Left Sidebar Content

תרבות

הראש בשמיים, השורשים באדמה

הוא גדל והתחנך במושב, סיים קורס טיס בהצטיינות, מילא שורה ארוכה של תפקידים בכירים בחיל האוויר, ועכשיו הוא שוב אזרח. ריאיון אישי עם תת אלוף במיל' רם שמואלי, שכבר ראה איך הדברים נראים מלמעלה, מחובר חזק גם לקרקע, וכעת מנסה למצוא את השילוב בין השניים

כשרם שמואלי חובש את קסדת הטייס, הוא טייס נועז - מפקד מהולל שהשתתף באין ספור מבצעים, מי שהוביל את קליטת מטוסי ה-F16 בצה"ל ופיקד בגיל צעיר מאוד על "טייסת הקרב הראשונה" של חיל האוויר.

כשכובע בוקרים מעטר את ראשו, שמואלי, איש כפר יהושע, הוא חקלאי, מלח הארץ, שמבלה חלק  מזמנו בכרם הזיתים אשר ליד ביתו במושב כרם מהר"ל. בעשר אצבעותיו הוא מייצר שמן זית ישראלי אורגני איכותי, ונהנה מכל רגע.

אבל שמואלי הוא גם איש חינוך ברמ"ח אבריו. כמי שפיקד על בסיסי חיל האוויר רמת דוד ועובדה, שבהם אלפי חיילים, הוא התפרסם כמפקד שמהווה דוגמה אישית. מאז שחרורו מצה"ל הוא ממשיך את פעילותו החינוכית, הופך כל אבן, "חורש" את הארץ, מעביר סדנאות והרצאות על ארץ ישראל, על ציונות, על ערכים, על זהות יהודית ועוד.

אנו משוחחים בשעת בוקר מוקדמת, בעת שהוא עושה את דרכו אל עוד אחת מאין ספור ישיבות שבהן הוא משתתף. אה, כמעט שכחתי, יש גם כובע רביעי - בחצי השנה האחרונה מגיע שמואלי פעם בשבוע לבית "קבלה לעם", כסטודנט מן המניין. קורא, שואל שאלות וגם מקבל תשובות.

בשארית הזמן שלא נותר, מעבר לחינוך, מילואים, חקלאות ולימודי קבלה, משלים רם את לימודי השפה הערבית באוניברסיטה וגם בשיעורים פרטיים.

כאדם שטס הרבה, אתה גם טס טיסות שאינן קרביות?

שמואלי: "רוב הטיסות הן טיסות אימונים, ולפעמים אני טס גם טיסות מבצעיות. אגב, רק עכשיו אני מרגיש בפועל שטייס מילואים בחיל האוויר עושה הרבה מאוד ימי מילואים בחודש...

"במילואים אני טייס פשוט, אחד מן השורה, כי כטייס בחיל האוויר הדרגה איננה קובעת. זאת אומרת, אם אתה טייס בדרגת תת אלוף, והטייס המוביל הוא בדרגת סרן, והוא טייס טוב ממך, אז הוא המוביל שלך ואתה מספר שתיים. וזה לא משנה איזו דרגה יש לך על כתפיים, מה שמשנה הוא היכולות ומהי ההתאמה האישית שלך".

זו חוויה מעניינת, לא? איך מתמודדים עם מצב כזה? האגו, אתה יודע...

שמואלי: "זו שיטה ייחודית, שאין שנייה לה בעולם, ואני גאה מאוד לשרת בחיל שכזה, שמעניק עדיפות לאיכות ולכישורים, ולא למעמד ולכבוד".

מלמעלה הכול נראה כל כך יפה

קראתי פעם תיאורי אסטרונאוטים שמספרים על חוויית הטיסה "החוצה" מכדור הארץ. הם סיפרו שכאשר יוצאים מהאטמוספירה ומסתכלים על הכדור ממרחק, מקבלים פרספקטיבה מיוחדת, מעין תובנות אחרות. האם בטיסה זה גם כך? ובכלל, כשטסים יש גם קצת זמן לחשוב? להביט בעננים? להסתכל על העולם?

