Left Sidebar Content

קבלה לעם בתקשורת | ידיעות אחרונות

בלי הרב החיים שלי לא חיים

מאת: גדעון מרון, ידיעות אחרונות

כוכב תיאטרון גשר מצא את האור: הוא לומד קבלה באישון לילה, שומר שבת ומנהל במוחו שיחות עם האר"י הקדוש. השבוע הוקרן לראשונה סרט על המהפך הרוחני שעבר. סשה דמידוב, השחקן השרמנטי ויפה התואר, מתגלה בו כאיש מתלבט ומיוסר, ומציע לצופים להרגיע את הנפש בעזרת הקבלה. "החלטנו לספר לאנשים שיש דבר כזה, שהמציאות הרגילה שלהם היא לא הדבר האמיתי"

שלוש לפנות בוקר.המקובל מיכאל לייטמן מרביץ תורה בתלמידיו. 30 בחורים, אולי יותר, מתכנסים במבנה של הקבוצה בבני ברק. הרב לייטמן יושב בראש שולחן ארוך, הבחורים משני צידי השולחן. מישהו קורא בספר. הרב מבאר, התלמידים מקשיבים. שואלים שאלות.

סשה דמידוב, שחקן תיאטרון גשר, יושב לצידי. העיניים שלו בוערות כמו זוג פרוז'קטורים. אתה נראה עייף, אני אומר לו. "עייף", הוא מחייך, "כבר שלושה ימים שאני לא ישן".

לפני שלוש שנים נפצע המקובל לייטמן אנושות בתאונת דרכים. שבעה ימים ושבעה לילות הוא שכב על ערש דווי. הרב נפצע, ועולמו של דמידוב חרב. "בלי הרב", הוא אומר, "החיים שלי לא חיים". שבעה ימים ושבעה לילות לא משו הבחורים ממיטתו של הרב. שבעה ימים ושבעה לילות התפללו עליו, ולבסוף אירע נס, כך הם מאמינים, והרב חזר לחיים.

"הרב נותר בחיים", אומר דמידוב, "כי הקבוצה לא נתנה לו ללכת, והיום נדמה לי שההתנסות ההיא ניתנה לנו בכוונה. נעבור את כל הדרך יחד, נצא אל העולם הרוחני, וניפגש עם אלוקים".

הרב לייטמן הוא הדלק שמניע את שחקן התיאטרון דמידוב. הם נפגשו לפני עשר שנים.דמידוב מאמין שהחיים שלו קיבלו אז משמעות. הוא דבק ברב ובקבוצת התלמידים.בלעדיהם, הוא אומר, הוא חש אבוד בעולם הזה, חסר משמעות. איתם, כך הוא מאמין,הוא הפך לאדם אחר. "כל כך אחר, עד שלפעמים אני חושב מי זה הסשה הזה שהיה פעם במוסקבה. מי זה הבחור ההוא. אני לא מכיר אותו. השינוי שעברתי הוא טוטאלי.

לא רק בנשמתי, אפילו החיצוניות שלי השתנתה לגמרי".

הכל התפורר סביבי

שלשום הוקרן בתיאטרון גשר הסרט 'הנקודה שבלב' של הבמאי והתסריטאי סמיון וינוקור (התסריטאי של 'החברים של יאנה'), שגם הוא נמנה עם תלמידי הרב. הסרט מביא את סיפור המהפך המדהים שעבר דמידוב, מיום שפגש את הרב לייטמן והתוודע לקבוצת תלמידיו, קבוצת 'בני ברוך'. סרט מדהים. טוטאלי. יש שיגידו מיסיונרי. "מכאן", אומר הבמאי וינוקור, ומתכוון לנקודת המפגש של דמידוב עם הרב ועם הקבלה, "מכאן מתחילה הספירה החדשה לחייו".

