Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

טיפת מזל

האם שרשרת המצבים שמעצבת את חיינו אינה יותר ממזל שאין לנו אפשרות להיות אדונים לו, או שישנה שיטה בדוקה להגיע לשליטה בגורל?
מאת: שלי פרץ

אסתי מרחוב הר נבו בתל אביב, שכיכבה כשכנתי בתקופת רווקותי האחרונה, הייתה ידועה באהבתה ובאובססיביותה הרבה לענייני מזל. אולי זה נבע מטעמי חינוך, אולי מטעמי ניו אייג', ואולי בגלל שהיא הייתה רווקה ומאוד (מאוד) רצתה כבר למצוא את עצמה. המפגש הראשון שלי איתה היה מפגש בין מרפסתי.

"שלום שכנה!" ברגע הראשון שמחתי לגלות שיש אנשים ידידותיים בתל אביב, ושלא כולם אטומים בין ארבעת קירות הניכור וחוסר החיבור שלהם. עדיין לא איתרתי את המסר שהיה טמון מאחורי המשפט הבא שלה: "את לא חושבת לתלות איזה פעמון רוח אצלך במרפסת? כי יש לי אחד אם את רוצה".

"תודה על ההצעה", עניתי, אפילו חושבת לקבל בנימוס את המתנה, אבל משהו גרם לי לתחושה מרתיעה, כי זה נראה יותר מידי חשוב בשבילה. ואחרי הכל אנחנו לא ממש מכירות, אז אני יכולה להשתמש בטכניקת הימנעות עדינה,

"האמת? אני לא כל כך אוהבת שמשהו מצלצל לי בראש כל היום. אני מעדיפה שקט".

"כן אחותי, אבל פעמוני רוח זה משפיע על הצ'י!"

"סליחה?" הרמתי שתי גבות.

"שינוי. זה מביא לשינוי", היא הסבירה. והרגשתי שאם אני רק אתן לה היא תפצח בהרצאה בסינית על הטוב הרע והמכוער בחיי.

"אה.." חיפשתי דרך מוצא, "אני מעדיפה לדאוג לשינויים שלי בעצמי.. את מבינה?" חייכתי, אבל ראיתי בעיניה שהיא לחלוטין לא בטווח קליטה.

למרות כל האזהרות התחברתי אתה, ואם אתעלם לרגע מהכפייתיות בענייני חתולים שחורים, דגי זהב, נעליים הפוכות, חוטים אדומים ומראות שבורות, אין ספק שהיא הביאה לחיי הרבה הומור וצחוק. כן, היא בהחלט בחורה חביבה.

את לומדת קבלה???

ישבנו אצלי על קפה וסיגריה אחרונה (פשוט לא יכולתי ללכת אליה, זה היה כרוך ביותר מידי "טקסים" של טיהור ושות', שהיה עלי לעבור בכל פעם שכף רגלי דרכה בביתה), כשהיא שלפה את קלפי הטארות ממעטפת קטיפה רכה, בתקווה גדולה לגלות מה נושא בחובו השבוע הבא, והביטה בי במבט נוצץ: "תחצי את החבילה".

אבל החבילה היחידה שאני יכולתי לחשוב עליה הייתה קופסת הסיגריות שלה. הצצתי לראות כמה נשאר, כי את שלי סיימנו כבר, ולמרבה הצער, נתקלתי ב"הוד קדושתה של הסיגריה ההפוכה". למרות שממש התחשק לי, ידעתי - אין מצב לבקש ממנה הלוואה.

"נו, את חוצה?" היא קלטה שאני לא משתפת פעולה.

"לא ממי. עזבי, אולי פעם אחרת.." עשיתי מבט עייף.

"מה קרה?" היא כמעט נעלבה.

"כלום. אני פשוט.. לא יודעת, לא מתחברת לזה". ניסיתי להישמע דיפלומטית ככל האפשר.

"את מסתירה ממני משהו?" היא עטתה על עצמה את המבט של המכשפה רואת הנסתרות.

"מה יש לי להסתיר?" היתממתי.

הייתה שתיקה, ואז נזכרתי: "אה, את יודעת שהתחלתי ללמוד קבלה?"

"קבלה??" היא צרחה, עד שאפילו החתול הג'ינג'י שלה, אשרם, שהיה אורח קבע בבית שלי, זקר שערותיו, והרים את הראש מהספה לראות מה נהיה.

