Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

איך את תופסת את המציאות?

אתמול היו אלה 12 שעות קיפאון היצירה שהשתלטו עלי. יושבת מול המחשב, שותה עוד קפה, עונה לעוד שיחה, ומהאצבעות לא נוטפת שום מילה. אז מה השתנה מאתמול? אני או המציאות השתנתה

לא, אין לי שליטה. לא כשזה מגיע לכתיבה. אתמול היו אלה בערך 12 שעות של קיפאון היצירה שהשתלטו עלי במפגיע. ישבתי מול המחשב, שותה עוד כוס קפה, אוכלת עוד תפוח, עונה לעוד שיחה, אבל מהאצבעות...לא נוטפת שום מילה, שום אות לא נלחצת על כפתורי המקלדת. המילים קפוצות בתוכי, מסרבות להיוולד, מסרבות לתקשר, מסרבות לשלוח לי אפילו רמיזה.
היום קמתי רצוצה מהיום שהיה, עטוית חוסר חשק נחרץ אפילו לחשוב למלא איזו משימה, לא! אני לא מנקה, אני לא מכבסת, אני אפילו לא מתרחצת. שוב, כמו מכורה אני מתיישבת מול המסך, חמושת קפה רותח ותקווה חמה בלב, שאולי, אולי היום משהו יתפתח. ואכן בלי הסברים מיותרים, השער נפתח בפתאומיות והלב שלי צורח: "אנחנו ננצח!".
הראש שאתמול היה אפוף עננת תירוצים ועצבים הפך חלל לבן, מאוורר, צלול ובלתי ממוגן. הקירות מתמוססים, רעיונות מציפים והמילים נוסקות, ממלאות עוד דפים. חושפות לפני את עולמה של הדמות הזאת, שנרקמת ברכות אין קץ מבין אצבעותיי, ואני רוצה רק שכל זה ימשך לנצח, עד בלי די. זהו קסם יצירה שפרץ לכאן הלילה בחשאי.

בסוף היום, כשאני כבר רצוצה, הציקה לי המחשבה - אז מה באמת השתנה מהיום ליום שהיה? האם השתניתי אני או שמא המציאות השתנתה?

כמו רדיו - מכוונת ת'חושים

לפעמים הדברים הכי ברורים מאליו בחיים, אלה שנמצאים מול העיניים שלנו ממש, דווקא הם בלתי נראים. אני בטוחה שיש סיבה לכך שיום אחד אני כותבת ללא הפסק כמו מכונה, ויום אחר אני יכולה לשבת שעות מול המסך, לעבור מטמורפוזה עמוקה, לבכות, לצרוח, להחליף צורה, אבל מה לעשות, שום מילה לא מראה בי עניין, המוח שלי מרוקן.
אני מודה שניסיתי לגלות בעצמי את "הסוד" איך להיות פרודוקטיבית רוב הזמן, ומה השיטה ל"כוון את הגל". אבל עד כמה שניסיתי לפענח את הצופן הסודי, לא נמצא לי המפתח המיוחל.

