Left Sidebar Content

מדע ותפיסת המציאות

שיר השירים, שיר האהבה

כמה יצירות נולדו בהשראתו, כמה פזמונים שאבו מתוכו. שיר השירים, הגדול ביותר בכל הזמנים. מעבר לכך שהוא פשוט ממיס, מסתבר שהוא גם מלא סודות. בימים שבהם אפילו בסרטים כבר בקושי רואים אהבת אמת, ננסה לקלף שכבה אחת מהנסתר בשיר השירים.

נתחיל בשאלה: שירים כותבים בדרך כלל למישהו, למי נכתב שיר השירים? על פי חכמת הקבלה, שיר השירים נכתב לאדם שכבר מרגיש שכל החיים הם בעצם אהבה. שהטבע כולו אהבה, שהכוח הכללי ששולט בעולם תכונתו אהבה, ושכל מקום שבו איננו רואים אהבה זו למעשה הזמנה להשלים את החסר באהבה מצדנו.

מהי אהבה? כשאנו אוהבים מישהו מפני שהוא עושה לנו טוב זו עדיין לא באמת אהבה לאותו מישהו, אלא לטוב שהוא גורם לנו. באופן טבעי, מה שטוב לנו אנחנו מקרבים אלינו ומה שרע לנו מרחיקים, פועלים לפי היצרים, הדחפים וההורמונים שלנו. לכן גם האהבה שלנו כלפי מה שמחוץ לנו היא בעצם אהבה עצמית. אהבה אמיתית פירושה להתעלות מעל הרצונות שלי, להרגיש את האחר, להשתתף עמו, לחוש מה הוא רוצה ולהשתדל להשלים את שחסר לו.

בסופו של דבר, עם אהבה כזו עליי להתייחס לכולם. לדומם, לצומח, לחי, ולבני האדם. כך אני מכוון את עצמי לעולם שכולו אהבה. אני צריך לראות את עצמי האוהב את כולם, כלומר משתתף ברצונות של כולם, בצער של כולם, מרגיש מה שכל אחד ואחד צריך. אם אדם מתייחס כך לעולם, הוא מתחיל לגלות שבאמת יש כוח עליון של אהבה שפועל בכול. מהמקום הנעלה הזה מתחיל שיר השירים.

מתוך מחקר והכרה של כלל המציאות חיבר שלמה המלך, החכם מכל אדם, את שיר השירים. לא מדובר ברומן זוגי, אלא בפיתוח יחס של אהבה בין האדם לבין כל המציאות הסובבת אותו. "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה; יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", אלו מילות הפתיחה. במצב המתואר כאן האדם מחובר באהבה לכל המציאות בנקודה גבוהה מאוד, שבה הוא משתוקק "לנשק", לתת, למלא את הכול. מתוך כך הוא מתחיל לברר איך עליו לפתח עוד יותר את קשרי האהבה האלו.

באהבה המתוארת בשיר השירים אני כאילו מרכיב משקפיים חדשים. במקום להסתכל על המציאות במבט של "איך אני בולע הכול", עכשיו אני מסתכל על המציאות מתוך יחס של איך אני יכול להשלים את הכול, להגיע למצב שכולם ירגישו ממני תענוג, שאני מוסיף להם טוב בחיים. זה נקרא לאהוב. במצב כזה, נפתחות לי אינסוף אפשרויות לעשות טוב, בכל רגע ורגע בחיים.

"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", נאמר בשיר השירים פעמיים. שמאל וימין הם שני כוחות שטמונים בנו, כוח שלילי וכוח חיובי. באופן טבעי, בכוח השלילי אני מרגיש מה חסר לי, מה חסר לזולת וכיצד אוכל להשתמש בזה כדי להיטיב לעצמי. אם רצוני לאהוב באמת, אז דווקא בכוח השמאל הזה שמאפשר להרגיש את הזולת, עליי להשתמש עתה בצורה הפוכה, מתוך שאיפה להגיע ל"חיבוק" עמו. לכן אני זקוק לשתי "זרועות" בחיבוק. בעזרת כוח השמאל אני מזהה מה חסר לזולת, ובכוח הימין אני מחבק אותו, כלומר משתמש במה שחסר לו לא במטרה לנצל זאת לטובתי אלא כדי ללמוד כיצד אוכל להיטיב לו.

