שמעתי

אל המעיין

ספר זה הוא קובץ מאמרים ורשימות, שכתב האדמו"ר המקובל הרב ברוך שלום הלוי אשלג, כפי ששמע מפיו של כ"ק האדמו"ר המקובל האלוקי הרב יהודה לייב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על ספר הזהר.

מאמרים אלו נכתבו לעיתים במחברת מסודרת, לעיתים על פתקי פנקס, ופעמים רבות על גזרי נייר, בכתב קטן וצפוף ע"י רבנו, כשמטרתו היא אחת, הבאת דברי אביו כפי "ששמעם" בצורה מדויקת מפיו.

המשך למאמר >>
דבר העורך - הרב מיכאל לייטמן

בין הספרים וכתבי היד, שהיה לומד בהם רבינו זצ"ל הכ"מ, היתה מחברת מיוחדת, עליה היה כתוב בכי"ק "שמעתי". ממחברת זו לא מש, ולכל מקום שנסע, נטל אותה עמו ועיין בה עוד ועוד.

בהיותו על ערש דווי, בשעת לילה מאוחרת, הגיש לי לפתע את המחברת ואמר לי בזו הלשון: "קח את המחברת ועסוק בה". למחרת לפנות בוקר, בהיותי סמוך למיטת חוליו, עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

המשך למאמר >>
א. אין עוד מלבדו

הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון...

המשך למאמר >>
ענין שכינתא בגלותא

הנה כתוב "אין עוד מלבדו", היינו שאין כח אחר נגדו ית'. וכל הדברים שמתדמים להאדם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הוא מטעם שכך רצונו ית'. וזהו בחינת תיקון, בסוד "שמאל דוחה וימין מקרבת"...

המשך למאמר >>
ג. ענין ההשגה הרוחנית

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות, וזה לפי הכלל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. והוא, כי המלה "שם", יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו...

המשך למאמר >>
ענין שכינתא בגלותא

הוא שוכן והיא שכינה. זה ידוע דלגבי אור העליון כתוב "אני ה' לא שניתי", וכל השמות והכנויים הוא רק בחשבון המקבלים, שהוא רצון לקבל הכלול במלכות שהוא שורש הבריאה, ומשתלשל ויורד עד לעולם הזה להנבראים...

המשך למאמר >>
ד.מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה

צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו, ואת חבריו, למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה, והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'...

המשך למאמר >>
ה.לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?

הנה בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא...

המשך למאמר >>
מהו, סמכין בתורה, בעבודה

צריכים להשתדל תמיד, שיהיה לו סמכין בתורה שהוא בחינת מזונות הנקרא אהבה ויראה ושמחה והתרוממות רוח ורעננות. וכל זה צריכים להוציא מהתורה, היינו שהתורה, צריכה לתת לו התוצאות האלו שזה נקרא תולדות התורה (פנימיות התורה נקרא המאור שמלובש בפנימיותה, וצריכים לגלות את הפנימיות הזאת, וזה הפנימיות הנקרא מאור התורה, יש בכוחה להחזיר למוטב)...

 

המשך למאמר >>
ו. מה סמכין בתורה, בעבודה

כשהאדם לומד תורה, והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד סמכין בתורה. שסמכין הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות וכדומה. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה...

המשך למאמר >>
ז. מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה

ע"י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני, לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה...

המשך למאמר >>
מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה

ע"י ההרגל, שהאדם מרגל את עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן, אין דבר שהאדם לא ירגיש בו את מציאותו, אף על פי שמטרם שהרגיל את עצמו לא היה מרגיש שום הרגשה בדבר זה, מכל מקום ע"י התרגלות מגיע לידי הרגשה בדבר זו...

המשך למאמר >>
ח. מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א

הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים" (שיר השירים ב'). ויש להבין מהו "צללים" בעבודה, ומהו, ב' צללים. והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש, את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש...

המשך למאמר >>
חילוק בין צל דקדושה לצל דס"א

הנה הכתוב אומר "ונסו הצללים", וצריך להבין מהו הלשון רבים, ב' צללים. והענין הוא, כי יש לדעת, שבזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', נבחן זה כמו צל המסתיר את השמש, וכאן יש ב' בחינות...

המשך למאמר >>
ט. מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה

הזה"ק מפרש מה שאמרו חז"ל, "ג' דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים". ואומר, "אשה נאה" היינו השכינה הקדושה, "דירה נאה" דא ליביה, ו"כלים" דא אברים דיליה, עד כאן לשונו...

המשך למאמר >>
י. מהו, ברח דודי, בעבודה

יש לדעת, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך, שרוצה להגיע לעשות הכל לשם שמים, הוא בא למצבים של עליות וירידות. ויש לפעמים שהאדם בא לידי ירידה כל כך גדולה, שיש לו מחשבות לברוח מתו"מ...

המשך למאמר >>
ענין ברח דודי

"ברח דודי". לכאורה קשה להבין איך אומרים לו להבורא ית', "ברח". ויש לומר שאין זה כמו שהאדם חושב, שהאדם בורח מתורה ומצות, שאין לו חפץ להיות ברשות הקדושה, אלא שהקדושה בורחת ממנו...

המשך למאמר >>
יא. ענין גילה ברעדה, בעבודה

שמחה נקרא בחינת אהבה, שהיא בחינת ישות. וזה דומה, למי שבונה לו בית, ולא עושה בקירות הבית שום חסרון. נמצא, שאין לו שום אפשרות להכנס להבית, כי אין מקום חלל בקירות הבית, שיהיה לו מקום להכנס להבית...

המשך למאמר >>
יב. עיקר עבודת האדם

עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו. היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאם כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה". לכן, עיקר השתדלות האדם צריך להיות, להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע, וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית, ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע.

המשך למאמר >>
יג. ענין רמון

ענין רמון, אמר, זה הוא רמז למה שאמרו חז"ל, שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון (עירובין י"ט). ואמר, רמון הוא מלשון רוממות, שהוא סוד למעלה מהדעת....

המשך למאמר >>
יד. מהו רוממות ה'

רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה' שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

המשך למאמר >>
טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה

כתוב "לא תעשה אלהים אחרים על פני", והזה"ק מפרש, שצריך להיות אבנין למשקל בה. ושאל על זה, איך שוקלים את העבודה באבנים, שעל ידי זה ידע את מצבו בדרכי ה'...

המשך למאמר >>
טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה

חז"ל אמרו על מה שכתוב וזה לשונו, "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור" (עמוס ה'), משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה, (סנהדרין צ"ח ע"ב) עד כאן לשונו...

המשך למאמר >>
יז. מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא

הנה תגא פירושו כתר. וכתר הוא סוד מאציל ושורש. והקדושה היא מחוברת עם השורש. כלומר, שקדושה נקראת, שהיא בהשתוות הצורה עם השורש שלה.

המשך למאמר >>
יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה

הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל, לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך, מעל עיניו ולבו.

המשך למאמר >>
יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה

הנה הזה"ק אומר, שהקב"ה שונא את הגופים. אמר, שיש לפרש הכוונה, על הרצון לקבל, הנקרא גוף. והיות שהקב"ה ברא את עולמו לכבודו, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", לכן, זה הוא בסתירה למה שהגוף טוען, שהכל בשבילו, היינו רק לתועלת עצמו...

המשך למאמר >>
כ. ענין לשמה

דענין לשמה, בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם הוא יודע ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'"...

המשך למאמר >>
כא. בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה

בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה, שיש לו מצב רוח מרומם, ואז מרגיש את עצמו שאין לו שום תשוקה רק לרוחניות, טוב אז לעיין בסתרי תורה בכדי להשיג את פנימיותה. ואפילו שרואה, שאף על פי שמתיגע את עצמו להבין משהו, ומכל מקום אינו יודע שום דבר, מכל מקום כדאי לעיין בסתרי תורה...

המשך למאמר >>
כב. תורה לשמה

עיקר תורה לשמה נקרא, בזמן שלומדין בכדי לידע בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות של בירור האמת, ש"אית דין ואית דיין"...

המשך למאמר >>
כג. אוהבי ה' שנאו רע

בפסוק: "אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם". ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. וענין שנאה, מתבטא בזה שהוא שונא את הרע, הנקרא רצון לקבל...

המשך למאמר >>
כד. מיד רשעים יצילם

הנה כתיב, "אוהבי ה' שנאו רע וכו', ומיד רשעים יצילם", והקשה איזה קשר יש בין "שנאו רע" ל"מיד רשעים יצילם". ובכדי להבין זה צריכים להקדים את מאמר חז"ל, "לא אברי עלמא, אלא או לצדיקי גמירי או לרשעי גמירי", והקשה, בשביל רשעי גמירי כדאי לבראות, ובשביל צדיק שאינו גמירי לא כדאי? ...

המשך למאמר >>
כה. דברים היוצאים מהלב

ענין דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, אם כן מדוע אנו רואים אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו...

המשך למאמר >>
כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר

הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות, והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר כך הוא מכיר את רוממותו, שדוקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב, ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה...

המשך למאמר >>
כז. מהו רם ה' ושפל יראה

"רם ה' ושפל יראה". איך אפשר להיות השתוות עם ה' בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם ית' הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק, רם ה' ושפל, אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא יראה, היינו שזוכה למוחין דחכמה. ו"גבוה ממרחק ידע", אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק משום שחסר ההשתוות...

המשך למאמר >>
כח. לא אמות כי אחיה

בפסוק "לא אמות כי אחיה". האדם בכדי להגיע להאמת, צריך שיהיה בהרגשה שאם לא ישיג את האמת, הוא מרגיש את עצמו ל מת כי רוצה לחיות. זאת אומרת, שהפסוק "לא אמות כי אחיה", נאמר על מי שרוצה להשיג את האמת.

המשך למאמר >>
כט. כשבאים הרהורים לאדם

"ה' צלך". אם האדם מהרהר גם הבורא ית' מהרהר בו, וכשהבורא ית' מהרהר נקרא זה הר ה'. וזה סוד "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו, נקי כפים", שזה סוד "וידי משה כבדים", "ובר לבב" שזה סוד ליבא.

המשך למאמר >>
ל. עיקר לרצות רק להשפיע

עיקר שלא לרצות שום דבר, רק להשפיע מטעם גדלותו ית', היות שכל קבלות נפסלות. ולצאת מבחינת קבלה אי אפשר רק ללכת בקצה השני, היינו בבחינת השפעה...

המשך למאמר >>
לא. כל שרוח הבריות נוח הימנו

...ו"נוח הימנו", שהצדיק ממשיך השפע, הוא ממשיך עבור כל הדור. ורק שעדיין לא הלבישו את הרוח שלהם, עוד לא יכולים להשיג ולהרגיש את השפע, שהצדיק המשיך.

המשך למאמר >>
לב. גורל הוא סוד אתערותא דלעילא

גורל הוא סוד אתערותא דלעילא, שאין התחתון מסייע כלום. וזה סוד "הפיל פור" הגורל, שהמן היה מקטרג ואמר "ואת דתי המלך אינם עושים". שפירושו, שתחילת העבדות מתחיל אצל העובד בבחינת שלא לשמה, היינו לשם קבלה עצמית. ואם כן למה ניתנה התורה להם, שאח"כ זוכים לבחינת לשמה, ונותנים להם האורות והשגת העליונות.

המשך למאמר >>
לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן

כמו שכתוב "ונתן אהרן על שני השעירם גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (פרשת אחרי, ראשון). ואצל המן כתוב "והפיל פור הוא הגורל" (מגילת אסתר ח.) .

גורל הוא נוהג במקום שלא יכולים לברר בשכל, מטעם שאין הדעת מגעת שם...

המשך למאמר >>
לד. יתרון ארץ בכל הוא

ידוע כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, שכל דבר מראה על חבירו, שדוקא על ידי דבר והפוכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי....

המשך למאמר >>
לה. בענין החיות דקדושה

הכתוב אומר, "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש, זה הים, הכונה על הים דס"א, גדול ורחב ידים, היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב...

המשך למאמר >>
לו. מהו, ג' בחינות גופים באדם

האדם מורכב מג' בחינות גופים: א) גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה. ב) מקליפת נוגה. ג) ממישכא דחויא. ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים, שלא יפריעו להקדושה, ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי, העצה לזה הוא...

המשך למאמר >>
לז. מאמר לפורים

יש להבין כמה דיוקים בהמגלה: א) הנה כתוב, "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן", ויש להבין, מהו "אחר הדברים", היינו לאחר שמרדכי הציל את המלך, השכל מחייב, שהמלך היה צריך להגדיל את מרדכי, ומה כתוב, שגדל את המן...

המשך למאמר >>
לח. יראת ה' הוא אוצרו

אוצר נקרא הכלי ששם נותנים את הרכוש, למשל, תבואות נותנים במחסן, ודברים יקרי ערך נותנים במקום יותר שמור. זאת אומרת, שכל דבר המתקבל, נקרא בשם יחס לאור, והכלי מוכרח להיות שיוכל לקבל את הדברים, כמו שלומדים, אין אור בלי כלי, זה נוהג אפילו בגשמיות.

המשך למאמר >>
לט. ויתפרו עלה תאנה

ענין עלה הוא סוד צל שעושה על האור, היינו על השמש. ויש ב' צללים, א' צל הבא מצד הקדושה, והב' שבא מחמת חטא....

המשך למאמר >>
מ. אמונת רבו, מהו השיעור

ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל, ימין נקרא מלשון הֵימין, שעל הפסוק "והאמין בה'", אומר התרגום: והֵימין. בזמן שהרב אומר להתלמיד, ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין שלימות, ושמאל בלתי שלם, אלא שחסר שם תיקונים. אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות. ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת, הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.

המשך למאמר >>
מא. מהו קטנות וגדלות באמונה

הנה כתיב, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה. אבל לא לחשוב שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.

המשך למאמר >>
מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה

כדי להבין זה יש להבין עוד כמה דברים: א) ענין מלכויות זכרונות שופרות, ומהוה פירוש מה שאמרו חז"ל "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". ב) מה שאמרו חז"ל, רשעים לאלתר למיתה וצדיקים לאלתר לחיים. ג) מה שכתוב "בני גרשון לבניושמעי". ד) מה שכתוב בזה"ק, יוד, היא נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא. ה) מה שכתוב, מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון. ו) מהו שהשמחה מעידה על העבודה אם היא בשלימות. שכלאלו הדברים נוהגים בהכנה דחודש אלול.

המשך למאמר >>
מג. ענין אמת ואמונה

ענין אמת, הוא מה שהאדם מרגיש ורואה לעיניו. ובחינה זו נקראת שכר ועונש, היינו שאי אפשר להרויח שום דבר בלי יגיעה. וזה דומה לאדם שיושב בביתו ואינו רוצה לעשות שום דבר בשביל פרנסתו...

המשך למאמר >>
מד. מוחא ולבא

צריכים לראות אם האמונה הוא בסדר, היינו אם יש לו יראה ואהבה, כדכתיב "אם אב אני איה כבודי, ואם אדון אני איה מוראי". וזה נקרא בחינת מוחא.

המשך למאמר >>
מה. ב' בחינות בתורה ובעבודה

יש ב' בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה: א) הוא בחינת יראה. ב) הוא בחינת אהבה. תורה נקרא מצב של שלימות, היינו שלא מדברים מעבודת האדם, באיזה מצב שהוא נמצא, אלא מדברים מבחינת התורה כשלעצמה.

המשך למאמר >>
מו. שליטת ישראל על הקליפות

ענין שליטת ישראל על הקליפות, וכן להיפך שליטת הקליפות על ישראל. ומקודם צריך להבין מהו ענין ישראל, ומהו אומות העולם. ובכמה מקומות מבואר שישראל נקרא בחינת פנימיות, הנקרא כלים דפנים, שעמהם מסוגלים לעבוד בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואומות העולם נקרא בחינת חיצוניות וכלים דאחוריים, שכל יניקתם הוא מבחינת קבלה ולא השפעה.

המשך למאמר >>
מז. "במקום שאתה מוצא גדלותו"

"במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ", שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון".

המשך למאמר >>
מח. עיקר היסוד

עיקר היסוד הוא דרך הידוע לכל, וענין הזהירות והשמירה שיש בענין מוחא, הוא מסיבת שהוא נבנה על יסוד השאלה, ואם נזדמן לו השאלה הידוע צריך להיות מזוין ומחוסן לעמוד על המשמר ולענות על המקום את התשובה הידוע זאת אומרת, שכל הבנין נבנה על שאלות ותשובות, וזה הוא שהולך בדרך ה' וזוכה לבנות בנין השכינה, ובזמן שאין לו כבר מקום של שאלות ותשובות אזי הוא נקרא בחינת עומד.

