שירת העולמות

כל אחד מאיתנו חווה מוזיקה בצורה שונה. לא ניתן להשוות את התרשמותם של שני אנשים מאותו הניגון. בסרט זה מסביר הרב לייטמן את המשמעות הפנימית המסתתרת מאחורי המוזיקה הקבלית. ביד אמן הוא מוליך את הצופה במשעולי החוויה הצרופה בהאזנה לניגוניו המקוריים של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, מגדולי המקובלים בכל הזמנים

מקובל, אדם שמתחיל להרגיש את העולם העליון, נכנס למימד אחר; נפתח בפניו עולם ומלואו, משהו שלא נמצא בעולם הזה. הוא מרגיש דברים שונים מאוד: כוחות שמפעילים את העולם שלנו, נשמות שלא נמצאות בגופן, עתיד, עבר והווה עבורו, נמצאים כלפיו בהווה... הוא חווה את הדברים הללו ומתמלא ברגש, בהרגשה נצחית, שלימה, ומרגיש את עצמו ככולל את המציאות כולה.

את החוויה הזאת לא ניתן לבטא במילים. בספריהם, המקובלים רק כותבים לנו עצות, איך להגיע לסוג ההתפעלות הזה, להרגשה הזאת, לפתיחת המציאות הזאת.

קשה למקובל למסור לנו מה הוא מרגיש, מה נגלה לפניו, מהו העולם הנסתר.
מכל האמצעים הקיימים בעולמנו, שבעזרתם ניתן לרמוז או לצייר באופן חלקי איזו תמונה ולמסור אותה לאנשים שלא נמצאים בחוויה הרוחנית, ישנו למעשה אמצעי אחד, שמבטא במשהו את ההתפעלות האדם שנפתח בפניו העולם העליון - צלילי המוזיקה.

לכן בנוסף לכתיבת מאמרים וחומר מאד עמוק וקשה, המקובלים כותבים שירים וניגונים, שהם אמצעי נוסף לבטא את ההרגשה הרוחנית בצורה מתומצתת יותר, ישירה יותר. מלב אל לב. דרך הצליל, ללא מילים, נכנסים הצלילים לתוך לב האדם, ומכיילים אותו במשהו להרגשת העולם העליון. כלפי נשמותינו, נשמת המקובל היא כמו כלי נגינה המכוון, מנגן נכון ומרגיש נכון, כמו "כינור דוד" - זהן הכלי הפנימי של הנשמה שלו, שמרגיש את המציאות בצורה מיוחדת כזן ויכול לבטא זאת באמצעות צלילים. אגב, ספר תהלים הוא דוגמא מצוינת לחיבור שכולו מבטא התפעלות מהעולם העליון, וברוב ניגוניו, השתמש בעל הסולם בטקסטים השאולים מתוך ספר זה.

המקובל האחרון הגדול שבדורנו, הרב יהודה לייב הלוי אשלג (בעל הסולם), השאיר לכל האנושות מתנה ייחודית ובעלת חשיבות רבה - בניגונים שכתב, הוא ביטא למעשה את כל המדרגות וכל הרגשות הקיימים בעולמות העליונים. כשמאזינים לניגוניו, מתקרב השומע בהדרגה להרגשה האמיתית של המציאות העליונה, של הרוחניות, ללא קשר לכמה שהוא יודע, או למשך הזמן שבו הוא לומד קבלה - הצלילים הם בכל-זאת האמצעי הקצר ביותר, הישיר ביותר, הפשוט ביותר, לחוות משהו מהרוחניות.

המקובל מרגיש בעולם העליון מצבים טובים יותר ופחות, כוחות שליליים וכוחות חיוביים, הוא נמצא ביניהם ומנהל אותם והם מנהלים אותו, בדומה לחיים בעולם שלנו ממש. את כל המצב המורכב הזה מבטא בעל הסולם בניגוניו. לכן יש ניגונים כביכול עצובים, אן ניגונים יותר שמחים, אבל כך זה נשמע לאוזן שלנו - מקובל ששומע ומרגיש את התמונות שהניגון מעורר בו, חש התפעלות. עבורו הניגון העצוב הוא לא באמת עצוב - הוא מלא חשיבות והכרת תודה, ורק לאוזנינו הוא נשמע כמין עצב, כאילו משהו חסר לאדם שכתב את הצלילים הללו.

