חיים חדשים - תוכנית 61 - הפצה לציבור

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן ועם ניצה מזוז. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לשיחה שלנו היום, ואנחנו רוצים להתחיל להיערך לקראת האיום הביטחוני שמתקרב אל מדינת ישראל. דיברנו על כך בכמה שיחות בתקופה האחרונה, והמטרה בשיחה שלנו היום היא להתמקד קצת יותר, ולהבין איך אתה רואה את דרכי הפעולה שלנו בהסברה רחבה לציבור הישראלי.

אתם רוצים להבין, או שאני צריך לדבר לקהל הרחב?

אורן: שאנחנו נבין. שהארגון שלנו יבין כיצד לפעול.

זאת אומרת, אני יכול לדבר בצורה פנימית יותר.

אורן: כן, שהארגון שלנו יבין כיצד לפעול.

בסדר, כבר קל לי יותר.

אורן: השאלה הראשונה היא, איך לבנות מעין מערך הפצה, מעין התקפה כזו של הפצת הרעיון שלנו, במצב הביטחוני שמתגלה היום בישראל?

קודם כל, אנחנו צריכים להבין בינינו, שכל האיום הזה הוא משחק מלמעלה איתנו. אבל משחק של הכוח העליון יכול להיות מאוד מאוד קשה, ממש עד חיים ומוות גופניים. אבל צריכים לקבל את זה כמשחק. מה זאת אומרת כמשחק? כתנאים שאפשר לשנות אותם והם תלויים בנו. ואם אנחנו מכריעים את עצמנו, אז אנחנו מכריעים גם את כל העולם לכף זכות, ואז הצלחנו, ואם לא הצלחנו, אז יכולים חלילה באמת ההיפך, להגיע לכף חובה.

לכן יש להבין שביחס הרציני שלנו, הנקודתי, הממוקד נכון, אנחנו משנים את הגורל. זו הנקודה החשובה ביותר, שמחייבת אותנו לפעול לא מהמקום שהאדם הרגיל אולי לא היה פועל או כן היה פועל, אלא שאנחנו חייבים להרגיש את עצמנו נמצאים תמיד מוכנים לפעול במקסימום יעילות בכל מצב. ולא חשוב אם זה מצב רחוק מסכנה או קרוב לסכנה.

וגם הפעולה שלנו כלפי האיום היא לא פעולה כלפי הרגעת הקהל או כלפי חוגים מסוימים או כלפי עצמנו, אלא רק כלפי אותו כוח עליון שמנהל את הגורל שלנו, ושלעומתו אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו במצב כזה שמכריעים את עצמנו לכף זכות בעיניו, ואחרינו את כל העולם.

זאת אומרת, קודם כל העבודה היא תמידית, תמיד היא צריכה להיות, לא רק בשעת סכנה. והיא כולה בינינו לבין הבורא, ומכוונת להכריע אותנו ואחרינו את כל העולם לכף זכות. זה תפקיד ישראל. ובמיוחד בשעת סכנה, שאז ההכרעה היא מאוד ברורה, חדה. וזה מקום לעמך במיוחד להצטרף להכרעה, כי זה פועל עליו.

אורן: אז נעבור את הדיון שלנו היום לפי שאלות, אני אשמח שתענה עליהן.

שאלה ראשונה, איך לבנות את מערך ההסברה שלנו, הפצת הרעיון שלנו, במצב הביטחוני שמתגלה היום?

אנחנו רואים שהמשבר הכללי מגיע כבר לשלב היותר חריף שלו, המכריע, לשלב של המשבר הביטחוני. זה גם אצלנו ויכול להיות שגם בכל העולם. וזה גם יבוא, אנחנו עוד נראה בכל מיני מקומות בעולם כל מיני מוקדים שתהיה בהם סכנת מלחמה, ומלחמה אפילו לא פשוטה, מלחמה אטומית וכן הלאה.

וצריכים לראות את זה כתהליך כללי, שאליו העולם מידרדר. שחוסר האיזון של כלל האנושות עם הכוח העליון מגיע למצב שרק אחרי האיום הקיומי, האנושות או במיוחד עם ישראל יכולים להתעורר, יכולים להתנועע ולהבין שחייבים כאן להשתנות. זאת אומרת, המצב הזה של איום ביטחוני הוא מצב קריטי לחיי האדם שלא חושב על יותר מהחיים שלו. לא כמונו שאנחנו בכל זאת מחשבים את החיים שלנו ברמה אחרת, גם נצחית, שקיימת לפחות לפי הבנתנו אם לא לפי הרגשתנו. אז אנחנו צריכים להתייחס כאן לעם, אם כבר מדברים על ישראל. למרות שאסור לנו לנתק את ישראל מכל העולם, כי בסך הכל האיום על ישראל הוא כדי שיעשו את מה שהם צריכים לעשות, כדי שישתנה כל העולם. החשבון הוא כללי, כי המשבר הוא גלובלי, אבל אנחנו צריכים לראות אם העם כבר מוכן לשלבים כלשהם, אם הוא מוכן לשלבי הפצה. לראות על ידי מה הוא יכול להתעורר בכל רגע ורגע.

יש תקופות, תקופות של איום יותר או איום פחות, בהתאם לזה גם ההפצה שלנו יכולה לבוא בגלים. כי לפי הגישה של "חנך לנער על פי דרכו", אנחנו צריכים להגיע לאדם לפי החיסרון שלו. אם החיסרון שלו עכשיו הוא לכסף, מזון, ביטחון, בריאות, דירות זולות ועוד כל מיני דברים, אז בהתאם לזה אנחנו צריכים לפעול. אם הבעיה שלו היא כבר בעיית קיום ממש, אז אנחנו צריכים לפעול בהתאם לזה.

לכן אם הבעיות שלו הן בגובה של אדם רגיל, אזרח רגיל בזמן של שלום, אם אפשר כך להגיד, אז אנחנו צריכים לפנות אליו כשהאמצעי שאנחנו מציעים לו הוא אמצעי הערבות.

