Left Sidebar Content

משמעות החיים | ארכיון מאמרים על משמעות החיים

אחד מי יודע?

כולנו מכירים אותו... או לפחות שמענו עליו בדרך כזו או אחרת. אין כמעט אדם בעולם שלא הזכיר את שמו, פנה אליו עם איזו בקשה או "סידור", בתפילה, בשעת צער או מצוקה, או אפילו סתם באקראי. קבלו את האחד, היחיד והמיוחד: אלוקים
מאת: אלי וינוקור

כולנו מכירים אותו... או לפחות שמענו עליו בדרך כזו או אחרת. אין כמעט אדם בעולם שלא הזכיר את שמו, פנה אליו עם איזו בקשה או "סידור", בתפילה, בשעת צער או מצוקה, או אפילו סתם באקראי. כמי שזכה לפופולריות עצומה, יש רבים שמנכסים אותו לעצמם, מציגים את עצמם כנציגיו הבלעדיים, כסוכני משנה או סתם כ"מקורבים". אך לצידם ניתן למצוא גם קיטונות בוז רבים, מתנגדים מובהקים ו"מזלזלים", שינמקו במאמרים מלומדים מדוע הוא אינו קיים.
לאורך הדורות הצטברו עדויות שונות של אנשים רבים הטוענים לפגישה פנים אל פנים עימו, ויש שעשו, ועדיין עושים, הון פוליטי וכלכלי משיחות אחד על אחד שניהלו איתו בחדרי חדרים. אך למרות כל האמור לעיל, אלפי שנות מחקר, טונות של ספרי פרשנות וניתוח... הוא נותר מסתורי ונעלם. קבלו את האחד, היחיד והמיוחד: אלו-קים.

העת העתיקה - על כוכבים ומזלות

עוד בימי קדם, החלו להתגבש תרבויות שלמות סביב הרעיון, שמאחורי כל תופעות הטבע המתגלות לעינינו עומדת יד נעלמה, כוח אלו-הי, נסתר, המושך בחוטים.

לכל תופעה - רוח, גשם, אדמה, אש - הוצמד אל מיוחד הממונה עליה ושולט בה. כדי לרצות את האלים, או לפעמים כדי לשכך את כעסם ולפייסם, נהוג היה להקריב קורבנות שונים ומשונים, במקרים רבים אף קורבנות אדם.

במסופוטמיה ובתקופות מאוחרות יותר גם במצרים ובכנען, התפתחו תרבויות שלמות סביב פולחן האלילים, מיתולוגיות עשירות ביצורים מוזרים, בדמויות משעשעות ובעלילות שזורות בסיפורים ומשלים חכמים. אלפי שנים מאוחר יותר, בהשראתן של אותן מיתולוגיות, צמחה גם המיתולוגיה היוונית הידועה לשמצה. האלים היוונים התברכו בכוחות על-טבעיים ובחיי נצח, אך קיבלו גם תכונות ורגשות של בני תמותה; הם אהבו, קינאו ושנאו זה את זה. ברוב המיתולוגיות פעלו האלים בדרך כלל בסתר, מחוץ למערכת החיים האנושית הגלויה, ובשעת הצורך הם פרצו לתוך העלילה והשפיעו עליה מבפנים.

עם הזמן החלו להפציע בתוך החברה הפגאנית (האלילית) כוחות חדשים, שהובילו לשקיעתה האיטית.

התגלות ראשונה

בסביבות האלף השלישי לפני הספירה, דרך כוכבו של בחור צעיר ומוכשר בן התרבות הבבלית העתיקה. עד להגעתו היתה תרבות זו הגרעין הקשה של עובדי האלילים בעולם. אברם בן תרח (שנודע לימים כאברהם אבינו), מייסד הגישה המונותאיסטית, גרס כי במציאות קיים כוח רוחני אחד בלבד, כוח עליון ומופשט מכל תופעה גשמית ואנושית, השולט ומנהיג את כל חלקי הבריאה.

את השיטה לגילוי אותו כוח עליון לימד ומסר אברהם לקבוצת המקובלים שהנהיג. קבוצה שברבות הימים הפכה לעם ישראל.

הדת היהודית שימשה מקור לדתות וכתות שונות, כשהבולטות שבהן היו הנצרות והאיסלאם. שתיהן שאבו את עיקרי אמונתן מתוך עקרונות השיטה הרוחנית שפיתח אברהם, אך הוסיפו עליה רעיונות משל עצמן. בשונה משיטתו של אברהם, התבססו הנצרות והאיסלאם על רעיון הפוך, לפיו האל מסוגל להתגלם ולהתלבש בדמותו של אדם בשר ודם, מעין נביא-על כדוגמת ישוע (בנצרות) או מוחמד (באיסלאם).