המשך למאמר >>
מט. עיקר הוא מוחא וליבא

ועל בחינת מוחא צריך להיות הכנה, באותו עבודה המתיחס לבחינת אמונה. זאת אומרת, שאם הוא מתרשל בעבודת האמונה, הוא נופל למצב, שהוא רוצה רק בחינת ידיעה.

המשך למאמר >>
נ. שני מצבים

הנה להעולם יש שתי מצבים, במצב הא' העולם נקרא בשם יסורים, ובמצב הב' הוא נקרא בחינת שכינה הקדושה. כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים, אלא אח"כ הוא זוכה ורואה שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם, והעולם נקראת אז בשם שכינה הקדושה, שהוא המקבלת מהקב"ה. ואז נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה.

המשך למאמר >>
נא. אם פגע בך מנוול זה

"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו', ואם לא יזכיר לו יום המיתה", פירושו, שיזכיר לו שהעבודה צריך להיות במקום שהוא לא נמצא שם, שהוא לאחר עורו של אדם, שזה נקרא שהוא עובד מחוץ לגופו, שאין לו שום מחשבה על גופו של עצמו.

המשך למאמר >>
נב. אין עבירה מכבה מצווה

"אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב, אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.

המשך למאמר >>
נג. ענין הגבלה

ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו שבו הוא נמצא ולא לרצות גדלות, אלא בהמצב הנוכחי שבו הוא נמצא הוא רוצה להשאר לנצחיות, וזה נקרא דביקות תמידית. ולא חשוב את השיעור של גדלות שיש לו אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות נקרא זה שזכה לדביקות תמידי, מה שאם כן מי שמשתוקק ליותר גדלות נקרא זה מותרות.

המשך למאמר >>
נד. מטרת העבודה

זהו ידוע שעיקר העבדות הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אבל צריך לדעת מהו הפירוש של להשפיע היות שדבר זה מורגל בפי כל, וידוע שההרגל מפיג את הטעם. לכן צריכים לבאר היטב, מה ענינו של מלת להשפיע. והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל (אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים). כי לולי זה אין קשר בין הנותן להמקבל, שאין זה מן הנמנע שאחד יתן, והשני לא נותן שום דבר בחזרה שיהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם. אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום.

המשך למאמר >>
נה. המן מן התורה מנין

המן מן התורה מנין, "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (בראשית ג', י"א). ויש להבין מהו הקשר בין המן לעץ הדעת. אלא, עץ הדעת הוא בחינת גדלות הקבלה, שאינו בקדושה, וצריכים להכניסה לתוך הקדושה ע"י תיקונים. ובחינת המן הוא גם כן גדלות הקבלה, כמו שכתוב שהמן אמר למי יחפוץ המלך, מלכו של עולם, לעשות יקר יותר ממנו, שפירושו שהוא בחינת גדלות הקבלה, וזהו בחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".

המשך למאמר >>
נו. תורה נקרא יורה

תורה נקרא יורה מלשון "יָרֹה יִיַרה", שכוונתו שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה, באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו. היינו שמראים לו את האמת, שפירושו כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת, שבשיעור שיש לו האמונה על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות. כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך, כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה, וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא אמונה בתוך הדעת.

המשך למאמר >>
נז. יקריב אותו לרצונו

על פסוק "יקריב אותו לרצונו" דרשו חז"ל, "הכיצד. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וכן יש להבין מה שאנו מתפללים "יהי רצון", הלא יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, אם כן בשביל מה אנו צריכים להתפלל יהי רצון למעלה.

המשך למאמר >>
נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים

הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים, אם המעשים הם של קדושה אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת אם זה קדושה, הבירור הוא, ב"דעת" שבקדושה יש דעת, מה שאם כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה בכדי שיתגלה לו דעת התורה.

המשך למאמר >>
נט. ענין מטה ונחש

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך, ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו" (שמות ד').

המשך למאמר >>
ס. מצוה הבאה בעבירה

ענין "מצוה הבאה בעבירה", פירושו, באם האדם מקבל עליו את העבודה, בעמ"נ לקבל תמורה, אז מתחלק זה לשני דברים: א) קבלת העבודה, והוא נקרא מצוה, ב) הכוונה שהוא לקבל תמורה נקרא עבירה, מטעם שקבלה מעביר אותו מקדושה לס"א. וכיון שכל היסוד והסיבה, שנתן לו כח לעבודה היתה התמורה, לכן מצוה "הבאה", שפירושו, שהביאו אותו לעשות המצוה הוא העבירה. לכן נקרא זה מצוה הבאה, מי שמביא את המצוה הוא העבירה שהוא רק התמורה.

המשך למאמר >>
סא. וסביביו נשערה מאד

והענין הוא, שכל הגבולים שמדברים במציאות העולמות, הכל הוא בערך המקבלים. היינו ע"י שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך, מסכימים למעלה לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה.

המשך למאמר >>
סב. יורד ומסית עולה ומקטרג

"יורד ומסית עולה ומקטרג", האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד אם התורה והעבודה שלו, לא יורדים לעמקי התהום, כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה', היינו בשיעור התבטלות לה'. היינו, שאהבה עצמית אינו עולה אצלו בשם, אלא שהוא רוצה לבטל את עצמויותו לגמרי. כי מי שעובד בעל מנת לקבל, כפי שיעור עבודתו כך שיעור גדלות עצמותו של האדם, ונעשה אז בחינת יש ועצם ורשות בפני עצמו, וקשה לו אז להתבטל לה'. מה שאם כן כשהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, וכשגומר את עבודתו, היינו שתיקן את כל בחינת כלי קבלה לעצמו, ממה שיש לו מבחינת שורש נשמתו, אז אין לו כבר עוד מה לעשות בעולם. נמצא, שרק על נקודה זו צריך להיות כל רכוז מחשבה, על בחינת זו.

המשך למאמר >>
סג. לוו עלי ואני פורע

להבין מאמר חז"ל "לוו עלי ואני פורע". פירוש, הנה תכלית מעשה שמים וארץ הוא אור השבת, שאור הזה צריך לבוא לידי גלוי לתחתונים, והתכלית הזה מתגלה ע"י תו"מ ומעשים טובים. וגמר התיקון נקרא, כשהאור הזה יתגלה בשלימותו ע"י אתערותא דלתתא, היינו בהקדם תו"מ. מה שאם כן טרם גמר התיקון, יש גם כן בחינת שבת הנקרא "מעין עולם הבא", שהאור השבת מאיר בין בפרט ובין בכלל כולו. ואור השבת הזה בא בהקפה, היינו בלי הקדם יגיעה, אלא אח"כ יפרע את כל הקפות. היינו, שאח"כ יתן את כל היגיעה, מה שהיה צריך לתת מקודם שזכה להאור, הוא משלם אח"כ. וזה פירוש "לוו עלי", היינו תמשיכו את האור השבת בהקפה, "ואני פורע" מלשון "ופרע את ראש האשה". היינו, שהשם ית' יגלה את האור הזה רק שעם ישראל ילוו, היינו שימשיכו, אף על פי שעדיין אינם ראויים, מכל מקום בהקפה יכול להמשיך.

המשך למאמר >>
סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה

"מתוך שלא לשמה באים לשמה". ויכולין להגיד, אם משימין לב ביותר שבזמן השלא לשמה הוא הזמן יותר חשוב, מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשם ית'. מטעם שבלשמה, אז הוא אומר שהוא עשה את המעשה הטוב הזו, משום שהוא עובד ה' בתכלית, וכל מעשיו לשם שמים. נמצא שהוא הבעל מעשה. מה שאם כן בזמן שעוסק שלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה'. נמצא, שהוא לא יכול לבוא אליו ית' בטענה, שמגיע לו שכר. נמצא שהשם ית' לא נעשה אצלו מחויב.

המשך למאמר >>
סה. ענין נגלה וענין נסתר

כתוב "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי תורה הזאת". וצריך לשאול מה בא הכתוב להשמיענו, שהנסתרות לה'. ואין לומר, שענין נסתר פירוש בלתי מושג, וענין נגלה היינו בחינת המושג, הלא אנו רואים, שיש אנשים שיש להם ידיעה בחלק הנסתר, וכמו כן יש אנשים שאין להם ידיעה בחלק הנגלה. ואין לומר, שהכוונה שיש יותר אנשים שיש להם ידיעה בחלק הנגלה מבחלק הנסתר (אם כן נתת דבריך לשיעורין).

המשך למאמר >>
סו. עניין מתן תורה

עניין מתן תורה, שהיה במעמד הר סיני, אין הפירוש שאז נתנה התורה פעם אחת ואחר כך נפסקה הנתינה. אלא, אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין נצחי שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק הוא מצד העליון.

המשך למאמר >>
סז. סור מרע

ברית עינים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל, הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור.והראיה לזה הוא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים...

המשך למאמר >>
סח. קשר האדם אל הספירות

קודם החטא של אדם הראשון היה גופו מבינה דמלכות דמלכות דעשיה. והיה לו נר"ן מבריאה, ונר"ן מאצילות. ואחר שחטא נפל גופו לבחינת משכא דחויא, שהוא הקליפה דבחינה ד' המכונה עפרא דעולם הזה, ובתוכו מלובש גוף הפנימי מקליפת נוגה, שהוא חציו טוב וחציו רע. וכל המעשים טובים שהוא עושה, הוא רק עם גופו דנוגה. וע"י העסק בתורה ומצות, הוא מחזיר את גוף הזה שיהיה כולו טוב, והגוף של משכא דחויא מתפרד ממנו, ואז הוא זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו.

קשר נר"ן של האדם אל הספירות.

המשך למאמר >>
סט. מקודם יהיה תיקון העולם

אמר, שמקודם יהיה תיקון העולם, ואח"כ יהיה הגאולה השלימה שהוא סוד ביאת המשיח, שהוא סוד "והיו עיניך רואות את מוריך" וכו', "ומלאה הארץ דעה". שזה ענין מה שכתב, שמקודם יתוקן פנימית העולמות ואח"כ חיצוניות העולמות. אבל צריכים לדעת שחיצוניות העולמות שיתקנו, זהו מדרגה יותר גדולה מתיקון הפנימיות.

המשך למאמר >>
ע. ביד חזקה ובחימה שפוכה

להבין מה שכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". ויש להבין, הלא יש כלל אין כפיה ברוחניות, על דרך "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", וידוע הפירוש של המגיד מדובנא ז"ל. אם כן מהו הפירוש "ביד חזקה, ובחימה שפוכה אמלוך עליכם".

המשך למאמר >>
עא. במסתרים תבכה נפשי

במסתרים תבכה נפשי מפני גאוה, מפני גאותן של ישראל. ומקשה, והאיכא בכיה קמיה קוב"ה, והלא "עוז וחדוה במקומו". וצריך להבין ענין בכיה למעלה. שענין בכיה הוא במקום שאינו יכול לעזור לו בעצמו, אז בוכים שהשני יעזור לו. וענין "במסתרים" פירושו ההסתרות והסתירות שמתגלה בעולם.

המשך למאמר >>
עב. הבטחון הוא הלבוש להאור

הבטחון הוא הלבוש להאור הנקרא חיים. כי יש כלל, אין אור בלי כלי. נמצא, שהאור הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל בטחון. שפירושו, על כל דבר קשה הוא רואה שבידו לעשות, נמצא שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון מתגלה שם, כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו.

המשך למאמר >>
עג. לאחר הצמצום

לאחר הצמצום נעשה הט' ראשונות למקום קדושה, והמלכות, שעליה היה הצמצום, נעשה מקום להעולמות. ויש בה להבחין ב' בחינות: א) מקום חלל, שהוא מקום לקליפות, שמהותן הוא הרצוניות אך לקבל לעצמן. ב) מקום פנוי, היינו שנעשה מקום פנוי להכניס שם מה שבוחרים, קדושה, או חס ושלום להיפוך. ולולי שהיה הצמצום, היה כל המציאות בבחינת אור פשוט, ורק לאחר שנעשה הצמצום נעשה מקום לבחירה להרע או להטיב.

המשך למאמר >>
עד. ענין עולם שנה נפש

זה ידוע, שאין שום מציאות בלי שיהיה מי שירגיש את המציאות. לכן, כשאנו אומרים נפש דאצילות, פירושו שמרגישים בחינת השגה במידת מה בהשפע העליונה, ששיעור הזה אנו מכנים בשם נפש. ו עולם, פירושו, הכלל שבאותה השגה. דהיינו, שכל הנפשות יש להן אותה הצורה, שכל מי שמשיג אותה מדריגה, הוא משיג את השם הזה הנקרא נפש. כלומר, שלאו דוקא שאיש אחד הוא משיג את השם הזה ובאותה הצורה, אלא שכל מי שבא לאותה מדרגה, בטח שהוא לפי הכנה של קדושה וטהרה, מתראה השפע אליו באותה צורה המכונה נפש. ודבר זה יכולים להבין ממשל גשמי הנוהג בעולם הזה. למשל, כשאדם אחד אומר, שאני הולך עכשיו לירושלים, אז כשאומר שם העיר, כולם יודעים ומכירים את העיר הזה. שאין ספק לאף אחד מהם, מאיזה מקום הוא מדבר, כי מי שהיה בעיר הזו, כבר יודע במה המדובר.

המשך למאמר >>
עה. יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה

יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה. עולם הבא נקרא בחינת אמונה, ועולם הזה נקרא בחינת השגה. ובעולם הבא כתוב, "ישבעו ויתענגו", היינו שאין קל להשביעה, והוא מטעם כי כל מה שמקבלים על ידי אמונה, אין לו שום גבול. מה שאין כן מה שמקבלים ע"י השגה, כבר יש לו גבול. משום שכל מה שבא בכלים דתחתון, התחתון מגביל את הדבר. לכן, לבחינת עולם הזה יש גבול.

המשך למאמר >>
עו. על כל קרבנך תקריב מלח

"על כל קרבנך תקריב מלח", שפירושו ברית מלח, שענין ברית הוא כנגד השכל. כי מדרך העולם הוא, כי כששני אנשים עושים טובות אחד להשני, בטח בזמן שאהבה פועלת בין שניהם לא צריכים אז לכריתת ברית. אבל יחד אנו רואים, שדוקא בזמן שהאהבה פועלת, אז מדרך העולם הוא לעשות כריתת ברית. אז הוא אמר, שהכריתת ברית שעושים הוא על לאחר זמן. פירוש הדבר, שעושים עכשיו הסכם, באם שיבוא אח"כ מצב שכל אחד מהם יחשוב, שאין לבו של כל אחד שלם לחבירו, ואם יש להם הסכם, אז ההסכם הזה מחייב אותם לזכור את הכריתת ברית שעשו ביניהם, בכדי להמשיך גם במצב הזה את האהבה הישנה.

המשך למאמר >>
עז. נשמת אדם תלמדנו

"נשמת אדם תלמדנו", ידוע שכל התורה נלמד בעיקר לצרכי הנשמה, היינו לאותם שכבר זכו לבחינת נשמה, ומכל מקום הם צריכים להשתוקק ולחפש לדברי תורה של משיגים אחרים, בכדי שילמדו מהם דרכים חדשים, מה שהקודמים המציאו מחידושי תורותיהם. ועל ידי זה יהיה בנקל, שגם הם יוכלו ללכת בהמדרגות עליונות, היינו שהם ילכו מדרגה לדרגה על ידם. אבל יש בחינת תורה שאסור לגלות, מטעם שכל נשמה ונשמה, צריכה בעצמה לעשות את הבירור ולא שמי שהוא יברר בשבילו. לכן מטרם שהם בעצמם עשו את הבירור, אסור לגלות להם את הדברי תורה.

המשך למאמר >>
עח. אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא

אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא. לכן כשהאדם לומד תורה, הוא צריך ללמוד לשמה, שפירושו שלומד על הכוונה שהתורה ילמוד את האדם, היינו כשם התורה שפירושו מורה.

המשך למאמר >>
עט. אצילות ובי"ע

אצילות: הוא בחינת מחזה ולמעלה שהוא רק כלים דהשפעה. בי"ע: הוא סוד קבלה בעמ"נלהשפיע.

עליית ה' תתתא למקום בינה. כיון שהאדם מוטבע ברצון לקבל עמ"נ לקבל, לכן אין האדםמסוגל לעשות איזה דבר, בלי שיהיה שם קבלה לעצמו.

המשך למאמר >>
פ. ענין אחור באחור

פנים ואחור: פירושו קבלת השפע, או השפעת השפע, נקרא בחינת פנים. ובחינת שלילה נקרא בחינת אחוריים, היינו שאינו מקבל, או שאינו משפיע. לכן כשהאדם מתחיל בעבודה, נמצא שהוא בבחינת אחור באחור, מטעם כיון שיש לו עוד הכלים של הרצון לקבל, ואם הוא ימשיך שפע לתוך כלים הללו, אזי הוא יכול לפגום בהאור. מטעם שהוא בחינת ערך הפכי, משום שהאורות באים מהשורש, והשורש הוא רק משפיע. לכן, התחתונים משתמשים בכלים דאמא, הנקרא בחינת אחוריים, היינו שאינם רוצים לקבל מטעם שלא יפגמו. וגם המאציל אינו משפיע להם מטעם הנ"ל, שהאורות שומרים על עצמם שהתחתונים לא יפגמו בם, לכן נקרא זה אחור באחור.