הסיבה לזה, היא מפני שבדרגת העולם שלנו, אנו משתמשים ב"אותיות", בתווים בחסרונות כדי לתפוס את המציאות - בכלים ולא באור שממלא אותם. אך כאמור, כתוצאה מהאזנה לניגונים האדם מתקרב בהדרגה למצב בו כליו יתמלאו באורות, ואז הוא ירגיש את אותן החוויות מה שמרגיש המקובל.

אני מאחל לכולנו שאנחנו נזכה להרגיש את אותם המרחבים עצומים, הרגשות, והעולם העליון כולו. את הבורא - האור העליון שממלא את הנשמה, את הכלי הכללי שלנו, בכל הניגון של 150 השירים של ספר תהלים. בעת כתיבת הניגונים, חשב הרב יהודה אשלג עלינו ורצה שנתקרב למצב הזה, שניכנס לעולם העליון.

בני היכלא

"בני היכלא" הם הבנים של היכל המלך, שרוצים להגיע להיכל. "היכל המלך" הוא כינוי לתכונת הבינה -, תכונת ההשפעה, כוח הבורא, אלוקים. בנים הם אלה שרוצים להשוות צורה, להיות דומים למלך, להבין אותו, ועל ידי הבנה להתקרב אליו ולהרגיש אותו. הם מוכנים לעבור בשביל זה בכל מערכת התיקונים, ולשנות את עצמם מקצה לקצה - מהטבע שבו הם נבראו עד לטבעו של המלך. זהו השיר.

מצב זה, כאשר מגיעים למצב הזה ונעשים "בני היכלא", נקרא "גמר התיקון". לכן אנו שרים את השיר הזה בשבת במנחה, כי השבת מסמלת עבורנו את העליות בהן העולם הזה כולו עולה לעולם העליון, והעלייה השלישית, הגדולה ביותר, היא בשבת במנחה. את המילים עצמן חיבר האר"י הקדוש, והניגון נכתב על-ידי בעל הסולם.

ביצירה משותפת אחת של האר"י ובעל הסולם, אם אנו באמת "נכנסים" לתוך השיר הזה, אז אנו מגיעים לעליה הגדולה ביותר שיכולה להיות למקובל לפני גמר התיקון הכללי, בו כל העולם עולה לאותו היכל. לכן השיר הזה הוא שיר מאוד גבוה, הוא כמו המנון של האותה העלייה. אותו מעמד שמשיגים לעת עתה רק אלה שלומדים קבלה, ובשלב מאוחר יותר, אנו מצפים שתשיג כל האנושות.

כי חילצת נפשי

מילות השיר לקוחות מספר תהלים. אלה מילים בהן ביטא דוד המלך את המצב שהרגיש בזמן שעלה בהשגתו, עד למצב שבן כל הנשמה שלו תוקנה. במצב נעלה זה פונה דוד במילים הללו לכוח העליון, לבורא; "כי חילצת נפשי".
את הניגון כתב המורה שלי, המקובל הגדול האחרון שבדורנו, רבי ברוך שלום הלוי אשלג (רב"ש), ששר לי אותו פעמים רבות.

יתכן שהניגון ישמע לנו עצוב, אבל הוא לא עצוב,הוא עדין, ומבטא את הרגשת האדם שנכנס לתכונת הבינה, לתכונת ההשפעה, לתכונת הבורא. אז אין שם צעקות - שם הכול במנוחה. בזה הוא מבטא את הכניסה שלו למצב הזה - הוא בהחלט רואה שכל הכלים שלו, כל הנשמה שלו, כל הרצונות שלו, כולם נכנעים לכוח העליון הזה ומתחילים לשרות בו. זהו שיר קצר, על מי מנוחות, המתאר את האופן שבו האדם נכנס לכוח העליון ונימצא שם, בהרגשת המנוחה מוחלטת, מנוחת העולמים.

חסל סדר פסח

ניגון המבטא מצב, של האדם הנמצא בתחילת דרכו הרוחנית - הוא מלא כוחות, מוכן לדרך, ויודע שלפניו ישנו תהליך ממושך, עד שיתקן את עצמו לקבלת האור, לקבלת התורה. אבל בזה שיצא ממצריים - התעלה מעל הטבע שלו, הןא כבר רואה הבטחה גמורה; שבכוחות שלו, ביכולת שלו, בעזרה מלמעלה, בכל מה שהוכן לו, הוא יוכל לעבור עכשיו מ"ט שערי התיקון כדי להגיע לקבלת התורה.

