חיים חדשים - תוכנית 268 - הירידה כהזדמנות לעלייה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: תודה שאתם אתנו בסדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן "חיים חדשים", ושלום ליעל לשד הראל.

יעל היא יועצת תעסוקתית ומנחת קבוצות ובזכותה פתחנו תחום חדש של שיחות בתכנית, "אוכלוסיות חלשות בחברה". בדיון הקודם ניסינו להגדיר מהי בכלל המציאות של להיות חלש, הפחד מלהיות חלש, לאן זה הולך מבחינת מגמות התפתחות החברה האנושית בכלל.

והיום נרצה לקפוץ קדימה למצב שבו חלילה מסיבה כלשהי ויש המון סיבות שיכולות לגרום לזה, אדם נכנס למצב של חולשה בחיים ומרגע שהוא החליף כאילו סטאטוס ונכנס לאיזו הידרדרות, החיים שלו משתנים מן הקצה אל הקצה. ננסה להרגיש את המצב הזה ולהבין מה קורה עם האדם, על מנת שנוכל להבין איך אפשר לנהל את החיים שלנו בתבונה למרות המשברים שבאים ונופלים על האדם ללא הזמנה. יעל תציג לנו קודם כל את הנושא ונמשיך קדימה.

 יעל: ברגע שאדם נכנס למצב של חולשה, מכך שקורה איזה אירוע בחיים שלו והוא נכנס למצב חלש, בין אם זה כלכלית, בין אם זה בריאותית, מתחילה מסכת התדרדרות, נפתח איזה גלגל שהולך והופך את המצב למאוד מאוד מורכב ומסובך.

הכל משתנה.

יעל: הכל משתנה, החיים משתנים מקצה לקצה. ובאמת הרבה מאוד מאפיינים שלא היו בנקודת ההתחלה, מתחילים להצטרף לאותו כדור שלג. גם בשל מצבים כלכליים, אפילו אומרים שיש לאנשים שנמצאים במצב של מצוקה יותר תאונות דרכים, שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות של לחץ, דיכאון, חרדות. בקיצור, מכל ההיבטים מתחילה להיווצר איזו תמונה מאוד מאוד שחורה.

אני מסתכלת על המצב הזה ואנחנו יודעים שכשאנחנו נופלים אנחנו מתחילים להידרדר מאוד מאוד מהר למטה, אבל בשביל לעלות אנחנו צריכים מאוד מאוד להתאמץ. יש כאן חוסר סימטריה שכך בנויים החיים, שבשביל לעלות למעלה אנחנו צריכים להתאמץ ולהתאמץ וכל הזמן להיות במקום של "אני דוחף". כשמשהו קורה ואני מתחילה לרדת למטה, מתחילה איזו הידרדרות שמאוד קשה לעצור אותה וצריך המון כוחות כדי לעמוד שם, ולא רק כדי להעלות מעט את הכדור למעלה, אלא בכלל כדי לעצור אותו. מה הסיבה לחוסר הסימטריה הזאת בחיים?

כך הם החיים מפני שמגמת החיים היא להראות לנו כל הזמן מה אנחנו עוד צריכים לתקן, איזה מערכות, יחסים, צורות קשר בינינו, אנחנו יכולים להוסיף לחיים שלנו כדי לגרום כל הזמן להעלאת החיים, להרגשת חיים יותר יפים, יותר בטוחים, יותר טובים, יותר רכים, חמים. ואם לא נעשה את זה? אז יש מעין משקל כזה שקשור לרגליים שלנו שכל הזמן מוריד אותנו מטה.

זאת אומרת, להישאר כל הזמן באותו מצב לא ניתן, אם אנחנו לא מטפלים בזה אנחנו יורדים. לכן אנחנו פתאום מרגישים שהזנחנו איזה היבט מהחיים שלנו ופתאום מרגישים שזה חסר מאוד. ואיך עשינו כך? בגלל שהאמת שההידרדרות היא על ידי היצר הרע שלנו, על ידי האגו, יש מידת עצלות כך שאנחנו לא מודעים לזה, זה פועל בצורה שקטה, ונוח לנו לא לעשות כלום.

והחיים בנויים בצורה כזאת שלמרות ההידרדרות הזאת שהיא אוטומטית, שממש כך נמצאת בתוך ההתפתחות שלנו כי אנחנו מתפתחים על ידי האגו, הרצון האגואיסטי שלנו כל הזמן רוצה יותר ויותר לרכוש לעצמו על חשבון האחרים. ואם אנחנו לא מביאים יותר ויותר היבט חברתי ולא משלימים אותו על ידי קשר יותר ויותר טוב בינינו, אז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו באמת מנותקים זה מזה. ואז כל אחד ואחד מרגיש שאין לו תומכים וכל דבר הקטן ביותר מעמיד אותו מול הגורל שלו אחד לאחד. ובאמת זה פחד שטוב להרגיש ולעשות כאן עבודה פנימית, זאת אומרת לשאול "למה זה כך? מאיפה זה בא? ומה אני צריך לעשות כדי לתקן את זה?"

ההידרדרות היא הידרדרות טבעית, ואנחנו רואים שאנחנו היינו מתפתחים במשך אלפי שנים על ידי האגו והיינו כל הזמן משלימים את עצמנו. האגו היה עוזר לנו לפתח קשרים חברתיים וכלי תקשורת, תעשייה, מערכת חברתית ובנקאית, כל מיני מערכות מסחר וכן הלאה, עד שהגענו לאיזו רוויה מזה לפני כמה עשרות שנים ואז התחילה הידרדרות. למה? כי בעצם אנחנו מימשנו את כל מה שהיה צריך לעשות.

אני חושב שזה נגמר בתוכניות החלל שרצינו, חשבנו, חלמנו ש"אנחנו נגיע עוד ועוד לכוכבים". וגם שאנחנו יכולים על ידי התפתחות טכנולוגית להגיע לאושר, שכל אדם יהיה מאושר ושיהיו יחסים כל כך טובים לכולם ואנשים לא יצטרכו להילחם זה בזה. הייתה איזו תקופה כזאת שאנחנו חשבנו כך. ה"חלום האמריקאי" גם כן היה כך, זו חברה צרכנית שאין לה סוף.