אורן: את זה אנחנו עושים בשנה האחרונה, עוד טרם שהתגלה המצב הביטחוני והאיום.

כן. ואם כבר מגיע הזמן והאדם חרד, ממש חרד ממוות, ורואה שמתקרבים לזה, אז בהתאם לזה אנחנו צריכים לפנות אליו לאותו הפחד, המתח, החרדה, ולהשתמש באותם הדברים. דיברנו כבר, שבאותם המצבים האדם נמצא במצב לא ידוע. כי במצבים שהם תלויים במחירי הקוטג' או הדירות הממשלה אשמה. אבל במצב שחייבים להילחם, שזה כבר לא עניין של ממשלה, למרות שהיא מחליטה, אלא זה בידי הגורל העליון, אז האדם כבר תלוי בין שמיים וארץ. ואז הוא מוכן לשמוע גם על הכוחות האי-רציונאליים שפועלים עליו, שמאיימים עליו, וגם שומרים עליו. כוחות שהם למעלה מהטבע שלו, שהוא לא יכול לגלות אותם, הוא לא מבין אותם, לא מרגיש אותם, אבל כשהוא מרגיש שהוא נמצא כביכול בידיים שלהם, אז הוא מוכן לשמוע.

ואז בהתאם לזה, אתה אומר לו שיש לנו קשר לכוחות האלו, שאנחנו יכולים לפנות אליהם, ש"לא אלמן ישראל". וחכמת הקבלה דווקא מדברת על זה, כי על פי התורה הרגילה מה יכולים להגיד? חכמת הקבלה אומרת איך לפעול, חוץ מלתת צדקה, לצום, להתפלל ולתקוע בשופר ליד הכותל. אלא אפשר לעשות כאן מה שחייבים לעשות באמת לפי חכמת הקבלה, שהיא זו שיכולה לעזור לנו בשעה קריטית כזאת. ואז אתה מסביר לו, שזה יכול להיות רק על ידי חיבור, כמו שהיינו פעם עם וניצלנו מפרעה ומכולם, ושעל החיבור כתוב גם במעמד הר סיני.

אתה מעורר בעם את הקשר הזה. חוץ מזה שבשעת הסכנה, העם נמשך לחיבור בצורה אינסטינקטיבית, וגם אתה אומר לו על החיבור. ואומר לו מטעם חכמת הקבלה, מהמקורות הכי אמיתיים, הכי עמוקים שיש לנו, לעם שלנו. אז ודאי שעל ידי המקורות האלה יש לך אפשרות לדבר על זה.

השאלה היא למה צריכה להיות כאן חכמת הקבלה, הרי אתה בכל זאת מדבר על דברים שהעמך מסוגל לעשות.

אורן: אילו דברים?

אתה לא מדבר אליו על עבודה למעלה מהדעת, לא על מנת להשפיע ולא על מנת לקבל, אתה לא מדבר על דברים כאלה, כי זה לא מובן ואי אפשר לבטא זאת בצורה פשוטה, רק אם האדם קצת מרגיש את זה והולך לקראת זה, רק אם יש לו איזה נתון פנימי לזה שנקרא אצלנו "נקודה שבלב".

אבל בכל זאת אתה נותן לו כאן מקור גבוה, מוסמך, שאת החיבור עלינו לעשות, לא על ידי זה שמהשמיים מעוררים אותנו על ידי פחד, חרדה, איום, שמעוררים אותנו כמו צאן להתחבר, אלא אנחנו בעצמנו צריכים לעשות את החיבור, במאמץ מצידנו, לא מלמעלה. בצורה כזאת נקרא שאנחנו "מכריעים את עצמנו ואת כל העולם לכף זכות". ב"כל ישראל חברים", "ואהבת לרעך כמוך", "שבת אחים גם יחד" ועוד ועוד כל האמרות היפות האלה.

כי זה לא מספיק שכולם רוצים להתחבר בצורה אינסטינקטיבית, וכך כל אומה, כי זה קורה גם בדרגת החי. כאן צריכים אנחנו להתחיל להתארגן יותר נכון מעצמנו, להוסיף מעצמנו את ההתעוררות, ההבנה, ההרגשה של הדברים. אנחנו צריכים לקרוא את המאמרים האלה שמדברים על החיבור. ואז אתה מביא להם את המאמרים "מתן תורה" ו"ערבות", כל מיני חומרים כאלה, בהעברה קלה, לא עשרים דפים כמו שזה במקור, אלא שני דפים בהעברה קלה, בהסברה קלה. אולי דרך קליפ, כי בשמיעה שומעים היום יותר מאשר בקריאה. וכך על ידי כל מיני חומרים שלנו, שמקורם בחכמת הקבלה, כי אתה מסביר להם שיש במאמרים האלה המאור המחזיר למוטב.

אנחנו צריכים להגיע לטוב? רק על ידי זה. כתוב שעל ידי זה חוזרים לטוב. שהאור נמצא בפנים. אתה מביא להם קטעים מספר הזוהר, ואומר שזו סגולה גדולה לקרוא את ספר הזוהר בשעת סכנה. ואתה מביא להם כאלה קטעים שמדברים על זה, כמו "לילה דכלה" ועוד קטעים מסוג זה, שמדברים על האיחוד, על החיבור, על תפקיד ישראל, על כל מיני דברים כאלה.

ויכול להיות קטעים, לא סיפור מלא, למרות שאתה יכול גם לחבר סיפור מהזוהר, וזה גם ייראה יפה, כמו כלה כלפי חתן וכן הלאה. ועל ידי חומרים שאתה כך מפזר, והסברים שאתה נותן, ומעורר אותם, ויחד עם זה אתה אומר, למשל בערוץ 66, בואו נעשה את פעולות החיבור, נעשה את זה יחד, הידברות, שירה, ואז אתה מושך אותם. אתה מושך אותם לתכניות חמות, לא מתרה בהם, ולא נוקט בפעולות מנע למיניהן, אלא חיבור חם. ואם אתה נותן את זה מתוך קטעים של התורה, ואפילו שירים שהם קצת "דוסיים" מה שנקרא בעם, אבל בשעה הזאת, ואם שרים חברים שלנו, חלק בלי כיפה, חלק עם כיפה, כאלה שנראים ממש מהעם, זה נשמע אחרת.

