Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

איך נפלתי על הברכיים?

הולך, הולך מסביב למחשב. את שם הסיפור כבר כתבתי. את כל מה שקרה אני זוכר היטב, אבל לא מצליח לכתוב. לא סיפרתי לאף אחד על המקרה הזה. אפילו את אשתי ואחותי זה יפתיע. למה לא סיפרתי? אז, לפני שבע-עשרה שנה, לא רציתי לזרות מלח על הפצעים. לא להן ולא לי. ואחרי זה... אחרי זה לא כל כך הרגשתי נוח לספר. הרי נפלתי על הברכיים.

מסתכל שנים לאחור... שנת 1979. נובמבר. קור כלבים. לשכת הגיוס בפרברי סנט-פטרסבורג. אנחנו משוטטים בחצר הלוך ושוב, כמו אסירים. מאחורי הגדר הגבוהה נמצאים ההורים שלנו, מותשים לגמרי. לא אומרים להם לאן לוקחים אותנו. כל השאלות מופנות לרב-סרן קוזיאבה, אבל הוא רק מסיט את עיניו הלבנות ומנפח לחיים. מה שברור, נוסעים רחוק. אני, מגולח על אפס, משתגע מקור. כמו מטומטם, בנעליים עם סוליה דקה. את כל חיי הייתי נותן עכשיו בשביל מגפי פרווה. אבל מאיפה אקח כאלה?!

והנה אני רץ בין הגדרות ויודע בדיוק מה יהיה. מחר אתחיל לחרחר, מחרתיים חום 38.7 ונזלת - תוך פחות משבוע. וכשאהיה מנוזל כבר לא אהיה בבית, אלא איפה שהוא בחצי האי ריבאצ'י, השם ישמור!

ופתאום אני שומע את הקול של אבא: "בני, תפוס. הופה!".
ומעל הגדר עף לכיווני אוצר - אושר, חלום! - מגפיים פיניים חמים! המגפיים האהובים על אבא!

אחחח... איך הוא הביט בהם בהערצה! איך מדד אותם, איך צעד בהם ברחבי הבית, כשאימא קנתה לו אותם. ואימא סיפרה לנו בגאווה בפעם-המי-יודע-כמה: "אז אני מגיעה למרכז הקניות ומוכרים שם מגפיים פיניים. ומוטיק שלי (כך היא קראה לאבא) ללא מגפיים. התור לקופה הוא שני קילומטרים, ובעוד עשר דקות יש לי ישיבה במשרדי ההנהלה". היא עוצרת, מסתכלת עלינו ומכריזה: "ואני נשארת לעמוד בתור!".

וכך לא הגיעה האם הגיבורה שלנו לישיבה במשרדי ההנהלה, אלא קנתה לאבא מגפיים פיניים. אז הם מילאו לאבא את הנשמה, היום הם הצילו אותי מנזלת. שבוע לאחר מכן הם הפכו לרכושו הפרטי של הסמל הפז"מניק אלכסיוק.

בשביל אימא, אבא הוא מוטיק. לעובדי המפעל הגדול אבא הוא מאטביי ליבוביץ', סגן המנהל. ובשבילי אבא הוא האיש היקר ביותר בעולם. אז הוא היה בן 54, בגילי היום. מי היה מאמין! בזכותו נולדתי. אימא לא רצתה ילד שני. אבא אמר לה, "אם כך, כף רגלי לא תדרוך יותר בבית". כשנולדתי, הוא התנדנד שיכור מתחת לחלונות בית היולדות העשוי עץ, ובכה מאושר.

המילה הראשונה שלי לא הייתה אימא אלא אבא. את החוויות הראשונות של חיי לא חלקתי עם אימא, אלא עימו. את השאלה שייסרה אותי: "האם יש יותר אנשים טובים בעולם מאשר אנשים רעים?", שאלתי אותו.

אני זוכר את הגב שלו כשהסיע אותי על מזחלת השלג, הייתי אז בן שלוש. אני זוכר את פניו, כשליווה אותי לישראל, הייתי כבר בן שלושים. אני זוכר את העיניים שלו כשפגש אותי לאחר התקף הלב השני שלו, הוא ידע שלא יחיה עוד זמן רב. אני זוכר... זה אבא שלי. הוא שמר עליי. כל מה שטוב בי - בא ממנו.