אני זוכר את זה עוד מהילדות שלי, משנות השישים נניח, ואחר כך זה התחיל כבר במשהו להידרדר, זה נעצר באיזה מקום ואחר כך התחילה הידרדרות ומאז אנחנו נמצאים באותה המגמה. זאת אומרת, המשבר שאנחנו חווים היום בכמה שנים האחרונות, זה לא דבר חדש, הנטייה לזה כבר הייתה ממזמן.

וגם מאותו הזמן התחילה החברה להתפרק, זאת אומרת, אנחנו היינו מממשים את האגו שלנו והיינו חושבים שעל ידו, על ידי ההתפתחות שלו, המימוש שלו, אנחנו היינו יכולים לדהור כרכבת קדימה ולכבוש ולרצות ולהיות ולמלא את עצמנו בכל מה שרוצים. ברגע שראינו שזה לא הולך, נעלם, נאבד, איזה כוח רצון והאנושות התחילה להתקדם באדישות, והתחילה צניחה, ירידה. אז התחלנו להרגיש שילדים עוזבים את הבית, ההורים מתגרשים, החינוך בירידה, התחילו בעיות למיניהן בכל מיני חברות, ודווקא בארצות המתקדמות ומפותחות.

וכך זה עד היום הזה רק שהיום זה כבר מקבל צורה מאוד מאוד קריטית. ודווקא אותן המדינות החלשות ובלתי מפותחות, הן נמצאות עדיין בהתקדמות, ואלה כבר עברו את הגבעה הזאת והתחילו לרדת מהצד השני. והמדינות החלשות, הבלתי מפותחות, עדיין נמצאות באיזו עלייה, אבל גם מהר מאוד באות וכבר מתחילות לרדת. כי הכל נעשה מקושר בכל העולם הגלובלי ולכן זה נוגע לכולם, זו המגמה. ולכן עתיד האדם באמת נראה מאוד אפור ומאיים ומביא לחרדות, חוסר אונים, חוסר ביטחון והרבה בעיות בבריאות פיזית, נפשית, חברתית.

מה שקורה לנו היום הוא שאנחנו מגלים שאין לנו מה להציע לדור הצעיר. אני סיימתי לימודים באוניברסיטה וחשבתי ש"זהו זה, חמש שנים, שש, שבע שנים אני לומד, בנוסף ללימודים הקודמים בבית הספר, גמרתי, סיימתי, ועכשיו אני הולך לעבוד". יש לי מקצוע ביד ואני כל החיים שלי לומד קצת, מתקדם בניסיון, אבל בעצם מה שלמדתי זה בסדר ומספיק. והיום כבר לא, היום אנחנו צריכים כל הזמן ללמוד, אם כך, מה התועלת מכל הלימודים האלה אם אני לא מסיים עם זה? זה דבר אחד.

דבר שני, רואים גם שאפילו שאני לומד כל החיים, אני נמצא במצב שהיום אני לא מסוגל להבטיח לעצמי הצלחה בחיים מזה, כי זה גם עובר איזה משבר. אנחנו כל כך מקלקלים את הטבע, את האקולוגיה, את הכל, אנחנו נמצאים בתקופה של צניחת כוח הקנייה וכולי, כך שאין תועלת מכל זה.

הדור הצעיר שלא מקבל תמיכה, לא רואה עתיד, אז יש לו כביכול תביעה מההורים "מה הכנתם לנו?" אומנם אנחנו לא כך שומעים זאת מהם, אבל זה דבר טבעי שהוא אז מתחיל לזלזל בצורה אינסטינקטיבית, פנימית. "אם אני לא מקבל מההורים הבטחה לעתיד, ואין לי לאן להתקדם, ללמוד? מה יצא לי מזה?" באירופה לכל יוצאי האוניברסיטה אין במה לעבוד. ואז כביכול אין להם קשר עם ההורים, כי מה כבר ההורים יכולים לעשות עבורם. ואז יוצא שכולנו נמצאים בחוסר אונים, בהרגשה מאוד מאוד לא נעימה לגבי העתיד, הביטחון, ושל חרדה, כבר לא יכולים להקים משפחות, להביא ילדים וכך הוא מצבנו.

זה מה שנכון להיום. האם את מרגישה את זה בעבודה?

יעל: אני מאוד מרגישה את זה. אני לא רוצה להאריך עכשיו בנושא של תעסוקה כי אנחנו בנושא אחר עכשיו, אבל אפשר לעשות על זה תכנית אחרת. אני מדברת כרגע על התהליך שתיארת.

דווקא על תעסוקה כדאי שנעשה תכנית.

יעל: אני מדברת על ההר הזה שתיארת אותו מבחינה חברתית. אתה אומר, עלינו, עלינו ועלינו, והגענו לאיזה שיא, ותיארת שם אדישות, ואז התחילה התדרדרות.

כן.

יעל: האם יש אפשרות לחזור למעלה?

לא.

יעל: כבר התחלנו לרדת לצד ההוא. יש אפשרות לחזור למעלה?

לא. כי השיא הזה היה בשימוש כל כך אכזרי בטבע כולו שנמשך גם היום, ואנחנו לא מסוגלים להיות בו, כי כל האוצרות של כדור הארץ, הפחם, הגז, הנפט והמתכות למיניהן וכן הלאה, הם מוגבלים. אנחנו חיים סך הכל בכדור קטן, ורואים כבר סוף לכל הדברים האלה, זה דבר אחד. דבר שני, יש גבול לכמה שאנחנו יכולים להיכנס לטבע ולקלקל אותו מבחינת חום, קור, שינויי אקלים ושינויי ה-CO2 באוויר וכן הלאה, ועוד דברים, ואנחנו רואים מה קורה עם השינויים האלה.