אז אנחנו צריכים אולי להכין את התכניות האלה מראש, ואז לתת להן דירוג לפי ההרגשה שבעם, באיזו הרגשת סכנה אנחנו יכולים להציג תכניות כאלו או אחרות, בהתאם לגובה הסכנה. ולהסביר להם שם על העניין של הכרעת עצמנו וכל העולם לכף זכות במקום כף חובה, שאת זה עלינו לעשות, וכתוב על זה כך וכך, וזה רק על ידי החיבור. ואז אתה נותן להם כלים להשתתף יחד כולם ובזה לשנות, לא שאתה בא לחזק אותם, או לתת להם איזה פיצוי פנימי פסיכולוגי. אלא אתה מסביר להם שאתה פועל עכשיו יחד איתם ממש בלהכריע את העולם לכף זכות. עכשיו, תוך כדי השידור הזה עצמו, זה מה שאנחנו עושים יחד, תצטרפו, תצטרפו לפעולת מגן.

אורן: לְמה אנחנו רוצים להגיע במערך ההפצה, לאור המצב הביטחוני של היום?

אנחנו צריכים להבין שכל ההפחדה הזאת, האיום הזה, שבא על העולם ובא במיוחד על ישראל, הוא כולו מכוּון לקבוצת "בני ברוך", שהיא היא בעצם צריכה להרגיש את עצמה מוכנה לפעול בשעה כזאת בהכרעת המצב לטוב. ובהתאם לזה אנחנו צריכים להתארגן, וכבר דיברנו על זה שאמנם אנחנו לא כל כך מתעוררים מתוך איום חיצוני, כמו העמך, אבל אנחנו חייבים להתעורר בגלל שזה שייך לעם ולעולם. ועוד יותר מזה, בגלל שעל ידי זה אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא, שזו בעצם מטרת הקיום שלנו, סיבת הקיום שלנו, וטעם הקיום שלנו בכלל. גם מִהעבר, מלכתחילה, גם מהסוף וגם מהיומיום. שזו המטרה, להגיע לעשות נחת רוח לבורא.

ולכן אנחנו צריכים לראות בכל פעולה שלנו ובכל החלטה איך אנחנו משיגים זאת, האם משיגים או לא, ומתוך זה להחליט, ההחלטה הזאת היא נכונה או לא, הפעולה הזאת נכונה או לא, וכן הלאה. זה על בני ברוך. ובהתאם לזה לגשת לכל דבר. זאת אומרת, זו הכוונה הראשונה שממנה אנחנו פועלים, עושים כל מיני תכניות טלוויזיה וכולי, ובתוך התכניות האלה משפיעים על העם. שאז יוצא שאנחנו נמצאים כמעבר, כמו שבעל הסולם כותב במאמר "הערבות" ובמאמר "השלום", שאנחנו, כישראל, המעבר בין אומות העולם ובין הבורא. "אומות העולם" נקראים אלה שלא יכולים להתעורר מעצמם, שזה גם עם ישראל של היום.

ואנחנו אז צריכים לעורר אותם, לצרף אותם אלינו, כשכוונתנו בפעולה הזאת היא, לעשות לו נחת רוח. ברגע שאנחנו מגיעים לתוצאה כזאת, אז נקרא שבאמת עשינו הכרעה של כל העולם לכף זכות.

אורן: אז אני חוזר לשאלה, אבל עכשיו כלפי העם. לְמה אנחנו רוצים להגיע בהתקפה הזו של ההפצה כלפי העם?

שיצטרף אלינו. אנחנו בפנייה לעם רוצים שהעם יצטרף אלינו, יתחבר אלינו, כי ברצון שלו להינצל מסכנת ההשמדה ובכוונה שלנו לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו נעשה את הפעולה הזאת יחד, העם מתוך הרצון שלו עִם הכוונה מצידנו. ובזה נגיע להכרעה. ואולי אחרי האיום הזה נגיע לאיום העולמי.

ניצה: אמרת "לעורר אותם". אני חושבת שהשאלה שממנה אולי נגזרת התכנית, זה איך מעוררים? אני חושבת שזו שאלת השאלות. אנחנו יודעים שלעורר זה לא דבר פשוט.

לא. בזמן שאדם כל כך רגיש, כשהוא נמצא בשעת סכנה, אנחנו יכולים לעורר אותו. אבל הבעיה היא שבאותו זמן הוא גם לא כל כך שומע, כי נמצא בפחד שממש אוטם אותו. על האטימה הזאת, אנחנו צריכים לחשוב מקודם. זאת אומרת, שאנחנו צריכים לעשות פעולות מנע בהפצה, מראש, במקצת לדבּר על זה, פה ושם. ואז בשעת הסכנה יהיה לו כבר משהו באוזן שהוא ישמע, שזה לא יהיה בשבילו פתאום כאיזה דבר שלא מתקבל. אפילו שלא התקבל על דעתו קודם, כמו שאנחנו לא מקבלים את הדברים האלה כשמגיעים ללימוד הקבלה, אפילו שרוצים להבין משהו.

לכן אנחנו צריכים כבר מראש, עכשיו, לעשות כל מיני תכניות כאלה. בצורה עממית, שיחשבו שזה לא מהקבלה, שזה מהתורה, כי בינתיים לא מוכנים לשמוע שזה מהקבלה. אבל מהתורה, כי בתורה גם כתוב, שאם אנחנו נעשה כך, יהיה כך, נעשה כך, יהיה כך, שהחיבור בינינו מועיל, שנמצאים יותר קרוב לקדוש ברוך הוא, ועוד ועוד כאלה דברים.

