מסירות נפש

שאנחנו יוצאים מהנפש הבהמית אנחנו מתחילים לקבל הכבדת הנפש, שהרצון לקבל מתחיל להיפתח, לא בדרגה הגשמית הקטנה שלנו, שאנחנו נמצאים כאן בעולם הזה, אלא ברצונות שהם נגד הבורא, הרצונות האגואיסטיים של המלכות האמיתית, הקליפה, שכנגדה אנחנו צריכים להתעלות מעליה במסירות נפש. וכך אנחנו מגיעים לדרגת הבינה בהדרגה, ללהשפיע על מנת להשפיע. זו הדרגה הראשונה של מסירות הנפש. 

ומסירות הנפש השנייה, הדרגה השנייה זה לקבל על מנת להשפיע. שגם כל הנפש הבהמית הזאת, לא הבהמית של העולם הזה, אלא בהמית מפני שהכול זה כ"הב הב", אלו הרצונות שאנחנו כן משתדלים להשתמש בהם מהקל אל הכבד בלקבל על מנת להשפיע, שם זה מסירות הנפש האמיתית. כי בלהתעלות למעלה מהרצון לקבל אני לא מוסר את נפשי, אני מתעלה מעל הנפשי המקולקלת. אבל בלקחת חלקי הנפש שלי, הרצון לקבל המקולקל ולהפוך אותו בעל מנת להשפיע, זה באמת מוסר מרשות לרשות את החלקי הרצונות מהקל אל הכבד, וזה באמת נקרא "מסירות הנפש האמיתית".    

שיעור   1  24.11.16

מסירות נפש זו כבר דרגה, דרגה רוחנית, שאדם מתעלה מעל הנפש הבהמי שלו ומוכן למסור את נפשו עבור ההזדהות עם הבורא. ודאי שאי אפשר להגיע לזה על ידי הכוחות שנמצאים בנפש הגשמי, הבהמי בדרגת החי שיש לנו ומאותה נקודה שבלב שמתעוררת, אלא אחרי הכנה רבה האדם מגיע למצב שהוא מתפרץ בתפילה, בבקשה, בדרישה, בצעקה, שלא מסוגל להגיע למסירות נפש. זאת אומרת להיות מסור לעבודה רוחנית, להשפעה, לאמונה, לחיבור עם האחרים איך שזה מתבטא מבחינת הכלים, לדבקות בבורא.

כשמתחיל על ידי כל מיני פעולות להרגיש עד כמה שהוא הפוך מהדרישה הרוחנית, הוא עובר ודאי זמן של ייאוש "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", אבל אחר כך למרות שמיואש, הוא מאמין באמונת חכמים שחייבים להמשיך, ואז מגיע למצב שהוא כן מתחבר עם האחרים ומגיע לחיזוק הדדי עם כולם, שאין ביכולתם לעשות שום פעולה חוץ מדבר אחד, להגיע לחשיבות המטרה הרוחנית ולשפלות של הכוחות עצמם.

עד כמה שיכולים יותר להגדיל את שני הנתונים האלו, חשיבות המטרה, חשיבות הבורא, חשיבות ההשפעה ואהבת הזולת, ולעומת זאת לגלות עד כמה שלא מסוגלים לצאת מהרצון לקבל שלהם ולא רוצים שום מטרה רוחנית, מהסך הכול מגיעים אז לידי צעקה גדולה, דרישת העזרה מה', מהכוח העליון, ואז מקבלים כוחות למסירות נפש. שכל החיים, כל הקיום הגשמי הם אך ורק כדי להגיע למסירות נפש מעליהם, שכל הרצונות שקיבלו מהלידה, כל התכונות, הכול בעצם נחשב רק כאיזו הכנה בעלמא למסירות נפש. וכך מגיעים.

אחרי שדורשים בצעקה, בדרישה, בתפילה, בהכרת הרע של טבע הבריאה, שלא נותן להגיע לאהבה ולחיבור, אז זה קורה. ודאי שההצלה היא מגיעה מלמעלה בצורת כוח שמעלה את האדם למעלה מהטבע שלו. חשיבות, גדלות של המטרה הרוחנית, היא מתחילה ממש להיות בוערת באדם, וכך הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה כבר במסירת נפש.

אנחנו רואים מהשלבים שעוברים, שהם שלבים של יגיעה, ייאוש, חושך, התרוממות, שוב נפילה, ירידה, חושך, התרוממות, הרבה מצבים כאלו שעוברים על האדם, שכאן וודאי שוב אותה ההכרעה של "איש את רעהו יעזורו", ערבות, היא חייבת לעמוד כאן לצד החיבור של הקבוצה ובצורה כזאת נותנת כוח להתקדם.

כי סך הכול מתי מגיעה הנחיצות בתפילה? מתי שמתחברים. לפני זה אין מה להתפלל. כל אחד שיתפלל לעצמו הוא רק יגרום נזק לעצמו. ולכן אין לנו דחף להתפלל לבקש לבד, כמעט ולא, אלא דווקא כשמתחברים ורוצים לעזור כל אחד לאחרים בעשירייה, אז הם מגיעים להרגשה, למצב שהתפילה היא כן יכולה לעזור ומתפרצים בתפילה. ואז מגיעה הישועה, כי מצד עצמם הגיעו לחיבור, להכרת הרע ולהכרת הטוב שהבורא הוא מוכן ומחכה לפנייתם, ואז זה קורה.

ואחרי קבלת העזרה מלמעלה כבר מתחילה העבודה ההדדית, פעם ראשונה מאז והלאה מתחיל המגע בין הקבוצה לבורא, וכך מתחילים כבר לפסוע במדרגות.

בואו נראה מה כותבים לנו גדולי האומה על מסירות נפש.

"ענין היגיעות, שהאדם מתיגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בענין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש. שרק זהו כלי, המכשיר לזכות לכל המדרגות."

("בעל הסולם", "שמעתי רח. ענין היגיעה")

זאת אומרת, וודאי שיש כאן עבודה פרטית של האדם, אפילו שהוא עדיין לא מחובר לאחרים, אפילו שאין עדיין עשירייה, אבל בכל זאת כאילו שנמצא במסירות נפש. צריך בצורה כזאת להתרגל להיות במשיכה, שאין יותר בחיים חוץ מהעבודה הרוחנית הזאת. כל יתר הדברים הוא עושה אותם בהכרח דווקא כדי לבדל בינם לבין העבודה הרוחנית.

 ולכן כל היגיעה שעושה, היא צריכה להיות מכוונת למצב של מסירות נפש. מה זה מסירות נפש? שכל החיים הגשמיים הם למטה וסך הכול כהכנה בעלמא, שעל פני זה הוא בונה את החיים הרוחניים שלו, שאם לא החיים הרוחניים, גם על החיים הגשמיים היה מוותר עליהם מיד. כך היא ההכנה למסירות נפש. זה מצד הגוף.

ומצד החברה אז ברור שמסירות נפש היא שרואה את עצמו רק שקיים בתוך העשירייה ורק בשבילם, כי זה הכלי שלו של הנשמה, וכל יתר המצבים, הערכים הם פשוט לא קיימים. הם אך ורק קיימים בגלל שחי במסגרת הגשמית בעל כורחו כדי להכין את מסירות הנפש האמיתית.

"למה אנו רואים, שעל גשמיות יש הרבה אנשים שעובדים במרץ רב, אפילו במקום שיש סכנת נפשות, וברוחניות כל אחד ואחד נותן על נפשו שמירה ובדיקה יפה?

ועוד, על גשמיות יכול אדם לעבוד, אפילו שלא נותנין לו מחיר רב חלף עבודתו, ומה שאין כן ברוחניות אין האדם יכול להסכים לעבודה, רק שידע בבטח, שיש לו תמורה הגונה חלף עבודתו?

והענין הוא, שזה דבר ידוע, שהגוף אין לו שום ערך. שהרי הכל רואים, שהוא כלה והולך בלא כלום, וממילא קל להפקיר אותו, משום שהוא דבר הפקר ממילא. אלא ברוחניות יש בחינת קליפות, השומר להגוף, שהיא שומרת קיומו, לכן קשה להפקיר אותו. לכן אנו רואים, שאצל חילוניים יותר קל להפקיר את גופם, ואינם מוצאים כבידות בגופם. מה שאין כן ברוחניות. וזה האחוריים של הקדושה, המכונה "מסירות נפש". שדוקא על ידה זוכין לאור ית'. וטרם שהאדם נגמר בענין מסירות נפש, אי אפשר לו לבוא לשום מדריגה."

("בעל הסולם", "שמעתי ר"א, רוחניות וגשמיות")

בגשמיות, כמו שבעל הסולם כותב לנו, ודאי שאין בעיה, כי האדם רואה את הערכים, ערך של הפרנסה, איזה רווח אחר ולכן מוכן לעבוד. הוא יכול לשקול, בכמה זה יותר מזה, וכמה אני יכול להשקיע בזה כוחות, זמן, בריאות, מוח, לב, כדי להצליח ולהרוויח. ברוחניות אין ערך להשגה הרוחנית, לא מרגישים אותה כדבר חשוב, כל פעם בא האגו שלנו, רצון לקבל יותר גדול, ואפילו שהיה לנו קצת ערך לרוחניות, הוא מוחק את זה, ואני אז לא מרגיש בשביל מה להתקדם, מה יש לי בזה, מי השיג את זה, אני לא יודע, איפה כל העולם, הוא בכלל נמצא בריצה לכיוון הפוך ממני, ומה אני? אין כאן תמיכה. ויוצא שחשיבות הרוחניות היא נסתרת ואנחנו לא יכולים לעבוד כדי להשיג אותה, אלא משקיעים מאין ברירה.