מצד אחד אוצרות הטבע מוגבלים, ומצד שני, האדם מאבד אפילו בלי זה את הרצון להתפתחות הזו וישנה אדישות. מפני שהאגו שלנו כאילו הפסיק להתפתח באותה הצורה החומרנית, שבה אנחנו כל הזמן היינו מתפתחים, לזה ולזה ולזה. ויוצא שהילדים שלנו לא רוצים לצאת מהבית, הם רוצים להישאר ילדים. אומרים שזה מפני שאנחנו חיים עד גיל שמונים, אז הילדות נמשכת עד גיל ארבעים. יש בזה משהו, אבל באמת אין להם מנוע פנימי להרוויח, להצליח, להתפתח. אבל העיקר, זה לא להרוויח ולהצליח חומרית, אלא להתפתח.

וכאן אנחנו צריכים לשים לב על זה, כי מדובר על התדרדרות של הדור, ובעוד שלושים שנה מה יהיה עם הדור הזה? עדיין הם חיים עם ההורים, בגלל שהחיים נמשכים קצת יותר, ואז אנחנו חיים עוד עשרים שנה פלוס, אבל מה יהיה כשאנחנו וכל הדור כבר לא יהיה? לא רואים שיש להם איזו נטייה, מגמה, איזה אור שמושך קדימה, איזו מטרה. ובהחלט אנחנו צריכים לשים לב על אותו מנוע, או על אותו כוח חיים, כוח החיוּת. ומה יהיה להם, הם אוהבים לשבת בבית קפה ולהתפלפל, מסיבות קטנות כאלה ודברים קטנטנים, בקיצור משחקים, לא משהו רציני ויצירתי ממש.

זה רק אומר שלא שהם כאלו טובים, או רעים, עצלנים או לא, אלא האגו שלנו שתמיד היה מפתח אותנו על ידי הרצון ליהנות, לקבל, להשיג, מקבל עכשיו צורה חדשה ונותן לנו אפשרות להתחיל לברר אותו, לבקר אותו. וכנראה שאנחנו צריכים למצוא פרדיגמה חדשה, תוכנה ותכנית חדשה להתפתחות שלנו. כנראה לא בהתפתחות הטכנולוגית, כי זה מוגבל, וגם לא בנקאית, כלכלית, מסחר ותעשייה וכל הדברים האלה. לא בזה אנחנו נוכל עוד ועוד להתפתח, כי סך הכל האמצעים הם מוגבלים. יש לנו רק כדור ארץ אחד קטן, ואנחנו לא יכולים לקלקל אותו כל הזמן ללא תגובות, אלא אנחנו צריכים להתפתח לכיוון שונה לגמרי, ואת הכיוון הזה האנושות תצטרך למצוא, מה הטבע דורש מאתנו באבולוציה שלנו, בהתפתחות שלנו.

יעל: אנסה לקחת את כל מה שאמרת עכשיו ולהעביר את אותו תהליך לבן אדם פרטי. את אותו הר שהוא עלה עליו ופתאום הוא התחיל להתדרדר למטה. את אותה נקודת אדישות שיכול להיות שהוא נמצא בה, כי החיים נעשו לו יותר מידי מורכבים עם כל החולשות. זה התחיל מחולשה אחת, כשרק פיטרו אותו מהעבודה, ופתאום גם אין לו כסף ואין לו כסף לבריאות ומצבו הבריאותי מתדרדר, ואז הוא נכנס לסוג של דיכאון, והמשפחה מתחילה להתערער. והדבר כבר נעשה מאוד מאוד מורכב, אבל הוא נמצא בסוג של אדישות, וכמו שאמרת לפני כן, כמו שנמצאת החברה בכלל, והמגמה היא כל הזמן שזה הולך ויורד. ועכשיו גם אין לו מנוע להתפתח, אותו מנוע שדיברת עליו לפני כן, המנוע החברתי.

אני זוכר סרט של צ'רלי צ'פלין, "זמנים מודרנים", שהוא שם מסובב ברגים בפס הייצור. היום זה לא מושך אנשים, לא דוחף אותם לעבודה כמו ששם מצויר. האנשים איבדו את הכוח החיותי הזה.

יעל: האם זה משהו שקשור לחברה, זה קשור לאדם עצמו? כי אנחנו רואים, שיש אנשים שבכל זאת מצליחים לעלות למעלה.

אם אנחנו רואים את זה כיחידים, זה לא אומר כלום. אנחנו מדברים בכל זאת על מגמה, על ההמונים. אני לא מדבר על אסיה ואפריקה, אבל הם גם מתקדמים לזה די מהר. אנחנו רואים בסין איך תוך עשרים שנה נעשתה מהפכה כזו באוכלוסייה, שעכשיו היא כמעט כמו אירופה, וגם כן שוב, אותה הצרה בעצם.

הייתי אומר, שהכוח הפנימי שלנו עכשיו משנה את הכיוון שלו, לא להתפתחות החומרית, אלא להתפתחות פנימית יותר, ועל זה גם כותבים הרבה אנשים, פילוסופים ופסיכולוגים. הם אומרים, שזה כאילו פסיכולוגי, לכיוון הפסיכולוגיה, לכיוון הפנימי, לכיוון הקשר הפנימי בין בני אדם, ושזה יהיה גם קשור להתפתחות הקשר שעכשיו אנחנו מפתחים, על ידי כל מיני מכשירים חדשים. בקיצור, תהיה כאן טכנולוגיה לכיוון הזה, וגם האדם דוחף את הכיוון הזה להתפתחות.

כנראה שיצאנו מהחברה והמשפחה הקלאסית שהייתה קודם, סגרנו בזה את ההתפתחות של אלפי שנים עד אמצע המאה הקודמת, נניח 1950-60, והתחלנו תקופה חדשה לגמרי בהתפתחות האנושית. אנחנו לא הולכים לקראת הישגים חומריים, אלא לקראת הישגים פנימיים, רוחניים, נפשיים, וכאן צריכות להיות מטרות והצלחות חדשות. כך אנחנו מתחילים לזהות את השינויים שיש בתוך החברה האנושית.

יעל: אני לוקחת את זה עוד פעם לבן אדם פרטי. אם בן אדם נקלע למצב של חולשה והתדרדרות, אתה אומר שזו הזדמנות בשבילו לעשות איזשהו סוויץ', איזה מעבר או שינוי?