בשנת 1995 נסעתי לקבור אותו. השנה הזאת הייתה נקודת מפנה אמיתית בחיי. חודש לפני כן נכחתי בלוויה של מישה באמריקה, בן של חבר קרוב שלי.
והנה, אני נכנס הביתה ומקבל טלפון מאימא: "רק אל תהיה נסער... אבא נפטר".
התיישבתי. למרות שידעתי שהוא לא יחזיק הרבה זמן, בכל זאת לא ציפיתי לזה.

שתקתי ואימא דיברה: "היה לנו טוב בערב הזה", היא דיברה ברוגע. "פתחנו את החלון, ישבנו כמו בצעירותנו, הוא חיבק אותי. אחר כך הוא צפה בתוכנית טלוויזיה מוזיקלית, ופתאום אמר: 'אני לא כל-כך מרגיש טוב, רוזה'. עצם את עיניו והלך". כך בדיוק היא אמרה לי, "הלך".

נסעתי בהרגשה קשה. אשתי כל הזמן הביטה בעיניי, דאגה ואמרה: "סנייה, קח בחשבון שהן מצפות שתהיה חזק". היא התכוונה לאימי ולאחותי. "אתה הרי ידעת שממש עוד מעט זה עומד לקרות...".
"ידעתי", עניתי.
"והוא מת בדרך קלה", אמרה נינה, "רק צדיקים מתים ככה, ברגע אחד".
"כן", עניתי, "כן".

נסעתי מהורהר. לא הצלחתי להרגיע את אשתי. היא ביקשה שאתקשר מיד כשאגיע למוסקבה. הבטחתי להתקשר. הגעתי למוסקבה באיחור, ועוד עליי להגיע לבלגורוד ברכבת לילית. בגללי אימי ואחותי עיכבו את הקבורה עד לצוהריים שלמחרת. הרכבת יוצאת בעוד כמה שעות, אני חייב להספיק להגיע משדה התעופה דומודדוב לתחנת הרכבת קורסקי.

אני ממהר ומיד טועה, מתיישב במכונית פרטית.
והרי נינה אשתי הזהירה אותי, "רק אל תיסע ברכב פרטי! קח מונית!".

הנהג, שהיה שמח ונכון לעזור, תפס בזריזות את חפציי (מה כבר היה שם לקחת? תיק אחד!), זרק את התיק לרכב, ונתן גז. הוא קרץ לי כל הדרך וחייך. למעשה, מהרגע הראשון הוא נסע בכיוון הלא הנכון. לאחר עשרה קילומטרים פנה פתאום מהכביש הראשי ועצר. "מה קרה?", שאלתי. "הגענו", השיב. לפתע מאחור האירו פנסי רכב שנצמד אלינו.

מיד קלטתי מה קורה, אבל הפנמתי לאט. לאן כבר תברח מכאן? יער חשוך, כביש ריק. המחשבות שלי בכלל לא היו בכיוון הזה ברגעים הללו, שיגנבו הכול ויהרגו אותי. רצו בי מחשבות אחרות: "אני מוכרח להיות בעוד שעה בתחנת הרכבת", "אימא וגליה מחכות לי", "אבא כבר לא בחיים", "לא התקשרתי לנינה... היא תדאג" ועוד מחשבות רבות. אני זוכר במדויק שחלפה בראשי המחשבה: "אם יקרה לי משהו - אז אין א-לוהים!". יצאתי מהרכב. הם היו חמישה, כולל הנהג שלי. הכלב המשיך לחייך כמו בתחילת הנסיעה.

פשטו ממני את המעיל, לקחו את כל הכסף והתכוונו לנסוע. התחלתי להתחנן בפניהם. דיברתי על אבא, שאני לא אספיק להגיע, שמחכות לי אימא וגליה, מחכה לי כל המפעל! שבגללי לא קוברים את אבא. לא שמעו. דיברתי ודיברתי, שאבא היה האדם האהוב עליי ביותר, שהוא היה רק בן 67 במותו. אלוהים, למה סיפרתי את כל זה?! התחננתי בפניהם, ממש התחננתי, ובו בזמן התחלתי להבין שאני לא יכול לעשות כלום. דיברתי שטויות. הבטחתי שאשלח להם כסף לאן שיגידו, רק שיסיעו אותי. הם הסתובבו ופנו ללכת.

ניסיתי לעכב את האחרון ביניהם. הוא דחף אותי, לא הכה, פשוט הדף אותי מעליו בחוזקה ונפלתי לבוץ. משום מה לא הצלחתי לקום הרבה זמן. כשהתרוממתי נפלה עליי פתאום אדישות, עצב. מיד הרגשתי שהרגליים בקושי מחזיקות אותי, ואני לא יכול לזוז מהמקום. הם התיישבו ברכבים, טרקו את הדלתות. היה לי ברור שאי אפשר לעצור אותם. היה לי ברור שאני נשאר כאן לבדי הלילה, בלי כסף...