שמואלי: "יש הרבה דברים מהסוג הזה, במיוחד כאשר אתה טייס ותיק, ויש לך אורך רוח לראות גם דברים אחרים. יש קצת זמן להסתכל, למרות עומס המשימות.

"למעשה, אפשר להסתכל על זה מכמה כיוונים: ראשית, מלמעלה הכול נראה כל כך יפה ונקי. זה כיף לא נורמלי. לפעמים אתה חווה מציאות לא נעימה בחיי היומיום, ואז לפתע אתה "עולה למעלה", לסיור, ומלמעלה זה תמיד נראה אחרת - שלו, רגוע. שנית, אתה רואה תהליכים בהתהוות. כאשר אנחנו נמצאים למטה, אנחנו רואים רק את מה שנגלה לעינינו. למשל, אתה רואה תהליכי עיור, חקלאות, תהליכים של חריגות ומעבר על החוק,  השתלטות על שטחים. אתה רואה את מה שהיום כולם רואים בנגב - ההתיישבות הבלתי חוקית של האוכלוסייה הבדואית, שעליה התרעתי כבר לפני 15 שנים, כי ראיתי אותה בהתהוותה. מלמעלה אתה רואה איך זה נוצר. הרי מתי אנו רואים את זה גם למטה? כשזה עובר לנו ליד הכביש. למעלה, כשאתה טס, אתה רואה את כל האורות, המדורות והסיגריות שמדליקים בלילה, ואתה מבין שיש פה משהו חדש שמתפתח. כלומר, אתה רואה את התהליכים בהתהוות. ושלישית, ברמה הרוחנית, יש לך תחושה שהכול מחובר אחד לשני. אתה רואה את זה דרך העננים, דרך האדמה, הציפורים, האנשים. אם במקום מסוים מישהו עשה נזק, אתה מיד רואה את מעגלי ההשפעה של אותה פגיעה".

זה כמו שמשליכים אבן למים ורואים את המעגלים שמתעגלים סביבה?

שמואלי: "בדיוק. המעגל הקרוב הוא תמיד הפגוע ביותר, ומסביבו אתה רואה אחר כך את שיקום הפגיעה. כי הטבע מנסה כל הזמן לשקם את מה שפגום בו. זו חוויה מאוד מיוחדת.

"המעניין הוא כמה שמרגישים ורואים את הקשר בין החלקים. את הדברים האלה לא הייתי אומר לך לפני שלמדתי קבלה, כי בלימודים מאוד התחברתי לסוגיה הזו - לכך שכולנו כמו תאים בגוף אחד וכו'. כאשר אתה מתבונן על זה בצורה הזאת, אתה רואה שזה פשוט כך".

בין ריאליות לרוחניות

תרשה לי לשאול אותך שאלה קצת פרובוקטיבית. לכאורה, טייס - ואני בכוונה בוחר להשתמש בסטריאוטיפים המוכרים - נחשב לאדם ריאלי, שכלתני, מדויק, חד. אין לו מרווח רב מדי ימינה או שמאלה. יש לו מטרה ברורה שאותה הוא צריך לבצע ביעילות מרבית. הוא יוצא, משיג, וחוזר. ואילו חכמת הקבלה, שאתה מתעניין בה מעט לאחרונה, או לפחות קורא מדי פעם, נתפסת בעיני חלק מהאנשים כמופשטת, "רוחְנית", מרחפת. יש שיאמרו אפילו מיסטית. אז איך שני הניגודים הללו משתלבים זה עם זה?

שמואלי: "לא טעית באופן שבו תיארת את הטייס. לפחות מהבחינה המשימתית. הוא אכן מחויב לכל הדברים שתיארת, משימתיות חד ערכית לגבי ההחלטות והביצוע. אבל כאשר שמים בצד את המקצועיות, וזה לא שהיא אינה משפיעה על חייך, אבל כאשר אתה מניח אותה בצד לרגע - טייס, כמו כל אדם אחר, הוא אדם שמחפש ומתעניין. ולכן אין שום קשר, בעיה או ניגוד בין טיס ובין התעניינות בחכמת הקבלה. 

