Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

חטאנו לפניך?!

זיכרונות הילדות שלנו תמימים כל כך, פשוטים וטהורים. כמבוגרים אנחנו לומדים להתמודד עם חלק מהשאלות שאותם זיכרונות מעוררים בנו, מנסים להעניק להם פרשנות. החיים מקבלים זווית אחרת, הזיכרונות נשארים תמימים. טור אישי

כילד זה היה הרגע שהכי אהבתי ביום כיפור. עמדתי שם, הקטן שבחבורה, מתרגש, מסתכל מלמטה על כל המבוגרים, ומרגיש איזה זיכוך מופלא. חשבתי שברגעים האלה נפתח לך בלב צינור ישיר לאלו-הים. הרגשתי טוב, מין סוג של התנקות שמרגישים כשמבקשים סליחה. כמו אבן שנגולה מהלב. וחוץ מזה, אהבתי מאוד את המוזיקה, את השירה ואת השילוב שלה עם המילים. עד היום אני אוהב.

ככה הייתי עד גיל 11. ילד חילוני שקיבל את רוב החינוך למסורת מסבא. סבא היה דמות האב האמיתית שתמיד חיפשתי ולא הייתה לי. עם אבא היה קשה להסתדר, וסבא השלים את החסר והיווה עבורי את התחליף האופטימאלי.

הסבא הכי חזק במושבה

כל שנה בחודש אלול, סבא (שהיה מין סוג של חילוני-מסורתי) ושלושת אחיו לא ויתרו על המנהג, והיו "עולים" מדי יום בארבע לפנות בוקר לבית הכנסת הגדול בזכרון יעקב, להגיד סליחות. אחר כך היינו מבקרים בחלקת הקבר של אבא שלהם, מניחים אבן, וחוזרים הביתה מרוצים.

סבא היה מין אבן צור, ממקימי המושבה פרדס-חנה, דור שביעי בארץ ומראשוני היישוב. הוא דיבר ערבית מושלמת, והיה מהצַבָּרים שחיו כאן בתחילת המאה והיו רוכבים על סוסים לבושים גלאביות. "אבירי השולחן העגול" בגרסת היישוב הישן, אלא שבמקום חרבות הם החזיקו רובים ישנים על החזה.

כל שנה לפני כניסת יום כיפור היה לנו טקס קבוע: סבתא הייתה מכינה מעדנים, ואנחנו היינו אוכלים את הסעודה המפסקת בשתיקה, וחושבים על "החג שנכנס". לאחר מכן היינו צועדים יחד לבית הכנסת דרך הפרדסים והחורשות. בפרדס חנה של אז היו חורשות רבות...

באותו יום, כשחצינו יחד את הפרדס בדרך לבית הכנסת, סבא נעצר לרגע. הוא הסתכל עליי במבט ממושך, התנשם קצת בכבדות, וכשראה את פניי המודאגים, חייך ברוך ואמר "הכול בסדר" בקולו הרועם, "הלוא היום יום כיפור, יום של בקשת סליחה". לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון, אבל הנהנתי בראשי והמשכנו.

כשהגענו לבית הכנסת הוא כבר הזיע. הוא ביקש לשבת בכיסאו הקבוע ליד החזן, התעטף בטלית וביקש עוד כוס מים קרים לפני שיתחיל הצום. לאחר כמה דקות התחיל "כל נדרי".

גם סבאים חזקים נשברים...

את מה שקרה לאחר מכן שחזרתי אלפי פעמים בזיכרוני. בהתחלה כילד, וככל שבגרתי כאדם חושב, שמנסה להבין, למצוא תשובות. לפתע הגיע בריצה אחד המתפללים והרחיק אותי מעט אחורה. לא הסכמתי. הכיתי בו באגרופים קטנים, מנסה לפלס את דרכי בין כולם ולהידחף פנימה, אל סבא. לפתע ראיתי את ד"ר כהן, הרופא כְּסוּף-השיער של המושבה, רץ קדימה. מישהו השכיב את סבא על הרצפה והרים את רגליו. מישהו אחר רכן מעליו, ומיד הרחיקו את המתקהלים בבית הכנסת, ובעיקר אותי. עמדתי שם בצד, ילד בן 11, מבולבל, מפוחד, ממרר בבכי. לא יכולתי לעצור את הדמעות שפרצו לי מהעיניים. קראתי לסבא, אבל הוא לא ענה. באינסטינקט תמים של ילד, הבנתי שמשהו רע מאוד קורה.

סירנה צורמת של אמבולנס פילחה את המולת המתפללים, וכמו החזירה אותי להכרה.

סבתא הגיעה מ'שום מקום', אחזה בידי ונסענו אחרי האמבולנס לבית החולים.

זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכב ביום כיפור. הכבישים היו ריקים, ואת השקט הכללי שמסביב, הפר הבכי השקט של סבתא. בדרך חלפו במוחי אלפי מחשבות. מחשבות שבהמשך חיי התגבשו לשאלות על הקיום.

למה? למה אלו-הים? למה דווקא סבא שלי? ועד כמה שזה יישמע אבסורדי, למה דווקא ביום כיפור? בבית הכנסת? הרי הוא בא לבקש ממך סליחה, להתפלל אליך? 

