Left Sidebar Content

משמעות החיים

מעיבּור ליניקה

מדרגות רוחניות הן מידות של דבקות בבורא. דרגת העובּר היא המדרגה הרוחנית הראשונה

מדרגות רוחניות הן מידות של דבקות בבורא. המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר נקראת "עיבור"; האדם מוסר את עצמו כליל בידי הבורא - הוא נדבק אליו ללא שום רצון או דרישה, ומבטל את עצמו לגמרי.

בדומה לעובר בבטן אמו, גם העובר הרוחני מסור כולו לאם, כחלק בלתי נפרד ממנה. כתוצאה מביטול העובר כלפיה, האם מסוגלת לטפל בו בעזרת מערכות הקליטה, המזון והוצאת הפסולת שלה עצמה. ידוע כי גוף האדם אינו יכול לסבול נוכחות של עצם זר בתוכו. אך כיוון ש"העצם הזר" שבתוך רחם האם מבטל עצמו כלפיה, גופה מסכים לנוכחותו ואף מטפל בו ועובד עבורו.

כזאת היא המדרגה הראשונה ברוחניות. כדי להיכנס לעולם הרוחני, על האדם להגיע למצב בו הוא לכאורה לא נמצא, לא קיים. עליו לעשות זאת עם כל הרצון האגואיסטי והאכזרי שלו, הרצון שמגולה בהווה, וזה שיתגלה עד הַגיעו לדרגת העובר. במצב העיבור האדם כל כך רוצה למסור את עצמו לכוח העליון, שהוא מוכן לכל פעולה מצידו.


איך להיות עובּר?

שמש זורחת

את הערכים של דרגת העיבור האדם מקבל מהחברה השואפת להתפתחות רוחנית, אך את הכוח ליישם אותם על עצמו - האדם חייב לקבל מן הכוח העליון עצמו. העובדה כי הביצוע נעשה בהשתתפות עם הכוח העליון מאפשרת לתחתון להתבטל כלפיו.
כאשר הסביבה משנה לאדם את סולם הערכים, האדם רוצה אמנם להפוך לעובר ולבטל עצמו כלפי הכוח העליון, אך אין לו כוחות.

אם היה מדובר בריבוי נכסים, תהילה וכדומה, הרי שבאגו של האדם היו כוחות להשיג זאת. במקרה זה, לא היה לאדם צורך בבורא, או באף אחד אחר. אך אם הערכים החדשים הם להיפטר מהרצון לקבל (האגו) ולאגור כוחות לבטלו, לא יימצאו באדם כוחות והכנות לכך, אפילו אם הוא מעריך מצב זה כגבוה וחשוב יותר ממצבו הנוכחי.

לכן האדם צריך לפנות אל הכוח העליון, ולומר: "רוצה אני". כמו שכתוב "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני". כשאין ספק ברצונו של האדם, העליון נותן לו כוחות, ומבצע את הפעולה עליו. העובר איננו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, מלבד להתפלל.

האדם אינו מבקש כוח כדי לעלות ולבצע משהו בעצמו. הוא דורש כוחות להכשיר את עצמו להיות כלי, להיות עובר - ובכך לאפשר לעליון לפעול עליו. כאשר מצטברים כל הנתונים הללו באדם והוא מוכן, העליון פועל עליו ומפתח אותו.


שלב היניקה

לאחר שהאדם נכנס למציאות הרוחנית, ומתקיים בה בשליטתו המלאה של הכוח העליון, קיימת מצידו אפשרות להתפתחות נוספת, מעיבור ליניקה.

בשלב ה"יניקה", התחתון מבקש עזרה מהעליון. הוא פורש בפניו את מוכנותו לעלות אליו, ואת רצונו במזון הרוחני. כתוצאה מכך, העליון מעלה את התחתון ל"חזה" שלו, ומֵזִין אותו. ה"וולד", התינוק הרוחני, אינו בוחר בעצמו את האוכל, אלא מסכים לכל דבר שהעליון נותן לו. למעשה, זהו ביטול גדול עוד יותר מאשר להיות עובר. למוכנות זאת דרושים כוחות, שגם אותם מקבלים באמצעות תפילה.

כל השגה של כל מדרגה רוחנית מתחילה בבקשה מצד התחתון לכוח הדבקות. במצב העובר זוהי בקשה לכוח,

המאפשר לנטרל את הרצון לקבל (האגו) כאילו לא היה קיים, ולדבוק בעליון ללא שום הבנה. במצב היניקה זוהי בקשה לכוח, המאפשר להתבטל כלפי העליון, על אף התענוג מן המזון המגיע ממנו. התחתון מבקש כוחות לקבל את המזון, לא כדי ליהנות ממנו, אלא בכוונה לגרום בכך תענוג לעליון.

מוכנות התחתון להתבטלות ולדבקות מכשירה אותו לקבל את המדרגה הרוחנית העליונה יותר. כל 125 המדרגות מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, הן מידות-דרגות של דבקות הנברא בבורא. בכל פעם, הבורא מתראה לאדם כעליון יותר, והאדם מוותר על חלק מעצמו, כדי להידבק בו. בהשגת האין סוף נשלמת הדבקות, והרצון לקבל מתבטל לגמרי.