כך מחזיקים אותנו מלמעלה מהשמיים. אם היו עוזבים אותנו ולא מעוררים, היינו מיד נופלים לגשמיות ומתעסקים בגשמיות, כי יש בה תמיד ערכים, שכר, עונש, דברים ברורים בכלים שלנו. אלא  מה שאנחנו כן צריכים, זה כמה שיותר מהר לפתח כלים רוחניים, ערכים רוחניים. אבל הבעיה שלנו שאנחנו מגיעים למדוד את הרוחניות גם בכלים גשמיים, שזה לא נכון, אלא אנחנו צריכים לפתח ערכים רוחניים.

וכאן זה יכול להיות רק על ידי הסביבה, והאור המחזיר למוטב שמשפיע עלינו דרך הסביבה. אם אנחנו כמה שיותר מהר מסדרים את הדברים האלה עלינו, השפעתו על כל אחד ואחד של המאור המחזיר למוטב דרך הקבוצה, אז אנחנו מקבלים חשיבות רוחנית בערך הרוחני, לא בערך הגשמי, ואז יכולים להתרומם למעלה מהחשבונות, הערכים הגשמיים ולהגיע למסירות נפש.

רק כשנעשה את זה, זאת אומרת דרך הקבוצה נשיג את המאור המחזיר למוטב, שהוא משפיע רק בתנאי שאנחנו רוצים להתאחד בלב אחד, זאת אומרת במרכז הקבוצה שזה הלב המיוחד שלנו ולהיות כאיש אחד, כאדם, כהנשמה אחת שאנחנו בונים, רק אז ישפיע המאור המחזיר למוטב ויביא לנו כבר ערך רוחני. בצורה כזאת אנחנו כן יכולים להתקדם ולעלות למעלה מהערכים הגשמיים.

שוב, הבעיה היא שבערכים הגשמיים הכול רואים, כולם מכבדים. נניח עכשיו העולם נמצא בשבירה. זה מאוד עוזר לנו, בכוונה כך נעשה כל פעם כמו שזה היה בזמן אברהם אבינו, שבבל הייתה בשבירה והיו בכאסח זה עם זה והכול היה נורא. אז זה הזמן לעשות בדיקה מחדש, הסתכלות חדשה, ואז אפשר לעלות מערכים גשמיים לערכים רוחניים. חלק מהבבל כך עשה.

ואנחנו צריכים עכשיו לעשות את העבודה שלנו. דווקא בגלל שהעולם נמצא בירידה, בנסיגה גדולה, אנחנו צריכים להעלות את עצמנו למעלה מהערכים של העולם הזה שגם כך הם נופלים מצד אחד, ומצד שני להראות בזה גם דוגמה לכולם, לכל אותה הבבל המתרחבת והנופלת.

"באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו." זה נקרא "השפעה טהורה". "אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'." ודאי שזה יכול לבוא רק על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב. "נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'... וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו... ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא, שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה". ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו אלא רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'."

(כתבי רב"ש, כרך א', וישב יעקב בארץ מגורי אביו)

כאן אנחנו כבר מדברים על הדרגה השנייה של מסירות הנפש, שלא רק שמתעלה מעל הנפש הבהמית שלו, שזה בלהשפיע על מנת להשפיע, אלא כמה שיותר מתעלה מעל הנפש הבהמית הוא נמצא יותר במסירות הנפש בינתיים בדרגה של להשפיע על מנת להשפיע, ואז העביות שלו גם מתגברת. כי כשאנחנו יוצאים מהנפש הבהמית אנחנו מתחילים לקבל הכבדת הנפש, שהרצון לקבל מתחיל להיפתח, לא בדרגה הגשמית הקטנה שלנו, שאנחנו נמצאים כאן בעולם הזה, אלא ברצונות שהם נגד הבורא, הרצונות האגואיסטיים של המלכות האמיתית, הקליפה, שכנגדה אנחנו צריכים להתעלות, [להיות] מעליה במסירות נפש. וכך אנחנו מגיעים לדרגת הבינה בהדרגה, ללהשפיע על מנת להשפיע. זו הדרגה הראשונה של מסירות הנפש. 

ומסירות הנפש השנייה, הדרגה השנייה זה לקבל על מנת להשפיע. שגם כל הנפש הבהמית הזאת, לא הבהמית של העולם הזה, אלא בהמית מפני שהכול זה כ"הב הב", אלו הרצונות שאנחנו כן משתדלים להשתמש בהם מהקל אל הכבד בלקבל על מנת להשפיע, שם זה מסירות הנפש האמיתית. כי בלהתעלות למעלה מהרצון לקבל אני לא מוסר את נפשי, אני מתעלה מעל הנפשי המקולקלת. אבל בלקחת חלקי הנפש שלי, הרצון לקבל המקולקל ולהפוך אותו בעל מנת להשפיע, זה באמת מוסר מרשות לרשות את החלקי הרצונות מהקל אל הכבד, וזה באמת נקרא "מסירות הנפש האמיתית".

  שאלה שעולה מהקבוצה, מה זה נקרא "למסור את הנפש לקבוצה"?

"למסור את הנפש לקבוצה" זה מה שמלמדים אותנו, להיות במסירות נפש כלפי החברים. זה מה שכותב לנו רב"ש במאמרים על החברה. זה נקרא שאני דואג עבור החברים ולא דואג לעצמי בכלל. וכל הדאגה שלי, איך אני אהיה מסור אליהם במאה אחוז. ומה זה נקרא במאה אחוז? שאני דואג לי ולמשפחה שלי בכמה שאפשר לקיומי, וכל יתר כוחות הנפש שלי במיוחד, אני מעביר לקבוצה ודואג שהם יהיו אלו שיתחברו, שישיגו, שיצליחו, שיתקדמו. זה נקרא "מסירות נפש לקבוצה".

אנחנו צריכים להבין ש"מאהבת הבריות לאהבת ה'" זו הדרך של ההכנה. כמו שאנחנו קראנו בבעל הסולם בקטע הראשון, שעניין היגיעה, שאדם מתייגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות הנפש. אז זה מה שאנחנו צריכים להבין, שכל העבודה שלנו בקבוצה זה כהכנה שעל ידה אנחנו, אם עושים נכון, מגיעים למסירות נפש כלפי הבורא. זה נקרא "בעל מנת להשפיע". מה זה מסירות נפש? שאת כל הכוחות שלנו אנחנו מעמידים תחת הכוונה על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת עד הטיפה האחרונה, מה שיש לנו. ואז נשארים בדרגת דומם, צומח, חי בצורה ההכרחית, ובדרגת האדם, המדבר, בצורה המרבית.

 אני שומע שברוסית מתרגמים מסירות נפש בצורה מסוימת וכתוב גם במקורות ככה. אבל זה הקרבה עצמית. מה התרגום הנכון?

הקרבה עצמית, אני לא יודע מה ההבדל בדיוק, נראה לי שזה אותו דבר. מה ההבדל? אני לא הייתי מתרגם ככה. גם הקרבה עצמית אני לא יודע אם זה בדיוק נכון, כי בכל שפה התרגום מביא קונוטציה מיוחדת משלו. שוב, מסירות נפש, את זה צריכים להבין מההסבר שלנו, ולא לתרגם את זה אולי באותן המילים שהם לוקחים ורגילים זה כנגד זה, אלא שוב, "מסירות נפש" זה נקרא שמכל הכוחות שלי בחיים שאני חי בהם, מתקדם בהם, אני מפריש לחיים הגשמיים שלי מידה הכרחית, וכל היתר אך ורק להתקדמות הרוחנית.

ובהתקדמות הרוחנית אני קודם כול משקיע את עצמי בחיבור בקבוצה, אבל בכוונה להגיע לחיבור עם הבורא. ואני מבין כל פעם יותר ויותר שחיבור בקבוצה צריך להיות בעל מנת להשפיע, כי חיבור עם הבורא הוא יכול להיות רק בכמה שאני נמצא בצורת ההשפעה כמוהו, כלפינו, ולכן גם זה צריך להיות כתרגילים בקבוצה. שאני צריך להשפיע לקבוצה כמה שאפשר יותר ויותר עד כדי כך שאני לא מרגיש את עצמי אלא מרגיש את הקבוצה, ורק לפי החסרונות שלהם, הרצונות שלהם, המטרות שלהם, אני פועל.

זאת אומרת מי אני? אני כמכונה שלא יכולה לחשוב על עצמה, שאין לה מזה שום חומר דלק לעצמה, אין לה מטרות משלה, אלא כל המטרות שלה הן מהרצונות שהיא מקבלת מהסביבה, ואת כל חומר הדלק שלה שהיא מקבלת מהבורא, והיא בצורה כזאת מפעילה את עצמה. אז יוצא שבכוחות הגשמיים אני פועל כדי לספק לי, זה נקרא למשפחה ולי, דברים הכרחיים, ומהכוחות הרוחניים אני דורש מהבורא כוחות ההשפעה שבהם אני משפיע לחברה. חלוקה כזאת היא תחילת מסירות הנפש. זהו.  

איך להגדיר אותה, באיזו שפה ובאיזה מילים, אני לא יכול להגיד. אני מבין את המילים האלה ברוסית, נראה לי שזה לא היה מספק אותי. לא. צריך להוסיף הסבר. אין מה לעשות, ככה, תמיד כלפי כל מילה יש תמיד הסבר.

 איזה השקעה נוספת חוץ מלהיות בשיעור בוקר אנחנו יכולים לתת? העשירייה שלנו מפוזרת, ואילו בפעולות נוספות עלינו לפעול כדי להגיע לקשר ולרוחניות?

רק עשיית החיבור בקבוצה, שאנחנו בזה רוצים לקבל מהבורא כוח כדי באמת להשפיע לקבוצה כמה שיותר, ושהקבוצה תתנפח מהאור שאני מביא אליה.

