חשוב להבין, שבזמן הגלות, כאשר הנהיגו המקובלים את האיסור לעסוק בקבלה מתחת לגיל ארבעים, הם לא התכוונו לגיל כרונולוגי, אלא לדרגת בשלות רוחנית.

המספר ארבעים בגימטרייה מייצג את האות מ' (=40). בקבלה, האות מ' מסמלת את תכונת הבּינה. במושג "גיל ארבעים" המקובלים התכוונו להתעוררות נקודת הבינה בליבו של האדם, כלומר, להתעוררותו של רצון מיוחד באדם שמתחיל למשוך אותו לעבר הרוחניות.

באותן שנים, הרצון לגילוי העולם הרוחני עדיין לא התעורר בליבם של מרבית האנשים, אך כאשר הרצון כבר התעורר, לא היתה כל מניעה לעסוק בחכמה.

היום אנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה הרצון לרוחניות - אותה נקודת הבינה - מתעורר ברבים, בני כל גיל. לכן מתקופת האר"י (סוף המאה השש-עשרה ואילך) קבעו המקובלים כי כל מי שרוצה, יכול ואפילו צריך, ללמוד את חכמת הקבלה.

כדרכם, סיפקו גדולי המקובלים בעצמם דוגמא אישית. הגאון מוילנה, האר"י, הבעל שם טוב, הרמח"ל, רבי נחמן מברסלב, רבי חיים ויטאל ועוד רבים אחרים למדו קבלה בטרם הגיעו לגיל ארבעים, ולימדו את כל מי שפנה אליהם. האיסור שהיה תקף בעבר, איננו תקף היום.