עולם נעלם

מן הון להון התחלתי להרחיב את השאלה אל מעבר לגבולות הכתיבה: מה זה שקובע את חיי? למה יום אחד אני עצבנית עוד לפני שיצאתי מהמיטה, ויום אחר אני קורנת אושר כמו שמש צהובה? מסתבר שיש לכך סיבה מהפכנית למדי, לפחות על פי הקבלה. תמונת המציאות שאני קולטת תלויה אך ורק ב"כיול" הפנימי שלי למציאות שנמצאת מבחוץ, מסבירים המקובלים. וזו רק ההתחלה.
לא, אני לא הולכת לדבר על משחקי מחשבה ושכנוע עצמי, שהכול יתהפך לטובה (למרות שגם זו שיטה חביבה), אלא אני עומדת לערער לכם את היסוד שעליו אתם עומדות. מוכנות? תמונת העולם שמוכרת לנו, למעשה אינה קיימת, היא נמצאת רק בתוכנו, בפנים.
בתרגום מודרני לדברי המקובלים, אפשר לומר שבדומה למקלט רדיו, גם אני (ואת) מכוונת את עצמי לקליטת תדרים מסוימים הנמצאים מבחוץ, ולפי הכוונון הפנימי שלי, מצטיירת לעיני תמונת החיים. הרי גם הרדיו משדר "בלי הפסקה", אבל עדיין במכשיר שלי, אני קולטת רק את התדר שאליו אני מכוונת.
אז מה שאני תופסת כ"העולם" ("עולם" בא מלשון "העלם", "נעלם") זו תופעה שמשקפת אך ורק את מידת ההתאמה שלי למה שמחוצה לי. ומה קיים מחוצה לי? לא פחות ולא יותר מאשר אור אין סופי. לא אור השמש ולא אור ניאון, אלא אנרגיה אין סופית של אהבה, שנקראת "אור אין סוף". מה זה בדיוק? זה ה"נעלם" שעלינו לגלות!
אבל רגע לפני שניכנס לרזי החיים, זה הזמן לעצור לשנייה ולחשוב, מי אני? אני שלי, חיה לי כבר כך וכך שנים בתוך גוף, קופסה קטנה שבה רק חמישה פתחי אוורור קטנים - עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. כך שאת כל האנרגיה העצומה שנמצאת סביבי אני תופסת רק דרך אותם פילטרים.
בגלל שאני כבולה עדיין בתוך עצמי, אני תופסת את האהבה האין סופית רק בהתאם ליכולת הקליטה של החושים שלי, ומה לעשות, יכולת הקליטה הזו היא מוגבלת. מאוד. תקהי חוש או תחדדי אותו, ותתפסי מציאות לגמרי שונה. לשם הדוגמא, אפילו דבורה קטנה מסוגלת לראות קרינה אולטרה-סגולית, שהעין שלי לא מסוגלת לתפוס. אז "אור אין סוף" איך אני "קולטת" אותך?!

מה זה התאמה? איזה אור? ומה הבחורה הזאת רוצה?

למי ששואל, האור הוא כולו תכונת נתינה, או בקיצור: אהבה. אין סוף אהבה שמשודרת למציאות שלנו "ללא הפסקה". אז למה אני לא מרגישה אותה? מכיוון שאני לא מכויילת אליה, אלא משדרת על "תדר אחר", תדר הפוך. מה הכוונה? מנגד לאור עומדת תכונת הטבע שלי כבת אנוש על פני האדמה, שהיא: אגואיזם, או במילים פשוטות יותר רצון ליהנות, גם אם זה בא על חשבון אחרים.
המפגש המנוגד הזה ביני, האגואיסטית, לבין האור שכולו אהבה, מעצב ובונה את תמונת המציאות שאני רואה. לכן כל עוד אשאר במסגרת האגו שלי, תמונת העולם שאקלוט תהיה כמו זו שעכשיו - רצופת מאבקי כוח, מניפולציות, אלימות והיעדר אהבה.
אז מה, האם נידונתי לחיות בתוך קופסה בעלת חמישה פתחים, ולהישאר בתוך מציאות צרה, המושפעת מתפיסתי המוגבלת? האם לעולם לא אוכל לפרוש כנפיים ולהתחבר לחיים קצת יותר עשירים? האם אין סיכוי שאוכל אפילו לדעת איך הדמויות שאני כותבת באמת משפיעות על אנשים אחרים?
אל דאגה, אני יכולה לפרוץ החוצה מחוץ לקופסה, מחוץ לגבולות האגו המגביל את צעדי, ולגלות את מציאות עמוקה ונאורה. כל שעליי לעשות הוא, לקחת לתשומת ליבי את כל האמור, ולהחליף את כיוון המחשבה. כלומר לפעול לכיוון של חיים שבהם אקרין מתוכי שפע, אהבה, יצירה ונתינה. אז, כשאלמד לשדר על ה"תדר" הנכון, אוכל "לקלוט", כלומר להרגיש שכל המציאות שלנו מוקפת באהבה, ועל הדרך גם לגלות את הערוץ שדרכו הגיעו אלי כל הרעיונות וההשראות...

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content