כל המצבים האלה שאת מדברת עליהם מתוך המקצוע שלך, אלה לא מקרים בודדים, אלא אפשר להושיב כל אחד בשולחן לפנייך והוא זקוק לטיפול כזה. זו לא מגמה מקרית פה ושם, אלא זו מגמה כללית בתוך הטבע. וכמו שהתפתחנו פעם על ידי התגברות האגו בצורה חומרית, עכשיו אנחנו מתפתחים בהתגברות האגו, אבל להישגים יותר פנימיים, מילוי יותר איכותי, יותר פנימי, יותר נפשי ויותר וירטואלי.

יעל: אז בן אדם שפתאום נפל והפך להיות חלש, זו הזדמנות בשבילו?

אני חושב שזו הזדמנות. בסך הכל אנחנו תמיד היינו מחפשים מילוי, ממה אני נהנה, ממה אני מלא, ממה אני מרגיש שטוב לי. אז צריכים לחלק היום לשני חלקים ברורים, שקודם זה לא היה כל כך ברור. תמיד האדם היה גם נהנה מיצירות מסוימות של התרבות וזה היה ממלא אותו, כמו מוסיקה, ריקודים סביב המדורה בימי קדם, קעקוע, ולא חשוב מה הם עשו שם בעבר. או אנחנו על ידי מוסיקה קלאסית ויצירות אמנותיות, וחוץ מהיצירות האלו גם הישגים חומריים, שזה כסף, כבוד, מושכלות, שהיו בשבילנו מאוד חשובים.

היום אנחנו עוברים למילוי אחר. המילוי החומרי בגלל המשבר, בגלל האגו שלנו שהוא נעלם כביכול, הוא לא נמשך לחלום האמריקאי להשיג, הוא לגמרי איננו, וגם מפני שהגבלת כדור הארץ ומכות האקלים גם מגבילים אותנו בזה. יוצא שכל העניין להשיג עוד ועוד מילוי חומרי יורד מהבמה. אנחנו צריכים אותו כדי למלא את הצרכים הגופניים שלנו, שיהיה לי בכל זאת מה שאני צריך, מזון, מין, משפחה, שזה דברים הכרחיים, שהגוף שלי חייב לקבל, ואני צריך להרגיש בזה די ביטחון שזה לא יחסר לי כאדם. זה האדם הבהמה שבי שחי בזה. וחוץ מזה, יש לי איזה נטיות גדולות חדשות שהם חללים פנימיים שבהם אני מרגיש תסכול, חוסר אונים, חוסר ביטחון.

שאני לא ארגיש חוסר ביטחון שיחסר לי כסף, כי אפילו הירודים שבחברה חיים בממוצע הרבה יותר ממה שחיו אנשים לפני מאה שנה. אדם שחי היום, וכאילו אומר שאין לו כלום, יש לו איפה לישון ויש לו מה לאכול ואיכשהו יספקו לו שירותי בריאות, ומשהו תמיד יהיה לו, וזה לא היה לפני מאה שנה או מאתיים שנה לכולם. לרובם לא היה.

יעל: היום זה לא מספיק לו.

אני לא אומר שזה מספיק או לא מספיק, ודאי שלא מספיק, אבל אני אומר שאם את מה שהוא מקבל היום היו מביאים לאדם לפני מאה שנה, הוא היה מרגיש עצמו מלך. נכון?

יעל: לגמרי.

זאת אומרת, הבעיה היא לא במילוי הגופני, כי גופני הוא מקבל. הבעיה היא בהרגשה שלו, שאין לו, והרגשה הזאת היא הרגשה נפשית, וזה אנחנו לא נוכל לספק לו בשום צורה. אפילו שאנחנו נפתח אילו מערכות מביטוח לאומי, בריאות, פנסיה ועוד, לא יעזור. זה לא יספק אותו. הוא צריך מילוי, הוא צריך תמיכה חברתית, שיש סביבו אנשים כמו במשפחה, שהם נותנים לו הרגשת הביטחון בקשר אליו, שהוא חשוב להם. ואז לא חשוב כמה יש לו בבנק, איזה פנסיה יש לו, איזה קרן ומה, אלא יש אנשים שדואגים. והדאגה הזאת אם אדם ירגיש שהוא נמצא בחברה כזאת, רק היא יכולה למלא אותו ולספק לו את הביטחון על כל דבר.

 יעל: לאדם שיש את הדאגה הזאת, אם היתה לו מערכת הדואגת לכך, ההידרדרות הזאת לא היתה קורת?

לא. אבל אנחנו לא יכולים לבנות את המערכות האלה לפני שאנחנו מרגישים שחסר לנו אותם. אני שואל אותך כך, נניח אם היו, כבר אין ודווקא בגלל שאין אנחנו נרגיש, אם היו עד היום קיימים קיבוצים, האם אדם שהיה חי בתוך הקיבוץ היה מרגיש שהוא נמצא בחוסר אונים כמו בחוץ?

 יעל: לא, היה מרגיש טוב נראה לי.

היה מרגיש טוב, כן. יש לו מקום, הקיבוץ דואג, אוכל חינם, בריאות וכל מיני דברים שמגיע לכולם, גם בשבילו. אז מה את צריכה? זה מה שאנחנו צריכים לבנות. אם רוב האוכלוסייה, עוד מעט זו תהיה רוב האוכלוסייה, תרגיש בחוסר אונים, אין לנו ברירה אלא אנחנו צריכים לבנות מערכות שהם יהיו כמו קיבוץ, דאגה הדדית, ערבות הדדית, רק בזה אנחנו יכולים למלא את האדם. כי לגוף שלו הוא בכל זאת מקבל מה שמגיע לו, ואפילו שלא מגיע לו הוא מקבל, הבעיה היא התסכול הפנימי, חוסר ביטחון מחוסר היחס של החברה אליו.