כלפי התרגום עוד מילה אחת, אני ממליץ לא לתרגם באף שפה. אני לא מבין איך שזה בספרדית, בצרפתית שם, בכל השפות, אני לא יודע. אני ממליץ לא לתרגם. אלא להשאיר את ההגדרות האלה כמו שהן. מסירות נפש, עביות. אני רואה שכך גם משתמשים בזה החברים שלנו, הוותיקים לפחות בשפות זרות, וזה הכי נכון. כי מה שחכמת הקבלה מביאה לתוך המילים האלו, אין מילים בעולם שלנו שיכולות להגיד על זה ולתת לזה את ההקשר הנכון.

 "בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.

שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.

אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי."

(זוהר לעם, "המצווה השנייה", 200-201)

את מסירות הנפש וכל התיקונים האלו אנחנו צריכים כדי להרגיש את יחס הבורא אלינו. אנחנו רואים את זה אפילו מהחיים שלנו. רב"ש היה אומר לי, "כנראה שאתה אף פעם בחיים שלך לא היית רעב". "למה"? "אני רואה עליך שממש להיות רעב, זאת אומרת שחי בצמצום, שאין, ולא יהיה מחר, ולא יהיה מחרתיים, אולי כאן ושם, ככה איזה חצי בצל ליום איכשהו אתה משיג, אתה לא הרגשת את הדברים האלה". דיברנו איתו על כל מיני דברים כך, הוא  נתן לי דוגמאות, וזה נכון. אני חושב שכך הרוב בינינו כאן, אפילו שקצת פה ושם, אז חצי יום, יום וחצי, אבל זה לא כמו שהם היו שם בתקופת הצנע, וכן הלאה. 

הוא נתן את זה כדוגמה, שאם אני לא מרגיש את זה, אני לא יכול להבין אותו בהתאם לזה, בקשר לזה. וככה זה כלפי כל הדברים. אנחנו דיברנו דווקא כלפי משהו ששייך למסירות נפש, שאנחנו לא מבינים מה זה, ואנחנו צריכים את זה כאמצעי, מסירות נפש, כדי להבין מה זה נקרא "תכונת ההשפעה" מצד הבורא. כביכול אנחנו בונים את מסירות הנפש על פני האגו שלנו, שיש לנו מה למסור, שיש לנו כביכול, "קח את זה ממני. אני את כולי נותן לך". מצד הבורא אין דבר כזה. מצד הבורא אין דבר כזה כי הוא כולו כזה. הוא לא בא מחיסרון. הוא בא משלמות. אבל הוא כזה מלכתחילה.

האם זה בא אצלו על פני הכאב והחיסרון? כן. כאב וחיסרון, אם יהיו לכם שאלות כאלה, אז אני רוצה להקדים, כאב וחיסרון, אבל הכאב והחיסרון שלו הם פי כמה וכמה יותר משלנו, לפי אותו הכלל ש"יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק".

ולכן, סך הכול מה שאנחנו מפתחים בנו, מסירות נפש, זה כדי להבין את היחס שלו אלינו, כי הוא נמצא במסירות הנפש האבסולוטית, ההחלטית, השלמה. ומסירות הנפש שלו השלמה היא מלכתחילה כך כי מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו אז הוא כבר נכלל מאותו נברא העתידי בגמר התיקון, שנמצא ברצון לקבל הגדול ביותר, בצמצום על פני הרצון לקבל, בחיסרון הגדול ביותר ולמעלה מזה במסירות הנפש השלמה. ואז בזה אנחנו מבינים, ודומים זה לזה ויכולים להיות דבוקים.

אז לא לחשוב שהבורא נמצא במצב שלא מרגיש את העבודה שלנו ואת המסירות והמאמץ, מצידנו. אלא ההיפך, פי כמה וכמה. זה כמו הורים וילדים. כמה שילד בוכה על משהו למשל קיבל איזו מכה קטנה, וכמה בכל זאת זה כואב לאימו.

עכשיו יש לי שאלה אחת לכולם.

סדנה

איזה שלבים אנחנו צריכים לעבור מתחילת העבודה שלנו עד מסירות הנפש? שלבים להשגת מסירות נפש. בבקשה.

*

מה ההבדל בין מסירות לביטול, והאם כדי להגיע למסירות צריך לעבור דרך ביטול?

ביטול זה כשאני מבטל משהו בי. אני עדיין לא שייך בזה למישהו מחוצה לי. נניח אני מבטל את האגו שלי. בשביל מה, למה, לשם מה, מי יודע? יש הרבה סיבות לזה. אם אני נמצא בקשר לאיזו מטרה ומוסר את הביטול שלי כלפי המטרה הזאת, זאת אומרת שאני בזה מתחיל להיות דבוק במטרה לפחות בדרגת הנפש. לכן זה נקרא, "מסירות נפש", שאני דבוק למטרה הזאת, ומוכן להיות דבוק בכל השלבים שצריכה המטרה הזאת, נניח קבוצה, בורא.

לכן ביטול זה רק כצמצום המטרות שלי הפרטיות, שהן נשארות וודאי ובוערות יותר ויותר, והצמצום שלי מתגבר יותר ויותר, ומסירות הנפש כבר מדברת על זה שאני מצמצם את עצמי כלפי המטרה, לעומתה, אני כבר ממש דבוק אליה. זאת אומרת, אני מוסר את הביטול שלי למטרה. לפחות כך.

ואחר כך אני גם מפתח את היגיעה שלי כלפי אותה המטרה, קבוצה ובורא דרך הקבוצה. זאת אומרת, ביטול זה לא מספיק.

  מה צריך להשיג בעיקר, מסירות לבורא, מסירות לקבוצה, או לחברים באופן פרטני?

לא, לחברים באופן פרטני זה לא יכול להיות, זה רק מבלבל אותנו. זה לא יכול להיות. אבל לקבוצה גם צריכים להיזהר. כשאני מתחיל לעבוד עם הקבוצה ואני עוזב את החברים, כאילו חברים, מה זה חברים? קבוצה צריכה להיות לפני, ואז כאילו אני מתבלבל, ולקבוצה אני יכול להגיד שאני מסור, לחברים לא, ואז לא לקבוצה ולא לחברים.

צריכים להבין שאני עובד עם כל חבר וחבר כלפי מרכז הקבוצה, מראה לכל חבר וחבר את מידת המסירות שלי כדי לעורר אותו כלפי הקבוצה, מרכז הקבוצה, וכשאני עובד בצורה כזאת אני צריך גם לא לשכוח שישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא, שזה הכול כדי להגיע למסירות נפש לבורא. 

למרות שבינתיים בשבילי זה די מעורפל, מי זה הבורא שמתגלה אי שם, ואיזה חוק זה, ואיזו דמות זאת, ואיזה חס ושלום, לא יודע בדיוק מה זה. אולי איזו מערכת קשר בינינו יפה וטובה, שאנחנו נהיה קשורים זה לזה. מה זה בדיוק? אני עדיין לא מבין, לא יודע. אולי זו הקבוצה המתוקנת כך נראית לי כבורא, כי זה בוא וראה, בתוך הקבוצה זה מתגלה. אני עדיין לא יכול לאתר בדיוק, אבל בכל זאת זה צריך להיות למען הצורה המתוקנת ביותר של הקבוצה שבה מתגלה אותו המקור העליון שברא אותנו ומחזיק אותנו. כך עושים.

 "יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה [...] אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס, חלק ח') וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(הרב"ש, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

זאת אומרת מסירות נפש בדרגה הכי נמוכה זה עובר. אז נותן לעליון לעשות כל מה שהעליון צריך. ומה שהעליון עושה עימו, מקבל את זה בברכה ללא שום תזוזה מעצמו נגד הרצון של העליון. זה נקרא "עובר". ג' ימי קליטה זה שאדם גם מימין וגם משמאל וגם באיזו התחברות ביניהם עושה מעצמו אפס, ונמצא במסירות נפש הראשונה כלפי העליון.

וודאי שמסירות הנפש הזאת היא פסיבית ביותר, שאין לו כלום להוסיף מעצמו, אלא רק צמצום. אבל מזה מתחילה מסירות נפש. זאת אומרת מסירות נפש היא צורת ההתפתחות שלנו לאורך כל סולם המדרגות. רק הרצון לקבל גדל יותר ויותר ויותר, ואנחנו מבטלים אותו ו"מוסרים את נפשנו" מה שנקרא, מוסרים את עצמו כלפי העליון, ועל ידי המאור המחזיר למוטב העליון משפיע עלינו את כוח הצמצום, כוח ההשפעה.

אין לנו כוחות כאלה, אין לנו במה להתאמץ חוץ מלסדר את עצמנו נכון להשפעת המאור המחזיר למוטב. רק לזה. כל היתר הוא עושה. אני צריך להבחין את מחצית השקל, זה נקרא "שאני רוצה שהוא ישפיע עלי" ועושה כל מיני הכנות גשמיות בקבוצה, בלימוד, בהכנה ובציפייה לאותו המאור המחזיר למוטב. כמו שכתוב, עסקת בתורה, ציפית לישועה? את זה שואלים את האדם. ואז החצי השני, מחצית השקל השנייה מגיעה, ואנחנו כך מתקדמים.

"בזמן שהאדם לומד תורה, ואינו מוצא את החיים בהתורה, יש לו צער מזה, וזה נקרא "חיי צער תחיה". היינו שיהיה לו צער מזה שאינו מוצא את אור פניו יתברך. ומכל מקום אינו מפסיק מללמוד תורה. וזה שכתוב "ובתורה אתה עמל", אף על פי שלא מוצא אותו. נמצא בשיעור שהוא לומד תורה ומכוון למצוא אותו, כן היסורים מתרבים אליו. בשיעור מסוים שנקרא "יגעת", אז "מצאת"... שהוא ענין מציאות אור פני מלך בהתורה. נמצא שעל ידי היסורים מתרקם אצלו הרצון האמיתי לקבל אור פני מלך חיים."