המשך למאמר >>
פא. ענין העלאת מ"ן

ידוע שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע, ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן, לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים, בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות...

המשך למאמר >>
פב. כל העולמות

כל העולמות אשר אנו מבחינים בהם מדרגות רבות וכסויים רבים, הכל הוא בערך הנשמות, אשר המה הם המקבלים מהעולמות. לפי זה נבין לנו הכלל, "כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם". כי שם יורה השגה, זאת אומרת, כל השמות והספירות והמספרים, הכל הוא בערך המקבלים. לכן יש לנו ג' הבחנות: א) עצמות ית', שמזה אין אנו מדברים כלל, כי המקום שאנו מתחילים לדבר הוא ממחשבת הבריאה, ששם אנו נכללים בכח, בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה". ב) מחשבת הבריאה, וזה אנו מכנים בשם אין סוף ברוך הוא, שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, והקשר הזה מובן לנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להטיב, אין לנו שום דיבור, לכן שייך שום תפיסה והשגה.

המשך למאמר >>
פג. ענין ו' ימינית, ו' שמאלית

יש בחינת "זה", ויש בחינת "זאת". משה רבינו עליו השלום נקרא בחינת "זה", שהוא סוד שושבינא דמלכא, ושאר הנביאים הם בחינת "זאת", או בחינת כ"ה שזה סוד "יד-כה", ו' שמאלית, ויש בחינת ו' ימנית, וזה סוד "זיינין דכנישין", דכניש ב' ווין והוא סוד וחד דכליל לן, שזה סוד י"ג שהיא נבחן למדרגה שלימה.

המשך למאמר >>
פד. מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים

כתוב, "ויאמר לו איכה וכו', ויאמר את קלך שמעתי וכו' ואירא כי ערום אנכי, ואחבא, וכו', ויאמר וכו', פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וכו', ויגרש את האדם".

המשך למאמר >>
פה. מהו, פרי עץ הדר, בעבודה

כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל" (אמור, שישי). ויש לפרש פרי עץ הדר, עץ הוא בחינת צדיק, הנקרא עץ השדה. פרי, הם התולדות של העץ, היינו תולדותיהם של צדיקים שהם המעשים טובים, שצריכים להיות בחינת הדר-באילנו, משנה לשנה, היינו שנה שלמה, שהם ששה חדשים בשמן המור, וששה חדשים בבשמים, ודי למבין. מה שאם כן הרשעים, הם "כמוץ אשר תדפנו הרוח". וכפות תמרים, היינו ב' כפות, שהוא סוד ב' ההי"ן, ה' ראשונה וה' אחרונה, שעל ידי זה זוכים ל"כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת". שענין כפות פירושו כפיה, שהאדם מקבל מלכות שמים על דרך הכפיה, כלומר אפילו שהדעת אינו מסכים, והוא הולך למעלה מהדעת, וזה נקרא זווגין על דרך הכפיה.

המשך למאמר >>
פו. ויבן ערי מסכנות

הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א'). ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים, ו-ערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות. וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין...

המשך למאמר >>
פז. שבת שקלים

בשבת שקלים בעת שנכנס לקידוש שעשה שמואל בלוזינסקי, בזמן שנעשה לסבא, אמר, מנהג היה אצל אדמורים בפולניא, שכל העשירים היו באים לרבם בשבת שקלים כדי לקבל שקלים מרבם. ואמר, הרמז לזה הוא, משום שאי אפשר להיות מחית עמלק בלי שקלים. מטעם כי מטרם שמקבלים שקלים אין עדיין קליפת עמלק. אלא, בזמן שלוקחים שקלים, אז באה הקליפה הגדולה שנקראת עמלק, ואז מתחיל העבודה של מחית עמלק, משה שאם כן מטרם זה אין לו מה למחוק.

המשך למאמר >>
פח. כל העבודה הוא רק במקום שיש ב' דרכים

כל העבודה הוא רק במקום שיש ב' דרכים, כמו שכתוב "וחי בהם" ולא שימות בהם, וענין יהרג ואל יעבור אינו נוהג אלא בג' מצות לבד, שהם עבודה זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות. ויחד עם זה אנו מוצאים שחסידים הראשונים היו מוסרין נפשייהו על עשה.

המשך למאמר >>
פט. בכדי להבין את דברי הזה"ק

בכדי להבין את דברי הזה"ק צריכים להבין מקודם מה שזה"ק רוצה לומר, ובכדי להבין מה שזה"ק רוצה לומר, זה תלוי במדת התמסרות לתורה ומצות, שתו"מ יביא לו בחינת נקיות. היינו שיהיה נקי מאהבה עצמית. ולצורך זה הוא עוסק בתו"מ, ובשיעור זה אפשר להבין את האמיתות מה שהזה"ק רוצה לומר, אחרת יש קליפות המסתירות וסותמות את האמיתיות שנמצא בדברי הזה"ק.

המשך למאמר >>
צ. בזהר בראשית

בזוהר בראשית דף קס"ה, בסתרי תורה מתניתין, תוקפי דהורמני, זקופין מלעילא, ושננא דחרבא דמלהטא ממנא על כל חילון ומשרין, וכו' בסטרין סגיאין מתפרשן גוונין אחרנין לכמה דרגין.

המשך למאמר >>
צא. ענין בני תמורה

בזה"ק אומר טעם על ראובן שנולד מלאה, והוא חשב בעת מעשה על רחל. והדין הוא אם הוא חשב באחרת, אז הולד נקרא בן תמורה. ותירץ הזה"ק, היות שהוא חשב על רחל, והוא היה חושב שבאמת למעשה הוא רחל, ובני תמורה נקרא שמחשבתו היה על רחל, ועל המעשה ידע שהוא לאה. מה שאין כן כאן שמחשבתו היה על רחל, ועל המעשה גם כן חשב שבאמת הוא רחל.

המשך למאמר >>
צב. ביאור לבחינת מזלא

מזל נקרא דבר שהוא למעלה מהשכל, דהיינו אף על פי שמצד השכל היה צריך להיות כך וכך, אלא מצד המזל גרם שהצליח במעשה ידיו. כי שכל נקרא סיבה ומסובב. שפירוש, שהסיבה הזה גרם שיצא תוצאה כך כמו שהוא. אבל למעלה מהשכל, היינו שהסיבה ראשונה לא היה קודם ונמשך להתוצאה, נקרא זה למעלה מהשכל, וזה אנו מכנים שהמזל גרם לו את התוצאה.

המשך למאמר >>
צג. ענין סנפיר וקשקשת

להבין מה שאמר חז"ל, כל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר, וכל שיש לו סנפיר אינו ידוע אם יש לו קשקשת.

המשך למאמר >>
צד. ושמרתם את נפשותיכם

בפסוק "ושמרתם את נפשותיכם", עיקר השמירה הוא על נפש הרוחני, מה שאם כן על נפש הגשמי, האדם שומר אותו אפילו בלי צווי מן התורה. כי זה כלל, כי עיקר היכר מצוה, שפירושו שיהיה ניכר שהוא עושה את הדבר מטעם מצוה, הוא, שאם לא היה מצוה לא היה עושה דבר זה. אלא מה שהוא כן עושה דבר זה, הוא מטעם מצוה.

המשך למאמר >>
צה. ענין הסרת הערלה

מלכות מבחינתה עצמה נקראת חכמה תתאה, ומבחינת שהיא קשורה ביסוד היא נקראת בחינת אמונה. ועל היסוד יש בחינת ערלה, שמתפקידה להפריד המלכות מהיסוד, ולא נותן לה להתקשר עם היסוד. וכוחו של הערלה הוא בזה שמצייר שבחינת אמונה היא בחינת עפר, שזה ענין שכינתא בעפרא...

המשך למאמר >>
צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה

גורן הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה", שהוא מרגיש שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה. יקב, היא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת ונסתרה, ונטמאה, שיקב הוא בחינת נקב. ויש ב' מיני סוכות: א) דענני הכבוד, ב) דפסולת גורן ויקב. הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט. ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא. ומ"ן דאמא, היא בחינת אתערותא דלעילא שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה.

המשך למאמר >>
צז. ענין פסולת גורן ויקב

גורן פירושו מיעוט מעשים טובים, שהאדם מרגיש בחינת גרונות (גרעונות) עם השם ית', לכן הוא ממעט במעשים טובים, ואחר כך הוא בא לבחינת יקב, שהוא ענין "ונוקב שם ה'". סוכות הוא בחינת שמחה, שהוא בחינת גבורות המשמחות, שהוא סוד תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות. ואז אפילו גורן ויקב נכנסים לקדושה, וזה סוד שעיקר בחינת סוכות הוא יצחק, אלא שכולם נכללים בו (ופסח הוא בחינת אהבה שהוא ימין) וזה סוד ש"אברהם הוליד את יצחק".

המשך למאמר >>
צח. רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם

רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם. לכן, הרצון לקבל בהצורה שהוא נמצא שהוא עמ"נ לקבל, נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו ויקבל צורה בעמ"נ להשפיע.

המשך למאמר >>
צט. רשע או צדיק לא קאמר

דדריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא קאמר (נידה ט"ז ע"ב).

המשך למאמר >>
ק. תורה שבכתב ותורה שבעל פה

תורה שבכתב הוא בחינת אתערותא דלעילא, ותורה שבעל פה הוא אתערותא דלתתא. ושניהם יחד נקרא בחינת "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי".

המשך למאמר >>
קא. ביאור להזמר "למנצח על שושנים"

"למנצח", מי שכבר ניצח על שושנים, היינו השכינה הקדושה, שענינה הוא התהפכות מאבל ליום טוב וששון. וכיון שיש בה הרבה מצבים עליות וירידות, הירידות נקראים "שושנים", מלשון "הכהה את שניו". שאין לענות על שאלות רשע, אלא הכהה את שיניו. מהרבה הכאות, זאת אומרת מהרבה הכהה שיניו, באים לידי שושנים. לכן יש בה הרבה בחינות ששון, לכן נקראת בלשון רבים - שושנים.

המשך למאמר >>
קב. ולקחתם לכם פרי עץ הדר

בפסוק "ולקחתם לכם פרי עץ הדר", היינו בחינת צדיק שנקרא "עץ עושה פרי", שזהו כל ההבדל בין קדושה לס"א, שאל אחר אסתרס ולא עביד פירי. מה שאם כן צדיק נקרא הדר, משום שהוא עושה פרי, שהוא דר באילנו משנה לשנה. לכן כתוב אצל יוסף, "הוא המשביר לכל עמי הארצות", שהוא שובר אותם ע"י הפירות שהיו לו, ולהם לא היה פירות. בזה, כל אחד הרגיש את מצבו, אם הוא מסטרא דטוב או להיפוך. וזה פירוש "ויכלכל יוסף לחם לפי הטף", טף נקרא בחינת ג"ר, בסוד "והיו לטוטפות בין עיניך", שהוא בחינת תפילין של ראש. ומשום זה נקרא יוסף בן זקונים, בר-חכים. וזה סוד "למחיה שלחני", שהוא ענין מוח-חיה שהוא בחינת ג"ר. וזה סוד מה שכתוב, "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (שיטלו בניו שני חלקים, ו"שכם" לשון חלק, כן פירש רש"י), היינו על ידי הבנים שלו, שבנים נקרא פירות, וזה נתן ליוסף. וזה ענין שכתוב אצל שאול "משכמו ולמעלה גבוה מכל העם", וזה סוד "ושמלה קצין תהיה לנו". וזה סוד "טף, למה הם באין, ליתן שכר למביאיהם", ששאל, החכמה למה הם צריכים, הלא אין המדרש עיקר אלא המעשה, ומשיב ליתן שכר למביאהם, שהחכמה מביא לידי מעשה.

המשך למאמר >>
קג. ידבנו לבו

בפסוק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", זה סוד "חומר תרומה מקודש". זאת אומרת, ע"י מה האדם מגיע לבחינת תרומה, הוא ע"י הקודש. פירוש, שאם האדם מקדש את עצמו במותר לך, על ידי זה הוא בא לבחינת תרומה, שהוא בחינת שכינה הקדושה הנקראת "תרומתי". וזה פירוש, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כל-לבו היינו שאם נדב כל לבו, אזי הוא זוכה לתרומתי, היינו להתדבק בהשכינה הקדושה.

המשך למאמר >>
קד. והמחבל הוי יתיב

בזוהר 'נח'. טופנא הוי, ומחבל הוי יתיב בגויה, ושאל, הלא טופנא, שפירושו מבול מים, זה עצמו הוא מחבל וממית, ומאי פירושו, שבתוכו, היינו שבתוך המבול, היה יושב מחבל. וב', ומהו הפרש בין מבול להמחבל.

המשך למאמר >>
קה. ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ

"ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ". ממזר, היינו אל-זר, אך-זר, פירושו ממזרות, שעל ידי זה שהאדם עובר על הלאו ד"לא תפנו אל האלילים", אזי הם מולידים לו את הממזר. דפנית להאלילים, היינו שמזדווג את עצמו עם הס"א שהוא ערוה, וזה נקרא "הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר". ודעת בעל הבית הפוכה מדעת התורה, לכן יש חילוק בין עם הארץ לתלמיד חכם. ובזה יש הבדל גדול אם האדם הוליד את הממזר, שתלמיד חכם טוען, שגם זה הוא מצד השם ית', שהצורה המתראה לעיניו היינו בחינת ממזר, הוא אומר שהשם ית' סובב לו את הסיבה ההוא. מה שאם כן הרשע אומר, שזהו רק מחשבה זרה, שבא לו מחמת חטא, ולא צריך יותר רק לתקן את חטאיו. מה שאין כן התלמיד חכם, יש בכוחו להאמין שגם זה, היינו צורתו כמו שהוא, הוא מוכרח לראות את אמיתיותו, ויחד עם זה לקבל עליו עול מלכות שמים עד מסירות נפש. פירוש, שגם על בחינת מטה בחשיבות, שאין בחינת מטה והסתר יותר מזה, מכל מקום בזמן כזה צריך ליחס להקב"ה. היינו שהקב"ה סובב לו תמונה כזו, הנקרא מחשבות זרות על ההשגחה, והוא על בחינה קטנה כזו לעבוד למעלה מהדעת, כאילו היה לו דעת גדול בקדושה.

המשך למאמר >>
קו. מהו הרמז של י"ב חלות בשבת

בזמירות דשבת כתוב, יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי (יגלה לנו הטעם של י"ב חלות) דאינון אות בשמיה, כפילא וקלישא (שהוא אות בשמו, כפל וקלוש).

המשך למאמר >>
קז. ענין ב' המלאכים

ענין ב' המלאכים שמלוין את האדם בערב שבת, מלאך טוב, ומלאך רע. מלאך טוב נקרא ימין, שעל ידו הוא מתקרב לעבדות ה', וזה נקרא ימין מקרבת. ומלאך רע, הוא בחינת שמאל מרחקת, היינו שמביא לו מחשבות זרות בין במוחא ובין בליבא. וכשאדם מתגבר על הרע, ומקרב את עצמו לה', זאת אומרת שכל פעם הוא הולך ומתגבר על הרע ומתדבק את עצמו לה', נמצא שע"י שניהם התקרב לדביקות ה'. שפירושו, ששניהם עשו תפקיד אחד, היינו שגרמו שיבוא לדביקות ה', אז אומר האדם "בואכם לשלום".

המשך למאמר >>
קח. אם תעזבני יום, יומים אעזבך

כל אדם מרוחק מה' עם בחינת הקבלה שיש בו, אבל סתם הוא מרוחק מטעם הרצון לקבל שבו, אבל היות שהאדם אינו משתוקק לרוחניות אלא לתאוות עולם הזה, נמצא שמרוחק מה' יום אחד. היינו מרחק של יום, שהוא רק עם בחינת אחת הוא מרוחק ממנו ית', במה שהוא מושקע ברצון לקבל דתאוות עולם הזה.

המשך למאמר >>
קט. ב' מיני בשר

ובדרך כלל אנו מבחינים ב' מיני בשר, בשר בהמה ובשר של דגים, ובשניהם יש סימנים של טומאה. והתורה נתנה לנו סימנים בכדי לידע איך להתרחק מהם, ולא ליפול לרשות הטומאה שבהם.

המשך למאמר >>
קי. שדה אשר ברכו ה

"שדה אשר ברכו ה'". השכינה הקדושה נקרא שדה, ולפעמים נעשה מן שדה שקר. שה- ו' שבתוך ה' הוא סוד הנשמה, שה- ד' הוא סוד השכינה הקדושה, ובזמן שהנשמה מלובשת בה נקרא ה'. ובזמן שהאדם רוצה להוסיף על האמונה, אז הוא ממשיך ה- ו' למטה ונעשה ק', אז מה- ד' נעשה ר' שמבחינת דלה ועניה, שרוצה להוסיף, אזי נהפך לריש בסוד "במלכותו נולד רש", שמן דל נעשה רש. היינו ע"י שהכניס עין רע לעצמו, הן במוחא והן בליבא, שהוא סוד "יכרסמנה חזיר מיער", שהעין תלויה משום שהוא חוזר להיתרה, שס"א עתיד להיות מלאך קדוש.