 יעל: כי היום הוא צריך להתמודד, בן אדם שנופל או שנקלע לאיזו בעיה בריאותית, כספית, לא משנה מה, הוא צריך להתמודד היום עם המון חזיתות. הוא צריך להתמודד גם עם עצמו, עם הדימוי שלו שמשהו אצלו לא בסדר כי פתאום הוא פגום כביכול, סוג ב' כמו שאמרנו בהתחלה. הוא צריך להתמודד עם המשפחה שלו שגם צריכה לעכל את כל הסיפור הזה, ושם גם יש איזו מורכבות לא פשוטה ביחסים, גם מערכת התמיכה במשפחה היום זה כבר לא מה שהיה פעם. וגם יש לו איזו אחריות כלפי המשפחה שלו שהוא לא ממלא אותה. גם כלפי הסביבה היותר רחבה שגם רואה בו כמשהו שלילי, לא חיובי, לא תורם. ובטח שכלפי המוסדות, החברה הגדולה וכולי. יש לו המון התמודדויות, ומעבר לזה יש לו גם את ההתמודדות האובייקטיבית עם זה שהוא כל הזמן צריך להילחם על להשיג לעצמו טפסים כדי ללכת לבית חולים ולקבל את כל מה שצריך לבריאות, מביטוח לאומי, בקיצור הוא צריך להילחם בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת. נוסיף לזה את זה שאין לו שום מערך מסביב שתומך בו. איך בן אדם כזה יכול להתמודד עם סיטואציה כזו?

הוא צריך להגיע לחברה שיכולה לספק לו חום, קודם כל, לא יותר מזה. הגנה חברתית. את צריכה להקים כזאת חברה מהזקנים האלה, המסכנים למיניהם, לעשות איתם אגודה שכך הם כולם נמצאים בקשר ביניהם. ולמשוך אנשים שנמצאים שם, שרוצים לעזור, שיטפלו בהם, שיעזרו להם. והעיקר זה רק לתת יחס, רק יחס, יותר כלום. מה שהם זקוקים זה רק חום וידיעה שיש מישהו שחושב עליהם, לא צריכים שום דבר רק תמיכה נפשית, רגשית ולא יותר.

תראי איך שהם עושים. נכנסים לרופא מדברים שם עשר דקות, רבע שעה, כמה רופא יכול להקדיש להם זמן? "אהה" מרגישים את עצמם יותר נוח, הולכים הביתה, עוד יומיים שלושה שוב. הם צריכים תשומת לב, הם לא צריכים שום דבר. זה כך בכל דבר, אנשים צריכים קשר ביניהם ולמה? הטבע מסדר כך את ההתפתחות שלנו שאנחנו חייבים להגיע לקשר הדדי מאוד עמוק ומאוד צמוד, שרק בקשר בינינו אנחנו נגלה את העקרונות של חברה העתידית, הדור הבא. באמת דור הבא.

ולכן אני  חושב שטיפול באוכלוסייה הזאת שנזקקת לכל מיני צורות התמיכה, היא דווקא טיפול מאוד מאוד מועיל לבניית החברה החדשה. כי אם אנחנו עכשיו נתחיל לטפל, כמו שאת עושה בשכבות החלשות, יתאספו אליהם שכבות עוד ועוד ועוד יותר ויותר עד מעמד הביניים ויותר, זה רק ההתחלה. אבל להתחיל כדאי באמת עם אלה שזקוקים לתמיכה. וחוץ מחברה הדדית, מועדונים למיניהם, סדנאות, הפעלות, לא צריכים כלום.

אבל לא לעשות את זה בצורה כמו בבתי האבות, הם לא מקבלים שם טיפול חברתי הנכון. וחוץ מזה זה רק לזקנים. ואנחנו לא מדברים על זקנים, אנחנו מדברים על כל הגילאים שמרגישים את עצמם בחוסר אונים מראיית העתיד הטוב.

 יעל: באמת אחד הדברים שנמצאו כהכי אפקטיביים זה הטיפול בקבוצה, זאת אומרת עבודה קבוצתית שנותנת את אותו יחס, את אותה תמיכה, את אותה תקווה שאתה מדבר עליה. ועם משלבים אותה יחד עם טיפול, עם משהו פרטני, זאת אומרת גם הקטע הקבוצתי וגם הקטע האישי, אז נעשית עבודה מאוד טובה כדי לעזור לאותן אוכלוסיות. אני עובדת בעיקר עם אוכלוסיות שהם בבעיות של פרנסה ותעסוקה, אבל אותו דבר גם עובד בבעיות של בריאות וכל מיני קבוצות תמיכה בענייני בריאות וכל הדברים האלה.

אני רוצה לחזור רגע לאותו אחד שהתחיל להתדרדר, עדיין יש כאלה שמצליחים לעצור את ההתדרדרות שלהם וזה בעיקר בחלקים הבריאותיים. אני מכירה אישית חייל שנפצע במלחמה פציעה מאוד קשה, היום הוא מנהל מחלקה בבית חולים, למד נעשה רופא. יש את הפרופסור המפורסם שמשותק והפך להיות מדען אסטרו פיזיקאי בינלאומי. זאת אומרת, יש אנשים שכן מצליחים למרות המצב המאוד לא פשוט שלהם.

אבל אלה יחידים.

 יעל: מה בכל זאת מאפשר להם לעשות את זה ברמה האישית?

לא, אנחנו לא יכולים לקבל מהם דוגמאות ואחר כך להביא את הדוגמאות האלה לכלל. הכלל בדרך כלל הוא חלש, אין לו הזדמנויות, זה גורל גם כן. זה הצטיינות מיוחדת בהתמדה, בכל הדברים. אני לא אוהב לקחת דוגמאות מהמקרים המיוחדים היוצאים מן הכלל, הם אף פעם לא יכולים להראות לנו דרך נכונה לטיפול. אז מה, להראות לכולם תראו איך שהוא עשה? ויש לך כאן מאה אלף שלא מסוגלים לעשות, אז מה זה יעזור לי? יוצא מן הכלל רק אומר על זה שזה יוצא מן הכלל.

 יעל: אז נעזוב אותם אתה אומר.