לא לפחד שאנחנו ניראה בזה קצת דתיים. אבל הדתיים מדברים על מצוות, ואנחנו מדברים על החיבור. זה שטח אחר לגמרי. ולאו דווקא שאנשים לא נוגעים בזה בדרך כלל, אלא בכללות, בזמן סכנה מדברים כך, עושים תוכניות שירה בציבור על הדשא, כל מיני דברים כאלה, אבל לא שזו המטרה של האנשים, ומכל שכן של ארגונים.

 לכן אנחנו צריכים להתחיל עם זה מראש. ולהביא הסברים בצורה עממית. כש"עממית" זה ההיסטוריה שלנו, כמו שדיברנו, שכך היה לפי ההיסטוריה שלנו, קיום עם ישראל לפני החורבן, ושהחורבן נעשה על ידי זה שנפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם, ועכשיו הגיע הזמן מתוך ההיסטוריה, שהגענו למצב כזה. כמו שבעל הסולם מסביר לנו במאמרים שלו בצורה לא ממש דתית, אלא עממית, הוא כותב לשדרות העם כשהוא הולך לפרסם את המאמרים האלו. את זה אנחנו צריכים לעשות מקודם.

ניצה: מה ההבדל בהרגשה שלך בין אותה תקופה שבעל הסולם גם הוציא מאמרים וגם כתב וגם עשה את כל הניסיונות להגיע ללב של האדם, לאותו העם שהוא "קשה עורף", לבין התקופה שלנו, שאנחנו נמצאים במצב מאוד דומה. האם יש הבדל מבחינת היכולת או הנכונות של העם היום לקבל את המסר הזה בצורה יותר קלה, יותר בפשטות?

אני רואה שאנחנו פועלים בזמן אחר לגמרי. העולם התקדם למשבר ולחוסר ודאות לגבי העתיד שלו בכלל, כללית. בזמנו של בעל הסולם הייתה פריחת הקפיטליזם, זו היתה חברה צרכנית שתתקיים עד אינסוף, היה מין שיגעון כזה שאין דבר כזה שמשהו מגביל אותנו, כולל חומרי גלם או זיהום. אדרבה, אנחנו מתקדמים וזהו. היום כל העולם נמצא כבר במשבר, בירידה, בצניחה כזאת שלא רואים את הסוף שלו.

אנחנו יודעים שבזמן בעל הסולם, היהדות, במיוחד בארץ, הייתה בפריחה, בלהתארגן ולעשות כל מיני דברים, והיום גם היא במשבר. החינוך שלנו ובכלל הכל. היום העולם קיים רק כדי למלא את זמנו, כשעות פנאי, כמה שאפשר, ולא לחשוב על שום דבר, בעצם. אנשים רוצים לסתום את העיניים והאוזניים, וכמה שחיים חיים, בכמה שפחות ייסורים. זה הכל.

והיום מגיעה שעת הבירור, החשבון. כי כשלוחץ על האדם מכל הצדדים, הוא בכל זאת לא יכול לברוח, עם הילדים שלו, עם המשפחה שלו, ועכשיו עם החיים בכלל, וכן הלאה. ואז במקרה כזה הוא שומע יותר, ודברים כאלו שיכולים להראות לו, להביא לו אור, לראות את החיים שלו, ומה קורה, למה קורה, מאיפה ולקראת מה הולכים, אם ההסבר יהיה יותר נגיש, יותר קל, יותר קרוב, ודאי שאנחנו לא נצטרך לשבור הרבה מחסומים בליבו.

וחוץ מזה, הייתי אומר שזו לא היתה חובתנו בזמן בעל הסולם. אלפי אנשים, עשרות אלפי אנשים בארץ ומיליונים בכל העולם לא הרגישו שבאמת צריכים לעשות משהו עם העולם. הכל היה יפה ובסדר. באותם הזמנים של בעל הסולם? "נבנה הסתדרות, נבנה בריאות, נבנה זה, נבנה זה, הכל לפניך". אלא עכשיו אנחנו כבר נמצאים בזה, זאת אומרת, כולם נמצאים בסגירת חשבון.

וחוץ מזה, העיקר הוא שאנחנו חייבים לעשות את זה מפני שאנחנו קיבלנו את זה כציווי. זו מטרת הקיום שלנו, להגיע לעשות נחת רוח לבורא. וכדי לעשות זאת אנחנו צריכים למשוך אחרינו את כל העם, ולא לבד, כמו שזה היה בקבוצות קטנות של מקובלים בכל הדורות. אם המורים שלנו, בעל הסולם ורב"ש, אומרים שאנחנו נמצאים בשעה של פתיחת השער לעולם הרוחני, אז אנחנו צריכים לפי זה להתנהג. ואם זה בידינו, מה שבידינו לעשות נעשה. אולי יתגלו עוד קבוצות, עוד אנשים שיובילו את הקהל. זה לא חשוב, אדרבה, שכולם יהיו כך. אבל מאין ברירה אנחנו חייבים לעשות מה שמוטל עלינו. בלי לחשוב הרבה, אם אנחנו באמת קשורים לשיטה.

 אורן: אני רוצה להמשיך עם השאלות לגבי מערך ההסברה לאור המצב הביטחוני. השאלה הבאה זה, אם אנחנו מרגישים שאיום ביטחוני מתקרב לישראל, אז למה אנחנו לא פועלים היום בהפצה בכל הכוח לכיוון הזה? כמובן בצורה חכמה, אבל צריך לבנות אסטרטגיה, טקטיקה, שהכל יכוון למצב הזה, למצב הביטחוני, ולא להתפזר לכל מיני תחומים כמו משפחה וכלכלה. אנחנו עוסקים בהרבה דברים, הרי אם יתחיל מצב של מלחמה למשל, שום דבר לא יעניין את האדם, אז לָמה אנחנו לא מרכזים את כל המאמצים בכיוון הזה?