המשך למאמר >>
קיא. הבל, קול ודיבור

יש בחינת הבל קול ודיבור, ויש בחינת קרח, ויש בחינת נורא. "הבל" נקרא אור חוזר היוצא מהמסך שהוא בחינת כח הגבלה, וכל זמן שלא נתקבל לשיעור לבחינת "שלא ישוב לכסלה עוד", נקרא הבל. וכשנתמלא לשיעור שלם, אז נקרא הגבלה זו, שהוא המסך עם האור חוזר בשם "קול". שהקול הוא בחינת אזהרה, שאומר לו שלא לעבור על חוקי התורה, ואם יעבור, תיכף כשעובר הוא פסיק טעמי. לכן, כשהוא יודע בבירור, שאם יעבור אז הוא בא לידי הפסק, לכן הוא שומר את ההגבלה, ואז הוא בא לידי "דיבור" שהוא סוד מלכות, שאז יכול להיות זווג קוב"ה ושכינתיה, ואז גם הארת חכמה נמשכת למטה.

המשך למאמר >>
קיב. שלשת המלאכים

ולהבין את הנ"ל נקדים את הענין, שידוע לנו שבכל דבר אנו מבחינים עולם שנה נפש, לכן גם בענין מילה, שהוא סוד כריתת ברית המעור, נוהג גם שם ענין עולם שנה נפש. (יש ד' בריתות עינים ולשון ולב ומעור, ומעור כולל כולם) והמעור שהוא בחינת ערלה, הוא הבחינה ד' שצריכים להסירה למקומה, היינו לבחינת עפר, שהוא בחינת מלכות במקומה...

המשך למאמר >>
קיג. תפילת שמונה עשרה

בתפילת שמונה עשרה, "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים, כי אתה שומע תפילת כל פה, היינו אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב ,כל-פה", אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר, עמך ישראל ברחמים, משמע שדוקא תפילה שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.

המשך למאמר >>
קיד. ענין תפילה

יש להבין, איך שייך ענין תפילה שהוא בחינת רחמים, הלא יש כלל "מצאתי ולא יגעתי אל תאמין". והעצה, שהאדם צריך להבטיח להשם ית', שיתן לו את היגיעה לאחר מכן.

המשך למאמר >>
קטו. ענין דומם, צומח, חי, מדבר

דומם: הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו, אלא רשות של בעל הבית עליו, והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית. לכן, היות שהשם ית' ברא את הבריאה לכבודו, כמו שכתוב, "כל הנקרא בשמי וכו' לכבודי בראתיו", היינו שהשם ית' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בהנבראים. היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו.

המשך למאמר >>
קטז. למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה

מצות אין צריכות כוונה - ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא. פירוש, דלמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה, הוא סובר, ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. דענין כוונה, היינו השכל והטעם שבמצוה, והוא באמת השכר של המצוה שאם האדם טועם טעם המצוה, וגם מבין השכל שבהדבר אז לא צריכים לשכר יותר גדולה מזו. לפי זה יוצא, אם אין מצות צריכות כוונה, ממילא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הלא אין לו שום טעם ושכל בהמצוה.

המשך למאמר >>
קיז. יגעת ולא מצאת אל תאמין

התצרוכת להיגיעה הוא דבר הכרחי, מאחר שהשם ית' נותן מתנה להאדם הוא רוצה שירגיש בטוב המתנה, אחרת הוא יהיה בחינת שוטה, כמו שאמרו חז"ל "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנין לו". מאחר שאינו מחשיב את חשיבות שבהדבר, לכן אינו שם לב שישמור את המתנה. וזה כלל, שאין האדם מרגיש שום חשיבות באיזה דבר, אם לא היה לו צורך להדבר, וכפי ערך הצורך והיסורים אם אינו משיגו, כן ממש באותו השיעור הוא מרגיש טעם תענוג ושמחה במילוי החסרון. כדוגמת למי שנותנין כל מיני משקין טובים, ואם אינו צמא אין לו שום טעם, כמו שכתוב "כמים קרים על נפש עיפה". ולכן, כשמסדרים סעודות בכדי להנאות ולשמח להקהל, אזי המנהג כמו שמכינים בשר ודגים וכל מיני דברים טובים, אזי נזהרים לערוך על השלחן גם כן דברים חריפים ומרים, דהיינו חרדל ופלפלים חריפים ודברים חמוצים ודברים מלוחים, וזהו הכל בכדי לעורר את היסורים של רעבון. כי כשהלב טועם טעם מר וחריף, אזי נתעורר רעבון וחסרון, שהאדם זקוק למלאות את חסרונו עם הסעודה של דברים טובים. ואל יעלה על לבו של מישהו לשאול, למה לי את הדברים המעוררים יסורים של רעבון, הלא על בעל הבית להכין רק מילוי להחסרון, דהיינו הסעודה, ולא להכין דברים שמעוררים להמילוי חסרון. והתשובה מובן לכל, משום שאם בעל הבית רוצה שהאנשים יהנו מהסעודה, אזי כפי שיעור שיהיה להם החסרון להסעודה, כן ממש באותו שיעור הם יהנו מהסעודה. נמצא, שאם הוא ירבה דברים טובים זה עוד לא יועיל שיהנו מהסעודה, מטעם הנ"ל, כי אין מלוי בלי חסרון.

המשך למאמר >>
קיח. להבין ענין ברכים אשר כרעו לבעל

הנה יש בחינת אשה, ויש בחינת בעל. אשה נקרא, דלית לה אלא מה שיהיב לה בעלה, ובעל נקרא שהוא עצמו ממשיך לתוך בחינתו כל טוב. הנה ברכים נקרא בחינת הכנעה, כמו שכתוב "וכל ברך לך תכרע".

המשך למאמר >>
קיט. ההוא תלמיד דלמד בחשאי

"ההוא תלמיד דלמד בחשאי, בטש ביה ברוריה ואמרה "ערוכה בכל", אם ערוכה ברמ"ח, מתקיים".

המשך למאמר >>
קכ. טעם על מנהג שלא אוכלין אגוזים בראש השנה

טעם על מנהג שלא אוכלין אגוזים בראש השנה, משום שאגוז גמטריא חטא "חט" .והקשה, הלא אגוז גמטריא טוב.

המשך למאמר >>
קכא. היתה כאניות סוחר

בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף ש"כולה שלי", היינו שכל הרצוניות יהיה מוקדש כולה לה', אזי הס"א מתעורר כנגדו וטוענת גם כן "כולה שלי", ואז יש מסחר. מסחר נקרא, שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות, היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף מסתכל למי כדאי לשמוע- להמקבל, או לכח המשפיע, ששניהם טוענים בבירור, כולה שלי. וכיון שהאדם רואה את שופלותו, שגם יש בו נצוצין שלא מסכימים לשמור את התורה והמצות, אפילו כקוצו של יוד, אלא כל הגוף טוען כולה שלי. אזי "ממרחק תביא לחמה", היינו מהרחקות, שהאדם רואה איך שהוא כל כך מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה' שיקרבהו, "תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה. אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות, כי "ה' עשה שיראו מלפניו", היינו שכל ההרחקות שהוא מרגיש, ה' הביאו לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים.

המשך למאמר >>
קכג. ענין גיטו וידו באין כאחד

ענין ה' תתתא בעינים, היינו שנעשה בחינת מסך וכסוי על העינים. שהעינים הוא סוד ראיה והשגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת, ענין נסיון, היינו שאין לו צד הכרעה לא לכאן ולא לכאן, שאין הוא יכול לברר את רצון ה' ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע אם עבודה זו של מסירות נפש הוא במקומו, או להיפוך, שעם עבודה קשה זו יהיה בניגוד לדעת רבו ולדעת ה'.

המשך למאמר >>
קכד. שבת בראשית - ודשיתא אלפי שני

יש ב' בחינות שבתות, א' דבראשית, ב' דשיתא אלפי שני. וההבדל ביניהם הוא זה- ידוע שיש בחינת שביתה ובחינת נפישה, שביתה נקרא במקום שאין כבר מה להוסיף, מה שאם כן נפישה שהוא מלשון עמד לפוש, זאת אומרת שהוא באמצע עבודה, ואין לו כח להמשיך בעבודתו, אז הוא עומד לפוש בכדי לקבל חיות וכוח מחדש, ואח"כ ממשיך בעבודתו.

המשך למאמר >>
קכה. המענג את השבת

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר, "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו, "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק, שכתוב "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות", אלא כיעקב, שכתוב בו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (שבת, קיח).

המשך למאמר >>
קכו. חכם בא לעיר

"חכם בא לעיר". חכם נקרא הקב"ה. בא לעיר, שבשבועות מתגלה עצמו להעולם.

המשך למאמר >>
קכז. קודם יצירת הולד

קודם יצירת הולד מכריזים על הטיפה, תהיה טיפש תהיה חכם וכו', אבל צדיק ורשע לא קאמר.

המשך למאמר >>
קכח. מהאי גלגלתא נטיף טלא לז"א

מהאי גלגלתא נטיף טלא לז"א, ענין שערא וחוורתא שתחת כל שערא יש גומא מתחתיו, והוא ענין "אך בשערה ישופנו", וזה סוד "ויען ה' אל איוב מן הסערה", וזה פירוש "זה יתנו, כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש", וזה סוד "בקע לגלגלת לכפר על נפשותיכם".

המשך למאמר >>
קכט. בחינת שכינתא בעפרא

"חביבין עליך יסורים, אזי אמר, לא הן ולא שכרן וכו', על האי שופרא דבלא בעפרא". דהנה עיקר היסורים הן במקום שלמעלה מהדעת, ושיעור היסורים תלוי בשיעור שהוא בסתירה להדעת, וזה נקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ומעבודה זו יש נחת רוח להשם ית'. נמצא, שהשכר הוא שעל ידי עבודה זו נצמח נחת רוח ליוצרו.

המשך למאמר >>
קל. טבריא דרז"ל, טובה ראיתך

טבריא דרז"ל, טובה ראיתך. "ראיה" היא סוד חכמה. "טובה", ששם מסוגל לזכות לבחינת חכמה. ורבי שמעון בר יוחאי היה מטהר את שוקי טבריא, שענין טומאה של מתים, היינו של הרצון לקבל, שהוא בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". וכל הטומאות המשייכות רק לבחינת חכמה, לכן בטבריא ששם היא סגולת החכמה, היה צריך לטהר את השוק.

המשך למאמר >>
קלא. הבא לטהר

"הבא לטהר מסייעין אותו", היינו שתמיד צריך האדם להיות בחינת "הבא", ואז ממה נפשך, אם הוא מרגיש שטהר, הרי אינו צריך כבר לסייעו, כיוון שטהר והלך. ואם הוא מרגיש שהוא בבחינת בא והולך, אז מסייעין אותו בודאי, כי אין מניעה בפני הרצון, כיון שהוא מבקש את האמת.

המשך למאמר >>
קלב. בזיעת אפיך תאכל לחם

"בזיעת אפיך תאכל לחם". לחם היינו התורה שהוא סוד "לכו לחמו בלחמי", שלימוד התורה צריך להיות באימה, ברתת, ובזיעה, שעל ידי זה נמתק החטא דעץ הדעת.

המשך למאמר >>
קלג. אורות דשבת

אורות דשבת מגיעות לבחינת גוף, לכן בשבת אומרים "לדוד ברכי נפשי וכל קרבי", היינו לבחינת גוף . מה שאם כן בראש חדש הוא בחינת נשמה, המגיע רק לבחינת נשמה ולא לגוף, לכן אומרים "ברכי נפשי" לבד ולא "וכל קרבי", משום שאינו מגיעות לגוף (עיין זוהר א' צז).

המשך למאמר >>
קלד. יין המשכר

אי אפשר לזכות לבחינת תורה בשלימות, וע"י השיכרות של יינה של תורה, שירגיש שכל עלמא דיליה, אף על פי שאין לו עדיין את החכמה בשלימות, יחשוב וירגיש שיש לו הכל בשלימות.

המשך למאמר >>
קלה. נקי וצדיק אל תהרוג

"נקי וצדיק אל תהרוג". צדיק, פירוש שמצדיק את ה', שכל מה שהוא מרגיש בין טוב בין רע, הכל הוא לוקח למעלה מהדעת, והוא בחינת ימין. ונקי, פירוש נקיות הדבר המצב איך שהוא רואה, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו. וזהו בחינת שמאל, והוא צריך לכלכל שניהם.

המשך למאמר >>
קלו. החילוק בין אגרות הראשונות לאגרות האחרונות

החילוק בין אגרות הראשונות לאגרות האחרונות הוא רק, שפתשגן הכתב פירושו תוכן הכתב, הניתן מבית המלך, והסופרי המלך מרחיבין את התוכן שיהיה מובן לכל. התוכן היה כתוב סתם "להיות עתודים ליום הזה", והסופרים פירשו שקאי על הגויים, שהם יהיו עתודים להנקם מהיהודים חס ושלום, וכח הזה היה מטעם שכדי שהמן יחשוב, שלמי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו. לכן באגרות האחרונות כתב בפירוש תיכף מהמלך, להיות "היהודים" עתודים, מה שאם כן באגרות הראשונות לא כתוב בפירוש היהודים, לכן היה להם כח לקטרג.

המשך למאמר >>
קלז. צלפחד היה מקושש עצים

צלפחד היה מקושש עצים, ופרשו בזוהר שהיה מודד איזה עץ יותר גדול עץ החיים או עץ הדעת. דהנה צדיק נקרא עץ החיים שכולו להשפיע, ובזה אין שום אחיזה לחיצונים. אבל השלימות הוא בעץ הדעת, שהוא סוד המשכת חכמה למטה, שהוא סוד להטיב לנבראיו. ואסור למדוד אותם אלא צריך להיות "והיו לאחדים בידך".

המשך למאמר >>
קלח. ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם

בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע שאין עוד מלבדו, כתוב, ואפילו מעשי כשפים. ואם הוא רואה שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו, מסתמא הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר אין עוד מלבדו. ואפילו אחרי כל אלה עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא ולומר, באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית', היינו שהיראת שמים שהוא לזכות צריך להיות בזה האופן של יראה שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים.

המשך למאמר >>
קלט. הבדל מששת ימי המעשה לשבת

ששת ימי המעשה הם בחינת ז"א, ושבת נקרא בחינת מלכות. והקשה, הלא בחינת ז"א הוא מדרגה יותר גבוה ממלכות, ולמה שבת היא יותר חשובה מימי החול, ועוד, למה נקרא ימין דחול. והענין הוא דהעולם ניזון רק ממלכות, ולכן נקראת מלכות כנסת ישראל, שמשם נמשך לכלל ישראל את ההשפעות טובות. לכן, הגם ששת ימים רומזים על ז"א אבל אין יחוד בין ז"א למלכות, אי לזאת נקרא חול, משום שאין נמשך שפע מז"א למלכות. וכשאינה נמשכת קדושה ממלכות, לכן נקרא ימי חול. מה שאם כן בשבת יש יחוד ז"א ומלכות, אז נמשך קדושה ממלכות, לכן נקרא שבת.

המשך למאמר >>
קמ. מה אהבתי תורתך

"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", אמר, שדוד המלך אף על פי שזכה כבר לשלימות, מכל מקום היה משתוקק לבחינת תורה, משום שתורה היא יותר גדולה וחשובה, מכל שלימות שבעולם.

המשך למאמר >>
קמא. ענין חג הפסח

ענין חג הפסח הוא על מוחין דחיה, וענין הספירה הוא מוחין דיחידה. לכן, בזמן הספירה יש הסתלקות המוחין, משום שענין הספירה הוא בחינת עליית מ"ן, וידוע שבזמן עליית מ"ן יש הסתלקות האורות, אבל לאחר הספירה חוזרת המוחין למקומה.

המשך למאמר >>
קמב. עיקר המלחמה

עיקר המלחמה צריך להיות במקום הרשות. מה שאם כן במצוה ועבירה, שם קרוב להפסד ורחוק משכר. לכן שם הוא צריך לקיים כמו שהוא בלי שום שקולים.

המשך למאמר >>
קמג. אך טוב לישראל

"אך טוב לישראל, אלקים לברי לבב". הנה ידוע שאכין ורקין, המיעוטין, היינו כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה זה בא למעט. אי לזאת בעניני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו, וענין השפלה שייך לומר בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאוה, היינו שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראיה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעינים עצומות, ולקיים תו"מ בתכלית הפשטות, זהו טוב לישראל, שמילת ישר-אל הוא אותיות, לי-ראש.