כן, זה לא מעניין אותי. אני גם לא יודע למה הוא הצליח. אז הוא היה נכה צה"ל, נתנו לו כל מיני הזדמנויות מיוחדות, והיה בחור חזק, והסביבה והמשפחה תמכה בו, זה משהו אחר. או המדען, שבכל זאת הוא מדען, והיה מאוד חזק וידוע, ואז קרה לו אירוע השיתוק ובכל זאת הוא ממשיך, הוא עובד. מוגבלות מסוימת לא אומרת כלום. כמה יש לנו כאלה מדענים, פרופסורים למיניהם שכבר הולכים בקושי, אבל אותו ניסיון, אותה כמות הידע שיש להם, הם עדיין חיוניים לעבודה שלהם. מי מהם יוצא לפנסיה? מדען אפילו בגיל 70 ו-80 הם ממשיכים, כי דווקא הגילאים האלה, אולי עד שהוא מגיע, יש לו ניסיון ויש לו איזו יכולת להמשיך ולתת. זה לא איזה פועל ייצור שבגיל 40-50 כבר עייף וממש סחוט.

אורן: רציתי להתעכב על נקודה שהזכרת, שהידרדרות במצב של משבר יכולה להיעצר אם יש סביב האדם חום וידיעה שמישהו חושב עליו. אני רוצה לתת לכם דוגמה אישית כדי שהיא תעזור לנו לברר מה הרציונל שעובד. כשאני הייתי ילד, אימא שלי, זיכרונה לברכה, חלתה בסרטן. זה היה לפני שלושים שנה, אבל באותם שנים ההתמודדות עם הסרטן לא הייתה כמו היום, שכבר התקדמנו, אז זה היה נדיר שאדם מחזיק כמה שנים. מאז שגילו לה סרטן בשד ועברה כריתה ואחר כך עברנו כל מיני מטמורפוזות לאורך השנים, אבל בסך הכל הצליחה לשרוד אחת עשרה שנה. כשאני היום, כאדם בוגר, מסתכל ומנסה לנתח, אז היינו משפחה עם חמישה ילדים, אימא שלי הייתה צעירה, פחות מגיל 40,  ומשבר כזה כשבא למשפחה כאילו העולם השתנה בין לילה מה שנקרא. יש את הגילוי של הגוש, אני זוכר את הכל. בלי שהזמנת נכנסת לסרט חדש, שבו אתה עובר כל מיני מצבים.

אני מנסה להבין מה החזיק אותנו. אם אני אסתכל על המשפחה שלי, אז לא היו בעיות חומריות, הצד הכלכלי היה מסודר כל הזמן, אבל המשבר הבריאותי הכניס אותנו למצב שלא ציפינו, לא הזמנו. אני מסתכל היום אחורה כאדם בוגר על הרגעים הטובים בתוך האחת עשרה שנים האלה, אני נזכר רק בתמונה אחת שכל פעם היו לה פנים שונות. אנשים לא מהבית שבאים ותומכים ומחזקים. ואני בטוח באלף אחוז, וגם הרופאים אז אמרו את זה כל הזמן, שהדבר היחיד שהחזיק את אימא שלי בחיים כל כך הרבה שנים ואותנו כמשפחה, שהצלחנו לאחוז בחיים ולא להתפרק, זה אך ורק התמיכה מהאנשים שסובבים אותנו. באלף אחוז, מבחינה לוגית אני לא צריך להסביר, אבל דווקא לאור זה אני מנסה להבין את החוקיות שבדבר. זה שאני הרגשתי כך, שזה הציל את החיים שלי. הייתה לי אחות קטנה, שהרגשתי אחריות עליה כל החיים, זו עובדה, אבל אני כן רוצה להבין לָמה היום אתה תולה תקווה שאם אדם נכנס לאיזה מצב שממנו יכולה להיות או הידרדרות להתרסקות לגמרי או מעצור ובלימה, לָמה הפרמטר הזה של להרגיש או לדעת שיש מישהו שחושב עליך, שדואג לך, שמקרין לך חום, זה חגורת הביטחון האמיתית שלך? דווקא מתוך זה שאני הרגשתי את זה על עצמי אני מנסה להבין לָמה כך דברים בנויים?

זה הכוח הכי חזק שיש לנו במציאות.

אורן: איזה כוח?

כוח ההמונים, כוח הקבוצה, חיבור, ערבות, כוח השפעה ואהבה. זה הכוח של החיים, של החיוּת, כוח שמחייה, שדוחף להתפתחות כל דבר חי, צומח, או בני אדם. זה היחס החיובי לכל אדם ואדם. תתחיל להתייחס לילד בדיכוי ותראה מה יקרה לו, תתחיל להתייחס אליו בעידוד ותראה מה יקרה לו. אפילו הצמח מרגיש את היחס של האדם, כל שכן חי, כל שכן אדם. יש לנו מחקרים שמאשרים עד כמה היחס היפה והשמחה, עוזרים לריפוי, זה ידוע מדורי דורות. האדם הוא מכונה מאוד משוכללת, רבגונית, ומצב הרוח שלו, רוח החיים, מחייה אותו, למרות שהוא יכול לחלות בכל המחלות הכי גרועות. עד היום הרופאים אומרים שאם יש למישהו סרטן, כדי להרגיש יותר טוב הוא צריך לשמוח, לשתות יין, לעשות טיולים, הוא צריך לחיות.

אורן: אם אדם שנכנס לאיזה משבר, ולא חשוב אפילו מאיזה סוג, בין אם פיטרו אותו מהעבודה בגיל 50, או אם זו מחלה קשה שיש לבן משפחה, תאונת דרכים, אסון, לא משנה מה, קרה משהו והתא המשפחתי כולו נכנס לזעזוע, מה הוא או משפחה כזו צריכים לעשות עכשיו כדי להצליח לאחוז בחיים ולא להתפרק לגמרי?

להפסיק לבכות, להתחזק, להתחבר, ליצור קשר הדדי, הקשבה, חיבור לחום הדדי, להשתדל למשוך לעצמה כל מיני מעגלים חיצוניים, זה העיקר. אני בטוח שבעתיד אנחנו נגלה בזה את התרופה העיקרית לכל הבעיות הגופניות והפנימיות, הנפשיות, החברתיות, לכל דבר, כי אנחנו נמצאים בכל זאת במצב שעוד מעט כל התרופות שלנו יפסיקו להשפיע. עוד מעט אנחנו נגמור עם האנטיביוטיקה, היא כבר לא פועלת, עם כל מה שאנחנו מנסים לפתח אותה.