אני חושב שלא צריכים כך לעשות.

 אורן: לא לרכז?

לא לרכז. צריכים לפעול במקביל, אבל בהפרש של אחוזים, לביטחון אפשר לתת היום 70-80% כוח, לעומת כלכלה ומשפחה וחינוך ילדים. אבל גם אותם צריכים לפתח. וגם כשיש לך ערוץ טלוויזיה, אתה לא יכול כל הזמן להיות בזה, מהבוקר עד הלילה.

 אורן: השאלה הבאה, האם אכפת לנו שיגידו שאנחנו כאילו מגזימים מדי, או אולי מכניסים את הציבור יותר מדי לפאניקה? למה זה צריך להיות אכפת לנו, הרי ברור שמלחמה תבוא מתישהו, אם לא השנה, בשנה הבאה, זו רק שאלה של זמן?

לא, זה ברור לך.

 אורן: לא, גם בדיון הציבורי. גם כל הויכוחים בין ישראל לארצות הברית למשל זה רק על מתי, מהו הקו האדום שאם אותו איראן חוצה, אז אין ברירה וחייבים לתקוף. זאת אומרת, זה שיש באופק משהו רע זה וודאי, רק השאלה היא התזמון. אז אם זה באופק בוודאות, לָמה אנחנו חוששים לעורר את הדבר הזה? יש איזו הרגשה שאנחנו חוששים עדיין לעורר את המצב הזה. כאילו שאנחנו פוחדים שיגידו עלינו שבאנו לעורר פאניקה, לָמה?

כי אז לא יקבלו את החומר שלנו. אנחנו צריכים ללכת בהתאם לקהל. מה זאת אומרת אני פוחד או לא פוחד? אני צריך לראות את עצמי כפועל בצורה המועילה ביותר, המועילה ביותר בכל רגע ורגע. זאת אומרת, לעבוד בדיוק מול הרצון של הקהל, היכולת שלו, עד כמה שהוא נמצא בפחד ובחרדה מזה, ובאיום מזה, וברצון לזה וכן הלאה.

בסך הכל מה הדברים שהוא רוצה? ובהתאם לזה אני צריך לגוון את ההסבר שלי, את העומק שלו, התקיפות שלו וכן הלאה. אז אני צריך להיערך לזה בעצמי, אני צריך לבנות כל מיני תוכניות טלוויזיה, אינטרנט, עיתונים וכולי. אני צריך מראש להכין כל מיני מאמרים, ואז כשיש לי מבחר, כשיש לי משהו, אז לצאת עימו, ממש אחרי שאנחנו יושבים ומעיינים בכל החומר הזה ומחליטים יחד, שהיום משחררים תיק מספר 5, מחר תיק מספר 7, בעוד שבוע בא מצב שמשחררים תיק מספר 3.  

אז אתה עובד פחות או יותר עם היכולת שלך להכין את הקהל לקבלת המסר שלך, זה העיקר. לא כלפי מלחמה אתה מכין אותו, אתה מכין אותו לקבל את המסר כל הזמן בצורה המכסימלית, היפה, המועילה, העמוקה. וכך בכל יום מעתה והלאה, אפילו שהאיום יהיה בעוד שנה, והמלחמה בעוד שנתיים, בכלל לא חשוב מתי. אלא בכל יום אני עובד אליו עם החומר המועיל ביותר, להבין שהגורל נמצא בידיו והוא יכול לשנות אותו. לא במלחמה, כבר אין מלחמה, אלא ההצלה לבעיית הקוטג', הדיור, כל מיני הבעיות, היא על ידי החיבור בינינו. כשאני מביא לו את שיטת החיבור, אף אחד בכל זאת לא יתעסק בזה. שהחיבור בינינו הוא ההצלה לקוטג', נניח שאין לו יותר בעיות חוץ מזה.

וכך כל כמה שבועות, לא בכל רגע ורגע, כי זה מוגזם, אלא בהתאם למצב הביטחוני, הכלכלי, המשפחתי, החינוכי. אני עובד בכמה מישורים, גם בביטחון, גם במשפחה, גם בחינוך, גם בדיור, גם בכלכלה כללית, גם בבריאות. בכל הדברים האלה אני עובד, אני עובד בחמישה ערוצים יחד, היום זה בעוצמה בדרגה 5, בעוד שבועיים שלושה בדרגה 4, ואחר כך בדרגה 1 וכן הלאה.

אבל אני צריך בשביל זה שיהיה לי תיק עם חמישה ערוצים של השפעה על האדם, למשל ביטחון, חינוך, בריאות, כלכלה ודיור, שיהיה לי מה להגיד כל פעם ובכל מיני רמות. ובהתאם לזה היחס ביניהם משתנה, כי אם יש לך ממש סכנה של מלחמה, אז כל יתר הדברים יורדים, אבל אתה משאיר אותם ב10% בכל זאת. כי אדם עדיין חי. למרות שלפניו סכנה של חיים או מוות ב-90%, אבל הוא עדיין חי, אז הוא גם בזה.

וכך אנחנו צריכים לבנות את הפנייה שלנו, אבל שוב, היא כולה מכוונת לחיבור, אצלם, שיהיה חיבור דרכנו. זאת אומרת, שאם אתה יכול להכניס לו איזה מאמר, איזה קטע ששם כתוב משהו מהמקורות, אתה כבר מקשר אותו לשיטה, לתורה, ל"מאור שבה מחזירו למוטב", דרכנו זה מגיע. עד שאם זו שעת סכנה, אז אתה פותח לו את הזוהר, אף אחד לא יגיד לך כלום. ואז בתוך האיום הגדול, כשאין לו במה לאחוז, אז הוא מבין שהזוהר הוא ההצלה, אין מקור יותר גדול. ולפני זה אתה לפעמים מוסיף לו "וגם הזוהר אומר כך וכך". זאת אומרת, הכל צריך להיות מגוון.

