Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

את אחיך תבקש

מאת: התסריטאי סמיון (סנקה) וינוקור - Semen Vinokur

השנה 1964.

הייתי אז בן שבע.
לפני שבוע היכיתי ילד אחר בפניו.
הרגשתי רע מאוד בגלל המקרה, התחוור לי בבירור שהתקוטטות אינה הטבע שלי.

והנה ברגע שנרגעתי קצת ממה שקרה, הוריי מבשרים לי שדוד אילייה מגיע לביקור.
דוד אילייה היה דמות אגדית בביתנו.
הוא למד עם הוריי לתואר באוניברסיטה לכלכלה של מוסקבה, אבל נעלם בשנת הלימודים השנייה.
התברר שהוא מרגל.
בתחילה ההורים פחדו לדבר עליו, שלא לומר לחשוב עליו.
לאחר מכן הם התחילו לחפש אותו.
בשלב מסוים הם קיבלו הודעה שהוא נורה למוות.
ופתאום, בחלוף חמש-עשרה שנים, מגיע מכתב ממחוז מורמנסק, עיר בקצה הצפון-מערבי של רוסיה.
במכתב נכתב שאילייה חי ויגיע אלינו לביקור בעוד שבוע.
כמה שהוריי האהובים היו מאושרים! איך שהם ציפו להגעתו! איך הם התכוננו למפגש!

בארוחת הבוקר אימא סיפרה לנו שדוד אילייה חיזר אחריה.
"אתם מתארים לעצמכם? בחור יפה-תואר, מטר תשעים וחמש, בלונדיני, עיניים חומות עמוקות. הוא היה כל-כך מוצלח! משורר!".
"ראו", אימא הראתה לנו תמונה, בצידה האחד חיבק אותה בחור יפיפה - הדוד אילייה, ומצידה השני - אבא שלי; רזה, שיערו פרוע, מקרין טוב-לב.
"לעולם לא אחליף את אבא עבור אף אחד", אמרה אימא והשעינה את ראשה על כתפו.
"איליושה לא פחד משום דבר", אמר לי אבא, "למרות שלא נכון לא לפחד משום דבר. תראה מה יצא מזה".

יממה לפני הגעתו התחלנו להתכונן במלוא המרץ.
הבית התמלא בריח דג קרפיון ממולא, הצלי הביתי התבשל על להבה גבוהה.
שמחתי שלדוד אילייה ולי יש טעמים דומים באוכל.
ובכלל היה כיף גדול לדעת שהוא מגיע.

והנה הגיע הבוקר של השמונה-עשר במאי. 
אני זוכר היטב כל פרט, כאילו קרו לפני רגעים.
אני מתעורר לקולות שבקעו מחצר הבית.
אני רץ החוצה.
אבא מחבק מישהו.
אימא עומדת קפואה, מבוהלת, צמודה לקיר הבית.
ידה מונחת על פיה.
אבי זז הצידה.
"הנה הוא, איליושה שלנו" אומר אבי.

לפנינו עומד אדם מכופף, גיבנת תחת מעילו, כתפו האחת גבוהה מהשנייה.
עיניו נוקשות ומלאות כאב עצור. פניו חרושות קמטים עמוקים, צלקת על צווארו. הוא מביט באימא ואומר:
"נו מה, רוזה, את לא מזהה אותי? זה אני".
"איליושה!", אימא אומרת. "אלוהים אדירים, אליושה! מה הם עשו לך?!".
אימא צועדת לעברו. נופלת על כתפיו.
הם עומדים מחובקים ארוכות.
אבא הולך סביבם, טופח לאיליושה על הכתף ובוכה.
"ואנחנו חיפשנו אותך, איליושה, שאלנו עליך בכל מקום. אמרו שנורית. ואתה... הנה אתה, חי!".
"הכנו עבורך את הדג האהוב עליך ואת התבשיל האהוב עליך", אימא אומרת ומתרחקת, כמו מפחדת להסתכל בדוד אילייה. "אתה חי, איליושה, וזה העיקר".

דוד אילייה מוריד את המעיל ולפתע רואה אותי.
"זה הבן שלכם?".
"סנייה שלנו", אבא אומר.

אני מרגיש איך שתי עיניים ננעצות בי.
דוד אילייה אינו מסיט את מבטו.
אני מתחיל לחוש אי-נוחות.
אני סוגר את הדלת בשקט ונצמד אליה בגבי.
אני מפחד. קלטתי משהו במבט שלו.