תפילה נכונה

התפילה מורכבת ממרכיבים רבים ומושתתת על הרגשת הפערים שבין התחתון ובין העליון. התחתון מגלה כי חסרים לו רצון, הבנה, כוח ויכולת ביצוע. עליו להתייאש מכוחותיו עצמו, להעריך את הכוח העליון, ולהבין שהוא מסוגל לעזור לו.

תפילה

למרות שהתפילה נבנית על הרגשת הפערים, יסודה הוא בביטחון התחתון בנוגע לאהבתו של הכוח העליון אליו. ללא הביטחון הזה, התחתון לא היה מסוגל לפנות לעליון, כיוון שמהותה של הפנייה היא מימוש אהבת העליון דרך עצמו. כלומר, הוא רוצה לאהוב את העליון, כפי שהלה מגלה אהבה אליו. הדבר מובן היטב מתוך דוגמת הילד ואמו בעולמנו: אם הילד לא היה בטוח באהבתה ובמסירותה של אמו אליו, לא היה לו כוח לדרוש ממנה,את כל מה שהוא חושב שמגיע לו.

בתלמוד הבבלי (נידה, ל' ע"ב) מתארים את דרגת העובר הרוחני: "וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאוויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים".

אדם המגיע לדרגה רוחנית הנקראת "עובר בבטן אימו" נמצא

ברצון הרוחני המינימלי. הוא מפעיל את כל רצונותיו (המהווים את גופו) בהתאם לכוונתו להשפיע לבורא. אם הוא יפעיל את רצונותיו ביתר עוצמה, הם לא יהיו מאוזנים עם כוונת ההשפעה, והוא יתחיל ליהנות בעצמו מהכרת הקשר שלו אל הכוח העליון.

העובר מרגיש את כל מה שקיים בעליון. לעובר יש כלים ושכל גדולים מאוד, אלא שהוא מפעיל אותם כלפי העליון בעוצמה מינימלית בלבד. משום כך הוא יכול להימצא בתוך העליון וליהנות מכל מה שנמצא בו.

למעשה, יש כאן דבר והיפוכו: בשלב העיבור האדם מרגיש את העליון במלואו. הוא מרגיש את כל המציאות הנמצאת כביכול מחוצה לו, בהתאם למידת הדחייה שלו. אך בשלב היניקה, העובר גדל ויוצא מרשות העליון, ואינו משיג עוד את האורות הגדולים שהרגיש במדרגת העיבור. בשלב היניקה האדם רואה קצת ומרגיש רק קצת, כיוון שהעליון דחה אותו החוצה.

אם כן, מהי מדרגה רוחנית גבוהה יותר; העובר או הוולד? היות ואמת המידה לגדלות ההשגה היא שיעור הדבקות, מידת הקשר, מימוש ההידמות לאלוקות - ודאי שהוולד הוא בעל השגה גדולה יותר מהעובר. הוולד מוכן לפעול במידה מסוימת כמו הבורא, בעוד שהעובר אינו מבצע דבר, ודווקא משום כך נמצא כביכול בתוך הבורא. לעובר יש הכל, אך רק בצורה פסיבית.

אמנם העובר מאבד את מדרגתו עם לידתו, אולם המטרה היא לגדול, ולהיות בעל הפעולה. הדבר דומה לבן מלך היוצא מהארמון כדי לעבוד כאחד האדם ולהתפרנס בהתאם ליכולתו; הוא מוצא את אושרו דווקא בעצמאותו, בהיותו מתקיים מעמל ידיו.


יוסיף דעת יוסיף מכאוב

שתי מדרגות רוחניות עוקבות תמיד סותרות זו את זו, כיוון שהמדרגה הרוחנית הבאה ביחס למדרגה הקודמת תמיד נתפסת בעיני האדם כיתר סבל. על המעבר של הרצון לקבל ממדרגה למדרגה נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח).

בסופו של דבר הכל תלוי בהערכת חשיבותה של ההתפתחות, אלא שבעולם הזה ההערכה להתפתחות ולגדילה היא אוטומטית-טבעית, וברוחניות לא.

אם ושני בניה מגיעים לביקור אצל רופא. הגדול שבהם הוא אוטיסט, אופיו נוח, והוא צמוד לרגליה של אמו. הקטן מבין השניים זריז, ערני ופיקח, הוא מתרוצץ בחדר ללא הרף, ומחפש דרכים להתחכם לאימו ולאחיו הגדול. אך האם מגיעה לרופא כדי להתלונן על הפיגור של בנה הגדול - היא רוצה שהוא יהיה מופרע כמו הקטן, ותשמח לוותר על אופיו הנוח. רואים אנו כיצד בעולם הזה אנו מחשיבים את המצב המפותח יותר על פני המצב הנעים ללא כל השתדלות מיוחדת.

ניתן ללמוד רבות מהדמיון בין ההתפתחות בעולמנו לבין ההתפתחות בעולם הרוחני. חשיבות ההתפתחות עולה על הסבל הכרוך בכך, ולכן, בסופו של דבר אנו מוכנים לוותר כדי להתפתח.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>אוניברסיטה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content