאפס לאום מחיתת רזון.

בזמן שהקב"ה בא לבית הכנסת, וכל העם באים יחד, ומתפללים ומודים ומשבחים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, שהוא הקב"ה, שמיתקן ביופי ותיקון לעלות למעלה, לאו"א.

כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת, והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה שלמעלה, וכל אלו הממונים ומחנות העליונים, כולם נשברו מההתעלות ההיא שלהם, שמיתקנים בתיקוני מלך, הקב"ה.

הטעם, שהם נשברים מההתעלות שלהם, הוא משום שבשעה שישראל למטה מסדרים תפילותיהם ובקשותיהם, ומשבחים למלך העליון, כל אלו המחנות העליונים מסדרים שבחים ומיתקנים בתיקון הקדוש. משום שהמחנות העליונים כולם הם חברים עִם ישראל למטה, לשבח את הקב"ה ביחד, כדי שהתעלות הקב"ה תהיה למעלה ולמטה ביחד.

וכשהמלאכים מזדמנים להיות חברים עם ישראל, לשבח ביחד להקב"ה, וישראל למטה אינם באים לסדר תפילותיהם ובקשותיהם, ולשבח לאדונם, כל המחנות הקדושים שבממשלה העליונה נשברים מתיקוניהם. כי אינם מתעלים בהתעלות, שאינם יכולים לשבח לאדונם, משום ששבחים של הקב"ה צריכים להיות ביחד למעלה ולמטה, עליונים ותחתונים בשעה אחת. וע"כ כתוב, מחיתת רזון. ולא מחיתת מלך, כי נוגע רק למחנות המלאכים ולא למלך עצמו.

ואפילו שלא הרבו לבוא לבית הכנסת אלא עשרה, באלו העשרה מזדמנים המחנות העליונים, להיות עימהם חברים לשבח להקב"ה. כי כל תיקוני מלך הם בעשרה. וע"כ די בעשרה.

(זוהר לעם, תרומה, "ברוב עַם הַדְרַת מלך", 692-698)

7) כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.

ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים. בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.

(זוהר לעם, נשוא, "מדוע באתי ואין איש", 105-108)

8) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות: א' יחוד המעשה דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמ"ש " ואיש לא יעלה עמך" כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עמו איש... ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה' שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול, ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים כמ"ש (סנהדרין ע"א:) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם" כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה... ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.

("דגל מחנה אפרים" - פרשת שלח)