אורן: היינו צריכים לתת לבן שלי כל כך הרבה אנטיביוטיקה אבל יש דברים שזה לא עוזר, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות.

נכון.

יעל: מה הכוח הזה עושה לאדם?

 זה כוח החיוּת הטבעי, המקורי, ולא זה שמגיע על ידי כל מיני תרופות ועל ידי כל מיני אמצעים מלאכותיים כמו כסף, כמו כבוד, אלא אותו חום, כמו שאימא מספקת לילד, לעובָר אפילו, זה כוח החיוּת שמגיע כמו שנקרא "ישר לווריד", ישר לאדם ומחייה אותו, מחמם אותו, ואז גופו מקבל את ההזנה הטובה ומבריא.

יעל: אתה אומר שיש לזה אפילו השפעה ביולוגית?

וודאי, לָמה אנחנו חושבים שאם אחד מסתכל על השני באופן טוב או רע אז אין בזה שום השפעה, יש כאן השפעות פסיכולוגיות וביולוגיות, בטח, אנחנו יכולים למדוד את כל הנתונים שבגוף האדם ולראות. אנחנו לא שמנו לזה לב פעם, אבל האדם הוא מורכב ואלה ההשפעות הכי חזקות.

אורן: בימינו אדם קונה פוליסות ביטוח, מכל מיני סוגים. כשאתה קורא בחוברות האלה מה אתה יכול לקנות בביטוח, אז כבר רק מהלחץ של איזה דברים רעים יכולים לקרות לך, איזה אסונות, אובדן כושר זה ואובדן אחר, וכן הלאה, כבר מזה אתה נכנס לחרדות, אבל זה לא חשוב, קונים היום ביטוחים. אם הייתי אומר לך שאת כל הביטוחים האלה יש לי לצורך העניין, ואני רוצה לקנות ביטוח כזה, כמו שאתה תיארת עכשיו, שאם אני או המשפחה שלי, נקלע למצב של משבר, אז תהיה סביבי האווירה הזו של חום, של דאגה. איפה אני קונה כזה ביטוח? לא מוכרים לי ביטוחים כאלה.

למה לא? תעשה. תפתח חברה.

אורן: מה היא תמכור?

יש לך גם השכלה, יש לפניך הכל, אתה מסוגל לעשות את זה.

אורן: מה היא תמכור החברה, איזה פוליסות?

פוליסה של הביטוח הזה.

אורן: מה האדם ישלם?

הוא ישלם קצת בכסף וקצת בהשקעה.

אורן: איזו השקעה?

השקעה כזו שכאשר הוא יהיה מסוגל, הוא יטפל באחרים, וכשהוא לא יהיה מסוגל, האחרים יטפלו בו.

אורן: מה פירוש יטפל באחרים?

יטפל. נניח שיש עכשיו אנשים שצריכים עזרה בתיקון משהו בבית שלהם, והם לא מסוגלים, זקנים או נכים, אנשים כאלה שנמצאים בחוסר אונים, או בכלל, אפילו בריאים. בוא ונפתח טיפול אישי בינינו, באופן כזה שנרגיש שאנחנו מוקפים באנשים שדואגים לנו. נעשה את זה דווקא ההיפך, אני אתקשר אליך ואשאל אותך "אולי אתה צריך משהו, אולי איזה ברז מטפטף, אולי עוד משהו קורה שם, יש לך בעיה כזו? אם אתה רוצה, נבוא, נראה".

או שאני סתם אזמין אותך לכוס קפה, לשבת על הדשא, יחד, או אפילו יותר מזה, לברביקיו. זה מרומם את האדם, זה נותן לו חיות.

אורן: מה אני משלם בביטוח הזה, ומה אני מקבל?

מה שאתה רוצה לקבל, את זה אתה צריך לשלם.

אורן: במה זה שונה מלרכוש ביטוח שיקנה לי סיעוד רפואי במקרה הצורך?

אתה רואה עד כמה שזה לא עוזר. איזה סיעוד רפואי אתה מקבל? יש לך שם סעיפים כאלה שאתה תחכה עד שזה יקרה. אפשר לשאול את מי שמבין בזה והוא יגיד לך באיזו מידה זה עוזר, האם זה עוזר לאדם שיש לו את זה.

יעל: זה ימנע את המחלה, או שזה יטפל בו יותר טוב בזמן שזה יקרה?

אנחנו שואלים כך, אם אדם קונה פוליסות ביטוח למיניהן לעת צרה, האם בזה הוא מרגיש את עצמו יותר בטוח ורגוע?

יעל: זה רק גורם לפחד. אתה רק רואה את הפוליסה, ומתחיל לדאוג ממה שיקרה.

זה מוחק לו את כל החרדה?

יעל: מה פתאום.

רב: לא?

יעל: לא.

למה? קניתי ביטוח חיים, ביטוח להצלחה, ביטוח לאהבה, ביטוח לא יודע למה, קניתי כל מיני פוליסות. חסכתי כסף בבנק לכל הפיליפיניות שבעולם, שמתי לא יודע מה, עשיתי לעצמי, הבטחתי את עצמי בכל מיני ביטוחים, הבית שלי מלא בכל מיני שכלולים כדי שאני אוכל בתנועת האצבע הקטנה לעשות הכל. למה בכל זאת זה לא מוציא אותי מחרדה, והיחס של בני אדם הסובבים, החם, כן מנטרל לי את החרדה? זה קורה ככה או לא? מה את חושבת?

יעל: לגבי החלק הראשון אני בטוחה שכן.

כי את זה  את רואה.

יעל: את זה אני רואה. זה בטוח.

אז למה למרות רכישת כל מיני פוליסות, כסף בבנק, וכן הלאה, בכל זאת אדם נשאר בחרדה? הרי יש לו הכל.

יעל: עדיין הוא נשאר תלוש באיזה מקום, משהו שם לא מסתדר עד הסוף.