"אחותי, את נכנסת למים עמוקים את.. אז תגידי את יודעת מה מונע עין הרע?"

עין הרע, מזל ואהבה

האמת שדי התקשיתי להסביר לה שהקבלה האוטנטית רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מכל מה שנודף ממנו המושג "מיסטיקה ומזלות". כי המילה קבלה, בימינו המודרניים, קנתה לעצמה שם מסחרי על ידי עסקנים שמוכרים לנו שינוי שמות, מים קדושים, קמעות וחפצי מזל באלפי שקלים.

ואסתי מצדה סירבה בכל תוקף לקבל את העובדה, ש"מזל" הוא נגזרת מהשורש נ.ז.ל. ומהו שנוזל? אור עליון, אור של אהבה, ש"מטפטף" לאיטו לתוך עולמנו. האור הזה הוא אינו אור של פלורוסנט ואינו אור השמש בבריכה, זהו כוח רוחני שעוזר לי לשנות בהדרגה את היחס שלי לחיים.

כתוצאה מכך מתגלה בפני שכבת מציאות עמוקה יותר שבה אני יכולה לגלות את החוקים שפועלים באופן מכריע על חיי, לראות מה מוביל למה ולהשפיע על הגורל. הקבלה אינה תולה את ההצלחה או חוסר ההצלחה שלי בשום אביזרים רוחניים, אלא עוסקת אך ורק במה שנקרא "כוח האהבה" ששורר במציאות.

"רגע, אבל מה קשור כוח האהבה לעין הרע?" אסתי התעקשה.

ואני שפתאום הרגשתי כמו מרצה ותיקה לחוכמת הנסתר, המשכתי לשפוך לאוזניה כל מה שנותר אצלי מהשיעורים האחרונים בסף ההכרה: "במציאות שאנחנו חיים כרגע אין לנו יכולת לצפות מה יוליד הרגע הבא, מה מישהו חושב עלינו, ואפילו לא מה נכון וטוב לעשות, ומה גורר אחריו רע. למה? כי אנחנו בעצם חיים תחת הסתרה, שמביאה לנו תחושה של חוסר שליטה".

את זה אסתי אהבה.

"חלקנו מנסים לפצות על תחושת הפחד מהלא נודע על ידי עזרים חיצוניים, כמו שאת עושה, אסתי, וכמו שגם אני מתפתה לעשות לפעמים. אבל הקבלה מציעה לי השקעה לטווח הרחוק. אם אני אגלה את כוח האהבה ששורר במציאות, אז אני אדע את היום והמחר, אדע מי אני באמת, מה תפקידי ומה צופן לי הגורל. ואז אוכל להשתלב ב"משחק החיים" בצורה הרבה יותר בוגרת ובשלה".

מטפטוף מזל איטי לזרם של שפע נצחי

בקבלה, אף אחד לא מבטיח לי כך סתם "מזל גדול שימלא את חיי". המקובלים מעניקים לי מפה, שיטה לפיתוח היכולת העצומה שטמונה בתוכי, ועליי רק לממש אותה, צעד אחר צעד בחיי. לא סתם אנחנו רודפים אחרי שליטה בגורל וידיעת הרגע הבא. זה קורה משום שעמוק בתוכנו טמון הפוטנציאל לחיות חיים ברמה גבוהה יותר, חיים מלאים, חיים של מודעות מקיפה.

אם אלמד להכיר את החוקים הרוחניים שפועלים במציאות, אדע איך להביא את האור העליון אל תוך חיי. או אז תהיה בידי היכולת להפוך את אותה נזילת אור איטית ובלתי צפויה לשטף אור שיעזור לי להתקדם להתפתח ולגדול.

אז, מן הסתם, אבין מדוע אמרו חכמים "ישראל מעל המזל". כי מי שמגלה שכבת מציאות עמוקה יותר, כלומר ניכנס אל אותו "חדר בקרה" שממנו מתנהלת המציאות, יכול לפתוח ברז שפע אין סופי, שממלא את חייו בהנאה ומאפשר לו לנהל בעצמו את מהלך חייו. וזה הרבה מעל המזל. זה כנראה מה שגם אסתי הייתה רוצה..

שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, אמא טריה. בעלת טור ב - YNET יחסים.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>kab-study</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>כנס קבלה לעם עולמי&lrm;</p><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p><p>olamot-nifgashim</p>
<div id="__tbSetup"></div>

Right Sidebar Content