כשאני מסתכל בעין אחת על המצב שעם ישראל צריך להיות בו, "כאיש אחד בלב אחד", ובעין שנייה על המצב ההופכי והמפולג שהוא שרוי בו, זה מכאיב לי מאוד.
‍
כשאני מתמקד ומסתכל על הפוליטיקאים שלנו, נבחרי הציבור, אני רואה את מצב העם בכללו. איש מהם אינו מתייחס בצורה ידידותית לאחר. השפה פוליטיקלי קורקט, אבל כולם מבינים את הכוונה מאחורי המילים. הכול נובע מאגואיזם חסר מעצורים. מערכות היחסים ביניהם משקפות את מערכות היחסים בינינו, ומערכות היחסים בינינו משקפות את פני הדור כולו, ופני הדור כפני הכלב.
‍
הביטו היטב ברובד הפנימי של מערכות היחסים בינינו וראו היכן אנחנו נמצאים: כל אחד דרוך לדקור את השני עם סכין שלופה מאחורי גבו – בדומה לימים העכורים שקדמו לחורבן בית המקדש שאנו מציינים השבוע. כך נראית שנאת חינם בהתהוותה, ואנחנו למודי ניסיון לאן היא מובילה.
‍
גרוע מכך, כשאני מסתכל על המתרחש ברחבי העולם, על השנאה המבעבעת, אני יודע שהחורבן ביחסים ביניהם מצביע על החורבן ביחסים שבינינו. כשאני קורא על השחיתות ושומע את הצעקות מהדהדות מכל פרלמנט וממשלה – מרוסיה, מגרמניה, מפולין או מאמריקה – אני רואה שאני הגורם לכך. אני.
‍
אני לא מסתכל עליהם מהצד ואומר, "זה לא כל כך נורא, גם אצלנו זה ככה", לא. אני יודע ומודע – ולא מתכחש לכך – שאני הסיבה לכל מה שקורה להם. ואני חייב להיות הגורם המלכד, הסיבה שתגרום להם להתחבר יחד, "כאיש אחד עם לב אחד".
‍
אין לי טענות כלפי אף אחד מלבד עצמי. אני יודע שיחד עם כל העם היהודי, אני יכול להטות את המאזניים ולהכריע את העולם לכף זכות. יחד, בכוח האיחוד בינינו, אנחנו מסוגלים להכריע הכול לטובה. זה מה שהחכמים לימדו אותנו, זה מה שהמקובלים מסרו לנו, זה מה שההיסטוריה הראתה לנו לאורך אלפי שנים.
‍
וזו רק העקשנות האגואיסטית שלנו שאוטמת לנו את הלב ומונעת מאיתנו להכיר את האמת הברורה והפשוטה הזאת.