אילולא היה בי כוח השמאל, היצר הרע, האגו, לא הייתי מרגיש את הזולת בכלל. לבעלי חיים אין יצר רע וגם לא תחושה של הזולת, כשהם צריכים לאכול לדוגמא, מתעורר בהם דחף לטרוף והם ממלאים אותו אינסטינקטיבית. אבל לנו בני האדם יש יצר רע. הוא בנוי בצורה מיוחדת כך שנרגיש במה נוכל להתעלות מעל אחרים, להיות יותר מהם, חכמים, מצליחים, חזקים, יפים, לא משנה מה, העיקר יותר. היצר הרע מחייב אותנו להרגיש סיפוק מכך שאחרים פחות ואנחנו יותר. לדוגמה, אם השקעתי בבורסה, והאחרים הרוויחו עשרת אלפים ש"ח ואני עשרים אלף ש"ח, אני נהנה. אבל אם היו אומרים לי שמקום להרוויח עשרים אלף אוכל להרוויח ארבעים אלף, בתנאי שהאחרים ירוויחו מאה אלף - זה היה גורם לי להרגשה רעה.

בלי יצר הרע אי אפשר להגיע לאהבה. לכן אמר שלמה המלך "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב). שלמות היחס הזה לזולת, האיזון בין שמאל וימין גם יחד, הוא שנקרא אהבה. הביטוי של אהבה הוא בכך שאני מתייחס לעצמי כאל אמצעי למלא את הזולת. וכשזו היא ההנאה שלי, אני חי בתוך הרגשת האהבה.

"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים", אומר שיר השירים. "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ". כל תיאורי היופי המפורטים מעידים על אהבה גדולה. גם בחיים שלנו, עבור אימא שאוהבת את התינוק שלה הוא הכי יפה בעולם. מי שיש בנו אהבה אליו יפה בעינינו. הדאגה שלנו כלפיו, הרצון למלא את מחסורו, ההשקעה שלנו בו, כל אלה הופכים אותו ליפה עבורנו.

מעבר לכך, כאשר שיר השירים מתאר את הרעייה כיפהפייה, הוא בא ללמד אותנו שבעצם כל הבריאה היא פשוט מושלמת ואין בה שום קלקול. הדבר היחיד שדורש שדרוג הוא היחס שלנו לעולם. האישה, הרעייה, מסמלת את הבריאה כולה, ואילו הגבר מסמל את הבורא. כאשר נפתח יחס של "ואהבת לרעך כמוך", גם אנחנו נראה שהמציאות יפהפייה, שכל פרט ופרט בה מושלם.

שיר השירים נכתב מרמה של אהבה שאינה תלויה בדבר. בשירים רגילים כאשר אומרים "אני אוהב אותך", בדרך כלל הכוונה הנסתרת היא "אני רוצה להשתמש בך, לטובתי". אני מוכן לתת לך יחס ותשומת לב, אפילו להביא לך מתנות, כדי לקרב אותך עוד יותר אליי ולהגדיל את ההנאה שלי ממך. בשיר השירים זה להיפך, אני רוצה בטובתך. האהבה והנתינה שלי אינן תלויות בכך שאקבל ממך משהו בחזרה. במצב כזה, אני עצמי כאילו לא קיים, אני חי בתוך מי שאני אוהב.

"אַחַת הִיא, יוֹנָתִי תַמָּתִי". מי זאת האחת? כל הבריאה היא מערכת אחת שלמה, המורכבת מהשלמה מתגברת בין השלילי והחיובי. יופי זו שלמות, ושלמות מורגשת כשרואים כיצד הדברים הטובים והרעים משלימים זה את זה, ואינם יכולים להתקיים זה בלי זה. כאשר הרע הופך להיות כבסיס לגילוי הטוב, באה הרגשה של שלמות ושמחה.

לאחר שבניתי בתוכי יחס של אהבה לכל מה שסובב אותי, אני מגלה את הכוח העליון שבטבע, שכולו אהבה. אני מרגיש שאני מקבל ממנו בחזרה מין גלי חום, גלים יפים וטובים כאלה, שעוטפים אותי, מחבקים אותי, וכל הזמן מחזיקים אותי.

"חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". האהבה תופסת אותי עד כדי כך שאני לא מרגיש את עצמי, אלא רק את האהבה שממלאת אותי. אני יוצא מעצמי, מתעלה מעל הטבע שלי כאילו אני לא נמצא, לא קיים, וקיימת רק ההרגשה הזו של האהבה הכללית. זוהי נקודת הייחוד שלי עם הבורא, נקודת הדבקות, ה"זיווג" הרוחני העליון ביני לבין כוח האהבה הכללי שממלא את כל הבריאה. כך אני מגיע לשיא התפתחותי, למימוש כל הפוטנציאל שטמון בי.

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 189 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".    

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content