Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

איפה אתה, ילדון?

זה קרה כשהייתי בלנינגרד, באמצע שנות השמונים.

נסעתי במונית שירות ברחוב הראשי.
במושב לידי השתולל ילד בן שש בערך.
אימא שלו בהתה באדישות בחלון, לא מתייחסת אליו. והוא משך ומשך לה בשרוול.
מעבר לחלון העצים חלפו על פנינו, הגשם טפטף בעדינות, הכול היה אפור. לנינגרד.
הילד רצה משהו או ניסה לומר משהו.

פתאום האם מסיטה את העיניים מהחלון ופונה אליו. מושכת אותו בכוח ביד, מצמידה אותו אליה, ולוחשת: "מה אתה רוצה ממני?!".
הוא משתתק.
"מה אתה רוצה, אני שואלת אותך?! אתה בכלל יודע מי אתה? אתה אפס, הבנת? א-פ-ס!", היא נשפה לו את זה בפנים, פשוט פלטה את המילים עליו.

הילד הסתכל עליה והיה נראה לי שהראש שלו רועד. 
או שאני זה שרעדתי. הרגשתי איך הגב שלי מזיע.
אני זוכר את המחשבה הראשונה שלי: היא באמת אומרת לו את זה? על מי היא חושבת ברגע הזה? 
"אני לא יכולה לסבול אותך", היא לחשה.
"את הורגת אותו", אמרתי בליבי. אבל אף אחד לא שמע.
ובינתיים במונית השירות הכול מתנהל כרגיל, הנוסעים ממשיכים לישון. 
ישבתי קפוא.

והילד לא בכה. היא הזיזה לו את היד והסתובבה חזרה לחלון.
ברגע אחד הוא הפסיק להשתולל ונדם. בוהה בכיסא הקרוע מולו ושותק.

התעורר בי רצון לקום לפני כולם, ממש עכשיו, ופשוט לקרוע אותה לגזרים. להגיד לה, "את חתיכת מטומטמת, זאת את אפס וכלום, הרגת את הילד!".

נשבע שהייתי עושה זאת. הילד החזיק אותי שלא.
עצמתי עיניים ונשמתי נשימות עמוקות כדי איכשהו להירגע.

כשפקחתי את העיניים, ראיתי סוכריה.
בחור צעיר, כנראה סטודנט, בהיר שיער, מתולתל, בחליפת ג'ינס, הגיש לילד סוכריה.
הוא פתח את היד ואמר, "קח, זה בשבילך".
הילד לקח, והבחור מיד הושיט לו סוכריה נוספת.
הילד לקח באטיות גם את הסוכריה השנייה.

אחרי כן קרה משהו שכשאני נזכר בו אני בקושי עוצר את עצמי מלבכות.

הילד לא התחיל לאכול, הוא נגע בעדינות ביד של אמא.
ברגע הראשון היא לא התייחסה אליו, אבל בסוף הסתכלה עליו. היה נראה שהיא רוצה פשוט לגמור אותו.
הוא הושיט לה את הסוכריה.
היא הסתכלה עליו, הסתכלה על הסוכריה, וראיתי שהיא לא מבינה עד הסוף מה קורה.

הוא הניח את הסוכריה בכף ידה. היא נרתעה, כאילו נכוותה, והחזירה לו אותה במהירות.
"לא רוצה", היא אמרה.
שתי הסוכריות נחו על כף היד שלו.
הוא לא הוריד את היד.
"תאכל אותן", היא אמרה והוסיפה בשקט, "אני לא רוצה. באמת".

ואז הוא הניח לה את הסוכריה על הברכיים.

לעולם לא אשכח את השהייה הזאת, ואת הבגרות הזאת. בתוך רגעים ספורים הילד הפך לגבר, ממש לנגד עיניי, והיא, הפכה מאישה עצבנית וכועסת לאישה צעירה ויפה. כך הרגשתי.

היא שתקה ארוכות. שתקה הרבה מאוד זמן. הסתכלה עליו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה.
אחרי זה היא חיבקה אותו.
והוא חיבק אותה.
ואז הוא פתח את עטיפת הסוכריה והגיש לה.
ועד שהיא לא שמה אותה בפה הוא לא אכל את הסוכריה שלו.

אתם מתארים לעצמכם מראה כזה?

זה היה הלם עבורי, שונה בהחלט מההלם הקודם.

חשבתי על עצמי, על התגובה שלי.
חשבתי, הנה אתה יושב, ממש צדיק, רצית לקום, להאשים, רצית "לקרוע" אותה, לשנות אותה. ולא היית משיג שום דבר, חוץ מריב ובלגן. והילד הזה, תראה עד כמה הוא חכם, בוגר, הוא לא לקח את הסוכריה עבור עצמו, אלא עבור אימו. הוא פעל לטובת מישהו אחר, ובזה חדר לעומק הלב וריגש עד דמעות.

לא לחינם הבחור הצעיר נתן לו שתי סוכריות.
הסתכלתי אחורה, חיפשתי אותו.
מבעד לחלון האחורי של המונית, ראיתי אותו הולך ומתרחק במורד הרחוב תחת טפטופי הגשם.

הילד והאימא ישבו, מניחים ראש זה על זה. כמו שני צעירים מאוהבים, השם ישמור!

הנהג הכריז על התחנה שבה אני יורד.
כשיצאתי, נגעתי קלות ביד של הילד.
אמרתי לו "תודה".
אני לא חושב שהוא הבין, אבל זה לא חשוב.
את השיעור הזה אני אזכור לתמיד.

אומנם זכרתי, אבל היו צריכות לחלוף שנים רבות עד שאכן הפנמתי.
לא כל המבוגרים יודעים מהו חינוך אמיתי.
חינוך אמיתי הוא חינוך בדוגמה אישית. לא בצעקות, לא בהאשמות, לא במכות. 
רק דוגמה וכלום פרט לה.
הילד הזה נתן דוגמה. גם לה וגם לי. הוא שינה אותנו.

איפה הוא, הילדון הזה?
איפה אתה, ילד, ילדון? מה איתך היום? כמה שאנו זקוקים לך כולנו.
בלעדיך אנחנו אבודים.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content