המשך למאמר >>
קמד. ישנו עם אחד

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". המן אמר שדעתו הוא, שנוכל להצליח לאבד היהודים, מטעם שהם בפירוד בין אדם לחבירו, על כן הכח שלנו נגדם בטח נצליח, כי זה גורם פירוד בין אדם למקום, וממילא ה' לא יעזור להם כיון שהם נפרדים ממנו.

המשך למאמר >>
קמה. מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא

והקשה, הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך לומר. ואמר, ידוע שאין כפיה ברוחניות, אלא נותנים לכל אחד כרצונו. והטעם הוא, היות שרוחניות הוא מקור החיים ועונג, ואיך שייך לומר כפיה על דבר טוב. לכן אם אנו רואים כשאנו עוסקים בתורה ומצות על דרך הכפיה, היינו שצריכים להתגבר על הגוף, היות שהוא לא מסכים, מסיבת שאין הוא מרגיש תענוג בעבודה זו, בטח הסיבה הוא מטעם שהוא לא מרגיש את הרוחניות שבהם, כנ"ל, שהרוחניות הוא מקור החיים והתענוג, כמו שכתוב בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא" (פירוש, במקום שיש טרחא, שם יש ס"א). וזהו הגורם שרק לחכמים יכולים לתת חכמה, משום שהטפשים אין להם צורך לחכמה, אלא רק לחכמים יכולים לתת חכמה, מסיבת הטבע שלהם. היינו, מי שהוא חכם אוהב חכמה, וזהו כל רצונו, ולפי הכלל אין מניעה בפני הרצון, לכן הוא עושה כל המאמצים בכדי להשיג חכמה, לכן סוף כל סוף הוא יזכה לחכמה. לכן מי שהוא אוהב חכמה כבר יכולים לכנותו בשם חכם, על שם סופו. מה שאין כן הכסיל, כתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה". נמצא מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", זה בא להשמיענו, שמי שאוהב חכמה, לא יתפעל מזה שעדיין לא השיג חכמה, אף על פי שהשקיע הרבה יגיעה בזה. אלא, שהוא ימשיך בעבודתו ובטח הוא ישיג חכמה, היות שהוא אוהב חכמה, לכן אומרים, לך בדרך זה ובטח תצליח.

המשך למאמר >>
קמו. פירוש על זהר

בזהר, "כד אתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא דכיא", ופירש, שגם הנפש הבהמי שלו מסכים להיות עובד ה'. "זכה יתיר יהבין ליה נפשא מסטרא דאופנים", פירוש שיש לו בחינת נפש המתגעגעת תמיד, ומתגלגלת ממקום למקום, כמו אופן המתהפך תמיד, כן היא מתהפכת ומתגלגלת בכדי להתדבק לקדושה.

המשך למאמר >>
קמז. ענין העבודה של קבלה והשפעה

ענין העבודה של קבלה והשפעה, תלוי בליבא, וזהו בחינת ו"ק. מה שאם כן עבודה של אמונה וידיעה, הוא בחינת ג"ר. והגם שהוא בחינת אחת, היינו שלפי ערך העבודה בבחינת קבלה והשפעה, כן מקובלת אצלו בחינת אמונה, מכל מקום הם ב' בחינות מיוחדות. כי אפילו שהוא יכול לעבוד בבחינת השפעה, מכל מקום הוא רוצה לראות למי הוא משפיע, ומי מקבל עבודתו, לכן הוא צריך לעבוד בבחינת מוחא, זאת אומרת, שיאמין שיש משגיח ומקבל עבודת התחתונים.

המשך למאמר >>
קמח. יש בירור מר ומתוק, אמת ושקר

יש בירור מר ומתוק, ויש בירור אמת ושקר. הבירור של אמת ושקר, הוא במוחא, והבירור של מר ומתוק הוא בליבא. לכן צריכים לתת תשומת לב בעבודה שבלב, שיהיה בבחינת השפעה, ולא בבחינת קבלה. ומצד הטבע, מתוק להאדם רק קבלה, ומר הוא השפעה, והעבודה להפוך את הקבלה להשפעה וזהו נקרא עבודה שבלב.

המשך למאמר >>
קמט. למה צריכים להמשיך בחינת חכמה

הקשה, למה צריכים להמשיך בחינת חכמה שהיא בחינת ידיעה, אם כל עבודתינו הוא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ותירץ, באם לא היה צדיק הדור בבחינת ידיעה, אזי הכלל ישראל לא היו יכולים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא דוקא בזמן שהצדיק הדור ממשיך בחינת הארת חכמה, אז הדעת שלו מאיר בהכלל ישראל. בדוגמת האדם, שאם המח של האדם אם מבין ויודע מה שהוא רוצה, אזי האברים פועלים את פעולתם, ולא נזקקים לשום שכל, אלא היד והרגל ושאר אברים, פועלים ועושים מה שמוטל עליהם. ולא יעלה על שום בר דעת לשאול ולומר, שאם היה שכל להיד והרגל, אזי העבודה שלהם היה יותר נעלה. אלא שהשכל לא משנה להאברים, אלא שהאברים נערכים לפי גדלות המוח. זאת אומרת, אם המוח הוא שכל גדול, אז כל האברים נקראים על שמו, שהם נקראים אברים גדולים. כמו כן כאן, אם הכלל דבוק בצדיק אמת שהוא כבר זכה לבחינת ידיעה, אזי הכלל יכולים לעשות מעשים בבחינת אמונה, ויש להם הספקה שלימה, ולא חסר להם שום בחינת ידיעה.

המשך למאמר >>
קנ. זמרו לה', כי גאות עשה

בפסוק "זמרו לה' כי גאות עשה", נראה לומר שזמרו פירושו כמו "עזי וזמרת", והיינו, שצריכים לזמור תמיד ולהכרית הקוצים מן כרם ה'. ואפילו בו בזמן שמרגיש בעצמו שהוא שלם, ונדמה לו שכבר הכרית את הקוצים, על זה מסיק הפסוק "כי גאות עשה". פירוש, כי כביכול עשה בעולם הזה ענין בריאה של גאות, שהאדם אוהב להיות נאמן וישר בעיני עצמו, וזה שמרגיש בעצמו שכבר הכרית הקוצים והוא כבר האדם השלם, זהו מין גאות. אלא האדם צריך תמיד לפשפש במעשיו, ולבדוק בעשר מיני בדיקות ולא לסמוך עצמו על הרגשה זמנית, כי זה רק מין גאוה. על דרך שאומרים בשם הצדיקים, על פסוק "נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה' אלקינו" פירוש, שאמר לבני ישראל, מה שאתם אומרים, נלכה נזבחה וכו', ואתם מרגישים עצמכם, שהנכם כבר מוזמנים להקריב את עצמכם למזבח לפני ה', זהו רק כמו עצלות ורפיון ידים. שאינכם רוצים לעבוד עוד, ולבדוק עצמכם תמיד שתהיו מוזמנים להעבדות הגדולה הזו, ולכן נדמה לכם שאתם כבר מושלמים בעבדות הזאת, על דרך שפירשו בסוף הפסוק "כי גאות עשה".

המשך למאמר >>
קנא. וירא ישראל את מצרים

בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

המשך למאמר >>
קנב. כי השוחד יעור עיני חכמים

"כי השוחד יעור עיני חכמים", בזמן שהאדם מתחיל לבוא לבקר את העבודה ותנאיה, אזי הוא בא ליד סיכוים שאין באפשרות לקבל את העבודה, מב' טעמים: א) שהשכר העבודה אינה בטוחה במאה אחוז, שהוא לא רואה את מי שכבר קיבל תשלום. וכשבא לבקר את האנשים שנתנו את שכמם לסבול את עול העבודה, ולא רואה אם הם כבר קיבלו שכר חלף עבודתם, ואם הוא שואל לעצמו למה הם לא קיבלו, אז אם עלה בידו לתרץ תירוץ הכי נעלה, הוא מסיבת שהם לא מילוי את תנאי העבודה בשלימות. ומי שממלא את הסדרים בשלימות הוא מקבל שכרו משלם. ואז נולד שאלה ה-ב) יודע שהוא יהיה יותר מסוגל לתנאי העבודה מחבירו, שיעלה בידו להסתגל לכל תנאיה, לכן היוצא מזה שהוא במאה אחוז בטוח, שאין מי שיעלה בקורת עליו על מה שהוא משתמט, אלא הוא צודק במאה אחוז. ואם כן שואלת השאלה מי שמתחיל בעבודה, בטח שהוא עבר על כל החשבונות ויחד עם זה קבל עליו העבודה, ואיך תירץ לעצמו כל התירוצים. והענין הוא, כדי לראות את האמת צריכים לראות בעינים פקוחות, ולולי זה חושבים רק שרואים עם מי היה הצדק, או עם הצדיק או עם העולם. ובאמת לא רואים את הצדק, ובכדי שיהיה לו עינים פקוחות, צריכים להזהר מהשוחד, "כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

המשך למאמר >>
קנג. המחשבה היא תולדה מהרצון

המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון בזה הוא מהרהר, ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו, היינו לדוגמא, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם, אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו. אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה שיתן להרצון איזה עצות ותחבולות שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש. היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם הוא ע"י התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה ככה היא מתגדלת, ועל כן "בתורתו יהגה יומם ולילה". שאז ע"י התמדתה בה היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכח.

המשך למאמר >>
קנד. אי אפשר להיות חלל ריק בעולם

אי אפשר להיות חלל ריק בעולם. ומכיון שעיקר האדם הוא הרצון, שזהו עיקר הבריאה, ובזה נמדדת גדלות וקטנות של האדם, נמצא שמוכרח להיות לו איזה הרצון, או לגשמיות או לרוחניות. ומי שמופשט מאלו הרצוניות נבחן למת, מטעם שכל הבריאה הוא רק הרצון הנבחן ליש מאין, ומכיון שנחסר לו החומר הזו, שהוא כל החומר דבריאה, ממילא מובן שהוא נבחן לבחינת נפל ואינו בר קיימא. אלא צריך להשתדל שיהיה לו רצון שזה כל החומר דבריאה, אלא שצריך לברר את הרצון. שטבע הוא, שכל בעל חי מרגיש את דבר המזיק לה, כמו צריכים לדקדק שהרצון יהיה על דבר.

המשך למאמר >>
קנה. נקיות הגוף

נקיות הגוף מורה על נקיות הדעת. נקיות הדעת נקראת בחינת אמת, שלא יהיה מעורב בו בחינת שקר. ובזה לא כולן שוין. שיש מקפידין בהשיעורין, אבל בנקיות הגוף לא כדאי כל כך להקפיד. משום שענין הליכלוך, מה שאנו מואסין בו כל כך, הוא מטעם שהליכלוך הוא בחינת מזיק, ואנו צריכין לשומרו מפני המזיקין. לכן אצל הגוף לא כדאי כל כך להקפיד עליו כל כך, מפני שסוף כל סוף הוא יתבטל, אפילו שנשגיח עליו עם כל מיני הקפדות. מה שאין כן בעניני הנשמה שהוא ענין נצחי, שם כדאי להקפיד עם כל מיני הקפדות, שלא יהיה שום בחינת ליכלוך, משום שכל ליכלוך הוא בחינת מזיק.

המשך למאמר >>
קנו. פן לקח מעץ החיים

"פן לקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ופירש אאמו"ר, אולי יקח מבחינת חסדים מכוסים, שהוא בחינת מחזה ולמעלה, שבזה יש הספקה גמורא, ועל ידי זה לא יתתקן את החטא של עץ הדעת, שהוא בחינת מחזה ולמטה. נמצא לפי זה, שעץ החיים נקרא בחינת מחזה ולמעלה, ששם חסדים מכוסים. ונראה לי לפי זה לפרש מה שאנו אומרים, "חיים שיש בהם יראת שמים, וחיים שיש בהם יראת חטא", וההפרש ביניהם, פירוש אאמו"ר, שמה שהוא לוקח החיים הוא מחמת יראת חטא, היינו, שאין לו עצה אחרת. ויראת שמים נקרא שיש לו עצה אחרת, היינו שאפילו לא יקח הבחינה הזו, גם כן לא יחטא, ומכל מקום הוא בוחר בזה מטעם יראת ה'. ואין לומר לפי זה, שבחינת חסדים מכוסים הוא בחינת קטנות, וזהו דוקא בעת שאין לו עצה אחרת. אבל בזמן שהוא משיג את החסדים מגולים מבחינת רחל, אזי גם בחינת לאה שהוא חסדים מכוסים נקרא בחינת ג"ר וגדלות, וזה נקרא יראת שמים, היינו שיש לו מבחינת חסדים מגולים, ומכל מקום הוא בוחר בחסדים מכוסים. נמצא שיש ב' בחינות חסדים מכוסים:

א) .בזמן שאין לו בחינת רחל אזי נקרא בחינת ו"ק.

ב). בזמן שיש לו בחינת רחל אזי נקרא בחינת לאה לג"ר.

המשך למאמר >>
קנז. אני ישנה וליבי ער

בזוהר (פרשת 'אמור' צ"ה ע"א, ד"ה ו'בחודש'), "אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני בשעבודא דקשיו", שהמוחין היו בבחינת שינה, כמו שדרשו על פסוק "ישנו", אלקיהם של אלו ישן הוא.

המשך למאמר >>
קנח. טעם שלא נוהגים לאכול אחד אצל השני בפסח

אומר טעם על מנהג שנוהגין, שלא לאכול אחד אצל השני מטעם כשרות. ולמה לא נוהגין כך כל השנה, וכמו כן מי שיודעין בו ששם כשר בתכלית, אפילו יותר טוב מבאצלו בבית, ומכל מקום נוהגין שלא אוכלין, הוא מסיבת שאיסור חמץ הוא במשהו. ועל משהו אי אפשר לשמור את עצמו, אלא השם ית' יכול לשמור לו שלא יעבור על משהו. וזה ענין שכתוב, שצריכין להזהר על משהו חמץ, שהאדם מצוה על הזהירות, שצריך לשית עצות שלא יבוא לידי משהו חמץ. אבל בידי אדם אי אפשר לשמור את עצמו, לכן שרק השם הוא השומר. ובטח שהשמירה הוא באופן שלא כל אחד שוה, שיש ה' שומר אותו יותר ויש שלא שומר אותו כל כך. וזה תלוי כפי ההצטרכות האדם, כי יש בני אדם שיודעים שצריכים לשמירה יתירה, אזי הם ממשיכים שמירה יותר גדולה. ויש בני אדם שמרגישים שלא צריכים כל כך לשמירה ממרום, וזה לא ניתן להאמר, כי זה תלוי בהרגשה, כי יש שמרגיש את עצמו בחסרון, והוא צריך לנטירותא יתירה.

המשך למאמר >>
קנט. ויהי בימים הרבים ההם

"ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כג). זאת אומרת שכל כך היו סבלו יסורים, עד שאין באפשרות לנשוא אותם, וכל כך הפצירו בתפילה עד "ותעל שועתם אל אלקים". והלא אנחנו רואים שהיו אומרים "מי יתן וכו', בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע". וכן אמרו, "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשואים, ואת האבטחים, ואת החציר ואת הבצלים, ואת השומים".

המשך למאמר >>
קס. טעם הצנע במצוות

אמר טעם למה נוהגין שהמצות מונחים תמיד בהצנע, דהיינו במצה-טש או בדבר אחר מכוסה. כתוב "וישא העם בצקו טרם יחמץ, משארתם צרורות בשמלתם על שכמם", שהרמז הוא מ"צרורות בשמלתם". וענין שבפסח עדיין לא היו הכלים מתוקנים כראוי, לכן באה ענין הספירה לתקן הכלים. שזה ענין שאמרה "כטפת ורד ראיתי", היינו שבליל הפסח היתה נס, שאף על פי שהיתה יכולה להיות איזה אחיזה, מכל מקום לא היתה, מטעם שהיתה מכוסה, ולא היתה ניכר לחוץ שום דבר, וזהו הרמז "צרורות בשמלתם".

המשך למאמר >>
קסא. ענין מתן תורה

ענין מתן תורה שהיה במעמד הר סיני, אין הפירוש שאז ניתנה התורה ועכשיו אינו כן. אלא, שנתינת התורה הוא ענין נצחי. שהשם ית' נותן תמיד, אלא שאנחנו אינם מוכשרים לקבל. ואז, במעמד הר סיני, היינו אנו מקבלי התורה, שזהו כל המעלה שהיה אז, שאנחנו היה כאיש אחד בלב אחד, היינו שהיה אז לכלנו רק מחשבה אחת, שהוא קבלת התורה.