צדיק כתמר

כל שיר ושיר מכיל למעשה 2 מצבים - מצב אחד של כלי הנשמה, שהאדם עבד ותיקן אותה, וכתוצאה מכך הגיע להתפעלות והתרגשות, ועכשיו מתוך ההתפעלות הזאת הוא שר.

"צדיק כתמר יפרח"; יש כאן הרגשה מהמצב הקודם ,בן הוא היה בחיסרון, בייסורים, בחיפוש, ועכשיו, כשהגיע למצב שהוא מצדיק את כל התהליך שעבר עליו, אז את ההתפעלות הזאת, מתוך הקוטביות - שקודם הרגיש את עצמו רחוק מאוד מהאלוקות, ועכשיו הוא נכנס לתוך היכל המלך, לתוך העולם העליון - אז הוא מתפרץ מתוך ההרגשה שממלאה אותו.

ההרגשה הזו כוללת את שני המצבים המנוגדים הללו - המצב הכי רחוק, כאילו אנוש, מהעליון, ועכשיו הוא בא להתחברות. השיר זה מיוחד בזה שהוא מודה,לא על המצב הטוב שלו, אלא על זה שהוא יכול להיות צדיק - להצדיק את פעולות הבורא בכל מה שקרה לו, כיוון שעכשיו הוא רואה את הסיבה והנחיצות של כל המצבים שעבר. שכולם היו מסודרים לו כך מלמעלה, כדי שיגיע למצב הגבוה הזה.

להגיד בבוקר חסדך

שיר זה מבטא מצבים שאנו עוברים, כמו מצב בו אנחנו הולכים לישון, ובעצם מאבדים את ההכרה; אנחנו מתנתקים מהעולם, מהחיים, ונשאר לנו מה שנקרא "כיסתא דחיותא" - חיות קטנה מאד בתוכנו,,ואנחנו לא יודעים אם נקום או לא נקום... ,למה שכן נקום? ולפתע ישנה איזו מן התעוררות שאנחנו פתאום מקבלים מבפנים, ואז מתעוררים וממשיכים את עצמנו שוב ביום החדש.

המצב הזה, שבו האדם מנותק מהמציאות ונכנס לשינה, הוא מצב מאוד מיוחד; ברוחניות יש לנו גם מצבים כנגד מצב זה, כי כל מה שיש בגשמיות הוא תוצאה מרוחניות. אז יש ברוחניות גם מצבים שנקראים "יום", "ערב", "לילה" ו"בוקר", אך ברוחניות המצבים משתנים על ידי זה שאדם עושה את ה"יום", ה"לילה" ואת כל שאר הזמנים; הוא בעצמו מעביר את עצמו בכל המצבים, כי אם הוא לא מעביר את עצמו, אם הוא לא "לוחץ", אם הוא לא מתקדם, הזמן לא עובר, כי אין זמן ברוחניות ,אלא רק פעולות של סיבה ומסובב.

לכן לפני שהאדם "הולך לישון" במובן הרוחני, זאת אומרת, מתנתק מהמציאות הרוחנית ומכניס את עצמו לתרדמה, בניתוק מהאלוקות, מכוחות הגדולים, הוא עושה תיקונים מיוחדים - מכין רצונות "לקום" בתוך עצמו, בתוך הרצון שלו, בתוך הכלים שלו, וכתוצאה מכך בא האור העליון ומעורר אותו, כמו שהשמש מעוררת אותנו בבוקר. בלי האור הזה שבא מלמעלה, הוא לא היה יכול לקום.

לכן למעשה כשהוא קם בבוקר, זאת אומרת שיש לו שוב התעוררות לרוחניות, זה נקרא "קימה". אז הוא משבח את הכוח העליון, הבורא, שהעיר אותו, שנתן לו שוב התעוררות להגיע למטרת הבריאה, לתיקונים, למצבים הגבוהים, הנצחיים, השלמים, ואז הוא שר "להגיד בבוקר חסדך", כי זה ממש חסד מהעליון, שעשה איתו כך.

ואלס

זהו ניגון מאוד מיוחד, הוא ניגון קלאסי, זהו ואלס אמיתי, המושתת על כל החוקים של הואלס הקלאסי.