הסרט מלווה במוזיקה דרמטית ובצילומי אפקטים עם סממנים מיסטיים של לילה על רקע שמיים כחולים, וירח מלא. הכוכב דמידוב מגלם שם את עצמו. איש מתלבט, מיוסר, שמציע לכולנו ישועה: לימוד קבלה - ודרכה גילוי האור הגדול. "מה פתאום", הוא צוחק, "זה בכלל לא סרט מיסיונרי. פשוט החלטנו בקבוצה שאי אפשר כבר לשתוק. רצינו לספר לאנשים שיש דבר כזה. שהמציאות הרגילה שלהם היא לא בדיוק הדבר האמיתי, הנכון".

הסרט מציע לאנשים את האור. כיוון. ישועה. דמידוב משחק בו על פי תסריט שכתב וינוקור. המסר ברור: הפתרון בקבלה. בפתיח שומעים את קולו של הקריין על רקע מוזיקה: "קיים עולם נוסף שלתוכו לא ייכנס זר. זה האור שמתגלה בחושך המוחלט". ואז רואים את דמידוב מהורהר, מכונס בעצמו: "חיפשתי את עצמי, חיפשתי דומים לי, ותמיד חשתי שמשהו מוביל אותי". והמשהו הזה ברור: תצטרף לקבוצה של הרב לייטמן.

אנשי הקבוצה דוחים את הטענה שמדובר בסרט מיסיונרי. "אנחנו לא לוקחים כסף מאיש. אנחנו מפרסמים את דרשות הרב גם באינטרנט. מכיוון שבינינו נמצא שחקן, חשבנו שמדובר בדרך לגיטימית לשווק את הרעיונות שלנו - הפקת סרט על הקבוצה", אומר אחד מראשי הקבוצה.

דמידוב התחיל את חייו ברוסיה כמהנדס מכונות, אבל בגיל 27 עשה תפנית של 180מעלות והתחיל ללמוד תיאטרון. בתום הלימודים התקבל לתיאטרון הטוב ביותר במוסקבה, וכבר אז, הוא מאמין, התחילה דרכו העקלקלה בתוך החושך הגדול, כדי להגיע בסופו של דבר אל האור.

כשהגיע לנקודת שיא בחייו התיאטרליים ברוסיה, ותפקידי מפתח התחילו לזרום אליו, פקד אותו לפתע משבר גדול. "בוקר אחד התעוררתי בתחושה מוזרה. הרגשתי שאני לא רוצה ללכת לתיאטרון. שרע לי. איבדתי משמעות להכל. הכל התחיל להתפורר סביבי, הכל נצבע שחור, הרגשתי שהחיים שלי מקבלים צביון של חוסר טעם". בדיוק אז הוא שמע שהמורה שלו לתיאטרון, יבגני אריה, עומד לעלות לישראל ולהקים בה קבוצת תיאטרון - והחליט לעלות בעקבותיו.

דמידוב עלה ארצה, ומיד אחר כך פרצה מלחמת המפרץ. בחדר האטום אירע הנס. שם, כשעילעל בעיתונים ישנים, נתקל במודעה ברוסית שדיברה על הקבלה, וכך הגיע אל הרב לייטמן.

מיכאל לייטמן עלה מבריה"מ בגיל 28. כעבור חמש שנים חזר בתשובה. הוא היה לתלמידו הבכיר ועוזרו האישי של הרב ברוך שלום אשלג, בנו של 'בעל הסולם' (הרב יהודה לייב אשלג, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר) ומקובל גדול בזכות עצמו. אחרי מותו של הרב אשלג ב-91' הקים לייטמן קבוצה משלו, 'בני ברוך', שנקראה על שם רבו. מרבית חברי הקבוצה הם יוצאי בריה"מ לשעבר, שחזרו בתשובה והעתיקו את מגוריהם לבני ברק, סמוך לרב, ומקיימים צורת חיים של קהילה. עם זאת, כולם מקיימים אורח חיים עצמאי לגמרי, מתפרנסים מעיסוקיהם - בדרך כלל מקצועות חופשיים - ואת הלימודים מקיימים לפנות בוקר (משלוש עד שש) לפני צאתם לעבודה. התחברתי לנאצי שבי

ארבע לפנות בוקר. בחוץ חושך מוחלט. כאן בחדר קל להבין את משיכת האנשים ללימוד הקבלה. השיחה דומה למתרחש בחדרו של פסיכולוג: דיון במהות הנפש. בתסכולים. ברצון לסיפוק והגשמה עצמית. הרב לייטמן מאיר פנים, התלמידים שותים את דבריו בצמא.