המשך למאמר >>
קסב. ענין "חזק" שאומרים אחר סיום הסדרה

ענין "חזק", מה שאומרים אחרי סיום הסדרה הוא, שמהסיום צריכין לקבל חיזוק לגמור את כל המדריגות. שכמו שיש להגוף רמ"ח אברים ושס"ה גידין, כן יש להנשמה גם כן בחינת תרי"ג שהם צינורות הנשמה, שעל ידם נמשכת השפע. וע"י התורה נפתחין הצינורות האלו. וכל זמן שלא נפתחו כולן, אזי אפילו במדרגה הפרטיות ניכר חסרון, שגם המדרגה הפרטיות נכלל מכללות. נמצא, שאם חסר איזה פרט בהכלל, אזי הבחינה הזו חוסרת גם בהפרט, והן מתגלגלין לאט לאט על סדר המדרגה, וכשנגמרו הכל יהיה הגמר תיקון. ומלפני זה, הם נתקנים ובאים בזה אחר זה. ועם זה יובן מה שאמרו חז"ל, התורה קדמה לעולם, היינו שמטרם שנעשה הגבלת העולם כבר היתה התורה. ואיך אפשר שתוכל להאיר אחר כך בתוך העולם, שהוא בחינת גבול.

המשך למאמר >>
קסג. ענין מה שאמרו בעלי זהר

ענין מה שאמרו בעלי הזהר את דבריהם על דרך המוסר, אינו דבר הכרחי, שסודותיהם הם היו יכולים לגלות ע"י לבושים אחרים גם כן. אלא שרצו לתת על סודותיהם לבוש של מוסר, בכדי שיהיה להמעיין גלוי, שעיקר הוא לא החכמה שבהתורה אלא הנותן התורה. שעיקר התורה והמצות, אינו אלא בכדי להדבק בהנותן התורה. לכן, כיון שלבוש המוסר מזכיר את הענין הזה יותר, לכן סידרוהו בלבוש הזה. ומה שהרבה פעמים הם נותנין לבוש של חכמה, בכדי שלא יטעו ויאמרו שאין יותר ממוסר, ששם אינו מוסתר שום חכמה, אלא שהוא מוסר פשוט. לכן כתבו בשני לבושין, שבא זה ולימוד על זה.

המשך למאמר >>
קסד. יש הפרש בין גשמיות לרוחניות

יש הפרש בין גשמיות לרוחניות, שבגשמיות אזי הכח לפני העשיה, כמו שכתוב "טרם יקראו ואני אענה", ששם כבר הסדר לפי הגמר התיקון, שלא עושין שום דבר מלפני שיהיה להם כח לעשות.

המשך למאמר >>
קסה. ביאור לבקשת אלישע מאליהו

אליהו שאל לו, מה אעשה לך. והוא השיב לו, פי שנים ברוחק. והוא השיב לו, הקשית לשאול.

המשך למאמר >>
קסו. ב' בחינות בהשגה

יש ב' בחינות: א) בחינת השתלשלות העולמות מלמעלה למטה. ב) בחינת מלמטה למעלה.

המשך למאמר >>
קסז. טעם למה שקורין שבת תשובה

טעם למה שקורין "שבת תשובה". כי (בעשרת ימי תשובה בסופו ביום כיפור) אומרים "על חטא", וכל מי שמביט ב"על חטא", אינו מוציא שם את מקומו בששים אחוז ודאי, וארבעים אחוז אפשר לתרץ וליישב, אולי נמצא שם בספק שהוא לא מרגיש. אבל בששים אחוז אינו מוציא את עצמו בשום אופן. לכן יש סגולת שבת, שעם אור השבת יש יכולת שיאיר לראות, שהוא נמצא את עצמו בכל מאה אחוז של "על חטא", שדבר זה נתקן רק בשבילו ולא בשביל אחרים. ובלי אור לא מרגישים. ולכן קורין "שבת תשובה", שהשבת מועיל לתשובה שיוכלו להרגיש החטא. שצריכין להודות על החטא, ואז אפשר לבקש סליחה. ואם אומרים "על חטא" ולא מרגיש החטא, איזה הודאה נקרא זה. הרי הוא אומר בלבו שלא חטא, ומה שאומר בפה ולבו בל עמו, בטח שכלום לא שוה ההודאה כזאת.

המשך למאמר >>
קסח. מנהגי ישראל

מנהגי ישראל הם כל כך חשובים, עד שיכולים לומר שהם נותנים יותר רוחניות להאדם, מהמצות עצמן. אף על פי שאם עוברים על מנהגים אין עליהם עונשים, ואם עוברים על דינים יש עונשים, מכל מקום לגבי להביא תועלת, זאת אומרת להביא יראת שמים, אזי המנהגים מביאים יותר רוחניות. כי הגדולים, שהכניסו את המנהגים, הם סדרו שהרוחניות יאיר על ידיהם. לכן אמר, המנהג לאכול בשבת בשר ודגים, מי שמונע את עצמו מזה מונע מעצמו רוחניות. אבל זה דוקא לגבי האדם שעדיין לא הגיע לשלימות, היינו לראות מה שהוא עושה, זאת אומרת, שעדיין לא זכה לטעמי המצוות, אזי הוא צריך לשמור על המנהגים.

המשך למאמר >>
קסט. ענין צדיק גמור

ענין צדיק גמור היינו שלא חטא. והלא כתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". והשיב, שבכל מדרגה ומדרגה יש בחינת צדיק גמור ששם לא שייך חטא, ובמדרגה הזאת לא חטא מעולם. (היינו בחינת מחזה ולמעלה דכל מדרגה, ששם נבחן לעץ חיים ולחסדים מכוסים) ולבחינת מחזה ולמטה שייך חטא ותשובה. וכשמתקנין זו, באים למדרגה יותר גבוה, ושם גם כן מתחיל הסדר הזה, היינו, צדיק גמור, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

המשך למאמר >>
קע. לא יהיה בכיסך אבן גדולה

"לא יהיה בכיסך אבן גדולה ואבן קטנה". אבן נקרא בחינת אמונה (שהוא אבנא למשקל בה) שהוא בחינת קטנה, שהוא למעלה מהדעת, אבל יחד עם זה אזי תגיד שיש לך אבן גדולה, היינו שיש לך דעת. היינו שכבר מה שאתה עושה, אינו דומה לכל העולם, אלא שיש לך בסיס חזק שהוא בחינת גדלות ולא קטנות היינו בלי בסיס, ואבן שלימה אלא שצריך להיות אבן קטנה, אבל שתהיה שלימה. היינו, שיספיק לקיים כל התורה ומצות על סמך האבן קטנה, ורק אז נקרא שלימה. אבל אם היא קטנה ומחייבת לך לעשות רק מעשים קטנים, אין זה נקרא אבן שלימה.

המשך למאמר >>
קעא. זהר, אמור

בזהר פרשת "אמור", אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים (דף מ"ג, ד"ה ובחודש הראשון).

המשך למאמר >>
קעב. ענין המניעות והעיכובים

כל המניעות והעיכובים המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות, כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית' שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו, וכל מניעה שהוא מתגבר עליה מקרב לו את הדרך. (יען שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות, לכן אם הוא מרגיש כל פעם איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך, יען שידע דבר זה מראש שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית' אין די מילים לבאר. לכן כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מדנה).

המשך למאמר >>
קעג. מדוע אומרים לחיים

אמר, על מה שאומרים לחיים בזמן ששותים יין, הוא על דרך מאמר חז"ל שאמרו, "חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון", שלכאורה קשה למה דוקא לפום רבנן וכו', ולמה לעמי הארץ לא. אלא שענין לחיים מה שאומרים, הוא לרמז על חיים עליונים. שבזמן ששותים יין צריכים לזכור, שהיין מרמז על יינה של תורה, לזכור שצריכים להמשיך בחינת אור תורה שנקרא חיים. מה שאם כן חיים גשמיים נקרא בדברי חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן דוקא לרבנן יכולים להגיד: חמרא וחיי. זאת אומרת, שרק הם מוכשרים להמשיך חיים רוחניים. מה שאם כן עמי הארץ, שאין להם כלים, לזה שייך לומר שימשיכו. (ואולי לפום רבנן, היינו כמו לפי דעתם של הרבנן, זאת אומרת חיים שנקרא אצלם חיים, היינו חיים רוחניים).

המשך למאמר >>
קעד. ענין הסתר

בענין ההסתר שהוא דבר תיקון, כי לולי זה לא היה האדם יכול להשיג שום שלימות, מטעם שאין הוא ראוי להשיג את החשיבות שבהדבר. מה שאין כן כשיש הסתרה, אז נעשה אצלו הדבר לחשיבות, אף על פי שמצד עצמו אין האדם מסוגל להעריך את החשיבות, כמו שהוא לאמיתו של דבר, אבל ההסתרה הוא מסגל לו ערך חשיבות. שכפי ערך הרגשתו בהסתר, כן נתרקם אצלו מצע של חשיבות. וזהו כמו שלבים שעולה כל פעם שלב אחרי שלב, עד שמגיע למקום המיועד לו, היינו שמשיג איזה שיעור בחשיבות, על כל פנים שיוכל להחזיק מעמד. אף על פי שאמתיות החשיבות, אין ערך ושיעור לרוממותו ית', רק על כל פנים שיעור שיספיק לו להמשיך בקיומו.

המשך למאמר >>
קעה. והיה כי ירחק ממך

"והיה כי ירחק ממך הדרך לא יוכל שאתו". ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי לא יוכל שאתו, משום שלא יכול לישא את העול של תו"מ, לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך", שענין כסף הוא ענין כיסופין, שימשיך בחינת כסופין בהעבדות. שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות. וגם "כסף" הוא ענין בושה, משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמים, כמו שכתוב "ברוך וכו', שבראנו לכבודו". כי ענין תו"מ בכלל הם דברים שהאדם עושה בכדי למצוא חן בעיניו ית', כי טבע של העבד שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית', ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו. והבן אדם הולך ועושה תו"מ בכדי למצוא חן בעיני הבריות, ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי, זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין להאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות, אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו. ואזי ע"י הכסף הזה יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק להקדושה.

המשך למאמר >>
קעו. בעת שתיית י"ש אחר ההבדלה

"ויום טוב היה עושה בצאתו מן הקודש", כי קודש הוא בחינת חכמה ובחינת קו שמאל, ששם יש פחד מן הדינין, לכן, אין שם מקום של יום טוב. אלא בצאתו מן הקודש, הנקרא חכמה וקו שמאל, אז היה עושה בחינת יום טוב, שענין ... הוא בחינת אור דחסדים.

המשך למאמר >>
קעז. ענין כפרות

ענין כפרת עונות הוא ע"י גלוי אור החכמה, וזהו ענין הוידוי שהוא המשכת החכמה. ולפי כמה וידוי שהוא מתוודה, כך מתגלה עליו בחינת החכמה, שעל זה נאמר, "ביום ההוא יבוקש עון יעקב ואיננו", כי על כל החטא שהוא נמחל, אינו נמחל עד שימשיכו עליו בחינת החכמה, לכן הם חיפשו עונות, בכדי להמשיך עליו את אור החכמה.

המשך למאמר >>
קעח. ענין ג' שותפין באדם

ענין ג' שותפים שבאדם הקב"ה ואבא ואמא. והוא אמר, שיש שותף רביעי שהוא הארץ. שאם אין האדם לוקח מזונות מהארץ, אינו יכול להתקיים. שענין ארץ הוא בחינת מלכות, שבאופן כללי נבחן שיש ד' בחינות הנקרא חו"ב תו"מ.

המשך למאמר >>
קעט. ענין ג' קוין

יש ענין ג' קוין, וענין ישראל אחידן בגופא דמלכא, ענין גלות מצרים, שהעם ישראל היו מוכרחין לירד למצרים, וענין יציאת מצרים, וענין "האי מאן דבעי ליקדש אשה, לידכיר עם הארץ בהדיה", וענין מה ששאל אברהם "במה אדע כי ארשנה", והקב"ה השיב לו, "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ענין ג"ר וענין ו"ק, וענין ו"ק דג"ר.

המשך למאמר >>
קפ. בזהר, אמור

בזוהר, "ר' חייא פתח, אני ישנה ולבי ער וכו', אמרה כנסת ישראל אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני בשעבודא דקשיו, ולבי ער לנטרא להו דלא ישתצון בגלותא, קול דודי דופק דא קב"ה דאמר ואזכור את בריתי" (פרשת אמור, מ"ג).

המשך למאמר >>
קפא. ענין כבוד

ענין כבוד הוא דבר שמשבית את הגוף ובשיעור זה הוא מזיק להנשמה, לכן כל הצדיקים שנתפרסמו ושיש להם כבוד, הוא מחמת עונש. אבל הצדיקים הגדולים מה שהבורא ית' רוצה שהם לא יפסידו בזה שהם נתפרסמו לצדיקים, אז הבורא ית' שומר עליהם שלא יקבלו כבוד, בכדי שלא יהיה להם שום היזק להנשמה. לכן בשיעור שיש להם כבוד מצד אחד, אזי מצד השני עומדים עליהם בעלי מחלוקת שמבזים את הצדיקים האלו בכל מיני בזיונות, בשיעור שיהיה משקל שוה להכבוד שנותנים להצדיק, ממש באותו שיעור הצד שני נותן בזיון.

המשך למאמר >>
קפב. משה ושלמה

משה ושלמה הוא בחינת פנים ואחוריים. במשה כתוב "וראית את אחורי", מה שאם כן שלמה הוא בחינת פנים, ורק שלמה השתמש עם האחוריים של משה, וזה סוד ש"שלמה" הוא אותיות "למשה".

המשך למאמר >>
קפג. בחינת משיח

יש בחינת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ושניהם צריכים להתאחד, ואז יש בהם השלימות האמיתי.

המשך למאמר >>
קפד. ההבדל בין אמונה להשכל

ההבדל בין האמונה להשכל. יש מעלה בהאמונה שהוא פועל על הגוף יותר משכל, מסיבת שהיא קרובה להגוף. שהאמונה היא בחינת מלכות, והגוף מתיחסת להמלכות, לכן היא פועלת עליו. מה שאם כן השכל שהוא מיוחס לט"ר, אינו יכול לפעול כל כך על הגוף. אבל יחד עם זה יש מעלה להשכל שהוא נבחן לרוחני, בערך האמונה שהיא מיוחסת להגוף. וברוחניות יש כלל שאין העדר ברוחניות, וכל פרוטה ופרוטה מתקבצת לחשבון גדול. מה שאין כן האמונה הנבחן לגשמיות, שנקרא בחינת פירוד, שאין שום הצטרפות בגשמיות, אלא מה שעבר אין. שמה שהיה בעבר, אינו מצטרפת להוה ועתיד. לכן, הגם בבחינת אמונה להדבר שהוא פועל עליו בשעת מעשה במאה אחוז מערך שהשכל פועל, אבל הוא רק פועל לפי שעה. מה שאין כן השכל הגם שהוא פועל רק אחוז אחד, מכל מקום האחוז הזה נשאר קבוע וקיים.

המשך למאמר >>
קפה. עם הארץ, אימת שבת עליו

חז"ל אמרו "עם הארץ, אימת שבת עליו". הנה תלמיד חכם הוא בחינת שבת, הנה שבת היא בחינת גמר התיקון. היינו, כמו שבגמר התיקון אז כבר יהיו הכלים מתוקנים, ומוכשרים לקבל ולהלביש את אור העליון, כמו כן שבת הוא בחינת גמר, היינו שאור העליון יכול להופיע ולהתלבש בתחתונים, אלא שהוא רק בבחינת אתערותא דלעילא.

המשך למאמר >>
קפו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות

בשבת אסור בעשיית מלאכה, היינו איתרעותא דלתתא. ותלמיד חכם, היינו תלמיד שזכה להיות תלמיד הבורא ית' הנקרא חכם, שהוא גם כן בחינת איתערותא דלעילא. היינו, ע"י שמגלין רזי תורה, לכן בזמן שבא בחינת התעוררות מלמעלה, גם זה נקרא בחינת שבת, שאז עם הארץ, היינו הגוף, יש לו בחינת יראה, ממילא שאין אז מקום עבודה.

המשך למאמר >>
קפח. כל העבודה היא רק במקום שיש ב' דרכים

כל העבודה היא רק במקום שיש ב' דרכים, כמו שמצינו "וחי בהם, ולא שימות בהן". וענין "יהרג ואל יעבור" אינן נוהגין אלא ב-ג' מצות לבד, ויחד עם זה אנו מצינו שחסידים הראשונים היו מוסרין נפשייהו על עשה. אלא האמת, שזהו כל העבודה. ובזמן שהאדם צריך לשמור את התורה, אזי נוהג כל המעמסה הכבד. ובזמן שהתורה שומרת האדם, אזי אין זה כל קשה, על דרך "נשמת אדם תלמדנו" שזה נקרא שהתורה שומרת האדם.

המשך למאמר >>
קפט. ביאור על מזלא

המילה מזלא מתבטא על דבר שהוא למעלה מהשכל. זאת אומרת, שאף על פי שהשכל מחייב אחרת, מכל מקום המזל שלו גורם כך. ועם זה נבין מה שכתוב, "בנֵי, חיֵי, ומזונא לאו בזכות, אלא במזלא תליא". שזה ידוע שכל השפעות באים בעיקר מבחינת חכמה, הנקרא קו שמאל. ואם כן, היה צריך להמשך דוקא מקו שמאל וזהו נקרא בזכות. אבל מכאן לא נמשך רק חושך. אלא דוקא מקו האמצעי, ששם החכמה כבר מצומצמת מבחינת ג"ר לבחינת ו"ק, ושם כבר יש בחינת נקודת החירק. ודוקא מכאן נמשך החכמה, אף על פי שמצד השכל נמשך צריך החכמה להמשיך מקו שמאל, מכל מקום לא כך הוא הסדר. אלא דוקא מקו האמצעי ששם יש התמעטות החכמה נמשכה החכמה.