אבל הייסורים הם בזה שהוא משתדל לעשות כל מיני פעולות השפעה במסירות נפש ומבין שלא מסוגל. אילו הייסורים. יסורים שרוצה להיות בחיבור עד אהבה ולא מסוגל לזה. ואז לא שמתייאש, מתייאש מכוחותיו עצמו, לא מהעבודה כולה אלא רק מהחלק שהוא מסוגל כביכול, חשב שמסוגל לעשות.

"וזה נקרא יסורים של אהבה, שאין בהם ביטול תורה. והוא משום שכל כמה שהוא מרבה בתורה, כך הוא מרבה בהיסורים... וזה נקרא "את אשר יאהב ה' יוכיח". כי בכדי שיהיה להאדם יסורים האלו במה שלא מוצא את ה' בתורה, לא כל אדם זוכה שיהיו לו יסורים מזה. ולכן נאמר, "אשרי הגבר אשר תיסרנו ה'". ואת היסורים האדם צריך לקנות כדי שיהיה לו רצון וחשק אמיתי, כי דווקא בהרצון האמיתי מתגלה בבחינת יסורים, שאין להאדם כלי אחר להשיג את התענוג, אלא על ידי הרצון הזה."

(הרב"ש', "ענין היסורים", כתבי רב"ש ג')

"אמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה. היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה."

(הרב"ש, "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

כאן בעניין מסירות נפש יש לנו חלוקה מאוד ברורה מי זה נקרא "עכו"ם" ומי זה נקרא "יהודי", "ישראל". מי שמשתוקק ישר א-ל במסירות נפש להגיע לבורא, הוא נקרא "ישראל", ישר א-ל. מי שלא משתוקק לזה נקרא "גוי", "עם". ולכן, התורה היא אותו מאור המחזיר למוטב כנגד יצר הרע שאדם רוצה לקבל. היא וודאי שייכת רק למי שרוצה להיות ישראל, ישר א-ל. והאחרים לא צריכים את התורה, המאור המחזיר למוטב, אלא לומדים מה שכתוב בספרים ללא שום קשר לתיקון הרצון שלהם, ולכן לא מגיעים למסירות נפש. זאת אומרת, בעניין מסירות הנפש שם בדיוק החלוקה בין עובדי השם ללא עובדו.  

"מה יש לאדם לעשות, שרואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות,"

(הרב"ש, "מהו מבול מים, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

 את זה אנחנו כבר לומדים בהרבה מקומות, שהתפילה היא צריכה להיות תפילה בציבור, עבור הזולת, עבור העשירייה. ואנחנו צריכים להשתדל, היום, במשך היום, שכל אחד יכתוב לעצמו, חמישה עד עשרה משפטים של תפילה. איך הוא מתפלל לבורא עבור החברים, עבור הקבוצה. שהוא כשליח ציבור מבקש עבורם מהבורא. באיזו צורה היה פונה? מתוך הלב. לא מתוך מה שקורא בספרים ושומע שם, מתוך הלב. פשוט מה המצב להיום שאני חושב שהלב שלי יכול לסדר תפילה לבורא עבור הקבוצה, שאני כשליח. בלי מילים יפות, גבוהות, אלא לעת עתה מה שקורה.

 אנחנו מאוד שמחים להיות איתכם בתורנות הזאת, להרגיש את האחריות הזאת. אנחנו מרגישים הרבה מאוד מהאחריות הזאת, ואנחנו ברי מזל שיש לנו את ההזדמנות להיות באמת במסירות נפש, להיות מעל כל המציאות, מעל הדעת, מעל הקשיים, האתגרים שיש לחברים במהלך היום, בעבודה. כל זה לא משנה, אנחנו כאן וכל מה שחשוב זה הנוכחות שלנו כאן ביחד בשיעור בכל יום ויום. וכל חברים שלנו בעשירייה רוצים פשוט למסור לכל העולם את הרצון שלנו, את התשוקה שלנו, את האחריות ואת האהבה הגדולה.

"אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו... היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.

[...]וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה'... היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום". זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית."

(הרב"ש, "אתם נצבים היום כולכם", כתבי רב"ש א')

 יוצא שכל בוקר אנחנו לומדים נושא והתשובה לכל המצבים האלה זה המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, יש הרגשה שלהגיע למסירות נפש או לגדלות אין לי ממש מה לעשות בנידון. למעשה כאילו הבורא מביא אותי למצבים.

זאת אומרת, לשבת ולחכות אתה חושב שזה הפתרון.

 לא.

אלא מה?

 הפוך. יש לנו עוד את הדרישה. זאת אומרת, מה יש לנו למעשה רק את הכוח של התפילה.

אם אתה נברא מרצון לקבל, שנפעל על ידי האור, נולד, נברא על ידי האור והתפתח על ידי האור. ואתה נפעל עכשיו גם כן על ידי האור ואין בך שום דבר, חוץ ממה שקבלת מהאור שפיתח אותך כך. וכל המחשבות והרצונות שלך גם עכשיו ברגע זה, הם כתוצאה מהשפעת האור על הרצון לקבל, אז מה אתה רוצה הלאה שיקרה? אז גם מה שאתה עכשיו אומר כל מיני סברות וחכמות זה גם מאותו האור שמשפיע על הרצון לקבל. אז מה השאלה על זה?

 האם התשובה לכל המצבים זו התפילה הנכונה?

התשובה על כל המצבים האלה, שאתה צריך לקבל חוץ מהשפעת האור על הרצון, אתה צריך לקבל עוד איזה מקור השפעה שונה חוץ מזה. ומקור ההשפעה השונה הזה זו הקבוצה, שאתה עכשיו מתחיל לסדר לעצמך קבוצה כגורם. ואז במידה שאתה נכלל בקבוצה ורוצה לברוא אותם, לבנות אותם, לסדר אותם, במידה הזאת אתה מסדר לעצמך מציאות רוחנית.

ואז עד כמה שאתה עם הרצון לקבל שלך ועם המאור שאתה מקבל, אם אתה יכול לקבל אותו במשהו איכשהו, נכלל בקבוצה ומתחיל כמו ילד קטן עם משחק לשחק איתם בצורה הדדית, לבנות את הקבוצה, העיגול, מרכז העיגול, מסירות, התפעלות הדדית וכן הלאה. עד כמה שאתם משחקים בזה, כאילו שאתם רוצים להגיע להשפעה, להשתוות וכולי כמו שרב"ש כותב על תנאי החברה במידה הזאת אתה מעורר אור אחר. לא שמשפיע על הרצון לקבל שלך, אלא  האור שהשפיע עליך שיהיה לך רצון להשפיע.

מה זה רצון להשפיע? אין דבר כזה במציאות רצון להשפיע, רצון להשפיע זה הבורא, אלא אם אני נכלל בקבוצה ואם אני נוטה לזה כביכול להיות מכוון אליהם, אור העליון שמשפיע אלי הוא נותן לי יכולת לקבל חיסרון של הקבוצה מעל החיסרון שלי, ככה זה. זה כמו אימא כלפי התינוק, שהחיסרון של התינוק יותר גבוה מהחיסרון שלה. ואז בצורה כזאת אני מתחיל לקבל כוונה על הרצון לקבל שלי, כוונה על מנת להשפיע. אבל זה במידה שאני בונה קבוצה ומשפיע להם המאור המחזיר למוטב.

ואז אני קיבלתי רצון חדש, היינו רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. הרצון הזה הוא קולקטיבי משותף בין כולם ואז אני בעצם מתחיל לחיות במציאות הזאת החדשה שבניתי לעצמי והיא נקראת "נשמה". כך אנחנו מגיעים ליישום המאמצים שלנו ואחר כך רק התפתחות אותו הכלי שאני משיג.

איך זה יכול להיות שאתה משיג את זה ואחרי זה עוד פעם הכול נעלם ממך?

לא נעלם, מי אמר? אתה השגת שאתה אומר שזה נעלם?

 הרבה פעמים אתה אומר שאפילו גדולים שהגיעו לדרגות גבוהות הם יורדים לדרגה של ממש.

כן הם יורדים כדי לעלות שוב עוד יותר למעלה, הם מקבלים תוספת אגו, הם מקבלים התנתקות מאותו הכלי כדי להגיע אליו בצורה יותר גבוהה. כי אנחנו לא יכולים להתקדם כמו שבעולם שלנו. בעולם שלנו אנחנו חיים בגוף הבהמי ויכולים להיות בכל מיני מצבים. בעולם הרוחני הגוף בעצמו משתנה, כדי להיות במצב חדש. ולכן אני צריך כל פעם לקבל שדרוג ברצון לקבל שלי והתכללות בקבוצה מחדש ועם האור העליון המחזיר למוטב מחדש. ולכן כל פעם יש לי צורה של נשמה חדשה.

 אז מה שאני נותן מעצמי זה רק חוסר ייאוש. זאת אומרת, לא להגיע לייאוש דווקא מלעבוד, אלא רק מהכוח שלי עצמי, מזה שאני לא מסוגל?

נכון. הייאוש צריך להיות מכוחותיי ולא מהמטרה. אני בעצם מקבל ייאוש מהכול, כולל הבורא, כולל הדרך, כולל הכול. אבל יש לי סביבה שבמידה שאני משקיע בה, זה כמו בבנק, אז אני יכול לשאוב משם את הכוחות ולא להתייאש מהדרך מהמצב הכללי שלנו, מהמצב הפרטי אני כן מיואש. ואז בפער בין מצב הפרטי והמצב הכללי עד כמה שהקבוצה מאירה לי את המטרה עד כמה שאני מרגיש את "האפס" בכוחותיי עצמי, אז יש לי דרישה מ"ן למאור המחזיר למוטב.

 כיצד ניתן להתנתק מהרגש הזה של טוב ורע שאדם מקבל מפעולות הבורא עליו ולהישאר במסירות נפש ללא תנאים?