"השתמשת בהגדרה 'מתעניין קצת', אבל אני מתעניין הרבה. פשוט, לצערי, אינני מגיע לעסוק בכך כפי שהייתי רוצה. זו אולי הגדרה מדויקת יותר.

"מצאתי הרבה חכמה בהסתכלות של הקבלה על דברים. הדבר שהכי מדהים אותי הוא שבימים אלה אני מסתובב ברחבי הארץ ונפגש עם אנשים, שחלקם בעלי תפקידים מדיניים בכירים ביותר וחלקם אנשים מובילים מהמגזר הפרטי, וההתרשמות שלי היא שאנשים מודאגים מאוד, ומזהים את העובדה שבמדינת ישראל יש היום אובדן דרך ואובדן זהות, וכי האובדן הזה פוגע בחוסן הלאומי שלנו. החוסן הלאומי שלנו הוא זה שעומד למבחן, וכל אחד, כולל עבדך הנאמן, מנסה לחשוב מה צריך לעשות ואיך אפשר לתקן את המצב, כדי שלא נאבד את האחדות והייחוד הלאומי, וחס וחלילה לא נאבד מכאן בכלל.

"עוד לא פגשתי מישהו שבכלל מתיימר להציע פתרון כולל ומעמיק ברמות כאלה של הסתכלות על הדברים, כפי שאתם ב"קבלה לעם" עושים. כלומר, הצגת שיטה, הסתכלות או אמונה שצריך לתקן פה משהו שהוא שלם לגמרי. הקבלה, בניגוד לאחרים, מתיימרת להציג חלופה ששורשיה נטועים בעבר, כמענה לעתיד. כי אם הטבע שלם, אז התיקון שלו שלם ולא חלקי. זה לא נגמר ב'בואו נעשה עוד קורס למנהיגים', או 'נעשה קורס לכל כיתות א' ואז בעוד 15 שנים כולם יהיו בסדר'. אלא מדובר במשהו מאוד כולל".

איך נחשפת לחכמת הקבלה?

שמואלי: "דרך אשתי. לפני יותר משנתיים איילה התחילה להתעניין בחכמת הקבלה, וזהו. מדי פעם היא נתנה לי לקרוא ספרים. עוד כשהייתי בצבא התעניינתי בזה, אבל מאז שחרורי מצה"ל אני מעמיק בזה יותר. למעשה אני חשוף לכך כל הזמן, כי אצלנו בבית עוסקים בזה עכשיו כל הזמן".

מצאת בחכמת הקבלה משהו שלא הכרת או ידעת לפני כן? משהו שהפתיע אותך, שגרם לך לומר "וואלה"?

שמואלי: "כן, שני דברים. עיתון האומה, העיתון שהוציא לאור "בעל הסולם" לפני 68 שנים, מרשים מאוד בעיניי, ולטעמי כתובים שם דברי חכמה. מדי פעם אני מחלק אותו לאנשים, כאלו שאני מאמין שיש להם את מידת הפתיחות והחכמה המספקת כדי לקרוא ולהבין אותו. מובן שמדובר באנשים שאין להם היכרות קודמת עם החכמה. ודע לך, שאנשים מתפעלים מהעיתון, מהכתוב בו ומהניתוח החד ש"בעל הסולם" עושה בו למצב האומה, כמו גם מהרלוונטיות שלו לחיינו, היום.