המשך למאמר >>
קצ. כל פעולה עושה רושם

שאל, אם פועל עלינו את התֵירה של ארצנו מידי המשעבדים, שזכינו שנעשו בני חורין מעול העמים, ואנחנו נעשו כמו כל הגוים, שאין אחד משעובד לחבירו, ואם החירות הזה פעל עלינו, שיש לנו מזה איזה הרגשה בעבדות השם ית'. ואמר, שאל נחשוב שזה לא פעל לנו, זאת אומרת שבעבדות לא ניכר שום שנוי מהחירות הזו, זהו בלתי אפשרי. שהשם ית' אינו פועל בטל חס ושלום, אלא כל מה שפעל הוא מתרשם עלינו, הן לטוב והן לרע. זאת אומרת, שמכל פעולה שהוא עושה בין החיוב ובין השלילה, היינו בין האור ובין החושך, נמשך לנו כח יתירה, או שאנחנו באים לידי עליה מהפעולה, כך כי ברוחניות אין שתמיד יש רשות וכח, שתחת הכח הזו מוכרחים להמשיך. לכן אין אדם יכול לומר, שהחירות מה שהשגנו, לא עשה בנו שום שנוי. אלא אם אנחנו לא מרגישים שנוי לטובה, אזי אנחנו מוכרחים לומר שיש כאן שנוי לרע, אף על פי שאנחנו לא מרגישים.

המשך למאמר >>
קצא. זמן הירידה

קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן שמתחילת העבדות עד זמן הירידה, ונידמה למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות, אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין למה באו למצב כזה, הלא בין שאדם מסכים ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומטיב, אם כן מה נצמח ממצב כזה.

המשך למאמר >>
קצב. ענין הגורלות

שהמשמעות הוא ששניהם שוים, ואי אפשר לברר בשכל איזה יותר חשובה, לכן צריכין לגורל. ובזהר 'אמור' מקשה, איך אפשר להיות ששעיר לה' ושעיר לעזאזל יהיו שניהם שוים.

המשך למאמר >>
קצג. מחשבה היא בחינת מזונות

יש ג' גופי בחינות גופים באדם: א) גוף הפנימי שהוא לבוש להנפש דקדושה, ב) מקליפת נוגה, ג) ממישכא דחויא. ובכדי להנצל מב' גופים, ושיהיה יכולת לשמש רק עם הגוף הפנימי, אזי סגולה לחשוב מחשבות שהוא נוגע רק להגוף הפנימי. זאת אומרת שהמחשבה שלו תהיה תמיד ברשות היחיד, שאין עוד מלבדו כתוב, אלא שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה. וכיון שאין הוא חושב עבור ב' הגופים, אז הם ימותו, משום שאין להם מזונות, ואין להם במה להתקיים. וזה סוד לאחר החטא דעץ הדעת אמר לו הקב"ה, "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלפני החטא לא היה החיות תלוי בהלחם.

המשך למאמר >>
קצד. ענין ז' שלמים

ענין ז' שלמים של קידוש לבנה, שנוהגים לחכות על ז' שלמים, וגם על מוצאי שבת קדש. ולא כמו שנוהגים, שבאם חל מוצאי שבת קדש באמצע הז' ימים, אז מקדשים את הלבנה, או כשמלאו לה ז' ימים מעת לעת, אינם מחכים על מוצאי שבת קדש. לא כן, רק צריכים דוקא להמתין על ז' שלמים, גם דוקא במוצאי שבת קדש.

המשך למאמר >>
קצה. זכו אחישנה

זכו אחישנה, היינו דרך תורה, לא זכו ע"י יסורים, שהיא דרך התפתחות שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית השלימות.

המשך למאמר >>
קצו. אחיזה לחיצונים

צריך לידע, שאין להקליפות אחיזה רק במקום חסרון, ובמקום שיש שלימות הם בורחים ואי אפשר להם לנגוע. ועם זה נבין ענין השבירה, שכתוב בכמה מקומות שהוא ענין הפרשת אור החכמה מאור דחסדים. היינו, כיון שנעשה פרסא בין אצילות לבי"ע, ממילא אין אור החכמה יכול לירד, אלא רק בחינת אור דחסדים שהיה בהם אור דחכמה, נפרש עכשיו מאור החכמה וירד למטה. נמצא שיש להם עוד כוחות ממה שהיה להם מקודם, וזה נקרא מוריד קודם קליפות.

המשך למאמר >>
קצז. ספר סופר סיפור

ספר, סופר, סיפור. ספר נקרא כמו מטרם הבריאה. סופר הוא בעל הספר. סופר הוא יחוד של סופר וספר שצריכים לקבל בחינת סיפור, זאת אומרת התורה עם הנותן התורה ביחד.

המשך למאמר >>
קצח. חירות

"חַרות", אל תקרא חַרות אלא חירות, פירוש דהנה כתוב, "כתבם על לוח לבך". דהנה כתיבה היא בדיו שהוא בחינת שחרות, וכל פעם שהאדם כותב, זאת אומרת שעושה איזה החלטות איך להתנהג, ואח"כ הוא חוזר לסורו, הוא מטעם שנמחק הכתב. וצריך בכל פעם לכתוב אך שיהיה בחינת חרות, שיהיה חרות על לבו שלא יהא יכול למחוק. ואז, תיכף זוכה לבחינת חירות, שזהו הכלי לבחינת חירות, עד כמה שנכתב בלבו. כפי שיעור החקיקה כך הוא הישועה. שענין כלי עיקר הוא החלל, וזהו "לבי חלל בקרבי". ואז הוא זוכה לבחינת חירות ממלאך המות, יען שענין השפלות הוא הס"מ בעצמו, והוא צריך להכירו בכל השיעור, ולהתגבר עליו עד שה' עוזרו.

המשך למאמר >>
קצט. לכל איש ישראל

לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב שהיא בחינת אמונה פשוטה והיא מירושת אבותינו שעמדו על הר סיני. רק שמכסין עלי' הרבה קליפות שהם הרבה מיני התלבשות משלא לשמה וצריכין להסיר כל הקליפות והיסוד שלו יהיה נקרא שהוא בבחינת אמונה בלבד בלי שום תמיכות וסיועות מהצד.

המשך למאמר >>
ר. יסורים נמדדו לפי מה

ענין הזדככות המסך שנוהג בפרצוף, שעל ידי זה נסתלק גם האור. והטעם, כי אין האור נתפס לאחר הצמצום רק בכלי המסך, שהוא כח הדוחה, וזהו עיקר הכלי. כשנסתלק הכלי ההוא אז נסתלק גם האור, פירוש שענין כלי הוא בחינת אלמה, ואז מופיע האור. וכשהאור מופיע אזי טבעו לזכך הכלי, היינו לבטל את כלי האמונה. וכיון שכך, זאת אומרת שבא אצלו לבחינת ידיעה, תיכף נסתלק ממנו האור. אלא צריך לראות, שיגביר אז כלי האמונה דהיינו המסך על הידיעה, ואז לא יפסק ממנו השפע.

המשך למאמר >>
רא. רוחניות וגשמיות

למה אנו רואים שעל גשמיות יש הרבה אנשים שעובדים במרץ רב, אפילו במקום שיש סכנת נפשות, וברוחניות כל אחד ואחד נותן על נפשו שמירה ובדיקה יפה. ועוד, על גשמיות יכול אדם לעבוד, אפילו שלא נותנין לו מחיר רב חלף עבודתו, ומה שאם כן ברוחניות אין האדם יכול להסכים לעבודה, רק שידע בבטח שיש לו תמורה הגונה חלף עבודתו.

המשך למאמר >>
רב. בזיעת אפיך תאכל לחם

המעטת האור הוא תיקונו, היינו ששום דבר לא משיגים בלי יגיעה. וכיון להשיג האור בשלימות בתכלית הבהירות הוא דבר בלתי אפשרי, היה העצה להמעיט האור, ובאופן כזה יהיה אפשר להשיגו, עם מעט יגיעה שמסוגל התחתון לתת. בדוגמת שמי שרוצה להעביר בנין גדול, בטח שאי אפשר, רק מה הוא עושה, הוא מפרק את הבנין ללבנים קטנים, וכל חתיכה וחתיכה הוא יכול להעביר, כן הוא כאן, שעל ידי המעטת האור יכול לתת מעט יגיעה.

המשך למאמר >>
רג. גאות אדם תשפלנו

"גאות אדם תשפלנו". פירוש בזה דבר ידוע, שהאדם נברא בתכלית השפלות. אלא, אם השפל מכיר מקומו, אזי אין לו יסורים במאי שהוא שפל, יען שזהו מקומו. כדמיון הרגלים, שאין להם שום שופלות במה שהם הולכים תמיד בהאשפות, והם מוכרחין לשאת על עצמן את כל כובד המשא של הגוף, מה שאין כן הראש שהוא תמיד למעלה. יען שהם מכירים את מקומם, לכן אין להרגלים שום שפלות, שאין להם שום יסורים במה שהם במדרגה נמוכה. מה שאין כן אם היו רוצים להיות למעלה, והם מוכרחין להיות למטה, אזי הם מרגישים את היסורים. וזה פירוש "גאות אדם תשפלנו", שאם האדם היה רוצה להיות להישאר בתוך השפליות, אזי לא היו מרגישים שום שופלות, זאת אומרת שום יסורים, במה שהם "עיר פרא אדם יולד", אלא שהם רוצים להיות בגאוה, ואזי הם מרגישים את השופלות, ואזי יש להם היסורים.

המשך למאמר >>
רד. מטרת העבודה

הנה בזמן ההכנה כל העבודה היא בהלאוין, זאת אומרת בה"לא" כמו שכתוב "וענו אותם בארץ לא", מה שאם כן בענין הלשון שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.

המשך למאמר >>
רה. החכמה בחוץ תרונה

"החכמה בחוץ תרונה, וברחובות תתן קולה, מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו", פירוש, כשהאדם זוכה לדביקות השם ית', אזי השכינה הקדושה אמרה לו, שזה שהיה צריך מקודם להיות בבחינת פתי, זהו לא מפני שהאמת הוא כך, אלא שהסיבה היתה מטעם חסר לב. דהנה אנו אומרים "וכל מאמינים שהוא אל אמונה", זאת אומרת שאח"כ כשזוכין "לדביקות" אמיתי, אזי אין זה נקרא בחינת פתי, שאגיד שהוא למעלה מהדעת. אלא אדרבא, שהוא צריך לעבוד, ולהאמין על עבודתו שהיא למעלה מהדעת, אף על פי שהוא רואה בחושיו והרגשיו, שהעבודתו הוא בתוך הדעת. ממש להיפוך, שמקודם היה רואה שהדעת אינו מחייבו את העבדות, ממילא היה צריך לעבוד למעלה מהדעת, ולומר שבזה יש דעת אמיתי. זאת אומרת, שהוא מאמין שהעבדות הוא מציאות אמיתי. ואח"כ הוא להיפוך, שכל עבודתו מחייבו אותו את הדעת שלו, היינו הדביקות מחייבו את העבודות. אלא שהוא מאמין, שכל מה שהוא רואה בתוך הדעת, הכל הוא למעלה מהדעת. מה שאין כן מקודם, שכל מה שהוא בלמעלה מהדעת, הוא בתוך הדעת.

המשך למאמר >>
רו. ענין אמונה ותענוג

שאף פעם לא ישאל אדם על בחינת תענוג, מה יהיה התכלית של תענוג הזה, ואם נופל בדעת מחשבה הכי קטנטנה לשאול על תכליתה, סימן לדבר שאין זה תענוג אמיתי. כי ענין תענוג ממלא כל המקומות הריקים, וממילא לא יש מקום ריקן במוח לשאול על תכליתה, ואם שואל על תכלית זהו סימן שהתענוג אינו בשלימות, שהרי לא מילא את כל המקומות.

המשך למאמר >>
רז. ענין קבלה להשפיע

הנה בני העולם הולכים על שני רגלים הנקרא תענוג ויסורים, שלמקום התענוג רודפין תמיד, וממקום היסורים בורחין תמיד. לכן בזמן שהאדם זוכה לטעום טעם בתו"מ, כמו שכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'", אז הוא רודף אחר עבדות ה'. ובזה נמשך שזוכה לדרגות בתו"מ תמיד, כמו שכתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה", והלא איך שהאדם יוכל לצמצם את מוחו לדבר אחד, אלא שענין אהבה ותענוג קושר תמיד את מחשבות של האדם, שיהא ראשו וגופו דבוק באהבה ותענוג, כמו שרואין באהבה גשמיות. וזהו דוקא בזמן שהאדם כבר זכה לבחינת התפשטות הדעת המוליד אהבה. ובחינה זו נקראת בחינה תוך הדעת. ותמיד צריך האדם לעבוד בבחינה למעלה מהדעת, כי זה נקרא בחינת אמונה והשפעה.

המשך למאמר >>
רח. ענין היגיעה

ענין היגיעות שהאדם מתיגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בענין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש, שרק זהו כלי המכשיר לזכות לכל המדרגות.

המשך למאמר >>
רט. ג' תנאים בתפילה

יש ג' תנאים בתפילה: א) להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו", שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו. ב) שכבר אין לו שום עצה, שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו. ג) שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שענין תפילה הוא ע-אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו.

המשך למאמר >>
רי. מום יפה שבך

בתלמוד, ההוא דאמר לה לדביתהו וכו', עד שתראי מום יפה שבך. אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי, שהשם ית' אומר, שלא תוכל להתדבק אליו, עד שתראי מום יפה שבך (נדרים ס"ו ע"ב). היינו, לפי פירוש הראשון של התוספות, היינו שאסרה בהנאתו אם תוכל למצוא דבר נאה. זאת אומרת, שאם האדם יכול להגיד שיש לו גם כן דבר יפים, שעמהם עזר להשם ית' שיהא יכולים להתדבק זה בזה, זאת אומרת שאם לא כן למה לא עזר לאחר. אלא ודאי מוכרח להיות שבו יש דברים, זאת אומרת שיש לו אמונה טובה או מידות טובות, היות שיש לו לב טוב שהוא יכול להתפלל.

המשך למאמר >>
ריא. כעומד בפני מלך

אינו דומה היושב בביתו כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות שירגיש כל היום שהוא עומד בפני המלך, שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם כי זה חיינו ואורך ימינו, ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה, יען שמכל דבר שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב, אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים.

המשך למאמר >>
ריב. חיבוק הימין וחיבוק השמאל

יש חיבוק הימין וכן יש חיבוק השמאל, ושניהם צריכים להיות לנצחיות. זאת אומרת, שבזמן שהוא בבחינת ימין, אזי יחשב בדעתו שאין בחינת שמאל בעולם. וכמו כן, בזמן שהוא עוסק בשמאל יחשב בדעתו שאין בחינת ימין בעולם. ובחינת ימין היינו השגחה פרטית, ובחינת שמאל היינו השגחת שכר ועונש. והגם שיש דעת שאומר, שאין שום מציאות שיש בהימין והשמאל כאחת, אבל הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, זאת אומרת שהדעת לא יפסיקו, ועיקר הוא הלמעלה מהדעת. זאת אומרת, שכל עבודתו נמדדת במאי שהוא עובד למעלה מהדעת. ואף על פי שהוא בא אחר כך לתוך, זה לא כלום, מטעם שהיסוד שלו הוא למעלה מהדעת, אז הוא תמיד יונק מהשורש שלו.

המשך למאמר >>
ריג. ענין גילוי החסרון

דבר העיקרי והיסוד הוא להגדיל את החסרון, כי זה היסוד שעליו נבנה כל הבנין, וחוזק הבנין נמדד לפי היסוד.

המשך למאמר >>
ריד. נודע בשערים

"אנכי ה' אלקיך", וכן בזוהר "נודע בשערים". מקשה, למה שינו חז"ל מלשון הכתוב, לקרות את חג העצרת בשם מתן תורתינו, שבהתורה נדגשה חג הזה בשם הבאת ביכורים, כמו שכתוב "וביום הביכורים", ובאו חז"ל וקראו בשם "מתן תורתינו".

המשך למאמר >>
רטו. ענין אמונה

ענין אמונה הוא דוקא עבודה טהורה, משום שאין הרצון לקבל משתתף עם העבודה זאת, אלא אדרבא שהרצון לקבל מתנגד לו. שטבע של הרצון הזה, הוא רק לעבוד במקום שהוא רואה ויודע, מה שאין כן למעלה מהדעת. לכן, בזה האופן יכול להיות הדביקות בשלימות, מטעם שיש בזה ענין השתוות, זאת אומרת שהוא ממש להשפיע.