קודם כל לא מקבלים מהבורא טוב ורע. רע לא מקבלים מהבורא אף פעם, במידה שהוא מרגיש רע הוא לא מרגיש שהוא מקבל את זה מהבורא, אלא סתם זה נאמר במילים, כך בעולם שלנו גם כן אנשים חושבים וזה באמת נכון. כי רע זו הרגשה ברצון לקבל, שאתה מחובר לרצון לקבל. באותו זמן שאתה מחובר לרצון לקבל אתה לא יכול להיות מחובר לבורא, להשפעה. ולכן לא יכול להיות שאתה מרגיש את הבורא או שאתה מרגיש את הרע. אחד מהשניים, אבל את שניהם יחד זה לא יכול להיות.

 אני רואה גדלות ומסירות נפש של חברים איך להתמודד עם הרגשת הבושה שאני לא מצליח להיות כמוהם?

לבקש מהם עזרה, זה טוב מאוד דווקא שאדם בא לקבוצה ואומר, "חבר'ה אתם צריכים קצת לעבוד עלי", אני לא מרגיש חשיבות, אני עוד לא מרגיש התעוררות, התרוממות. אני כל יום נופל לעצלות, אין לי מספיק מטרה בוערת, תעזרו לי קצת. אין בושה כך לבקש, ההיפך יכול להיות שאפילו שאין לו כל כך את זה כדאגה, אבל בזה הוא רוצה גם כן לעורר את החברה. לא להשתמש בזה כל פעם, אלא באמת יש לזה מקום. 

שיעור   2  21.11.2016

מהי הנפש? הנפש בהמית, גשמית. כל העולם הזה, מה שאדם תופס ומרגיש, שהוא חי וכל העולם הזה חי, כל עוד האדם חי, וכשהאדם מת, העולם מת. ככה זה, כלפי כל אחד ואחד זה כך. וגם כן, האם קיימים אנשים אחרים? אנחנו לומדים מתפיסת המציאות, שזה הכול אך ורק כלפי האדם, לכן אני לא יכול להגיד על האחרים עד כמה שהם קיימים או לא. הם קיימים בי ואני חייב לעבוד איתם, שהם קיימים בי, כדי לסדר את היחס הנכון שלי לבורא. לכן ישנה לי תפיסת מציאות כזאת. סך הכול, הכול נברא כך כדי לייצב את דמות הבורא הנכונה לפניי. מה זאת דמות? זו רשת הקשר, היחסים בינינו, כך שהיחס הזה מהכוח העליון כלפיי, מעצמותו שמתגלה בי, מתגלה בהוי"ה הפנימית שלי. לכן העבודה שלי ממטה למעלה, היא מתחילה ממסירות נפש.

גם מסירות נפש, התהליך הזה, לוקח הרבה זמן. עד שאדם מגיע לקבוצה, עד שהוא נכלל, עד שהוא מבין מה תלוי בו, במה אחרים תלויים בו, איך הוא צריך לעבוד, איך לסדר את עצמו. עד שהוא נכלל בסופו של דבר בעשירייה, עד שמוכן לשמוע שבתוך העשירייה הזאת, ביחסים בינו לאחרים, הוא בונה את אותה רשת הקשר שהופכת להיות לכלי של הנשמה, שבה הוא מגלה, על ידי המאור המחזיר למוטב, את הקשר הנכון.

 ובקשר הנכון, בצורת הקשר הנכון, הוא מגלה את צורת הבורא, כהוי"ה שנמצאת כבר בכל מיני צורות המילויים. תמיד זו הוי"ה, אבל המילוי שלה תלוי בדרגת העביות שיש בין כל חברי העשירייה. עד כמה שהרצון לקבל שלהם גדול, אז בהתאם לזה הצמצום שלהם גדול, והמסך שלהם גדול והאור חוזר שלהם גדול. והאור הישר, שמשפיע עליהם ומתלבש בהם, הוא גדול. ואז כניסת האור הישר בתוך העשירייה, בתוך הרשת הזאת, שהופכת להיות כעשר ספירות, מהמילה ספיר, שהאור כבר מאיר בהם, זה הופך להיות לנשמה.

אבל מסירות הנפש, היא אותו המצב שחייב להיות בכל פעולה ופעולה, שאדם כשנופל ברצון לקבל הוא מתעלה ממנו, וקובע שכל הרצון לקבל לעצמו הוא כולו פסול. הוא עושה צמצום על כולו. וודאי שהכול נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב.

 ומה שהוא, אחרי הצמצום, ולא לפניו, מקדיש לטיפול בדרגת החי שלו, זאת אומרת הוא, אשתו, ילדיו, משפחה, קרובים, כל מה שהוא צריך, אבל אחרי הצמצום, שאז הוא לוקח באמת בטוח רק דברים ההכרחיים לקיומו הגשמי בדרגת חי, אז זה לא נחשב. ואפילו נחשב לרוחניות, מפני שעושה את זה אחרי הצמצום. זאת אומרת, עושה את זה גם כן במאמץ, שהיה רוצה להשפיע את זה, אבל חייב לקבל את זה רק לצורך הגופים עצמם. ואז הגופים האלה, הוא נותן להם את מה שצריך, מפני שרואה בהם גם כן את פעולת הבורא. ולכן ההשפעה לזולת בצורה כזאת, היא נחשבת להשפעה לבורא.

כל היתר זה בהשפעה ישירה לבורא, דרך העשירייה, דרך אולי כל האנושות, תלוי עד כמה נכללים בעשירייה הזאת כולם. יש פה גם כן בניית ההפצה, ואורות שמקיפים את הקבוצה, יש בזה עוד הרבה מערכות ותת מערכות, וכך אנחנו מתקדמים ליישום של מסירות נפש.

 אבל בעצם מסירות נפש, שכל הנפש שלו הגשמית, כל מה שהוא מרגיש בתוך הרצון לקבל שלו, וכל פעם הוא נופל לרצון לקבל יותר גדול, אפילו בדרגה רוחנית גבוהה, ורואה איזה תענוגים יש לפניו, וצריך למסור אותם להשפעה. זה נקרא "מסירות נפש".

 זאת אומרת מסירות נפש, זאת הפעולה הראשונה בכל עלייה רוחנית, בכל תיקון רוחני. כשהוא מתעלה מעל הירידה לעלייה, אז יש כאן עניין של מסירות נפש.

"הנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובשביל כוונה זו ברא הקדוש ברוך הוא יש מאין את הרצון לקבל תענוגים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה סוד הצמצום, שהוא סוד ההסתר. ואז יש מקום לעבודה ובחירה, שהאדם יקבל עליו את התורה ומצוות, בזמן שאינו מרגיש את העונג שבהם. ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו הוא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר, כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", גם את הנפש הזה הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא. וזהו עבודה דמסירות נפש, שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו אחר כך כל התענוגים שהוכן עבורו, ולא יהיה במתנת המלך שום פגם של בושה. מה שאין כן לפני זה, היינו מטרם שהאדם הגיע למדרגת מסירות נפש, אלא שיש בו רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, שורה עליו בחינת צמצום ודין. היינו שהדין הוא שלא יכולים לתת לו, משום שהאדם יקבל זה בכלים דרצון לקבל. אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא בחינת רחום, כמו שאמרו חז"ל, "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו כל התענוגים שהכין בשבילו."

(הרב"ש, "מלכויות זכרונות ושופרות", כתבי רב"ש ג')

 מה הדבר שהכי מפריע לנו מלהשיג את אותה מסירות נפש?

מה שהכי מפריע לנו, הוא שאנחנו לא מרוכזים כל הזמן בלצמצם את עצמנו בעשירייה, ולדרוש מהמאור המחזיר למוטב את הקשר בינינו. אנשים חושבים, שאם הם יעשו מאמצים, ואחר כך יתייאשו מהמאמצים, אז יוכלו נכון לבקש מהבורא שיעזור להם. הבורא לא צריך את זה, אחרת המקובלים לא היו כותבים לנו שום דבר.

אלא הם אומרים לנו מראש, שאנחנו חייבים להתייאש, אבל הייאוש שלנו צריך להיות מתוך החכמה, מתוך ההשגה. אנחנו לא יכולים לצעוק מראש "הצילו!", זה ברור מצד אחד, מצד שני אנחנו צריכים ביחד, בינינו, לברר עד כמה שהמאמצים שלנו הם מאמצי סרק. שלא נוכל על ידם להשיג שום דבר אלא רק ייאוש מכוחותינו, ואז לצעוק, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה".

 גם כן הצעקה הזאת, צריכה להיות מרצון להתחבר וחוסר יכולת להתחבר. רק על זה ולא על שום דבר אחר. ושרצון להתחבר וחוסר יכולת להתחבר, יהיו בשבילנו מאוד מאוד יקרים, מפני שדווקא על ידם אנחנו יכולים להגיע להכרת ה', לגילוי הבורא, כדי לתת לו בזה מקום ליהנות מהנבראים.

דברים גבוהים, הם אולי לא כל כך מציאותיים בחיינו, אבל כשאנחנו מדברים על זה יותר ויותר, חושבים על זה יותר ויותר, אנחנו במיוחד, "איש את רעהו יעזורו", נכללים ממה ששומעים דרך החברים. וכאן זה עניין של קנאה, תאווה, כבוד, שפועלים על האדם ומאוד מגרים אותו, שכן ירצה לקלוט את הדברים האלה, וכל הדבר הזה הופך להיות בשבילו חשוב, כי אחרת מרגיש את עצמו נבזה ושפל ומזולזל על ידי האחרים.

 לכן אנחנו צריכים בזה להשתמש בהכול. אין כאן שום עניין שתלוי בזמן, אלא רק במאמצים שלנו, המכוונים נכון.

 לא מזמן למדנו על חשיבות "אמונת רבו". והשאלה היא, מהי תרומתו של הרב ביצירת נחיצות וחשיבות הצורך במסירות נפש לתלמידים?

"אמונת רבו" אצלנו בינתיים, במצבים שלנו, היא בזה שתלמידים צריכים לשמוע את כל עצות הרב, הם צריכים לכבד אותו כדי לממש את העצות, כדי להיות בשיעור, בהכנה לשיעור, במאמץ הנכון בתוך השיעור וכולי. זאת אומרת להיות רגישים למה שהרב אומר.