לאחר מכן ביליתי את היום בבית ספר, ובערב, כשכולם הסבו לשולחן, חזרתי הביתה.
התיישבתי לידם.
אני מבחין שדוד אילייה אינו שותה למרות שאבא מזג לו. אבא קנה משקאות חריפים מכל הסוגים: גם קוניאק וגם שמפניה. אבל דוד אילייה לא שותה.
"אתה לא שותה?" שואל אבא. "אני נזכר איך ששתינו איתך...".
"לטובתכם עדיף שלא אשתה", אומר דוד אילייה. "כך הכול התחיל אצלי... אף אחד לא יכול להסביר. כשאני שותה אני מאבד שליטה. שלוש פעמים מצאו אותי עירום ברחוב, ואני לא זוכר כלום. והטמפרטורה אצלנו לא כמו כאן, שם הטמפרטורה יכולה להגיע עד מינוס ארבעים".
בשקט אימא מתחילה להוריד את הבקבוקים מהשולחן.

לפתע דוד אילייה מביט בי ואומר:
"אצלנו שם, אם האדם מוריד את המבט, הוא אבוד".
"נבהלת?", הוא שואל אותי.
"לא", אני משקר. איך אפשר שלא להיבהל ממבט כזה?!
"הוא התקוטט כאן לא מזמן", אבא מתערב.
"והגענו למסקנה", אימא מוסיפה, "שלריב זה לא בשבילנו. נכון, בני?".

לא הגבתי ורצתי לחצר. לא רציתי להמשיך לדון בנושא.
כשחזרתי כעבור שעה שלחו אותי מיד לישון.

בלילה קמתי לשירותים.
השירותים ליד המטבח.
בעוד אני מתהלך מנומנם במסדרון, אני שומע את קולה של אימא.

קרן אור מציצה מדלת המטבח שפתוחה מעט.
הצצתי בחריץ הדלת. אבא, אימא ודוד אילייה יושבים סביב השולחן.
אבא מעשן. לפניו מונחת מאפרה מלאה בבדלי סיגריות.
אימא יושבת מול דוד אילייה ומתנדנדת בכיסאה.
"אוי איליושה, איך שרדת את זה?", היא שואלת, "איך? נו, איך?".
"בעצמי אני לא יודע".
הצלקת על צווארו של דוד אילייה בלטה לעיניי, אני בוהה רק בה.
"הפכתי להיות בדיוק כמוהם. בזכות זה שרדתי. השתניתי מאוד, רוזה".
"אל תגיד את זה!".
"אחרי שנה כבר הייתי כמוהם. סבלם של אחרים לא הזיז לי. לא התרגשתי מדמעות. לעגתי מתחינות ומבקשות".
"איך זה ייתכן, איליושה?".
"הייתי צריך לשרוד, רוזה. הרי הכניסו אותי לשם, כולי ילד טוב. כמעט ונהרגתי בגלל זה".
"מה?", אימא שאלה בהפגנתיות, "מה זה אומר?".
"הרי אין נשים בכלא", ענה דוד אילייה.
"אוי איליושה!", אימא שוב התחילה לבכות.
"היה שם מישהו...", סיפר דוד אילייה. "ממש ברגע האחרון, כשכבר הפסקתי להתחנן שיניחו לו, הוא עצר אותם".

לפתע דוד אילייה פנה אליי באחת ושאל בחדות:
"אתה מאזין בסתר?".
נסוגתי לאחור אבל היה מאוחר.
אימא זינקה ממקומה ופתחה במהירות את הדלת.
"שמעת הכול?", היא שאלה.
"לא, עכשיו הגעתי".
"הוא עומד כאן חמש דקות", אמר הדוד אילייה, "מאזין".
"סנייה...".
"הלכתי לשירותים", עניתי במבוכה.
"נו, לך לשירותים ומיד לישון!", אימא ציוותה.
ואז מיד התרככה וענתה בטון האימהי שלה: "לך, בני".
לא הצלחתי להירדם עד אור הבוקר.
דוד אילייה הפחיד אותי.