המשך למאמר >>
רטז. ימין ושמאל

הנה יש בחינת ימין - ושמאל. בימין יש בחינת חכמה חסד נצח, ובשמאל יש בחינת בינה גבורה הוד. וימין נקרא בחינת השגחה פרטית, ושמאל נקרא שכר ועונש. ובזמן שעוסקים בימין, צריך לומר שהכל בהשגחה פרטית, ואז ממילא שאין הוא עושה כלום. נמצא, שאין לו שום עבירות. אלא המצות שהוא עושה], גם כן אינו שלו, אלא שהוא זכיה מן השמים. וממילא שהוא צריך לתת שבח על זה, וכמו כן על טובות הגשמיים שעשה עמו. וזה נקרא "נצח", שהוא ניצח את הס"א, ומזה נמשך בחינת חסד שהוא אהבה. ועל ידי זה הוא בא לחכמה, שזה נקרא רישא דלא אתידע - ואח"כ הוא צריך לילך לקו שמאל שהוא בחינת הוד.

המשך למאמר >>
ריז. אם אין אני לי מי לי

"אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני", זהו תרתי דסתרי. והענין הוא, שהאדם צריך לעשות כל עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי", שאין מי שיכול להושיע לו, אלא "בפיך ובלבבך לעשותו", זאת אומרת בחינת שכר ועונש. אבל בינו לבין עצמו, זאת אומרת בצנע צריך לידע, "כשאני לעצמי מה אני". זאת אומרת, שהכל בהשגחה פרטית, ואין שום איש יכול לעשות שום דבר.

המשך למאמר >>
ריח. אורייתא וקוב"ה חד הוא

הנה ודאי שבזמן העבודה הם ב' דברים ולא אלא שסותרין זה את זה. דבחינת קוב"ה הוא ענין דביקות, שענין דביקות הוא בחינת השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר, איך היה אצלו הזמן, בזמן שהיה לו בחינת דביקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדביקות, שאין ענין רוחני נחלק לחצאין, ועוד שאם הוא דבר ממלא שצריך שיהיה לו תמיד הדבר טוב. ונכון שיצייר את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום, זאת אומרת ממצבים שכבר היה לו, ואלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות).

המשך למאמר >>
ריט. ענין מסירות נפש

הנה העבדות צריך להיות ביראה ואהבה. הנה על בחינת אהבה לא שייך לומר שצריכים ליתן מסירות נפש על זה, מטעם שזהו דבר טבעי. שהאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמו שכתוב "עזה כמות אהבה". אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחינת יראה, זאת אומרת, שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בהעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה.

המשך למאמר >>
רכ. ענין יסורים

ענין יסורים קשים שמרגישים, הוא רק מטעם שחסר חיות. אבל מה לו לאדם לעשות, הלא אין זה בידו ליקח חיות. וזמן כזה הוא בא לידי שעמום, וזה דוקא שבזמן כזה צריכין להתחזקות יתירה, אבל אינך לוקח.

המשך למאמר >>
רכא. רשות הכל

אין כלי יוצא מרשותו אלא כשממלאים אותה בדבר אחר, אבל בריקנות אי אפשר לה להיות. לכן כיון שהוא ברשות הס"א, וודאי הוא שצריכין להוציאה, לכן צריכין להשתדל למלאותה בדברים אחרים. לכן ההכרח הוא שימלאנה באהבה. כתוב, ואז ישוך אחריה מאהבת עצמו.

המשך למאמר >>
רכב. ענין חלק שנותנין לס"א, כדי שיפרד מהקדושה

הנה מתחילה ברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים. פירוש, דמדת הדין היא המלכות, ששם היתה מקום הצמצום, שמשם ולמטה עומדים בחינת חיצונים. מה שאם כן בט"ר יכולים לקבל השפע בלי שום פחד. אבל לא היה העולם מתקיים, היינו הבחינה ד', אי אפשר לעולם שיקבל תיקון, משום ששם מקומה ואי אפשר לשנות, זאת אומרת לבטל את הכלי קבלה, יען שזה טבע ואי אפשר לשנות. שענין טבע הוא כח עליון, שכך היתה רצונו ית', שיהיה הרצון לקבל בשלימות ואי אפשר לבטלו. וכן באדם למטה, אי אפשר לשנות את הטבע. והעצה לזה היתה שיתוף עמה מדת הרחמים, פירוש, שעשה את הגבול שיש במלכות במקום בינה, זאת אומרת, שעשה כמו שיש איסור לקבל ושם יכולים כבר לעבוד, זאת אומרת לקבל על מנת להשפיע, יען ששם אין מקומה של הבחינה ד', לכן יכולים לבטלה. מזה נצמח, שהבחינה ד' בעצם נתקנת, זאת אומרת, שע"י הורדת של הבחינה ד' למטה, זאת אומרת שמגלה שאין זה מקומה, וזה ע"י מצות ומעשים טובים שמגלה, הוא מברר את הבחינה ד' בהבחינה ב', שמראה שזה מקומה למטה. ואז עולה הזיווג ונמשך מוחין למטה, אז עולית ה' תתתא לעינים, והתחיל עוד הפעם העבדות להפוך הכלי קבלה. ועיקר התיקון הוא משום שנותן לסטרא אחרא חלק, דהיינו שמקודם היה מקום יניקתה רק מבחינה ד', שרק שם הוא מדת הדין, מה שאין כן בבינה. אבל עכשיו גם בינה לקחה בחינת מיעוט, שנתערב גם בה מדת הדין. נמצא, שנתגדל מקום דמדת הדין. אבל על ידי חלק הזה יש מקום עבודה, שיהא יכולים לדחות, יען שאין זה מקומה באמת. ואז כשכבר רגילין לדחות אותה ממקום שאפשר, נצמח שיכולין לדחות אותה ממקום שלא היה אפשר מקודם.

המשך למאמר >>
רכג. לבוש - שק - שקר - שקד

"אין לבוא בשער המלך בלבוש שק". היינו, שבזמן שהאדם מעורר את עצמו איך שהוא מרוחק מהשם ית', והוא מלא עונות חטאים ופשעים, אזי אי אפשר לו להיות דבוק, ואי אפשר לו לקבל שום ישועה מהשם ית', יען שיש לו לבוש שק, ואי אפשר לבוא בהיכל המלך. לכן מן ההכרח הוא, שהאדם יראה את מצבו אמיתי איך שהוא ולא לכסות. אלא אדרבא, כל כוונת הקליפות הוא רק לכסות. ואם יש לאדם זכיה מן השמים, אזי הוא יכול לגלות ולראות את מצבו אמיתי. אבל הוא צריך לדעת, שאין זה שלימות אלא ההכרחות. וזמן של מרירות נקרא בחינת "דלת". אזי בצירוף עם השק עולה "שקד", שהוא ממהר את הישועה.

המשך למאמר >>
רכד. ענין יסוד נוקבא ויסוד דדכורא

שענין עליית מלכות למקום עינים נקרא יסוד דנוקבא. יען שענין נוקבא הוא בחינת חסרון, ששם המיעוט הוא בחינת חסרון, יען שהוא בעינים שהוא חכמה, נקרא על כל פנים בחינה א' דד' בחינות. מה שאם כן כשה' תתתא בכתר, שענין כתר הוא רצון להשפיע, ושם לא שייך שום מיעוט, שעל רצון להשפיע לא יש שום הגבלה, לכן נקרא יסוד דדכורא.

המשך למאמר >>
רכה. להגביה את עצמו

אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה.

המשך למאמר >>
רכו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה

תורה שבכתב הוא בחינת אתערותא דלעילא, ותורה שבעל פה הוא בחינת אתערותא דלתתא. ושניהם יחד נקרא בחינת "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי".

המשך למאמר >>
רכז. שכר מצוה, מצוה

האדם צריך להשתוקק לזכות לשכר מצוה, שפירושו, שעל ידי קיום המצות יזכה להיות דבוק בהמצוֵה.

המשך למאמר >>
רכח. דגים קודמים לבשר

ענין מה שאוכלין בסעודה מקודם דגים, הוא משום שענין דגים זוכים בחינם בלא הכנה, לכן אוכלין זה מתחילה, בשביל שלא צריכין הכנה. כמו שכתוב "זכרנו הדגה אשר אכלנו במצרים חנם", ופרשו בזוהר, היינו חינם, בלא מצוות, היינו בלא הכנה. ולמה אין צריכין הכנה לדגים, הענין הוא משום שדג אנו רואים שהוא רק בחינת ראש, ואין לו ידים ורגלים, שדג הוא בחינת "יוסף רצה דג ומצא מרגלית בבשרו". מרגלית, היינו בחינת מרגל, ודג הוא בחינת שאין שם משא ומתן, שזה סוד שאין לו ידים ורגלים, וחצה הוא סוד שעל ידי עליית המלכות לבינה, נתחלקה כל המדרגה לחצאין, שע"י התחלקות נעשה מקום להמרגלים. וכל המשא ומתן הוא רק על המרגלים הזו, שכל התורה נמשך מכאן. וזה ענין שמרגלית היה תלוי בצווארו, וכל חולה שהיה מסתכל בה, מיד נתרפא.

המשך למאמר >>
רכט. כיסי המן

על ענין שאוכלים המן-טשים היינו כיסים של המן, אמר, היות שחייב אדם לבסומא בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, לכן אוכלים כיסי המן, בכדי שנזכור שהמן לא הביא לנו, יותר מהכיסים, שנקרא כלים, ולא הפנימיות. פירוש, שרק הכלים דהמן יכולים לקבל, ולא האורות הנקרא פנימיות. מטעם, שגדלות הכלי קבלה נמצאים ברשותו של המן, וזה אנו צריכים להוציאו ממנו, אבל להמשיך האורות זה לא יכולים עם כלים דהמן, וזה דוקא ע"י כלים דמרדכי, שהם כלים דהשפעה, אבל על כלים דקבלה היה צמצום. וזה מבואר בהכתוב, "ויאמר המן בלבו, למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני", וזה נקרא רצון לקבל אמיתי. לכן אמר, להביא את לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך וכו'. אבל באמת אין הכלים של המן, הנקראים כלי קבלה, לקבל שום דבר מחמת הצמצום. אלא רק רצון וחסרון יש לו, היינו יודע מה לדרוש. לכן כתוב, "ויאמר המלך להמן, מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת, ועשה כן למרדכי היהודי".

וזה נקרא אורות דהמן בכלים דמרדכי, היינו בכלים דהשפעה.

המשך למאמר >>
רל. רם ה' ושפל יראה

"רם ה' ושפל יראה". איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל והשי"ת הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק, "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות מפריד בינו לה', אז הוא יראה, היינו שזוכה למוחין דחכמה. "וגבוה ממרחק ידע", אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק משום שחסר ההשתוות. ושופלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים, זהו עניוות שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושופלות נקרא מה שהעולם מבזים אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשופלות, שאז לא מרגיש שום שלימות. כי זה חוק, מה שבני אדם חושבין פועלים על האדם. לכן אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם, ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל.

המשך למאמר >>
רלא. טהרת הכלי קבלה

צריכים להזהר בכל דבר שהגוף נהנה, שיצטער האדם על זה, מטעם שעל ידי הקבלה הוא נעשה מרוחק מה'. היות שה' הוא המשפיע, ואם יהיה עכשיו מקבל, על ידי זה באים להופכיות הצורה. ושנוי צורה ברוחניות הוא התרחקות, וממילא אין לו דביקות בה'. וזה ענין "ולדבקה בו". וע"י הצער שירגיש בעת קבלת ההנאה, אז הצער מבטל את התענוג. בדומה, כשיש לאדם שחין בראשו, והוא מוכרח לגרד את ראשו ומקבל תענוג מזה, ויחד עם זה הוא יודע, שעל ידי זה יתוסף לו השחין, והמכה שלו יתפשט ולא יוכל להתרפא. נמצא, שבעת התענוג אין לו שום הנאה אמיתית, אף על פי שלא יכול לבטל מלקבל את התענוג של הגירוד. וכמו כן הוא צריך לראות, כשיש לו תענוג מאיזה דבר, שימשיך על התענוג בחינת לווי של צער, בזה שהוא נעשה עכשיו מרוחק מהשם ית', עד כדי כך שירגיש שאין התענוג כדאי, בערך ההפסד שיקבל אח"כ מהתענוג הזה. וזהו עבודה של לבא.

המשך למאמר >>
רלב. השלמת היגיעה

יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וצריך להבין מהו הפירוש מצאתי. מה צריכים למצא. אלא, מצאתי הוא ענין מציאת חן בעיני השם ית'.

המשך למאמר >>
רלג. ענין מחילה סליחה וכפרה

"מחילה" מלשון מכליא לשבח. היינו, דוקא ע"י תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות, נמצא שהוא מכליא את הזדונות לשבח, היינו לזכיות...

המשך למאמר >>
רלד. הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה

"הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים", פירוש, שבזמן שהאדם עוסק בתורה ואינו מפסיק, אזי התורה אצלו בבחינת אש שלהבת, היינו ששורפת את היצר רע, וממילא הוא יכול להמשיך בעבודתו.

המשך למאמר >>
רלה. מסתכל בספר מחדש

אחר שהאדם ראה איזה דברי תורה בספר וזוכר אותם בעל-פה; היות מה שנכנס בראש כבר פגם, לכן כשמסתכל בספר מחדש הוא יכול להוציא את המאור, שיקבל הארה ממה שרואה עכשיו.

המשך למאמר >>
רלו. כי חרפוני צוררי כל היום

"כי קנאת ביתך אכלתני, כי חרפוני צוררי כל היום" (תהלים סט). הצורה של חירוף וגידוף מתראה בכמה אופנים:

א. בזמן העבודה, שעושה איזו עשיה של מצוה, אזי הגוף אומר לו: מה יהיה לך מזה, איזו תועלת תצמח מזה? לכן אפילו כשמתגבר ועושה את הדבר בדרך הכפיה – אבל עם כל זה המצוה הזו בבחינת לעול ולמשא.

המשך למאמר >>
רלז. כי לא יראני האדם וחי

"כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ). היינו שאם האדם יראה התגלות אלוקות בשיעור יותר מכפי שהוא מוכן עבורו לראות, הוא יכול לבוא לידי קבלה, שהיא בחינת הפכיות מחיי החיים, אז הוא בא לידי מיתה. לכן עליו ללכת בדרכי האמונה.

המשך למאמר >>
רלח. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך

"אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך" (מוסף לר"ה). הנה בזמן שהאדם הולך בבחינת לבן, צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות. וצריך להתאמץ בבחינת "בך" דוקא. על דרך "וכל מאמינים שהוא אל אמונה"

המשך למאמר >>
רלט. החילוק בין מוחין דשבועות לדשבת במנחה

חילק בין שבועות, שהוא בחינת עליית הז"א עד אריך אנפין לבחינת דיקנא, לשבת במנחה שאז הוא גם כן בחינת עליה לאריך אנפין.

המשך למאמר >>
רמ. דרוש נא דורשיך בדרשם פניך

דרוש נא דורשיך בדרשם פניך, הדרש למו משמי מעונך, ולשוועת חינונם אל תעלם אזנך" (סליחות ליום ראשון). הנה … שתכלית בריאת העולם היתה להטיב לנבראיו. אך כדי שיהא התיקון השלם בכל שלמותו, צריך שיהא בחינת מיתוק דמדת הדין ברחמים. שענין הדין הוא בחינת הגדלות, אך כדי שלא יבוא על ידי זה לבחינת שינוי הצורה, צריך שתהיה בחינה שהיא כעין פשרה

המשך למאמר >>
רמא. קראוהו בהיותו קרוב

"קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו). צריך להבין מהו בהיותו קרוב, הלא "מלא כל הארץ כבודו", ונמצא שתמיד הוא קרוב, אם כן מהו "בהיותו", משמע שיש זמן שאינו קרוב.

והענין הוא, שתמיד מחשבים את המצבים כלפי האדם המשיג והמרגיש, שאם אין האדם מרגיש את קרבתו יתברך אליו אזי אין יוצא מזה שום דבר, אלא הכל נמדד לפי הרגשת האדם. שיכול להיות שאדם אחד ירגיש עולם מלא כל טוב, והשני שאינו מרגיש את טובו של העולם, אזי אין הוא יכול לומר שיש עולם טוב, אלא שאומר כפי הרגשתו, היינו שהוא עולם מלא יסורים.

המשך למאמר >>
רמב. מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה

בזהר: חולקיה דקודשא בריך הוא למחדי למסכני וכו'. ופירש שם בהסולם: כיון שראה הקדוש ברוך הוא, שהלא לשמה אין מביאו לשמה וכו', סליק לחרבא עלמא. היינו שמפסיקין לו השפע (הקדמת ספר הזהר אות קעה).

המשך למאמר >>
רמג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה

ענין הצל, שנוהגין שבליל הושענא רבה כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב (שער הכוונות דרושי סוכות ו – ז).

המשך למאמר >>
חזרה לראש הדף