 הכול בעצם מכוון להשגת מטרת הלימוד, אבל בשביל זה צריכים לכבד ולפחד מהרב, מהמורה. מפני שאם את נפספס מה שאומרים, יכולים לאבד את הדרך וכולי. לכן גדלות הרב היא דבר מחויב, כמו בכל דבר. אם תלמיד מגיע לכיתה בבית ספר ומזלזל במורה, אז הוא לא שומע. מה הוא יכול ללמוד? איך הוא יכול להתקדם?

 כך אצלנו והרבה יותר מזה. אם כבר אנחנו מדברים על איך שמקבלים את האור המחזיר למוטב דרך הרב, ואיך מעלים תפילות דרך הרב, זה כבר שייך לעשירייה ולרב שהוא מחוץ לעשירייה. אבל בינתיים, לעת עתה, לשמוע מה שאומר המורה, המדריך, הרב, לא חשוב איך לקרוא לו, ולהשתדל לקיים ממש עד כמה שיותר מדויק.

 אתה נתת כמה פעמים את הדוגמה הזאת שלך כשהיית אצל רב"ש, רצית למסור את עצמך, לבוא לגור בבני ברק והוא אמר לך, תחכה איזה שנתיים. נשארת ברחובות. רצית להתמסר במאה אחוז והוא עצר אותך.

כן.

 אני רואה את המצבים האלה אצלנו ובעוד מקומות, שאנשים כבר החליטו שהם רוצים להתמסר ואז מלמעלה מסדרים להם איזו מניעה שמונעת מהם להתמסר. מדוע זה כך?

אני לא יכול להגיד מדוע, אפילו אם הייתי יודע. אבל צריכים לקבל את זה כך. אני לא נכנס לעסקים פרטיים של אף אחד. יותר קרוב או יותר רחוק, היום זה לא כל כך משפיע אולי. נניח אנשים שיושבים בחיפה עכשיו, קבוצה כל כך גדולה ויפה, או בצ'ילה או בדרום אמריקה, בעוד מקומות, ובכלל בכל מקום, ואנשים בודדים שנמצאים איתנו יחד, אם הם נמצאים בכל לב ונפש איתנו, אני לא חושב שזה פספוס גדול שהם לא נמצאים כאן פיזית.

למה רב"ש אמר לי לשבת עוד שנתיים ברחובות? כי על ידי זה אני בדקתי את עצמי והוא בדק אותי. וחוץ מזה גדל בי רצון יותר רציני, יותר מכוון לזה. וגם הרגשתי עד כמה שאני לא רוצה, שאני יכול להישאר שם, מה הבעיה להגיע לכאן. היו לי כל מיני אפשרויות כאלה, שאולי אחליף את האוטו לאוטו יותר נוח ואקח נהג, לא הייתה לי שום בעיה בזה עם העבודה ההיא, והוא יסיע אותי בלילה לבני ברק ויחכה ויחזיר אותי, ואני אפילו אישן בדרך, כל מיני כאלה [אפשרויות] איך לעשות את החיים שלי.

הבורא נותן הפרעות לכל אחד ואחד, אבל צריכים להבין שכל ההפרעות שמגיעות לנו מלמעלה הן הפרעות כדי שאנחנו נתחזק ונכוון את עצמנו נכון, אין בזה שום הפרעה. וחוץ מזה אני אומר שוב, שמי שנמצא קצת רחוק, לא נורא, אם הוא מסדר את אותן שעות הלימוד. זה חשוב מאוד, אם אפשר ללמוד באותן השעות. ואם הוא נמצא איתנו בכל שיעור ושיעור, אז אין בעיה. צריך לסדר את העשיריות הוירטואליות ואפשר להתקדם.

בפרט אם נמצאים באיזו מדינה די קטנה, עכשיו נניח אנחנו רואים את ספרד ופורטוגל, הם יכולים כמה פעמים, נניח פעם בשלושה חודשים להיפגש יחד. גם להיות איזה שבת ראשון יחד, להכיר יותר זה את זה, ללמוד יחד, לדבר, להתכלל.

"הנה העבדות צריך להיות ביראה ואהבה. הנה על בחינת אהבה, לא שייך לומר, שצריכים ליתן מסירות נפש על זה. מטעם שזהו דבר טבעי. שהאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמ"ש: "עזה כמות אהבה". אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחינת יראה. זאת אומרת, שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בהעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה.

וזה כלל, שהגוף אינו מרגיש דבר, שהוא על דרך הכפיה, מטעם שהוא נבנה על דרך התיקון. והתיקון, שהעבדות צריך להיות בבחינת אהבה גם כן. שזהו תכלית הדביקות, כמ"ש: "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא [במקום שיש טרחה, שם יש סטרא אחרא]".

ועיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.

ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים. עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמ"ש: "עד שיערה עלינו רוח ממרום"."

(בעל הסולם, "ענין מסירות נפש", כתבי בעל הסולם, שמעתי  רי"ט)

אנחנו רואים עד כמה שמסירות נפש היא רב גונית בכל מדרגה, בכל מצב. מהבגידה בבורא, מהמצב הגבוה ביותר שיכול להיות, ועד מסירות מעל כל ההפרעות וכל ההיגיון. שפשוט לא יאומן מה הבורא עושה במדרגות הגבוהות, מה האור העליון מסדר לנו כך שאנחנו יכולים להוסיף במסירות נפש יותר ויותר עד שמגיעים למסירות הנפש המלאה, השלמה, שבהחלט מכופפים את הפרעה שיעבוד על מנת להשפיע לבורא במלואו, זה ממש כך.

אני לא יודע להגיד משהו על זה, את זה צריכים להשיג עדיין, זה באמת משהו. ותתארו לעצמכם איזה תרגילים ישנם בדרך, שאדם עובד במסירות נפש לבורא ופתאום מקבל איזו משיכה ובבת אחת עובר ממנו לפרעה. בוגד בבורא, ממש מוכר אותו בגרוש, בכלום, ומתחיל להיות במסירות נפש לפרעה, איזה מצבים.

  איך אפשר לשחק במסירות נפש בקבוצה?

אני לא יודע מה זה בדיוק לשחק, אלא להראות דוגמה. אולי אפשר להגיד לשחק. זאת אומרת, להראות דוגמה, אפילו שזו רק דוגמה, וכאילו ולא הצורה האמיתית. אני חייב להראות לחברים שאני נמצא כלפיהם במסירות נפש, שכל מה שרוצה החבר, כל מה שהוא צריך, אני מוכן לרוץ ולעשות עבורו. ודאי שהקבוצה צריכה להיות כבר בגובה שאף אחד לא ישתמש בזה, אלא אך ורק לדברים הכרחיים להתקדמות הרוחנית הכללית שלנו. אבל את זה צריכים לעשות. דבר גדול מאוד, לא פשוט.

אם כל אחד מוכן לרוץ כדי לעזור לחבר בהתקדמות הרוחנית שלו, בלסדר את ההכרחיות הגשמית שלו, בלקשור את כולם יחד לרשת אחת, להראות עד כמה שהוא פועל שתהיה סוף סוף הקבוצה שלו מותאמת לתנאי הראשון של המדרגה הראשונה הרוחנית, זו העבודה היחידה בעצם, שנמצאת לפנינו. מסירות הנפש האמיתית, הראשונה. ואחר כך בכל בדרגה ודרגה זו עוד מסירות נפש על התנאים החדשים, יותר ויותר.

 למה מסירות מזוהה דווקא עם אור הנפש?

אור הנפש זו הדרגה הקטנה ביותר, לכן היא נקראת "מסירות נפש". כי אנחנו תמיד צריכים להיות מתמסרים על פני דרגת החי שלנו כלפי כל הדרגות האחרות, שהן דרגת האדם, המדבר. ולכן זה נקרא כך, שאת כל הבהמה שלי אני מעביר לעבודה, למסירה לרוחניות. שאפילו הדברים ההכרחיים הם גם כן "לא יגונה ולא ישובח"^[1]. כי קודם כל אני עושה צמצום על כל הרצון לקבל, אני רוצה למסור אותו כולו לבורא, ואחר כך אני מחלק, רגע, אני חייב להתקיים, המשפחה חייבת להתקיים, הקרובים חייבים להתקיים, ואז בצורה שזה הכרחי להם אני מפריש מהיגיעה שלי להם כמה שהם צריכים. חוץ מזה, הכול לתועלת הקבוצה וההתעלות הרוחנית לבורא. לכן זה נקרא "מסירות נפש".

 אנחנו מדברים על מסירות לחברים, לקבוצה ולבורא. מה זאת אומרת, מסירות נפש לבורא?

אלא למי? כמו שבעל הבית אלי, אני לבעל הבית. ודאי שבסופו של דבר, זה צריך להיות מכוון כלפי הבורא, ומלכתחילה בכל פעולה ופעולה "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", אנחנו חייבים להיות מכוונים כך. איך אחרת? אחרת איך זה יתגלה? מה אני מחפש? אני מחפש גילוי הבורא, ובכלים דהשפעה שלי, שהגילוי שלו יראה לי עד כמה שהגעתי להשתוות הצורה עימו, עד כמה שאני משפיע לו נחת רוח. וגם הגילוי שלו צריך להתגלות במסירות נפש, הוא צריך להתגלות בצורה כזאת שזה לא ממלא את הכלים דקבלה שלי.

 אם הבנתי נכון מהשיעור היום, מסירות נפש בונים מצמצום עצמי, גם כן מכוח של הבורא. בקשה עבור החברים, גם כן מכוח של הבורא. זה נכון?

דרך הקבוצה.