חודשים ספורים אחרי שהתחיל ללמוד קבלה נכנס דמידוב, לדבריו, לסחרור נפשי.

"קיבלתי אז תפקידים שברוסיה הצלחתי רק לחלום עליהם", הוא אומר. "אבל כבר בהתחלה, מיד אחרי שהצטרפתי לקבוצה והתחלתי ללמוד קבלה, הגיע המשבר הגדול. קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה 'אדם בן כלב' - תפקיד של קצין נאצי, מנהל מחנה ריכוז שמתעלל באנשים. פתאום אמרתי לעצמי, איך אני אעשה את זה? לא הצלחתי לחבר בין הרצון העצום לעסוק בקבלה לתפקיד של נאצי. הלב שלי נקרע. התיאטרון, שקודם היווה משמעות חיים בשבילי, כעת הכביד. נכנסתי למשבר. כל יום סחבתי את עצמי בכוח לחזרות. הרגשתי שאני הולך למות".

- עד כדי כך?

"הייתי מחוק. לא היתה לי נוכחות על הבמה. שנאתי את כולם. שנאתי את עצמי. נקלעתי למשבר בחיים האישים שלי בבית. ואז החלטתי לעזוב את התיאטרון, להתרכז בלימוד הקבלה ולעסוק במקצוע פשוט יותר. הלכתי לרב. הוא הסתכל עלי ככה, ואמר לי: 'תגיד לי, אתה רוצה להיות מלאך?'. הוא דיבר איתי, הסביר לי שלכל אחד מאיתנו יש את הנאצי הזה בתוכו, ואני צריך ללמוד להוציא אותו החוצה. אז הבנתי הכל. הבנתי שקבלה זו חוכמה, ודרך החוכמה הזו אפשר לגלות המון דברים, ואין חלקים בתוכך שזו בושה להיכנס לתוכם. מכאן הכל זרם. נכנסתי לדמות של הנאצי, הבאתי אותו מתוכי. ועשיתי תפקיד נפלא".

זה נשמע נורא פשטני. כמו נוסחת פלאים. בוא גלה את המאור הגדול, תמצא את הישועה, ודרכך תצלח.

"זה בכלל לא ככה. כדי להגיע למעלה כזו, צריך לעבוד המון. שנים.. אבל זו הכרה בדרך חיים. הדילמה של הנאצי היא דוגמה לקבלה. אתה נמצא בקונפליקט. בסתירה. במשבר. ומתוך הסתירה הזו אתה מקבל את הגילוי, את הפתרון. תשמע, כל מה שאני אומר זה קטן. אני לא יכול לבטא את זה. הלוואי שמישהו היה יכול להשתיל לי מצלמה בתוכי ואפשר היה לראות את כל מה שעובר עלי. בטח היו מגלים דברים מדהימים". לאט לאט הפכה ההזדהות של דמידוב עם הקבוצה לטוטאלית. הוא הגיע לכדי כך שללא הקבוצה והלימודים בה, הוא לא מסוגל לתפקד כשחקן. לפני ארבע שנים הוא נסע עם גשר למסע באירופה במסגרת ההצגה 'כפר'. "הרגשתי", הוא אומר, "כמו דג שהוצא מהמים. הבנתי שאני לא יכול בלי הקבוצה ובלי הרב. מדי יום התקשרתי ארצה לחברים בקבוצה. הם העלו אותי לשיחת ועידה, והקשבתי לשיעורים: רק ככה הצלחתי להיטען מחדש ולהצליח לשחק".

- אי אפשר להגיד, בעצם, שאתה חוזר בתשובה?

"מה פתאום. אני לא מבין את ההגדרה הזו. אני שומר שבת וכשרות, לא נוסע בשבת, אבל לא עושה מזה עניין. כשיש דרישה בתיאטרון לצאת מוקדם בשבתות, אני נוסע. לא זה הדבר החשוב". דיברתי פעם עם שולי רנד, שחזר בתשובה, והוא דווקא סיפר לי על הקונפליקט. איך בגלל הדת הוא נאלץ לפרוש מהתיאטרון החילוני.