חשבון פתוח עם אלו-הים

שלושים שנה חלפו מאז, ומעבר לזיכרון שאני נושא עימי היטב, ליוו אותי במשך השנים  שאלות רבות מאוד. כל העניין הזה עם חשבון הנפש שאנו עורכים לכאורה ביום כיפור, תמיד הטריד אותי. נראה לי מוזר, שכל השנה אני פועל לפי רצוני, מין אגואיסט קטן, ורק יום אחד בשנה אני עושה חשבון על כך. מאולץ משהו, כאילו מישהו פקד עליי לעשות זאת.

ובכלל, חשבון נפש על מה? מה זה תורם לי? זה יביא שינוי אמיתי לחיי? ואם יש גורל, אז למה בכלל לערוך חשבון נפש, הרי הכול כבר כתוב מלכתחילה?

נותר לי גם "חשבון פתוח לזכרו של סבא" עם אלו-הים. מאז גם הפסקתי ללכת לסליחות. לא הבנתי ממי אני אמור לבקש סליחה, מההורים? מהחברים? מבני המשפחה? מאלו-הים?

הרי שתי דקות לאחר בקשת הסליחה וניקוי המצפון שלי, אני ממשיך לפעול כפי שפעלתי קודם. כאילו שיצאתי ידי חובה, ועכשיו אני יכול להמשיך לעשות מה שבא לי, אז מה הטעם בכך?

מחשבות על הקיום

כשהתחלתי ללמוד קבלה, נדהמתי לגלות את הזווית השונה שהיא מציגה על נושאים כמו חגים, דת, זהות אישית וחינוך. הפתיע אותי עד כמה היא מרחיקת לכת, אך בו-זמנית הגיונית. אמנם בשלב הראשון התנפצו בפניי מיתוסים שעליהם חונכתי, וסוף סוף שאלתי את עצמי, מדוע אני מאמין בהם. לאחר עיון קצר, מצאתי שהם לא ממש היו שלי, ושלמעשה היו אלה ערכים שהוכתבו לי על ידי הסביבה.

אט אט החלו הסתירות להתיישב בתוכי, ודברים התחילו להסתדר. אפילו מצאתי משמעות חדשה, אמיתית, לנושא הסליחות, שמאז אותו יום נותר כפצע פעור בתוכי.

"סליחה", אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו.

האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. הוא בוחן את המקום בו הוא נמצא, ומברר את מצבו ביחס למצב השלם, לתכונת הנתינה.  

הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא "הכרת הרע". הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד. התכונה שמאפיינת את העולם הרוחני היא תכונת הנתינה. מכיוון שתכונות האדם האגואיסטיות הפוכות לתכונת הנתינה, האדם נמצא בעולם הגשמי, ולא בעולם הרוחני.

אבל במה האדם אשם?! הלוא נולדנו עם תכונות מסוימות, עם טבע מסוים, אופי וגנים שהוטבעו בנו. גדלנו בסביבה שהטמיעה בנו ערכים וחינוך, וכל פעולותינו הם תוצאה ישירה מכך.

על קבלה וסליחה

אף אחד לא אשם, ממשיכים המקובלים ומסבירים, מדובר רק בחשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו.

לראשונה התחלתי לקלוט שהמקובלים מציבים בפנינו משוכה פנימית, שאני לא ממש מבין אותה. שנים התרגלתי, בצורה מכנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה בסליחות ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו".

החכמה היא להשתמש באור כדי להאיר את הפינות האפלות שבנו, מסביר הרב"ש. האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים את הטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לתכונת הנתינה, לתכונת הבורא, אז בעצם באה הסליחה, כבקשה. בקשה להשתנות. בקשה שאתה לא מבקש מאף אחד. אלא אנו מרגישים את הסליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ואז מתוך הכוונה האמיתית בא השינוי.

מסע אל תוך עצמנו

אחרי לימוד של שנים הבנתי משהו, או לפחות חשבתי שהבנתי. הבנתי שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאני צריך ויכול לעבור. הבנתי שכשאנחנו באמת רוצים, ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותנו נשמעות. ושאם נתמיד ונבקש, לא רק פעם בשנה, יאיר לנו האור את הדרך ויראה לנו איך לשנות את הדברים לטובה, מה צריך לשפר ואיך להתקדם.

מדי פעם, ביני לבין עצמי, אני תוהה, למה בשום בית ספר לא מלמדים איך "להיות אדם". גם לא בבית הספר של החיים. זה היה יכול להיות נפלא אם לצד כל הידע שמלעיטים אותנו בו, מישהו היה טורח ללמד אותנו גם איך להיות אדם אמיתי. לא כזה, לא כאילו. אלא אדם אמיתי.

הרבה שנים חלפו מאז אותו יום כיפור. הספקתי כבר לסגור את החשבון עם אלו-הים. השלמתי, מצאתי דרך ותשובות. ולמרות הכול, כשמגיעה "תקופת הסליחות", אני עדיין מתגעגע אל סבא.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content