במקביל להופעת הדתות הגדולות, התפתחו בדרום מזרח אסיה שיטות מחשבה ומסורות רבות ומפוארות, שהציגו רעיונות אחרים מתפיסת "האל המונותאיסטי". רעיונות אלה התמקדו בעיקר בדרכו של האדם למימוש עצמי, אם בדרך של התבוננות ואם בעזרתן של טכניקות שפיתחו, כגון: מדיטציה, יוגה ועוד.הפעם בחרנו להתמקד דווקא בתפיסות שצמחו במערב.

אלו-קי הפילוסופים

הפילוסופיה היוונית, שהחלה לפרוח במאות הרביעית והחמישית לפני הספירה, סימנה מגמה רציונלית ומדעית יותר בתפיסת האלוקות. בכתביהם ביקשו הפילוסופים היווניים להוריד את הוד מעלתו השמיימי חזרה לקרקע היציבה, ולתחום אותו לגבולות השכל האנושי המוכר והבטוח.

לתורת האידאות של אפלטון נודעה השפעה עצומה על המשך תולדות המחשבה המערבית. במקום הישות הרוחנית, ניסה אפלטון להציב מושג רעיוני ומופשט יותר, שאותו כינה בשם "אידיאה" או "צורה". מאחורי כל חפץ ותופעה המתגלים במציאות, טען אפלטון, קיימת אידיאה מקבילה המפעילה אותם.

אריסטו לעומתו, הוביל גישה מדעית ומטריאליסטית יותר כלפי מלכות שמיים.

הוא האמין שהצורה, האידיאה, כרוכה יחדיו עם החומר. היא אינה מרחפת אי שם בעולם האידיאות ומאצילה משם את צורתה על העולם הגשמי, אלא שוכנת בתוך החומר עצמו.

האדם הוא מכונה המתובלת במעט מחשבה, ומה שנקלט על ידי חמשת החושים, הוא כל מה שיש.

האל האריסטוטלי נולד מתוך אילוץ פילוסופי, יותר מאשר מתוך צורך "רוחני" אמיתי. לכל תנועה בעולם השפל, כפי שכינה אריסטו את עולמנו, יש סיבה קודמת יותר המסובבת אותה. את הסיבה שקדמה לכל הסיבות הוא החליט לכנות בשם "המניע הבלתי מונע", או בתרגום חופשי לשפת הקודש: "אלו-קים".

גישותיהם של שני הפילוסופים הללו וכתביהם השפיעו מאוד על פילוסופים ערביים, נוצריים ויהודיים גם יחד, והכתיבו במידה רבה את הטון עד לימי הביניים המאוחרים.

מות האלו-קים

בחלוף הזמן ניתקו הפילוסופים המערביים את החבל המחשבתי שקשרו לטבורם החכמים היווניים, והחלו לכפור ולהטיל ספק בעצם קיומו של היושב במרומים.

לאחר מפעלו המפורסם של קופרניקוס, שירה את יריית הפתיחה למהפכה המדעית, החלו לעלות על במת ההיסטוריה עוד ועוד פילוסופים שאימצו לחיקם את הרציונליזם הקיצוני.

המפורסם שבהם היה ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי הנודע (והמנודה) מאמסטרדם, שהמשיך ופיתח את התפיסה לפיה האלוהות שוכנת בתוך מציאות העולם הגלויה, וניתנת להכרה ולגילוי רק מתוך מחקר מדעי של החוקים השולטים בה (התפיסה האימננטית והפנתאיסטית).

אך נראה כי היה זה דווקא עמנואל קאנט חריף המחשבה, שנעץ את המסמר המשמעותי הראשון בארון הקבורה הקדוש. אין ביכולתנו לומר שום דבר בעל משמעות על מה שאינו נתפס בחושינו ובתבונתנו, קבע קאנט בנחרצות, ולכן אין טעם לדבר על ישות כללית ומופשטת העונה לשם "אלו-קים". האלוהות, לדידו של קאנט, אינה אלא ספקולציה בלבד, השערה שאין ביכולתנו להוכיחה, אלא רק לקוות, במקרה הטוב, לאמיתותה.

קרל מרקס הזקן והטוב, תקע את המסמר השני בארון, כאשר טען כי הרעיון האלו-קי אינו אלא החצנה של תכונות אנושיות, אשר בדומה לממון, גרמו לשעבוד ולניצול של בני האדם. "אופיום להמונים", סיכם זאת אבי הקומוניזם, ובכך פילח מסורת רוחנית מפוארת ועתיקת יומין באבחת מגל חדה וקצרה שנחקקה בדפי ההיסטוריה.  

אך אין ספק כי את המסמר האחרון בארון נעץ במכת פטישו הכבד פרידריך ניטשה, פילוסוף גרמני מפולפל, ששם בפי גיבורו זרתוסטרא את המשפט  שצוטט מאז בכל הזדמנות: "וכי יתכן כדבר הזה? הקדוש הישיש הזה לא שמע ביערו שמץ של דבר על כך שמת האלו-קים?"