התעוררתי בפתאומיות. כרגיל, לא הייתי מוכן לבוקר, הטמנתי את השעון מעורר מתחת לכרית.
במהלך כל היום בבית הספר לא עזבו אותי המחשבות על דוד אילייה.
כשהגעתי הביתה בערב, דוד אילייה פוגש אותי בכניסה לבית. הוא מביט ישירות בפניי, כמו ביום הראשון שנפגשנו, ואומר: "שמעתי שאתה לא יכול לתת למישהו מכה בפרצוף".
נו, יופי! כל הכבוד להוריי! אני חושב לעצמי. ביקשתי מהם לא לספר על כך לאף אחד! במיוחד לא לדוד אילייה.
"אז אתה יכול או לא?", הוא ממשיך.
"אני יכול...", אני משיב.
"אז קדימה, תן לי!", אילייה מציב את פניו מולי, "נו!".
"לא רוצה", אני אומר.
פתאום, בלי אף התרעה, הוא דוחף אותי בחזה.
"ועכשיו!", הוא מתריס.
"לא! למה אתה דוחף?!".
הוא דוחף אותי חזק יותר, ואני נחבט בחומה.
"למה אתה דוחף?!", אני שואל בכעס.
הוא מקרב את פניו אליי. העיניים האלה...
אני כמעט ובוכה מפחד.
"תן! נו!", הוא מסנן מבין שיניו.
"אני לא יכול!", אני זועק.
"תן!", הוא צועק חזק יותר.
"אני לא יכול! אני לא רוצה! לא אעשה זאת!".
"אתה סמרטוט!" אמר בבוז.
אני לא מחזיק את עצמי, ומתחיל לבכות מההשפלה.
הוא נושף לי ישר בפנים.
"אז אתה לא יכול להחטיף בפרצוף, לא יכול?", הוא לא מרפה.
"לא!", אני צועק, "אני לא יכול! לא יכול! תעזבו אותי כולכם!".
אני מחלץ את עצמי ממנו ורץ היישר לחדר שלי. נופל על המיטה וקובר את פניי בכרית.
אני קרוע לגזרים. הבושה מעצמי, העלבון מהוריי, השנאה לדוד אילייה הזה.

לפתע אני מרגיש מישהו מתיישב לידי על המיטה.
זה בטח הוא, אני חושב לעצמי, מי עוד יכול להיות?
ידו נחה על גבי.
"שומע?" הוא אומר, "היי, סנייה, שומע?".
אני שותק. לא רוצה לענות לו.
"אני מצטער", הוא אומר ברכות.
אני שותק. לעולם לא אסלח לו.
אני יודע מה אתה צריך לעשות בחיים", אומר דוד אילייה.
עוד אחד... מאיפה הוא יודע?
"היי, נו, תסתובב".
הוא מרים אותי בקלות, כמו כרית, ומסובב אותי.
אני מתיישב על המיטה. לא מביט בו.
אני מעמיד פנים שאני מסתכל על התיק שלי שמונח ליד השולחן.
"אתה צריך לחפש את האחים שלך", אילייה אומר.
"אין לי אחים", אני עונה בפה סגור, "יש לי אחות, גליה".
"אחים הם לפי הלב, לא לפי ההורים".
אינני מבין על מה הוא מדבר, אבל כבר מחזיר את פניי אליו.
"חפש אנשים כמוך", הוא אומר.
"כמוני?", אני תוהה.
"מי שלא רוצה לעשות רע לאחרים. אתה מבין?".
"לא", אני עונה.
"אתה רוצה שישפילו אותך?".
"לא רוצה".
"אתה רוצה חיים אחרים?".
"לא".
"אתה רוצה להכות מישהו אחר?".
"אני לא רוצה להרביץ לאף אחד".
"ולשקר למישהו?".
"לא".
"ולצחוק מצרה של אחר?"
"לא רוצה! לא רוצה!".
"אתה רוצה שיאהבו אותך?".
אני מביט בפניו של דוד אילייה. אני לא מזהה את אותו אדם שהכרתי.
"כן", אני עונה.
"ואתה רוצה לאהוב?".
"רוצה".
"חפש אנשים כאלה בדיוק", הוא אומר ומניח את ידו על כתפי. ידו עצומה אך היא אינה כבדה כלל.
"מי שאינו רוצה לעשות רע לאחרים - כאלה אנשים תחפש. הם האחים שלך. מאחרים תברח - הם האויבים שלך", הוא פוסק.

יומיים לאחר מכן דוד אילייה עזב.
הוא נעץ בי מבט פרידה ואמר ברצינות גמורה: "רק תזכור את מה שדיברנו עליו, בסדר? וסלח לי אם עשיתי משהו לא בסדר".

***

דוד אילייה נפטר במורמנסק בשנת 1967. הייתי אז בן עשר.
הפרטים על פטירתו נודעו לי כשהתבגרתי.
מצאו את דוד אילייה עירום ברחוב.
גרסה אחרת טענה שעבריינים הפשיטו אותו, אבל לא היו עליו סימני אלימות.
אבל ידעתי מה קרה באמת, דוד אילייה לא הצליח להחזיק את עצמו.
כנראה שהסיבה האמיתית הייתה שהוא לא מצא את האחים שלו.

אני, בזכותו, מצאתי.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content