נפלתי על הברכיים.

לא, לא יצאתי גיבור במפגש הזה. לא קפצתי מתחת לגלגלי הרכבים שלהם, לא צעקתי "עצרו!".
פשוט נפלתי על הברכיים, בשוליים, וכך הייתי. הם נסעו.
אחר כך נעמדתי על ברכיי. לא ידעתי כבר מה לעשות. הרצון כבה, התנתק. לא היו שום רגשות, אני זוכר את זה כאילו זה קרה עכשיו, עמדתי על ברכיי.

לא יודע כמה זמן עבר, אולי דקה, אולי עשר דקות. פתאום שמעתי אותם חוזרים. הרכב עצר. אני מרים את העיניים. עומד לפניי הבוס שלהם, ככל הנראה. גבר רזה, חולני, בן ארבעים בערך. הוא מושיט לי בשתיקה מאה דולר (הם לקחו חמש מאות). הוא עמד והסתכל עליי. בחיים לא אשכח את השהייה הזאת ואת מבטו. לא היה בו שום כעס. הפנים שלו היו רגועות, והיה נדמה לי שהוא משתתף בצערי, מביע חמלה.

יכול להיות שרק לי זה נדמה כך, מפני שכל כך רציתי את זה. והנה הוא מסתכל עליי במבט חודר, זורק לי בחזרה את המעיל שלי, מהנהן לכיוון הנהג, ופולט: "הוא יסיע אותך". 
אחרי כמה רגעים הוסיף: "אם תתלונן במשטרה, לא תישאר בחיים".

כמו בסרט פעולה הכול כתוב היטב, דיאלוג פשוט ומדויק. בלי צעקות, בלי משפטים ארוכים, עם סיומת טובה. "לא תישאר בחיים", חתם את דבריו. ובכל זאת יש הבדל מסרטי מלחמה. הייתה שהייה כזאת שרואים בסרטי פעולה לעיתים רחוקות.

את הדרך חזרה אני זוכר במעומעם. ברכב לא דיברנו. אבל ראיתי שעיניו של הנהג כל הזמן תרות אחריי דרך המראה. אולי הוא פחד ממני, אולי רצה להגיד משהו... ובי מחשבה אחת: העיקר שאספיק!

הספקתי להגיע לרכבת דקה לפני שהיא יצאה, אולי חמש דקות, לא יותר. את הכסף שילמתי ישירות לכרטיסן, לא נותר זמן לקנות כרטיס.

לבלגורוד הגעתי בבוקר. במהלך היום קברו את אבא. כל המפעל הגיע. עשרות אלפי אנשים.
מאוד אהבו אותו. כולם, לא רק אני. איך הוא הצליח לחיות ככה?!

אולי תופתעו, אבל ברגעים אלה שאני כותב את השורות הללו, אני לא חושב על אבא ואפילו לא על התקרית שבה נפלתי על הברכיים. 
אני חושב רק על העבריין שריחם עליי.
ראיתי איך פתאום התחשק לו להיות טוב, איך שהוא נהנה מזה מאוד! נקודה קטנה של מעשה טוב שחיה בו כל הזמן. היא הייתה קבורה עמוק בתוך צורת ההתנהגות האכזרית שלו, אבודה בסביבה העבריינית שבה הוא חי, סביבה שדרשה ממנו להיות עבריין.

אם היה אפשר לנקות אותו מכל הכיסויים האלה, הייתה נשארת רק הנקודה הזאת. נקודה קטנטנה של אהבה... נקודת האדם שבאדם. נקודה שיש בלב כל אחד.

שבוע אחרי הקבורה חזרתי הביתה.

שנת 1995. ימים שלמים העברתי בירושלים, ליד הכותל המערבי. אמרו לי שכך צריך לעשות, אז כך עשיתי. שוטטתי שם, קראתי "קדיש", ביקשתי. 
היו לי הרבה שאלות. יותר על החיים, פחות על המוות. שאלתי למה החיים כאלה? אבא הלך ולקח את החלק שלו ממני. ונפער שם חור. היה צריך למלא אותו איכשהו. דווקא אז, כך נראה לי, חפרתי אני את הנקודה שלי וגיליתי אותה לחוץ.

סיפור מאת התסריטאי והבמאי סמיון (שלמה) וינוקור - Semen Vinokur

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content