 זאת שאלה ממרכז הקבוצה. לימדת אותנו את חשיבות מסירות הנפש לקבוצה, לדרך, לך, לבורא, ואיך להפוך את המושג המופשט הזה ממש לרגש. אבל נורא קשה להחזיק בעוצמה ובתחושה הזאת במהלך היום, בכל רגע.

אני לא מבין, כשאני בא למשפחה, אני צריך להיות במסירות נפש למשפחה במשהו, כן? אני צריך לדאוג להם, אני צריך לחשוב עליהם וכן הלאה. חס ושלום אם יש שם בעיה, אז אני נמצא יותר בדאגה עליהם. הקבוצה נמצאת בבעיה, הקבוצה צריכה להגיע לגמר התיקון, היא עדיין לא התחילה, היא עכשיו רק מרימה את הרגל לשים אותה נכון על המדרגה הראשונה, אז אני דואג לה. זה נקרא להיות במסירות נפש.

מה זה "מסירות נפש"? נאמנות לפעולה המשותפת שלנו, שיהיו כאחד, זהו. זה בצבא, זה בהרבה מקומות, אפילו במקום עבודה. אנשים שעובדים ורוצים להשיג משהו טוב יחד, נמצאים באיזו מסירות נפש זה לזה. רק זה לא מושג מסירות נפש הרוחנית, אלא גשמית, אבל כך זה נקרא, "האדם עובד במסירות נפש", כך אומרים עליו.

אבל כאן זאת מסירות נפש בפועל ממש, שכל מה ששייך לחיים שלי הנוכחיים, העולם המדומה הזה, כולי כולי מעלה אותו, את כולו כולו מעלה אותו. הוא נמצא בי אבל אני כך מעלה אותו, רק כדי למסור אותו לבורא. בינתיים אין לי מה למסור, אחר כך אני אוכל למסור תענוג שאני מקבל ממנו, בינתיים אין. אז את כל החיים שלי האלו, אני חייב לקחת אותם ולהעלות אותם לבורא, "קח", זהו.

ואז אני מחלק אותם, לאלו שאני צריך לחיות בהם "חי בהם לא ימות בהם", ואלו שאני יכול באמת למסור דרך הקבוצה לו. אז כל העבודה שלנו, אם אנחנו רוצים באמת להשיג את המטרה, היא במסירות נפש. ונפש זה נקרא אז הנפש הבהמית, הגשמית, שהיא נמצאת בי עכשיו, שעכשיו כל העולם שאני רואה, כל עולמי זה הנפש שלי, ואני רוצה למסור את הכול לבורא.

מה יש כאן? תשתדלו להיות קשורים זה לזה, וכך תצליחו להבין את המושג הזה. אין כאן שום בעיה אני חושב. אנחנו נמצאים במסירות נפש שלנו לתענוגים, לרצון לקבל, לפרעה. אנחנו צריכים להחליף את הייעוד של מסירות הנפש.

 מהו אותו מפתח, מהי אותה נקודה שבה אנחנו צריכים להתמקד, בשביל להחזיק במסירות הנפש הזאת במהלך כל היום, איך אנחנו כקבוצה אחראים לזה?

יותר לחשוב על מערכת הקשר בינינו בעשירייה, איך אני מחזק את הקשר הזה, איך אני בונה אותו בצורה יותר שווה, ידידותית, אחידה. איך אנחנו מגיעים למסירות כזאת הדדית, לקשר כזה הדדי, שבאמת מסורים לקשר בינינו כך, שהקשר הוא כזה שהופך להיות תכונת ההשפעה, או דרישה לתכונת ההשפעה על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו מקבלים.

ואז בתכונה הזאת של השפעה, שהיא מתחילה להתגלות בינינו, אנחנו מגלים איזו צורה של הכוחות שנמצאים בהתקשרות ביניהם. ואז כוח ההשפעה שדרך הכוח הזה פועל, כמו מערכת חשמלית עם חשמל בתוכה, אז יחד את זה אנחנו פתאום מגלים כדמות הבורא, ה-ו-י-ה עם האור הפנימי שבה, לזה צריכים להגיע.

שם בדרך יהיה לנו ודאי צמצום, מסך, אור חוזר, חשבונות, את זה נגלה. העיקר כך לתאר לעצמנו את המצב הקרוב שעומד לפנינו. שהקשר בינינו, בצורה הדדית, שווה, יפה, טובה, הוא יביא לנו את הרגשת הרשת. הרשת הנכונה עם הזרמים בה שנמצאים, היא תיתן לנו את הרגשת הבורא. וזה הכול ממסירות נפש.

 אפשר להרגיש ממה שקראנו כמה המושג הזה "מסירות נפש", הוא חתוך מאיתנו, כמה זה רחוק.

אני לא חושב שהוא רחוק. כי אדם שאוהב משהו, אדם שחשוב לו משהו, הוא כלפי זה נמצא במסירות נפש. כשיש לי אישה, ילדים, משפחה, ואני חייב לדאוג להם, אז אני במשהו נמצא במסירות נפש כלפיהם. הרבה פעמים קרה לי את זה בזמן העבודה, שלא הייתי יוצא מהעבודה כמה ימים רצופים ממש, כי הייתי חייב לסיים משהו. וזה ללא לחץ מלמעלה, אלא בעצמי הרגשתי שאני חייב, זה גם נקרא מסירות נפש. זה לא מושג רחוק, אני לא מקבל את זה, לא, זה קיים בעולם הזה.

 מהם בכל זאת השלבים של הייאוש מתוך החכמה שדיברת עליהם?

אין כאן ייאוש, צריכים לחזק זה את זה ואז להגיע למצב. לא, אנחנו לא מדברים על ייאוש, אלא על זה שכל אחד צריך לתת לאחרים דוגמה למסירות נפש.

 כתוב, "הנה ידוע שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו", ומצד שני אנחנו במסירות נפש אמורים לעשות לו נחת רוח, איך זה הולך ביחד?

להיטיב לנבראיו מתבטא בזה שהנבראים יכולים לעשות נחת רוח לבורא. אם אתה אוהב את מישהו, אין לך תענוג יותר גדול מזה שאתה עושה לו נחת. אתה לא אהבת אף פעם אף אחד, לכן אתה לא מבין.

מה לא ברור? אדם שאני אוהב אותו, אני רוצה לעשות לו דבר טוב, אני רוצה שהוא יהנה. הוא שמח אני שמח, אני שמח הרבה יותר ממה שהוא שמח, אני נהנה הרבה יותר ממה שאני גורם לו תענוג. זה החוק, למה? כי אצלו מה שאני נותן לו זה דבר מוגבל, ואצלי זה לא מוגבל.

 בעולם שלנו אני יכול להבין, אבל הוא מדבר פה על תכלית הבריאה, שהוא ברא אותנו כדי להיטיב לנבראיו.

כן, ובמה יהיה להיטיב לנבראיו? בזה שאנחנו נעשה לו תענוג, נגרום לו תענוג.

 איך עובד הדבר הזה?

אני עכשיו נתתי לך דוגמה. בעולם הזה זה מובן, אז בעולם הרוחני זה אותו דבר. רק מה חסר לך? לאהוב אותו.

 אבל אותו אדם לא ברא אותי בעולם הזה, אני יכול לעשות לו טוב, אני אהנה מזה, אבל הוא לא ברא אותי.

אתה תיהנה אם אתה אוהב אותו. לכן אתה קודם כל צריך להשיג אהבה. במידה שאתה אוהב אותו, אתה תיהנה לעשות נחת רוח לו.

 כלומר הבורא עשה את הבריאה להיטיב לנבראיו, בתנאי שאנחנו נהנה אותו.

ובצורה כזאת אנחנו ניהנה. הבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד, אבסולוטי והכול. אם אני מגיע לאהוב אותו, אז להשפיע לו נחת רוח בהתאם לזה, בשבילי אין פעולה יותר שלמה, יותר נעלה. אני עושה את זה מטעם שאני אוהב. אני כל היום חושב איך לגרום לו נחת רוח מפני שהאהבה מחייבת אותי.

יש לך נכדים? יש. אתה רוצה לגרום להם משהו טוב? תפסת את עצמך פעם חושב עליהם איך לעשות להם טוב, איך לגרום להם תענוג? כן. אפילו אתה מבין את זה. אז למה אתה לא מבין שזה אפשרי?

 כי פה נשמע כאילו הבורא מוגבל.

הוא מוגבל. ודאי שהוא מוגבל. הוא מצפה שאנחנו נאהב אותו ושנגרום לו נחת רוח. למה? כי בזה מתבצע רצונו להיטיב לנבראיו. כשאתה גורם לו נחת רוח, כשאתה נותן לו, משפיע לו, אתה מרגיש בזה תענוג בלתי גבולי. כי את כל התענוגים אתה יכול להכניס אותם רק לתוך הגבול שלך, לתוך הכלי שלך, וכשאתה משפיע לו, התענוג הזה הוא בלתי גבולי.

תראה את זה לפי הנכדים שלך. למה אתה חושב שאתה אגואיסט ואתה אוהב אותם רק בגלל שהם קרובים אליך, שכך זה מסודר, ואם ברגע היה מתברר שזה לא הנכד שלך, היית בועט בו. מה כאן קורה? התענוג שאתה נותן לילד, שאתה נותן לו איזו סוכריה, איזה מוצץ, איזה אוטו קטן, משהו, הוא ניהנה, בכמה הוא ניהנה? באיזה גרם. איך התענוג בך? אתה ניהנה במידה של האוטו? לא. במידה של הילד? לא. אלא במידה שלך. והמידה שלך יכולה להיות בלתי מוגבלת. אם אתה נותן לבורא שהוא בלתי מוגבל, אז אתה נעשה בזה עוד יותר בלתי מוגבל ממנו.

 אבל הבורא מוגבל. הוא מצפה ממני, ורק אז הוא ייטיב לי. הוא בעצם התחיל את כל הבריאה מתוך זה.

הוא מוגבל בזה שהוא מצפה ממך? שהוא תלוי בך?

 כן.

