‌את ז'קלין פגשתי במסעדה ברובע היהודי באחת הערים היפות בצרפת, שטרסבורג. דיברנו חצי צרפתית עילגת שלי וחצי אנגלית עילגת שלה. עברית היא לא יודעת, למרות שבאוגוסט תגיע לארץ לביקור המשפחה השנתי שלה. "הבן שלי הוא נשיא הקהילה היהודית" סיפרה בגאווה, והוסיפה שבית הכנסת הגדול והמרכז הקהילתי נמצאים ממש מעבר לכביש ושכדאי ללכת לבקר, "רק תכינו דרכונים בשביל הביטחון".

"בדיקה ביטחונית?" הופתעתי בקול, "כן, אבל אין פה שום אנטישמיות, אולי בפריז ובמרסיי יש - אבל לא פה!", אמרה בנחרצות, כמו כל יתר היהודים שפגשנו ברובע. הייתה לנו חצי שעה פנויה אז הלכנו לראות מקרוב את עולמה של ז'קלין.

כשהגענו גילינו ניידת מאוישת בשלושה שוטרים צרפתיים שומרת את הפתח בכל שעות היממה, ובכניסה לבית הכנסת ניצבה עמדת אבטחה משוריינת כמו מעבר בידוק ביטחוני בין מדינות עוינות. "אסור לכם להיכנס!" הכריז אליהו, בחור חרדי שהגיע למקום. "למה? אבל אנחנו ישראלים מפתח תקווה!", הזדעקנו. "אי אפשר", ענה במבט מתנצל ומיהר ללכת. "אבל, ז'קלין..." ועוד לפני שהתחלתי את המשפט הגיחה ג'קלין בפתאומיות וציוותה על השומר: "פתח להם מיד! הם ישראלים מפתח תקווה, משפחה שלנו!".

‌נכנסנו. אליהו התלווה אלינו אפוף חשדות ופחדים. הוא לא סומך עלינו. אולי אנחנו מתחזים? הוא נזהר במילותיו, "אלפיים מתפללים יכולים להיכנס לכאן, אבל מקסימום עשרים מגיעים בשבתות", סיפר ביובש. כל חזותו משדרת עייפות. עייפות מלחשוש, מלהגן, מלהסתיר את עצמו.

‌תחושת החרדה שלו חדרה את מעטה הפוליטיקלי-קורקט שלי, אז כדי להרגיע את האווירה התחלתי לספר לו על עצמנו, על הטיול המשפחתי שלנו, על חכמת הקבלה שאנחנו לומדים. עיניו נאורו פתאום ורכבת שאלות שעטה ממנו אליי. "לומדים לומדים? ממש מיישמים בפרקטיקה או רק בתיאוריה?"; "רגע, גם נשים לומדות? איך זה יכול להיות?". וגרשון בעלי, שסיים את הסיבוב בבית הכנסת הענק, הצטרף אלינו וסיכם בפשטות שאנחנו מיישמים בפועל את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". אליהו הוקסם מעט, אבל עדיין נראה חסר מנוח ומדוכדך.

חצי שעת הביקור שלנו הגיעה לסיומה, לא לפני שהתוודענו שאליהו הוא בעצם ישראלי מבני-ברק שהיגר לכאן בעקבות אהבתו ושאת הקניות הם עושים בגרמניה כי זה ברבע מחיר, ו"ממש אין כאן אנטישמיות. ממש לא. סתם אבטחה כבדה".

‌נפרדנו בחמימות בניגוד לקרירות שהייתה כשנפגשנו, ועזבנו את העיר. בדרך עשינו גוגל וראינו שרק בשנה האחרונה בשטרסבורג היה פיגוע של דאעש, השחתה של אנדרטת ההנצחה של בית הכנסת הגדול שבו היינו והשחתת קברים יהודים באזור. ואני רק תהיתי למה הם אומרים שהכול טוב? הם רק רוצים שאנחנו נרגיש נעים או שהם רוצים להרגיש נעים? או שאולי כל עוד שהשואה לא נוגעת בפרקטיקה האנטישמיות נשארת בתיאוריה?

‍