כמה שאנחנו חושבים על זה, זה כבר תיקון. כמה שאנחנו אפילו כאן באולפן מכינים עכשיו את הדברים האלה, זה גם כבר תיקון, כבר אנחנו עושים משהו, בזה כבר "מכריעים את הכל לכף זכות".

 אורן: בשבועות האחרונים מתחילים לבנות בישראל כיוון אסטרטגי של התקפת איראן. מתחילים לעשות הכנות לכיוון שאנחנו הולכים לתקוף את איראן. יש כבר כל הסימנים הנהוגים כמו בכל דבר שנוי במחלוקת וגדול, כבר שולחים שליחים לרבנים כאלה וכאלה, לקבל מהם הסכמות שיתמכו, שיפעילו את הכוחות שלהם בעד הדברים האלה. ראינו תופעות כאלה גם לפני ההתנתקות, גם לפני ההסכם של החזרת גלעד שליט. כל הסימנים הנהוגים לפני כל דבר גדול מתחילים גם היום.

והשאלה מתוך זה היא, לָמה הארגון שלנו לא מתחיל, כבר עכשיו, לבנות אסטרטגיה, כמו שנבנית אסטרטגיה לקראת תקיפת איראן? למה אנחנו לא פועלים בצורה ברורה לבנות אסטרטגיה של הפיתרון שאנחנו מציעים לקראת מצב חירום אזורי שיבוא בעקבות תקיפת איראן, איזו התקפה על הלב, התקפה על החיבור בינינו? סיכום השאלה, למה במקביל להיערכות שכבר נראית בשטח לקראת תקיפת איראן לא מורגש שאצלנו יש היערכות להצגת הפיתרון שלנו?

דיברנו על זה שאנחנו צריכים להיערך לקראת "הימים הנוראים" הבאים עלינו לטובה, גם בהוצאת העיתון, אולי עם עוד כמה ארגונים שגם פועלים בשיח הציבורי לקראת הידברות וחיבור, גם בתוכניות בטלוויזיה, גם בהסברה שלנו במה שרק אפשר, באינטרנט.

אנחנו צריכים לעשות זאת, וודאי. אבל הבעיה היא שבארגון שלנו כולם מסתכלים עלי, ואני יכול לעשות מכסימום שתי תוכניות ביום ולא יותר מזה, וכולם מחכים "מתי הוא יעשה?". אז לצערי בצורה כזאת אי אפשר לעשות שום דבר. אתם לא מביאים שום דוגמה לחיבור האמיתי, לעשות לעריכת חומר הסברה במצב כל כך רציני. ו"למה?", תשאל את עצמך. כי אתם לא מחוברים ביניכם, כי כל אחד יושב בנישה שלו. אתם לא באים באמת להתחבר ולהרגיש שבזה אתם "מכריעים את עצמכם לכף זכות" או לא.

אתה שואל אותי? אתם מוכנים רק לקבל מהמוכן, רק את זה. אם אתה שואל אותי, אני לא יודע מה לעשות, בא לי לצאת לאיזו קבוצה אחרת. אולי זה יהיה מורגש בכם כשעת סכנה אישית שלכם, ואז כל מה ששמעתם וכל מה שיש בכם יתחיל סוף סוף לעבוד. זאת התשובה, והיא רצינית.

 אורן: אם נתחיל לבנות מהרגע הזה אסטרטגיה של התקפה, אז מה יהיו הצעדים הראשונים שלנו? מה הצעד הראשון, השני, השלישי, תוך כמה זמן צריך להגיע לתוצאה, ולאיזו תוצאה בדיוק?

אנחנו צריכים מרגע זה, ואפילו כשהיינו עוד לפני זה, לבנות את הפנייה שלנו בכמה ערוצים, חמישה, שישה ערוצים, לא חשוב, לפי הרצונות של העמךַ. כשאתה פותח עיתון, אתה רואה כל מיני מדורים, למה? וכך זה בכל עיתון, זה יכול להיות החשוב ביותר, הגדול ביותר, אפילו שמתעסק רק בדבר אחד, בכל זאת במשהו הוא גם נוגע בדברים אחרים, כמו בחדשות, כמו בכל דבר, כי אדם הוא מגוון.

וגם אנחנו. אז אנחנו צריכים כבר עכשיו להתחיל, רק אני מדבר על דגש על מה שאתה מתקיף איתו, מה מופיע בדף הראשון בעיתון שלך. או שקרה איזה מקרה בנתניה, או שיש איום איראני וכבר נעשה משהו לקראת זה. זה תלוי. כל יום ויום הם מרגישים ומשנים את הדברים, וכך נושא אחד עולה ואחר יורד, פתאום יש אולימפיאדה, ופתאום משהו אחר.

גם אתה בהתאם לזה צריך לצאת לעמךַ, כי אתה יוצא סך הכל לעם שמתעסק בכל הדברים. אז בהתאם למרגש שלו, לְמה פונה הרצון הכללי שלו, בכמה אחוז העם מעוניין לשמוע כל נושא ונושא, מחמישה, שישה ערוצים, ועל זה אתה צריך לדבר. זאת ההפצה, והיא חייבת להתחיל מהיום.

 אורן: אם נמקד, דיברת על כל מיני מדורים בעיתון בכל מיני תחומים. בוא נתמקד רגע רק בתחום הביטחוני ונדבר כלפיו, ואני אחזור על אותה השאלה. נניח שאנחנו מתחילים לבנות מהרגע הזה אסטרטגיה של התקפה, של הסברה לגבי המצב הביטחוני, מה צריכים להיות הצעדים הראשונים שלנו, אך ורק בנתיב הזה, מה הצעד הראשון, מה הצעד השני, מה השלישי, תוך כמה זמן צריכים להגיע לתוצאה, ולאיזו תוצאה בדיוק? רק בתחום הזה.