אולי זה ההיפך? אולי זה אומר על הגדלות שלו? לא חשבת. אתה כל הזמן כאגואיסט חושב כך, שאם הוא תלוי בי אז הוא פחות ממני. אולי דווקא הוא עשה את זה בכוונה שהוא תלוי בך?

 בעולם שלנו אם אני יוצר משהו כזה, אני לא אעשה את זה אפילו, אני אברח מזה מראש. זה ממש הפוך לגמרי.

אז תהפוך את הראש, מה לעשות.

 אנחנו לקראת ערב איחוד. עברו מספר חודשים מאז ערב האיחוד האחרון. עברו החגים, עבר כל עניין תרגיל העשיריות. ונראה כאילו אנחנו מתכוננים לאירוע שהוא לא כמו מה שהיה, לא כמו הגרסאות הקודמות של ערבי האיחוד, אבל לא יודעים עוד לזהות מה בדיוק שונה בזה. אולי תוכל למקד איך האירוע הזה יכול להעלות אותנו למדרגה הבאה?

האירוע הזה הוא התקדמות לכנס הגדול. כל האירועים האלה הם צריכים להיות איך לאחד את עצמנו בעשיריות, ועשיריות לעשירייה אחת. ולכן האירוע הוא מאוד חשוב. אני לא מתאר אדם שרוצה להתקדם ברוחניות ולא מגיע. אני אומר בשיא הרצינות. בפעם הבאה זה כבר יקרה בכנס, או יום, יומיים לפני הכנס אנחנו נצטרך לעשות תרגילים. צריכים להסביר את זה לאנשים שבחו"ל שקונים כרטיסים, להגיע יום, יומיים לפני הכנס ולהישאר יום, יומיים אחריו.

מה שקורה כאן, שאנחנו כולנו רוצים, כל אחד להתכנס בעשירייה שלו, וגם לאחד את כל העשיריות. ולאלו שאין עשיריות, דווקא להגיע עוד יותר מהר, לרוץ לפני האוטובוס ולהגיע לכאן. כי על ידי זה הוא ממש יכול לכסות את כל מה שהחסיר בזה שלא היה בעשיריות. אני מאוד מצפה ומחכה. שיבואו אלינו, ואלי גם, אולי אני אדבר איתם קצת, אם זה אפשרי.

 היה מורגש שאתה עוטף אותנו כל השיעור במסירות נפש, והשארת לנו משימה יומית. המשימה היומית שלנו זה שכל חבר כותב בכמה משפטים בקשה עבור החברים, תפילה מעומק הלב במילים פשוטות, ומעביר את זה לעשירייה.

מצוין. ובזה נגדל במסירות נפש כללית.

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "מסירות נפש"

1) ענין היגיעות, שהאדם מתיגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בענין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש. שרק זהו כלי, המכשיר לזכות לכל המדרגות.

(בעל הסולם, שמעתי רח. ענין היגיעה)

2) למה אנו רואים, שעל גשמיות יש הרבה אנשים שעובדים במרץ רב, אפילו במקום שיש סכנת נפשות, וברוחניות כל אחד ואחד נותן על נפשו שמירה ובדיקה יפה?

ועוד, על גשמיות יכול אדם לעבוד, אפילו שלא נותנין לו מחיר רב חלף עבודתו, ומה שאין כן ברוחניות אין האדם יכול להסכים לעבודה, רק שידע בבטח, שיש לו תמורה הגונה חלף עבודתו?

והענין הוא, שזה דבר ידוע, שהגוף אין לו שום ערך. שהרי הכל רואים, שהוא כלה והולך בלא כלום, וממילא קל להפקיר אותו, משום שהוא דבר הפקר ממילא. אלא ברוחניות יש בחינת קליפות, השומר להגוף, שהיא שומרת קיומו, לכן קשה להפקיר אותו. לכן אנו רואים, שאצל חילוניים יותר קל להפקיר את גופם, ואינם מוצאים כבידות בגופם. מה שאין כן ברוחניות. וזה האחוריים של הקדושה, המכונה "מסירות נפש". שדוקא על ידה זוכין לאור ית'. וטרם שהאדם נגמר בענין מסירות נפש, אי אפשר לו לבוא לשום מדריגה.

(בעל הסולם, שמעתי ר"א, רוחניות וגשמיות)

3) באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'... וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו... ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא, שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה". ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו אלא רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.

(כתבי רב"ש, כרך א', וישב יעקב בארץ מגורי אביו)

4) בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.

שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.

אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.

(זוהר לעם, "המצווה השנייה", 200-201)

5) יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה [...] אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס, חלק ח') וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות. (רב"ש ב', מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה)

6) עקידת יצחק, שאברהם, שהוא קו ימין, שהוא בחינת למעלה מהדעת, עקד את הקו שמאל, שהוא בחינת השכל, שעושה ביקורת על כל דבר. ונתן לו תמונה כללית מהמצב שבו הוא נמצא. והוא עזב את כל השמאל, וקיבל על עצמו בחינת ימין, שהוא למעלה מהדעת. על ידי זה זכה אחר כך לקו אמצעי.

היינו יש הבדל, בין שמקבל קו ימין מטרם שרואה קו שמאל, להמצב שלאחר שראה את מצבו של שמאל, הוא מחדש עוד הפעם את הקו ימין. וימין, שהוא בחינה למעלה מהדעת, שזה נקרא מסירות נפש, כיון שמבטל את כל הדעת שלו, מה שרכש מקו שמאל, והולך למעלה מן הדעת, ואז הוא זוכה לקו אמצעי.

(רב"ש ג', עקידת יצחק)

7) בזמן שהאדם לומד תורה, ואינו מוצא את החיים בהתורה, יש לו צער מזה, וזה נקרא "חיי צער תחיה". היינו שיהיה לו צער מזה שאינו מוצא את אור פניו יתברך. ומכל מקום אינו מפסיק מללמוד תורה. וזה שכתוב "ובתורה אתה עמל", אף על פי שלא מוצא אותו. נמצא בשיעור שהוא לומד תורה ומכוון למצוא אותו, כן היסורים מתרבים אליו. בשיעור מסוים שנקרא "יגעת", אז "מצאת"... שהוא ענין מציאות אור פני מלך בהתורה. נמצא שעל ידי היסורים מתרקם אצלו הרצון האמיתי לקבל אור פני מלך חיים. וזה נקרא יסורים של אהבה, שאין בהם ביטול תורה. והוא משום שכל כמה שהוא מרבה בתורה, כך הוא מרבה בהיסורים... וזה נקרא "את אשר יאהב ה' יוכיח". כי בכדי שיהיה להאדם יסורים האלו במה שלא מוצא את ה' בתורה, לא כל אדם זוכה שיהיו לו יסורים מזה. ולכן נאמר, "אשרי הגבר אשר תיסרנו ה'". ואת היסורים האדם צריך לקנות כדי שיהיה לו רצון וחשק אמיתי, כי דווקא בהרצון האמיתי מתגלה בבחינת יסורים, שאין להאדם כלי אחר להשיג את התענוג, אלא על ידי הרצון הזה.

(רב"ש' ג', ענין היסורים (ב'))

8) אמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה. היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה. כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון".

לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

(רב"ש ב', מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה)

9) מה יש לאדם לעשות, שרואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, ואף על פי שהגוף מתנגד לזה... הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים... ואינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע... אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה... אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך". (רב"ש ב', מהו מבול מים, בעבודה)

10) אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו... היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.

[...]וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה'... היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום". זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית.

(רב"ש א', אתם נצבים היום כולכם)

11) עתה ידעתי כח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה', ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם"?. כי אני מוצא את עצמי מחויב ומוכרח כהיום כתמיד, להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד, ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, כל ימי אפילו, זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש. יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי, ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב.

(כתבי בעל הסולם, אגרת ט')

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "מסירות נפש"

1) הנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובשביל כוונה זו ברא הקדוש ברוך הוא יש מאין את הרצון לקבל תענוגים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה סוד הצמצום, שהוא סוד ההסתר. ואז יש מקום לעבודה ובחירה, שהאדם יקבל עליו את התורה ומצוות, בזמן שאינו מרגיש את העונג שבהם. ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו הוא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר, כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", גם את הנפש הזה הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא. וזהו עבודה דמסירות נפש, שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו אחר כך כל התענוגים שהוכן עבורו, ולא יהיה במתנת המלך שום פגם של בושה. מה שאין כן לפני זה, היינו מטרם שהאדם הגיע למדרגת מסירות נפש, אלא שיש בו רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, שורה עליו בחינת צמצום ודין. היינו שהדין הוא שלא יכולים לתת לו, משום שהאדם יקבל זה בכלים דרצון לקבל. אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא בחינת רחום, כמו שאמרו חז"ל, "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו כל התענוגים שהכין בשבילו.

(רב"ש ג', מלכויות זכרונות ושופרות)

2) הנה העבדות צריך להיות ביראה ואהבה. הנה על בחינת אהבה, לא שייך לומר, שצריכים ליתן מסירות נפש על זה. מטעם שזהו דבר טבעי. שהאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמ"ש: "עזה כמות אהבה". אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחינת יראה. זאת אומרת, שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בהעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה.

וזה כלל, שהגוף אינו מרגיש דבר, שהוא על דרך הכפיה, מטעם שהוא נבנה על דרך התיקון. והתיקון, שהעבדות צריך להיות בבחינת אהבה גם כן. שזהו תכלית הדביקות, כמ"ש: "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא [במקום שיש טרחה, שם יש סטרא אחרא]".

ועיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.

ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים. עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמ"ש: "עד שיערה עלינו רוח ממרום".

(בעל הסולם, שמעתי ריט. ענין מסירות נפש)

---

[1] "לא יגונה ולא ישובח." (מוזכר ב"כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום בעולם")