"נושא נוסף שמעניין אותי הוא היחס של הקבלה לטבע. אמנם אינני נמצא, ואני גם לא בטוח שאי פעם אמצא 'בתחום של הנשמות', ואינני שותף לתפיסה שכולנו חלק מנשמה אחת כללית שהתנפצה. לנושא הזה אני לא מצליח להתחבר. אני כן מוכן להקשיב, כי יש בי פתיחות ואני מוכן להכיר דברים חדשים, אבל לא אני לא מתחבר לזה. אבל אני כן מחובר מאוד לתובנה הבסיסית, שאגב, קשורה אליי מכיוון אחר - כאדם, והיא סוגיית הסביבה, או בשפה המקצועית יותר: "קיימות". הכוונה היא לצרוך בכמות שאתה צריך, ושאת מה שהיה לך יהיה גם לדורות הבאים. או ההבנה העמוקה שאתה חלק ממערכת ולא פרט בודד. וכשאתה לומד קבלה, אתה רואה שהדברים הללו עמוקים הרבה יותר מעוד תורה של איכות סביבה, והם קיימים עוד בכתבים העתיקים. וזה מגיע לכך שניתוח המקורות לא נעשה כמו עוד סיפור היסטורי, אלא ברמות מעמיקות הרבה יותר.

"אני חייב לציין שעדיין אינני מתחבר, או לפחות לא מצליח להעמיק עד הסוף ולהבין כיצד אתם עושים את ההבחנה בין הסיפור ההיסטורי, שלפחות בחלקו יש לו "קבלות", ובין הניתוח הפנימי יותר של המקורות. אבל זה בכל מקרה מעורר עניין, ולדעתי, הכיוון הזה מוביל רק לדברים טובים. כפי שאפשר להתרשם, גם אם לא אעסוק בזוויות רוחניות יותר שלה, הקבלה השפיעה על דרך חיי, על התובנה שלי לגבי תפקידי בחברה ובעולם. ואני שמח שזה כך".

הדרך הולכת לאיבוד

אני רוצה לחזור רגע למשהו שאמרת קודם; סיפרת שאתה נפגש אם אנשים, ושבקרב חלק מהאנשים אתה חש הרגשה של אובדן דרך, בלבול. זה מחלחל בציבור, או שעדיין איש איש לענייניו וכל אחד דואג לספק את ליטרת הבשר שלו?

שמואלי: "אני פוגש בכל מקום אנשים שמדקלמים את אותה המנטרה: מורת רוח עמוקה מהמצב, מאובדן הדרך ומהסכנה שבכך. יש שמתלוננים ולא עושים דבר, אבל יש שקמים ופשוט עושים מעשה. אני מתעסק הרבה בנושא של ערכים - מה הערכים שלאורם צריך לחנך? גם בצבא וגם במערכת החינוך. מה האתוס הציוני החדש? הרי היה לנו אתוס ברור מאוד - רצנו והקמנו מדינה עם חזון שאין לו אח ורע בתולדות האנושות. וכרגע, טָבַע החזון, ואבדה הדרך, וצריך לשרטט דרך חדשה, בהירה. לשרטט דרך שתצית לבבות".

אני מבין שהציבור מוטרד, אבל השאלה היא, האם אתה חש גם בקרב אותם אנשים בכירים שאיתם אתה נפגש שיש תחושה שזה לא עוד 'משברון' שיחלוף מחר, אלא שאנו ניצבים בפני מפולת כללית, משבר עמוק וחריף שמכרסם בנו?

שמואלי: "אני נפגש עם אנשים מכל השכבות שמדברים על הנושא. השאלה היא מה הם עושים. אבל כן, יש חשש אמתי שהכול יכול להתפרק. אני בא מהצבא, ובדרך כלל הנושאים הקריטיים ביותר לכל מדינה הם בתחום הביטחון. עברתי את כל התחומים והחזיתות; החל ממטוסי קרב ותפקידים שונים בצבא, דרך איראן ולבנון, ורצועת עזה, ומה לא. אני מכיר את הכול. אבל אני מאוד מאמין, ואני אומר את זה בצורה מאוד זהירה, שהסכנה האמתית שלנו היא דווקא בתוך עצמנו פנימה. לגבי הסכנות מבחוץ, אנחנו טובים וחזקים מספיק, ובבוא היום נדע איך להתמודד. אין לי ספק שהסכנה האמתית היא החוסן הלאומי שלנו, והוא זה שעומד עכשיו למבחן קשה מאוד. לכן מהרגע שהשתחררתי מהצבא אני עוסק רק בזה.