יש הרבה הסברים, לא רק בחכמת הקבלה, אלא בתורה ובכלל, על זה שכלפי עם ישראל יש את הגורל שלו, את היחס המיוחד שלו, כמו שגם אומות העולם אומרים, שאנחנו איזה גורם בעולם. טוב או רע, זה כבר לא חשוב, אנחנו גורם. ואנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כך, לכיוון זה. אתה יכול לרדת מהגובה הזה, שלא צריכים להתחבר מפני שאנחנו מכריעים את כל העולם במצב הזה, אלא לדבר בגובה העיניים של ה"עמך". שאם אנחנו מתחברים, כמו בימים ההם, בימי קדם, כך גם היום אנחנו יכולים להינצל במצב שלנו, כמו המכבים וכמו כולם, כי יש איתנו אז כוח עליון, שבא איתנו, וודאי שנינצל. אתה גומר עם הכוח העליון, כי בשעת סכנה זה לא מזיק לאף אחד. כולם תוקעים את הפתקים שלהם בכותל ותוקעים בשופר ליד הכותל, וכולם כבר עם כיפה על הראש אם צריך, אין בעיה.

וחוץ מזה, אתה מתחיל גם להסביר בצורה יותר נמוכה או עוד פחות מזה. שלא שיש כוח עליון, אלא העם בזמן שהוא נמצא יחד, אנחנו כמו קומנדו בצבא, אתם זוכרים איך שזה היה, איך שהיינו שם, כמו שישבנו במשלטים, כך אנחנו היום. בכל מיני צורות, בכל מיני רמות, לא חשוב מה, אפשר גם עם שירי הפלמ"ח.

וגם יש לך אפשרות לקחת אנשים ברמות שונות מתוך החברים שלנו, לדבֵּר עם הציבור, מאנשים מושכלים ועד אנשים שנראים כביכול פשוטים, מזרחיים, אירופאים, כל מיני סוגים, נשים, גברים, ואתה מייצר ומעצב בזה פאנל רחב של פנייה. וכל אחד מדבר באופן שקרוב לאותו סוג אנשים. אצלנו כולם אותו דבר, כי כולנו לומדים מאותו מקור, כולנו כבר ברמה אחרת, מעל זה, אבל שהם ידברו לאותו חלק בעם שרואה בבחור או בבחורה משלנו חלק מהם, באותה גישה, באותה שפה. יש לך כל האפשרויות לבנות כאן.

ניצה: קודם הבעת אכזבה מהדרך שבה אנחנו פועלים, שאנחנו לא מספיק מחוברים בינינו, ואנחנו צריכים בעצם להיות מגויסים יותר פנימית בשביל הדבר הזה שאנחנו מדברים עליו.

לא רק פנימית, גם חיצונית.

ניצה: אז על זה אני רוצה לדבר. זאת אומרת, הגיוס הפנימי והגיוס החיצוני. הפנימי זה באמת פעולות החיבור, אבל הגיוס החיצוני זה, אם אני מנסה לדמיין כרגע שאחרי שאנחנו יוצאים מהשיחה הזו, אנחנו הולכים לאיזו פגישה, פנימית. מה היית מצפה מבחינתך, מה היית מצפה לקבל מהפגישה הזאת? שמה יקרה?

רק דבר אחד, שיבינו שלא יתקדמו ברוחניות יותר ממה שיקדמו את כל העם בגשמיות. שרק את זה יבינו, שלעצמם כלום לא יהיה להם, אם הם לא יטפלו בעם. וכשאני מדבר על ההפצה ועל כל מיני דברים, שלא יסתכלו עליי כמו על מישהו שמפיל עליהם איזו חובה.

ניצה: ואחרי שהם מבינים את זה? עכשיו הם צריכים להתחיל לעשות פעולות בפועל, ממש בשטח. אני מנסה לדמיין עכשיו איך אנחנו פרקטית ממש עושים, יוזמים את הפעולות. מה לעשות, לכתוב מאמרים, עיתון?

כל מה שרק אפשר.

ניצה: האם יש דברים נוספים שאפשר יהיה לכַוון? כי ראינו שבאמת בפגישות לפעמים יש קושי לתרגם לפעולות בפועל.

למה? כמו שעשינו שולחנות עגולים וכל מיני פעולות כאלו, הרצאות לקהל הרחב, על זה שעל ידי החיבור בינינו אנחנו מנקים את כל המשבר הזה, גם המשבר הצבאי והאיום הגדול הזה וגם כל מיני משברים אחרים. ההסברה חייבת להיות לזה. אנחנו הגענו על ידי זלזול בכל מיני דברים למצב שעכשיו זה ממש איום ביטחוני. זה איום על החיים שלנו. להבין שאת כל האיומים האלה אנחנו יכולים לסלק רק על ידי החיבור בינינו. זהו. לעשות את ההפצה באלף צורות לשיטה הזאת, לתיקון הזה, ולצאת. בשולחנות עגולים, בעיתון, בכל מיני דברים, לא חסר כלום. יש כוח אדם, יש חומר, יש אמצעים, רק מה? חסר הדחף הפנימי. יש רפיון ידיים. יותר טוב לשבת ולצעוק "למה אין לי", "מתי יהיה".

ניצה: אני הייתי רוצה ממש לפרט. נניח שאנחנו יושבים סביב השולחן, ויש נניח ראש של כל צוות כאן. נניח שיש מחלקת אינטרנט, מה אתה מצפה מהאינטרנט, מה אתה מצפה ממחלקת הטלוויזיה, מה אתה מצפה ממחלקת הנשים.

אני לא מצפה לכלום. אני יותר לא מצפה לכלום.