"אז אצלי זה ההיפך. זה משלים. זה נותן לי לעשות תפקידים טוב יותר. יש הקבלה בין לימוד קבלה לבין גילום דמויות בתיאטרון. החלום הגדול שלי זה לבנות משהו מיוחד על הבמה, שיקרין את האווירה המיוחדת הזו שאני מרגיש בזמן הלימודים או כשאני פותח ספר בבית".

יש קטע בסרט שבו אתה מדבר על האר"י הקדוש. אתה אומר שהוא במחשבותיך יומם ולילה, שהוא מנווט אותך בדרכך, שאתה שומע את קולו כל הזמן. תחושה של משהו טוטאלי לגמרי, ואולי יותר מדי.

"טוטאלי זה נכון. החלום הכי גדול שלי זה לגלם אותו. כי מבחינתי זו תהיה דרך לגעת בו קצת, שזה יהיה משהו ענק עבורי".

אוכל פי שניים

דמידוב כבר בן 44. איש יפה וכריזמטי שהגיל לא נגע בו. הוא נשוי לסווטלנה, שחקנית בגשר, ואבא לשלושה ילדים. ההצלחה המקצועית שלו בארץ היתה מסחררת, והוא זכה באינספור פרסים וכיבודים מהממסד התיאטרוני בארץ, ביניהם בפרס השחקן הטוב ביותר בתיאטרון לפני ארבע שנים.

"אתה", הוא אומר לי, "מנסה לסחוב את השיחה כל הזמן לעבר טוטאליות וחזרה בתשובה, אבל כל העיסוק שלי בקבלה לא מפריע גם לדברים אחרים".

- כמו?

"התחלתי להרגיש טעם באוכל".

- סליחה?

"כן. זה מעניין מאוד. כשאני לומד, גם התיאבון שלי גובר. פתאום התחלתי לאהוב לאכול. כאן אני אוכל פי שניים מאשר בבית. בכלל, כל הרצונות והתשוקות שלי גברו. אני לא יכול לספר על הכל, אבל יש תשוקות יותר גדולות".

תסביר.

"עם כל ההתפתחות האדירה של האנושות, האדם הפשוט לא מרגיש ולא ממצה את הרצונות שלו. ואני נמצא כאן בחברת אנשים גדולים, והם מרגישים דברים גדולים. תראה, כבר שלושה לילות שאני לא ישן. יש לי המון פעילויות. חזרות, הצגות, המון דברים. רק הלילה היו לי שתי הצגות, הייתי הרוס מעייפות, אבל שיחקתי נפלא. סליחה שאני אומר את זה, פשוט עפתי על הבמה. השחקנים היו בהלם".

- והכל בגלל הקבלה?

"בלי ספק".

- קשה לך בתיאטרון?

"כשאני חושב על זה, אז אני כל הזמן במשברים. לפני כל קבלת תפקיד חדש אני נכנס למשבר. זה מאוד מעניין שאני חושב על זה. כאילו באמת בתוכי, לא קיבלתי עוד את המקצוע. בל פעם אני מתחיל מההתחלה, ואני שואל את עצמי כל פעם למה אני צריך את זה".

- אולי בגלל שאתה נרקיסיסט?

"נכון מאוד".

- ובגלל זה אתה לא יכול בלי זה?

"זה גם נכון".

- יש לך מאבקים עם האגו?

"כל הזמן. התיאטרון הוא מקום של אנשים מסכנים שסובלים כל הזמן".

אבל אם ייקחו לך את האגו לא תהיה שחקן.

"נכון. אבל עובדים על זה. מתקנים. לומדים".

- ואם היתה לך בחירה בין תיאטרון לקבלה?

"אין דבר כזה. זה כמו שתגיד לי או שיש לך נשמה סתם, או שיש לך גוף בלי נשמה". היפותטית. "אי אפשר. זה כאילו אתה חותך מישהו לשניים, איך הוא יחיה?".

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content