"עכשיו, מה אנשים עושים? אנשים רבים קמים ועושים מעשה בחלקת אלוקים הקטנה שלהם, ורבים גם לא עושים כלום. למה? כי החברה מקדשת את ערך ה'אני'. בהרצאות שלי אני תמיד אומר שלצערי, הערך המוביל בחברה שלנו הוא ה'אני' ו'ביתי' ו'מה יֵצא לי מזה'. וגם פה למדתי המון מהקבלה, בנושא של ערבות הדדית וסולידריות, וזה שאנחנו חלק מכלל ומחברה, וככל שנקדים להבין את הדבר הזה, כך ייטב".

ואיך נוהגים אנשים ריאלים, אנשי ביצוע, כשהם נתקלים בבעיה שאין לה פתרון? או בבעיה שהם אינם יודעים כיצד להתמודד איתה?

שמואלי: "אנשים מטבעם לא אוהבים קפיצות גדולות. אנחנו לא אוהבים שינויים. ברוב הפעמים לא מציעים הצעות שנותנות מענה לכזה משבר. לאחרונה אני מרגיש שאנחנו 'על סף מהפכה'. הרי רק החילוניים יכלו להקים את התנועה הציונית, ולכן, על אותו משקל, לדעתי, לדתיים אין סיכוי לספק מענה, אפילו קלוש, לאתגרים שניצבים בפנינו. אתה מסתכל על הרבנים, ואתה רואה שפריצת דרך היא מהם והלאה. במקרה הטוב הם אנשים חכמים. קטונתי אל מול הרבנים הגדולים, אבל מהם לא תבוא הישועה. אני מרגיש שמשהו מבעבע בציבור החילוני, ולימודי הקבלה הם  אחד הסימנים לכך. ואני שמח על כך.

"אכן יש תחושה שחייבים לעשות משהו. לא יודעים בדיוק מה לעשות. אבל העולם החילוני הוא כזה ששואל שאלות, וכזה ששום דבר לא ברור לו. בכך חולשתו, אך בזה גם כוחו. שאילת שאלות מובילה לבירור ולהעמקה, ולבסוף למענה מתאים למציאות ולא לאשליה. הגבהת קירות הגטו החרדי כדי לא להכיר ולא לשאול שאלות מובילה לגלוּת ולא לגילוי".

שאלה של אגו

ברשותך, שאלה על אגו. כשהטייס בקוק-פיט, הוא יכול לפעמים להרגיש כמו "מיני אלוקים", לא? הוא למעלה בשמיים, קובע מי יחיה ומי ימות, כמעט בעל תכונות על טבעיות. יש בידיו כלי נשק בעל יכולת אדירה. ואז נגמרת הטיסה ונוחתים על הקרקע. איך אדם כזה "אורז" את עצמו חזרה למעטפת ה"אני", וחוזר להיות סתם עוד בן אדם, אחד כמו כולם?

שמואלי: "זו שאלה טובה מאוד. אכן יש פה סכנה ליוהרה, אבל כשאתה יורד לקרקע, אתה מהר מאוד מתמודד עם אותם דברים. לעתים, גם טייסים מגיעים למצב של אובדן דרך ומחפשים את עצמם כמו כולם. אולי אפילו יותר, בגלל הניגודיות הזאת".

אבל זה מנפח את האגו, נותן תחושת גאווה חזקה, לא?

שמואלי: "מאז שאני לומד קבלה היחס לאגו 'הסתדר' אצלי. כי אחרי הכול, טיס, כמו כל עשייה אחרת של בן אנוש, הוא עוד התפרצות של אגו ומימוש עצמי, ומימוש עצמי הוא בסך הכול דבר נהדר. אין בכך רע. אבל כמו כל דבר אחר אתה אכן מגיע לשיאים, והאגו שלך גדל, ובאופן טבעי אתה מחפש לפרוץ עוד גבולות. לימוד הקבלה מכוון אותך לתובנה הבסיסית שהשגת עוד תענוג וכבוד אינם מטרה ראויה, מכיוון שאת שיא הסיפוק תחוש ברגע קבלת התענוג, ואז התחושה תלך ותתפוגג, ואתה תתחיל לחפש אחר תענוג ושיאים נוספים. התוצאה היא למעשה מעגל קסמים של רדיפה אחר תענוג, כבוד ושליטה".