אחרת זה יהיה, "נו, תעשה", "נו, תכתוב", ועוד משהו, וכל המחלקות מסתכלות עליי. לכן אני אומר שאני רוצה לברוח מכאן. זהו. כי כולם מייצרים חומר ממני. הם לא יכולים לחשוב. למה? כי כך הם רגילים. וגם אני אשם. כי רגילים שהחומר יוצא ממני, וזהו, מוכן, כמה שיותר מוכן. אז אין לי מה להוסיף, אחרי שמתיישבים יחד ודנים. לא שמזמינים אותי אחר כך ושואלים, "מה לעשות בשעת חירום?". אחרי שיושבים שלושים תלמידים שלי, שכבר לומדים עשר שנים לפחות, שואלים, מה עושים בשעת החירום? אז אין לי מה להגיד, כי זה כבר לא יעזור.

ניצה: אמרת שכדי לפעול בצורה מועילה ביותר, ממש בכל רגע ורגע, אחד התנאים זה כל הזמן להרגיש את הרצון ואת הצורך של הקהל מבחוץ, להתאים לחיסרון שלהם.

כן.

ניצה: זה אחד הדברים שאנחנו מרגישים שהוא באמת לא פשוט. הייתי אפילו שואלת הפוך, איך היית ממליץ לנו להרגיש כל הזמן את הצורך הזה? כי זה לא דבר קל לקלוט את הרצון.

בהתאם לטלוויזיה, בהתאם לעיתונות.

ניצה: רק לפי התקשורת ללכת?

לפי מה את בודקת? יש לך יד על הדופק של הקהל? את רואה בטלוויזיה, את רואה בעיתונות. מספיק לך לראות כמה דפים בעיתון, שאת רואה איך הם פועלים, ופחות או יותר מה העיקר ומה הטפל בידיעות שלהם, בדיבורים, ולפי זה את מגוונת את החומר שלך. זה לא צריך להשתנות מיום ליום כמו בעיתון, כי הם תמיד מחפשים סקופים, אלא זה צריך להיות פחות או יותר באותו גובה של הציפיות של רצון העם.

ניצה: אז היית ממליץ בתקופה המיוחדת הזאת להיות יותר רגיש לצורך הזה? כי באופן טבעי לפעמים יש לנו נטייה, במיוחד לאנשים שלומדים, אלה אנשים שבדרך כלל יש להם נטייה להתכנסות פנימה, לפעמים פחות להרגיש את הצורך החיצוני. איך אנחנו מפתחים את היכולת הזאת, להרגיש גם, להיות בקשר איתם כל הזמן?

כבר דיברתי על זה אלף פעם, אין לי כוח לדבר על כך שוב. את שוב רוצה להוציא ממני את כל הבנייה מההתחלה ועד הסוף ובכל מיני תחומים ובכל מיני זמנים, אני לא מסוגל. אחרת אני לא צריך את כל התלמידים שלי, ואעשה את הכל לבד.

אורן: איך להעביר לאנשים שהיום כוח הצבא בלבד כבר לא מספיק, כי מכווּנים על כל אדם בישראל טילים מכמה כיוונים? הרי אי אפשר לבנות כיפת ברזל מלאה שתסגור את כל המדינה. אז איך אנחנו יכולים לבנות כמו כיפת ברזל פנימית בתוכנו, בתוך העם?

אנחנו יכולים לבטל את האיום הזה בתנאי שאנחנו נהיה בשלום, בהשלמה עם הכוח העליון. ואת זה אפשר להסביר בשני מישורים. במישור הדתי, שדורש מאיתנו "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול", או במישור המדעי, שאם אנחנו נמצאים בחיבור בינינו, אנחנו נמצאים באיזון עם הטבע, כששני ההסברים האלו הם היינו הך, רק בשפות שונות. אבל גם כאן וגם כאן החיבור בינינו גורם לסילוק של כל הכוח הרע.

אורן: איזו תפילה היית ממליץ לציבור הישראלי להתפלל במצב של היום?

לנו התפילה היא, "תלמד אותנו איך להגיע לעשות נחת רוח לך", שלזה צריכים עוד כמה וכמה דרגות של תפילות, עד שמגיעים לזה, עד שמרגישים בזה הכרחיות, צורך באמת פנימי. לפעמים אנחנו מרגישים את זה בשעת ההודיה.

ל"עמך" אנחנו לא יכולים לתת אותן המילים, אבל אנחנו צריכים לתת להם אותה התרופה בציפוי מתוק. אנחנו לא יכולים להגיד להם, בואו נתפלל שהגזירות ייעלמו סתם כך, או שיבטלו איזה מס או משהו. אנחנו צריכים לפנות לעם בגובה שהוא מוכן לעכל את זה. זאת אומרת, לתת לו כמה דוגמאות שחיבור בין בני אדם מועיל לסלק את כל הבעיות והסכנות, שזה ממש כמו נס, "קול העם קול ה'"^[1], ממש, כוח העם זה כוח עליון, כל מיני אימרות כאלו, בגובה שלו. שיבין שכן, אם הם מתחברים, הם בשמיים. ואז בקשר ביניהם הם יכולים לשבור כל שונא ואויב עוד במקורו, לפני שמתחילים הטילים והפצצות.

אורן: אז איזו תפילה היית ממליץ לציבור הישראלי להתפלל במצב הזה?

תפילה לבורא או תפילה ביניהם?

אורן: לאן שאתה רוצה.

ניתן תפילה במובן החילוני, לא הדתי. בואו ניתן תפילה, צעקה, שנוכל לחבר את לבבנו, כי רק בחיבור ליבנו ללב אחד נצליח להבריח את כל הרוח הרעה הזו מאיתנו.

אין לי מילים. אתה מכיר את המילים שה"עמך" משתמש בהן. בגובה התפיסה שלו, של העם. אבל שוב, בעם יש חילונים, דתיים, מאמינים, פתאום כולם מתחילים להאמין, פתאום מוכנים לתרום, פתאום יכולים לצום. תגיד באמצע מלחמה שצריכים לצום, אתה תראה ש90% ויותר צמים. כל דבר אדם ייתן בעד נפשו.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

[1] "קול המון כקול שדי" (נוסח עברי של אמרה לטינית)