התעוררות מחודשת

במאה העשרים פרצה גישה חדשה-ישנה כלפי רעיון האלוקות אל דלת פתוחה, וסחפה אחריה נוהים רבים. רצונם החדש של אנשים רבים להבין מה מסתתר מאחורי הקלעים של המציאות, להעמיק בתפיסת מהות החיים, או סתם לקחת חלק בטרנד העכשווי, ו"להתחבר" לצד הרוחני שבהם, היווה את הקטליזטור לצמיחתו של זרם שניסה לספק מענה לאותו צורך פנימי.

במסגרת מה שכונה "העידן החדש", פותחו מגוון שיטות מיסטיות עכשוויות שהתבססו ברובן על שילוב בין אמונות עתיקות שהועלו מן האוב, לבין גישות דתיות ופילוסופיות שונות, ששודרגו ברוח הזמן.

העידן החדש הוא גם הגורם האחראי לכך שדמותו של האל חזרה לתפוס מקום מרכזי על בימת התרבות המערבית. לאחר שנות נידוי ממושכות, נדמה היה שהנה הוא סוף סוף "קם לתחייה"... סוף סוף מצא האדם המודרני, הנאור, זה שמאס בכל מסגרות הדת הנוקשות והכפייתיות מחד, אך מאידך גם לא הסתפק בצרות אופקיו של המדע, סיפוק ומשמעות זמנית בין זרועותיו המחבקות של העידן החדש. אך האם באמת הצליח הניו אייג' לפצח את המטריקס בכל הנוגע למהותו של האל? נראה כי ההיפך הוא הנכון.

ריבוי השיטות הניו אייג'יות רק מגדיל את הבלבול והערפל שנוצר סביב דמותו של היושב במרומים, ומותיר את האדם המודרני ללא הגדרה שלמה וברורה של מושג האלוקות.

בוא וראה

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,

היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.

ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,

אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,

והוא הנקרא "אור אין סוף".

(האר"י, עץ חיים)

חכמת הקבלה אינה עוסקת באידאות או ברעיונות מופשטים, וגם לא בהתגלמות אלו-הית דרך דמות אנושית בשר ודם. להיפך. לדברי המקובלים, הבורא אינו אלא תכונת הנתינה והאהבה, או במילים אחרות, מחשבה העוטפת את כל חלקי המציאות ופועלת להביא אותנו להשתוות עימה.

המילה "בורא", שמופיעה בספרי המקובלים, מורכבת מצירוף המילים "בוא" ו"ראה", ובכך כבר מזמינה את האדם לגלות את הכוח העליון בעצמו, כחלק ממחקר אישי, פנימי ועמוק. בדיוק בשל כך כותב בעל הסולם במאמר "השלום", כי בכל הנוגע לגילוי החוק העליון, אסור לנו להסתפק בחלקי ידיעות, בניחושים ובהשערות ספקולטיביות. עלינו לדרוש השגה שלמה של הבורא - בלב, ברגש ובמחשבה. לא פחות.

זה עשוי להישמע יומרני, אך לא כך חשבו המקובלים. לדבריהם, השם "בוא" ו"ראה", מקפל בתוכו את התהליך הפנימי שהאדם עובר בדרכו לגלוי כוח האהבה השולט במציאות. אלא שבנקודה זו מיהרו המקובלים לסייג את דבריהם; אין המדובר באהבה הגשמית המוכרת לנו מהעולם הזה, אלא באותה תכונה מיוחדת, אותו יחס מיוחד לזולת.

תהליך הלימוד בספרי הקבלה האותנטיים, הוא כזה שבמהלכו מתרחק האדם מהאהבה העצמית הטבועה בו ומגלה את אהבת הזולת. התכונה שאותה הוא משיג - אהבת הזולת, היא אשר מכונה "גילוי הבורא".

האדם בעולמנו כמו עטוף בשכבת אגו - מעין מעטה חיצוני שמעיב ומקהה את חושיו. מעטה זה אינו מאפשר לו לחוש בבורא, אולם ככל שהאדם מצליח לתקן את האגו שבו, ולומד לשנות את מעטה האנוכיות ששולט בו, הוא מתקרב לתכונת הנתינה והאהבה הקרויה "בורא".

אדם שכבר גילה בתוכו את תכונת הבורא, מתעלה למישור רוחני עמוק, ומתחיל להרגיש את העולם הזה כְלא יותר מאשר אשליה או חלום, שמהם הוא מקיץ אל חוויה של מציאות אחרת.

היחס שלו למושג "בורא" הוא שונה לחלוטין מיחסו של אדם שטוען כי "הוא מאמין" שיש אלו-קים. זאת משום שאמונתו מבוססת בעיקר על מה שאמרו או סיפרו לו אנשים אחרים.

משמעותו של מושג "האמונה" הקבלית הוא הרגשה ממשית של תכונת הבורא. המקובלים מתארים חוויה ריאלית ומרוחקת מכל סממן מיסטי של הרגשת האלוקות.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content