Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

הרקמה האנושית

כך מצאתי את עצמי בחוג רקמה

לפתע הבחנתי בכל החוטים הקשורים ולראשונה הבנתי שגם החיים שלי, כמו התמונה, רקומים להפליא על ידי אינספור חוטים שקשורים מאחור
מאת: ליאור גור

באותו רגע הפסקתי לכעוס.

שנים רבות שאני כועס - על החברים ועל האויבים, על נשים ועל גברים, על ראש הממשלה, על השכן שתפס לי את החניה, על מזג האוויר ואפילו על הפסיכולוגית הנחמדה שמנסה לעבוד אתי על הכעס הזה, כבר שנתיים ללא הצלחה. אני מדבר והיא מתבוננת בי בסבלנות, מהנהנת בראשה ומדי פעם שואלת שאלות. נברנו בעבר, סרקנו את ימי ילדותי, את היחסים המורכבים עם ההורים, את המאבקים האינסופיים עם האחים. הכול באמת נשמע הגיוני. אפילו הגיוני מאוד. אבל הכעס לא ויתר: עקשן ומציק, זריז מאין כמוהו, מתפרץ תמיד ברגע הלא נכון והורס את כל מה שהצלחתי לבנות.

למשל, הכעס גרם לי להפסיד לא אחת הזדמנויות שנראו כמו הבטחה לזוגיות מאושרת. תמיד הגיע השלב הזה, שבו "הוא" התפרץ, מנפץ לרסיסים את רקמת היחסים העדינה שניסינו לבנות.

קראו לה ליטל. עוד בפגישתנו הראשונה, לאחר שסיפרתי לה על האופי שלי, היא הציעה לי לעשות עם עצמי משהו חריג, שונה, כניסיון להתמודד עם הכעס. כעבור שבוע, ביום שבו ליטל ברחה ממני לאחר התפרצות נוספת ובלתי צפויה, החלטתי לתקוף את הבעיה מכיוון לא צפוי. שרפתי שעות ברשת בחיפוש אחר הדבר הכי מנוגד לאופי שלי... ולבסוף מצאתי.

"אני הולך ללמוד לרקום", אמרתי לעצמי ספק נחוש, ספק מקשיב למילותי.

החוג התקיים במתנ"ס ליד ביתי. מה שדרש ממני לשחזר את ימי כלוחם ביחידה מובחרת - ולהתגנב באישון לילה לכיתה, כך שאיש ממכריי לא יבחין בי. הדבר האחרון שחסר לי, שבפגישה השבועית בפאב - בעוד רפי מתאר את הגול שהוא "השחיל" לבין חיבורי הקורות, ודודי ידבר על ביצועי ה-4X4 החדש שלו - אני אספר על תמונת הרקפת שעליה שקדתי בחוג לרקמה... אני יכול לדמיין אותם נשפכים על הרצפה מרוב צחוק, והופכים את זה לאותן בדיחות שלא שוכחים כל החיים.

אבל הייאוש מהכעס היה חזק ממני, עד שגרם לי לקחת את הסיכון, ולהצטרף לשבעת חברותיי לחוג.
בתחילה רקמנו צורות פשוטות: עיגול, משולש ואליפסה, אך לאט לאט עברנו גם לצורות מורכבות יותר. בכל פעם שנגמר לי החוט, או כשסיימתי לרקום בצבע מסוים, הייתי בוחר חוט חדש, קושר אותו בעדינות בין שני החוטים מאחור, וממשיך. היה בזה משהו מרגיע, ולרגעים הרקמה הקנתה לי שלווה. אך למרות זאת, כשחזרתי לביתי, הכעס עדיין היה שם.

ואז זה קרה. סיימנו לרקום תמונת טבע מרהיבה. הבטתי בסיפוק על הרקמה והפכתי אותה כדי לקשור את החוט האחרון. מרקם החוטים שיצרו את התמונה נגלה לעיניי במלוא הדרו, אלא שהפעם, במקום לקשור את החוט ולהתקדם לתמונה הבאה, עצרתי לרגע והבטתי בשלל החוטים. ואז, לראשונה בחיי, זה הכה בי. הבנתי שגם החיים שלי, כמו התמונה, רקומים להפליא על ידי אינספור חוטים שקשורים מאחור. די בכך שאחד מחוטים אלה - שאינני רואה ומודע לקיומו, ייפרם, כדי שתמונת חיי תשתנה ללא היכר. פתאום זה חלחל להכרתי, שבחיי היומיום אני אכן רואה תמונה המורכבת מצורות שונות ונפרדות, כמו דשא, שמים, בעלי חיים ואנשים. אך העניין לא מסתכם בכך. הצצה אל החוטים הקשורים "מאחורי התמונה" תגלה כיצד חוט נעלם אחד שנמשך בידי אמן, כחלק ממחשבה אחת ויחידה, רוקם בכל רגע את תמונת חיי.

לפתע הבנתי שאין טעם רב בלכעוס על אחרים או להאשים אותם במצבי, כי כולנו נמצאים באותה סירה - רקומים ברקמה אנושית אחת, ויוצרים תמונה שלמה המורכבת מאינסוף צבעים וצורות. בו ברגע התעורר בי הרצון לראות את חיי, אבל הפעם מהצד של הרוקם, ולהבין לאן הוא מוביל אותנו.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content