האם היית פעם בסכנת חיים? אמתית?

שמואלי: "כן, לא פעם, בעקבות תקלות חמורות במטוס. דווקא בפעילות מבצעית, שבה השתתפתי פעמים רבות במהלך חיי, לא הרגשתי סכנת מוות. גם לא כשירו עליי, כי הרגשתי שאני בשליטה. תחושות פחד וסכנה צצות ברגע שאתה לא נמצא בשליטה.

"אספר לך סיפור מעניין. כשהייתי בקורס טיס, אח של איילה, אשתי, היה מדריך שלי. והוא גם מכפר יהושע. היה יום שישי, לפני היציאה הביתה, וטסנו. עשינו תמרון חריף במטוס וכבה לנו המנוע היחיד. המטוס התחיל לגלוש באופן אטי (מטוס לא נופל כמו אבן לאדמה, הוא גולש). ובקטע הזה, במהלך 15 השניות שעברו עד שהצלחנו שוב להניע את המנוע, התרוצצו במוחי מחשבות: איך יקבלו את הבשורה בכפר יהושע כשיודיעו ששני הבנים לא חזרו, או במקרה הטוב נטשו? ואנחנו שכנים, גרים אחד ליד השני, אחות שלו (איילה) הייתה חברה שלי. המחשבה הראשונה שלי הייתה: איזו הרגשה נוראית תהיה בכפר יהושע. אפילו לא חשבתי על ההורים. זהו. רגעים כאלה עוברים. לשמחתי המנוע הניע. היו לי עוד קטעים כאלה, אבל זה היה רגע מכונן. אתה יודע שהמטוס הולך להתרסק. בסך הכול מעניין בחיים, לא?"

זיתים כבושים ושמן זית תוצרת בית

המדריך למתחיל מאת רם שמואלי

והנה חולף עובר לו חג הסוכות, ולא עובר חודש והזיתים שבראש העץ מתחילים להשחיר. אם אתה בעניין כיבוש זיתים, כדאי שתמהר למסוק על מנת שיהיו לך זיתים ירוקים. ערבוב של 10% מלח בתוך מים מבטיח תוצר מוצלח בזמן סביר. ניתן לדפוק את הזיתים, ואז התוצר יהיה מוכן כחודש לאחר הכיבוש, ואם לא תדפוק אותם, תיאלץ לחכות כשלושה חודשים על מנת שתצא המרירות.
אם אתה בעניין שמן, העיתוי המושלם למסיק של זית חצי שחור חצי ירוק, הוא לקראת סוף חודש חשוון (בערך באמצע חודש נובמבר). עם זאת, הזית לא מפונק, ונותן לך מרווח זמן של חודשיים ואפילו יותר לביצוע המסיק.
מניסיוני, המסיק קשה ומתיש, אך אם תמסור את עבודת מסיק הזיתים שלך לאחר, תפסיד את החוויה הארץ-ישראלית העתיקה שייחדה את היהודים בתקופת התנ"ך ולאורך מאות השנים לאחר מכן.
לאלו שאין להם עצי זית מומלץ להצטרף לחקלאים ולהשתתף בחגיגה הייחודית הזו. הזהב הצהוב שיוצא מבית הבד, מר, אך אני באופן אישי אוהב אותו כך. כל אחד ימתין עם השמן שבביתו לירידת המרירות, שבוע או חודש, עד שהשמן יהיה ערב לחיכו.

בהצלחה!

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>kab-study</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p><p>olamot-nifgashim</p>
<div id="__tbSetup"></div>

Right Sidebar Content