למה אנחנו בנויים בצורה כזאת שהפעולות האלה לא ממלאות אותנו, לא מנטרלות את החרדה לעתיד?

יעל: למה?

אני טוען שזה בגלל שאנחנו יכולים להיות בטוחים רק אם זה מגיע מהיחס היפה של הסביבה.

יעל: אורן מציע כרגע ביטוח חברתי. במקום לחתום על פוליסות ביטוח של חברות ביטוח רגילות, הוא מציע ביטוח חברתי, של יחס. לפי מה שהצעת לו לפתוח, זו חברה שעושה לי ביטוח ליחס טוב מהסביבה.

זה כמו שנניח אנחנו עושים בקיבוץ, שם דואגים זה לזה ולחיים שלנו וכן הלאה וכן הלאה. האם מישהו, אם כך, מפחד ממה שיקרה לו כשיזדקן, שיעזבו אותו בבית ולא יטפלו בו? או שהוא יודע שלא יעזבו, ולא יפסיקו לטפל בו, מפני שעכשיו, כשיש לו עדיין כוח גם הוא הולך ומטפל בזקנים כאלה.

לכן הוא צריך להשקיע מצדו עכשיו, בזמן שהוא מסוגל לטפל באחרים, ואז כשיגיע הזמן והוא לא יהיה מסוגל, הם יטפלו בו.

יעל: זה הביטוח שאתה מציע לאורן?

זה הביטוח. הוא לא צריך לשלם כלום, הוא משלם בהשתתפות שלו.

יעל: הביטוח הזה שדיברת עליו עכשיו, גם ימנע מצבים? הוא גם ביטוח מונע מחלות, או שהוא רק מטפל במחלות?

זה כבר דבר מאוד מעניין. אני טוען שכן. אני טוען שיחס כזה מונע לא רק צרות ובעיות, אלא גירושין, בעיות עם ילדים, חרדות למיניהן, ובכלל הכל. אני טוען שאפילו את המחלות הכי גרועות ולא חשוב איזה.

אם אדם נמצא בחברה כזאת, הוא חייב להיות בריא במאה אחוז. ובאחד מהימים הוא ישכב, יירדם וכך גם נפטר. פשוט מאוד. בנשיקה, מה שנקרא.

אורן: הייתי פעם נחלאי וגרתי בקיבוץ, אתה הזכרת פעמיים את המודל הקיבוצי, כולנו יודעים שהמודל הקיבוצי פשט את הרגל, קיבוצים נסגרים. חזרת לקום המדינה, מה אתה מציע בדיוק, שנבנה קיבוצים?

לא, קומונות היו גם בימי קדם, כשכולנו חיינו במערה אחת, כל המשפחות, כל הנשים, כל הגברים, זה גם היה מעין קיבוץ, כשצדנו את הממותה למאה איש, גם זה היה קיבוץ,  וכשמישהו היה חולה כולם טיפלו בו, זה גם היה קיבוץ.

האמת היא שקומונות למיניהן זו הצורה הטבעית של הקיום, אלא שעקב ההתפתחות האגואיסטית, יצאנו מהצורה הטבעית הזאת של הקומונה והתחלנו להתפתח כל אחד בשלו וכן הלאה, וכך התרחקנו זה מזה, עם המשפחה. ומאוחר יותר אפילו בתוך המשפחה, במאה שלנו, התרחקנו זה מזה עד להיות אנשים בודדים. ועכשיו אנחנו מגלים עד כמה שזה לא בסדר, שאנחנו לא מסוגלים ונצטרך לעבור בחזרה, ולבנות שוב קומונה, שבלי זה לא נוכל לשרוד.

אורן: זו חזרה לימי קדם?

זה חזרה לימי קדם, לצורה הטבעית. לצורה הטבעית זה לא כמו בימי קדם שניכנס שוב למערה, אלא אחרי כל ההתפתחות האגואיסטית שלנו על כל סוגיה, הקשר בינינו צריך להיות כזה שאנחנו תלויים זה בזה, כמו שבאמת אנחנו רואים שאנחנו תלויים.

העובדה היא שהעולם הוא גלובאלי, אינטגרלי, העולם הוא כדור אחד, וכולנו קשורים זה לזה. אז בוא ונתקשר זה לזה בצורה יפה, טובה, שאף אחד בעולם, על פני הכדור הזה, לא ירגיש שהוא באמת זרוק, שהוא בחוסר אונים. בוא נדאג לזה. אנחנו כמו כן רואים לפי היכולת שלנו, שחצי מכמות המזון אנחנו זורקים, וחצי עולם סובל מרעב, אם אנחנו נקבע בינינו יחסים טובים, יהיה הכל לכולם. כי אנחנו רואים לפי סטטיסטיקה, לפי הבדיקות שכך קורה, אלא למה סובלים? עקב היחסים הלא טובים. לכן רק זה חסר לנו.

אורן: זה ברור, אבל פשוט לא הייתי עובר לקיבוץ היום, בשום מצב. גם אין כבר  קיבוצים כמו בעבר, דרך אגב.

לא, אבל אותה אומר שאתה קם באמצע הלילה בחרדות.

אורן: אני חושב שכולם היום לא ישנים טוב.

אתה רוצה להתפטר מזה, אתה רוצה לחיות כמו מלאך בעננים?

אורן: מאוד.

ושכולם יתייחסו אליך יפה, ואתה לא תפחד משום דבר. אתה בכלל לא הרגשת אף פעם מה זה.

אורן: נכון.

אז זה אפשרי רק בדבר אחד, ביצירת חברה חדשה. ערבות, חיבור. ואז כך נרגיש. וגם הבריאות ובכלל, הכל ישתנה לטובה. אין לנו יותר מה לעשות, מכל מה שיש לפנינו, רק את הפרמטר הזה, הנתון הזה, אתה יכול לשנות. אבל הכל תלוי בו.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, זה היה מרתק. תודה יעל. מפוליסת ביטוח "חיים טובים", מתחברים אחד לשני בערבות הדדית. חיים חדשים. כל טוב, להתראות.

לחצו כאן להורדה