Left Sidebar Content

מדע ותפיסת המציאות

אקזיט: ממחלוקת הורסת למחלוקת בונה

מהו הצופן הטמון בתורה מעבר למילה הכתובה? על מה מרמז הביטוי "תורה לשמה"? מתי המחלוקת בונה ומתי היא עלולה להמיט עלינו שואה? הצצה אל הסודות השמורים ביותר שטמונים בדי אן איי של העם.

מחלוקות מלוות את עם ישראל משחר היווסדו. עוד מימיו של אברהם אבינו שנפרד מלוט בן אחיו, הסכסוכים בין רועי המקנה של שניהם, המאבק של יעקב ועשיו, המריבה בין יוסף לאחיו ועוד כהנה וכהנה. כל הזמן סכסוכים, אין מצב של חיים שלווים ורגועים. אמנם בתקופת בית ראשון היו כמה רגעי שיא של חיבור ואהבה בקרב העם, אבל אחר כך באה מיד נסיגה. המחלוקות גברו, החלו אסונות עד שבית המקדש נהרס. העם הוגלה לבבל, ומצבו אז תואר במגילת אסתר כך: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". ככה זה יהודים, כל הזמן חלוקים.

הבנת ההבדל בין מחלוקת בונה למחלוקת הורסת מביאה אותנו למושג שנקרא "לשמה". לשמה פירושו לשם שמיים, כלומר לצורך התעלות מהאגואיזם הצר לגילוי הבורא - כוח האהבה והנתינה שממלא את כל הטבע. עיקרון זה מצוי ביסוד היהדות המקורית, זו שהחלה אצל אברהם אבינו. אברהם איש החסד לימד שטבע האדם הוא רע מנעוריו, אגואיסטי, אבל מטרת הקיום היא להתעלות ממנו אל טבע שני, טבע של אהבה ונתינה טהורה כמו של הבורא, הכוח האחד שמחבר בין כל חלקי הבריאה. התעלות זו מביאה לגילוי הבורא בינינו הנבראים, ומרוממת אותנו לדרגה שלמה ונצחית.

המחלוקות שהיו בעם באותם זמנים הצריכו משיכה של כוח עליון, בבחינת "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". אנשים הבינו, מי פחות מי יותר, שכל מחלוקת היא הזמנה לפיתוח קשר איכותי יותר ביניהם, לגילוי הכוח המאחד בדרגה חדשה. אבל בחורבן הבית כל עניין ה"לשמה" נזנח.

תהליך זה התחיל מבית ראשון והתעצם בחורבן הבית השני. יהודים אימצו תרבויות זרות עם ערכים אחרים, והאגו הפרטי החל לחגוג. כך הפכה המחלוקת לכלי שרת בידי תאוות השליטה והכבוד, והביאה לפירוד, פילוג ושנאה במקום לחיבור מתקדם וצורך גדול יותר בגילוי הבורא. אנשים התייחסו לחיים כמו יוונים, אבל עדיין נחשבו ליהודים טובים. בהדרגה, כל עניין האהבה והחיבור כמטרת החיים נזנח לחלוטין, והתפתחה דת עממית שהטיפה למעשים חיצוניים בלבד. "אלה הפעולות שצריך לקיים, זה מה שמחייבת אותנו התורה, נקודה. ואהבת לרעך כמוך? זו רק תוספת יפה, ודאי וודאי שלא עיקרה של תורה". גם הצורך בגילוי הבורא מתוך רכישת תכונותיו נשכח לחלוטין והוחלף באמונה עיוורת.

בסוף תקופת הבית השני השנאה הגיעה לשיאה. יוסף בן מתתיהו, בספרו "מלחמת היהודים", מספר כי שרי צבאות הרומאים שמחו על מלחמת האחים בין היהודים, וכאשר האיצו במפקדם אספסיאנוס לתקוף לפני שיתהפך הגלגל, ענה להם כי מוטב להניח ליהודים לעשות את העבודה, משום שאם יגיעו הרומאים, מייד יתאחדו היהודים אל מול כוחות האויב, ואילו אם יניחו להם, תאכל אותם אש המריבה.

"כי הא-לוהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חינם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון".

הוסיף אספסיאנוס ותיאר כיצד היהודים אינם דואגים כעת להכין להם נשק ולבצר את החומות, אלא "רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת האחים ובמחלוקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותנו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תומם. ואם לתהילת הניצחון תישאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי ייאמר בצדק, אשר לא מידכם בא הניצחון, כי אם מן המחלוקת" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה תרפ"ג. ספר ד, פרק ו, סעיף ב, עמ' רנ-רנא).

בית המקדש, הסמל של פסגת האיחוד והאהבה, לא היה יכול להתקיים בתנאים אלה של שנאה ופירוד. לכן, התרחש החורבן הנורא. כאן התחילו 2,000 שנות גלות, שהצביעו על כך שהעם שישב בארץ ישראל איבד את הרוחניות שלו. מהותה של גלות זו אינה גיאוגרפית או היסטורית כי אם גלות רוחנית-פנימית מתכונַת האהבה. כך מוגדרת הגלות במקורות: "שהם מונחים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו" (כתבי רב"ש ב, עמ' 1055). כלומר, שכל אחד חושב על טובת עצמו בלבד.

כל יום שלא נבנה בו בית המקדש כאילו נחרב, אמרו החכמים מזמן, והם התכוונו לכל מילה. ואם בתקופת החורבן המלחמות הפנימיות הן שהכריעו את העם, לצערנו הרב גם כיום אנחנו לא ממש רחוקים מזה. ראו מה הולך בכנסת ישראל או בכבישים, לדוגמה.

מחלוקת לכשעצמה איננה דבר רע, היא יכולה להיות כלי נפלא לצמיחה בתנאי שיודעים לעבוד עמה נכון. לשם כך, העיקרון העליון שאותו צריך להשיב אל חיינו הוא הגדרה מדויקת של מטרת קיומנו כנבראים: אנו חיים כדי לגלות את הבורא בינינו, דרך ואהבת לרעך כמוך. כל פירוד שמתעורר, כל שנאה וכל פילוג, באים אלינו במכוון מהכוח העליון כדי שנזדקק לו כמאחד אותנו. שנלמד את השיטה של אבותינו איך להזמין אותו לשרות בינינו. שיטה זו מפורטת בהרחבה בחכמת הקבלה, ולכן היא נחשבת לפנימיותה של התורה.

וכשיהיה חיבור בינינו נוכל גם לחבר סביבנו את כל העולם. אנחנו נשמש אז כצינור של כוח מאחד לכולם, ונמלא את מקומנו בפאזל האנושי. אור לגויים זהו לא תואר אצולה כי אם הגדרת שירות מחייבת, אנחנו מוכרחים להיות מורים של חיבור ואהבה עבור האנושות כולה. אין מישהו אחר לתלות בו תקווה להצלת המין האנושי מהכחדה עצמית. ודווקא המחלוקות המרובות בינינו היהודים, אם רק נלמד להתאחד מעליהן באהבה, הן שירחיבו את קוטר הצינור דרכו יזרום הכוח הטוב מישראל לכולם. אז מה צריך היום לבקש? תיקון, חיבור, אהבה. אין עוד מלבדה, וזוהי תורה לשמה.

המאמר מבוסס על ריאיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 999 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים" המשודרות בערוץ 66 ובאתר "קבלה לעם" - www.kab.co.il

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content