לפי המסורת שלנו, ניגון זה הוא לא של בעל הסולם, אמנם שהוא הגיע לנו דרכו, אלא זה נגיון של הרב שלו - האדמו"ר מפורסוב, היכן שבעל הסולם התחנך. בעל הסולם התגורר בווארשה, פולין, ושם היו גרים גם כן ההורים שלו. ליד ווארשה היה כפר בשם פורסוב, ובכפר הזה היה גר הרבי מפורסוב, שהיה מקובל, ובעל הסולם התחיל לסוע אליו. בהדרגה, כשבעל הסולם גדל, אז הרבי מפורסוב התחיל לקרב אותו אליו, ודרכו בעל הסולם הגיע לגילוי האלוקות, ונעשה מקובל.

לאחר מכן בעל הסולם התחיל לגלות שהוא מתחיל לעבור בהשגותיו את מורו, ואז הוא עזב אותו ונסע לארץ ישראל. הניגון הזה בא מהרבי מפורסוב, עבר לבעל הסולם, מבעל הסולם לבנו הרב"ש - הרב שלי, וממנו אלי.

אל מסתתר

"אל מסתתר" זה שיר שאנו שרים במוצאי השבת, כאשר מתקרבים ליציאה מהשבת.
"מוצאי שבת", זה זמן בו הקדושה העליונה שמגיעה לאדם הנמצא בהתעלות הרוחנית, מתחילה לעזוב אותו, ולהשאיר אותו בחושך, בחסרונות. מה שהוא קיבל במהלך השבת ישמש לו כחומר דלק, וכעת הוא ישיג בעצמו את מה שהוא קיבל בשבת כמתנה - השבת נקראת "מתנה".

מתנה, זה מה שנותנים לאדם מתוך אהבה, ללא עבודה מצידו. זוהי השבת במובנה הרוחני - מגיע מלמעלה כוח עליון שנקרא "שבת", האדם מתעורר על ידו, וכתוצאה מכך חווה מגוון תופעות לא לפי הכלים שלו, אלא על ידי זה שנותנים לו מתנה; נתנו לו את העלייה הזאת, את הגילוי הזה.

כעבור זמן מה, הרגשה זו מתחילה לרדת ולעבור, ואז אדם אומר "אל מסתתר", שאתה הבורא ,התגלית לי במעמד שנקרא "שבת" כמתנה, וכעת אתה שוב הולך להסתרה ממני. אני מבין שזה לצורך ההתקדמות שלי, כדי שאגלה אותך אפילו בימים הנמוכים, זאת אומרת בזמנים שאתה מסתתר, ב"ימי החול", בחול מהקודש. אבל אני צריך לעשות כך, שכל ימות השבוע יתחברו לדרגה של אותה השבת.

השיר הזה מבטא את כל 10 הספירות - מכתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, בהן הכיר האדם את כל תכונות הבורא, ועכשיו כשהוא נכנס להסתר. הבורא מתרחק, ולכן הוא יודע מה הוא צריך להשיג - זה כבר נרשם אצלו כרשימות, ואת הכוחות הוא קיבל מהשבת. עכשיו, במשך השבוע, הוא יעלה את עצמו לאותה הרמה בה היה בשבת הקודמת, ואז כשתגיע השבת הבאה, זו תהיה מתנה גדולה עוד יותר, עד שכל השבתות הללו יצטברו לדרגת "גמר התיקון".

במוזיקה הקבלית, לא התווים עצמם הם החשובים, אלא כל הניואנסים הקטנים, מה שיש בין התווים. בחכמת הקבלה אנו לומדים שישנם טעמים, נקודות, תגין ואותיות (טנת"א). אז מהן האותיות? האותיות הן דווקא הדברים הקטנים ביותר שנשארים בסוף כל ההתפעלות הזאת, ההתפעלות כאשר האור יוצא מתוך הכלי, זאת אומרת הסימן, החלק האינפורמטיבי הגדול.

בדומה לזה גם כאן: כשאנו מנגנים את הצלילים האלה, את הניגונים הללו, ההבדל הגדול בין מי שמנגן נכון ומי שמנגן יפה, הוא עד כמה שהאדם מבין איפה נמצאים הדברים החשובים. הדברים החשובים הם לא בצלילים, אלא בסימנים הקטנים - איך הצליל נגמר, איך הוא מתחיל, ולא בצליל עצמו.

לצערנו, לא כל אחד ואחד מסוגל לבטא את זה. היה לי תלמיד מאוד יקר לי, ויטאלי שמו, שאמר לי: "אני מוכן לנגן רק בתנאי שאתה תחזיק אותי ביד...".