Left Sidebar Content

קבלה לעם בתקשורת | מעריב

היהודי המאושר

סשה דמידוב נהנה מכל רגע. גם מהמשחק, בטח, אבל בעיקר מלימודי הקבלה שעליהם הוא שוקד מדי לילה - אותם לימודים שמאפשרים לו להכריז: "בקרוב נגלה על עצמנו דברים גדולים. מחכה לנו הפתעה גדולה מאוד". כתבה מאת רוני קובן

אז הנה, סוף-סוף אני וסשה נפגשים. כשראיתי אותו מרחוק יוצא מהמונית חזרה אליי במפתיע ההתרגשות ההיא, של הסטודנט המחוצ'קן לתיאטרון, אבל אז הזכרתי לעצמי שאני מראיין מבוגר ומנוסה, הריראייתי כבר את שמעון פרס, את וודי אלן ואפילו את נינט. ובכל זאת, בשאלה הראשונה גמגמתי קצת, אחר כך זה עבר. האמת היא שבשנים האחרונות העדפתי לפגוש את סשה רק על הבמה. הראיונות איתו היו שטופי מיסיונריות קבלית, וידויים אינסופיים על כך שבזכות הקבלה גילה את האור, אור שמחכה לנו מעבר לפינה ושתכף יעטוף את כולנו. היה לא פשוט לראות איך אינדיבידואל כל כך מבריק פולט מה שנשמע כמו ממבו ג'מבו רוחני, אבל אחרי שעתיים עם דמידוב אתה מבין כמה הלהט הזה אותנטי ואולי יותר חשוב, אם מסננים מעט את ההתמוגגות הקבליסטית שלו, מגלים כמה תובנות מקוריות שמגלות הרבה על דמידוב ואולי גם קצת עלינו.

-בעיניך הפסגה עבור שחקן, זה להיות לשעה וחצי מישהו אחר?

"אני חושב שכן, כי פתאום אתה הופך לחומר גלם, פלסטלינה, קערת הצבע של הצייר. זה רגע שבו האגו שלך נמחק, אתה, הבן אדם, סשה, הופך לחומר ביד היוצר. ואתה מרגיש את זה על הבמה, פתאום אתה תזמורת שלמה, לא תזמורת, אתה המוזיקה עצמה. ובתפקיד הזה אני ממש נמחק, זה חלום, אבל זה קורה מעט מאוד".

בקיצור, התפקיד הזה מביא לך שמחה גדולה אף על פי שזה בעצם תפקיד משנה, שתיים-שלוש סצנות וזהו. בראיונות קודמים איתך במעט כל תפקיד היה מלווה במשבר קיומי.

"כשאני חושב על זה אתה צודק. אבל ככה זה, אתה אף פעם לא יודע מתי תצליח. אתה יכול להיות חזרות שלמות במשברים ולא להצליח או לעבור הכול חלק ובסוף כולם נופלים ממך".

-ולפי מה מודדים את ההצלחה?

"כשאתה מול הקהל אתה יודע" .

-מה, המחיאות כפיים בסוף?

"לא, מה פתאום, בזמן אמת, כשכל העיניים האלה מסתכלות עליך, אז אתה יודע: עובד או לא. זה עניין תת-הכרתי של השחקן. אני מרגיש כשהם לא מבינים אותי או אם הם מקשיבים לי בכלל. הם לא חייבים לצחוק או לבכות, להפך. דווקא בשקט, כשאתה משחק והצופים יושבים מולך בשקט, אז אתה יודע באמת אם הם איתך או לא".

בתור אדם שחלק נכבד מזמנו מוקדש ללימוד הקבלה, לחיפוש הסיזיפי אחרי האור, לא קשה לך עם עולם הביבים המדכדך כל כך של חנוך לוין?

"אבל זה הרי לגמרי להפך. לפי הקבלה אנחנו יכולים להתקדם רק אם נגלה ממה מורכב החושך. גם אם נסתכל על העולם שסביבנו, המציאות, הכול הרי מתפרק לרסיסים. יש תחושה שהכיעור הולך ומשתלט, נו אז מה? זה אומר שמפסיקים לשאוף אל הטוב? אני זוכר שכשהייתי ילד, אני ואבא שלי, איך ,הסתכלנו על החיים. הרגשנו שיהיה בסדר, שהעולם מתפתח, היינו בטוחים שיום אחד נעבוד פחות ונקבל הרבה כסף, יבוא יום ונהיה חופשיים. חשבנו שהטכנולוגיה רק תשפר לנו את החיים. אז באמת הטכנולוגיה התפתחה אבל הבן אדם רק הולך ומתרוקן. כשאני חושב על הילדים שלי אני לא מאחל להם קריירה טובה, יותר מטריד אותי מה יהיה להם בפנים. בנפש. אבל מבחינת הקבלה הזמנים האלה זה תקופה מצוינת. כי כמה שניפול יותר למטה ככה נעלה יותר גבוה. ותדע לך שאנחנו מאוד קרובים להתפתחות גדולה, בקרוב נגלה על עצמנו דברים גדולים, מחכה לנו הפתעה גדולה מאוד".

-אפשר קבלה?

-כמה שנים אתה כבר בתוך הקבלה?

"17 שנה".

השיעורים הם בלילות, נכון?

"כן, בכל לילה אני נוסע לישיבת בני ברוך, בין שלוש לשש לפנות בוקר לומדים אצל הרב לייטמן. גם כשנסעתי עם גשר להופיע בחו"ל השיעורים היו כל כך חסרים לי שבלילות התקשרתי לחברים בישיבה וביקשתי שייתנו לי לשמוע את הרב ככה, דרך הטלפון".

-מספרים על הרב לייטמן שהוא אדם כריזמתי מאוד וגדול בתורה, ואני שואל את עצמי איך זה להיות נפש שנעה כל הזמן בין יבגני אריה והרב. זה לא קשה מדי?

"מה פתאום, אני רק מברך על זה, זאת המתנה הכי גדולה שאדם יכול לקבל, לחיות בין אנשים גדולים. רק ככה אפשר לגדול באמת".

-והתשוקה הגדילה שלך לקבלה זה משהו שאתה מצליח להדביק בו חלק מהחברים כאן בתיאטרון?

"אני לא מסתובב בעולם כמו מיסיונר, להפך. ככל שעובר הזמן אני מבין שהקבלה היא מתנה גדולה אבל מורכנת. לא כולם חייבים ליהנות ממנה. אז אם מישהו כאן שואל אותי שאלות או מבקש לשאול איזה ספר, אני מביא לו בשמחה, למה לא?".

-ומה יבגני אריה חושב על הלהט הרוחני הזה שלך?

"יבגני לא מתייחס לזה כמוני. העולם שלו זה תיאטרון, זה הבית שלו, זו הדת שלו. הם גם נפגשו פעם, יבגני והרב, בהופעה אחת שבה דיברתי על שני העולמות האלה, התיאטרון והקבלה, אז הם נפגשו, מאוד הבינו אחד את השני, ואני מהצד פתאום קלטתי שהם באותו גיל, שני היהודים החכמים שלי, ושמחתי לעצמי שאלה המורים שלי".

-אין בך פחד שאנשים קוראים את הדברים האלה ואומרים לעצמם "הוא התחרפן לגמרי, הנה תכף הוא חוזר בתשובה ונעלם"?

"לא. לא אכפת לי בכלל. בזכות הקבלה אתה מגלה את עצמך מחדש, את מה שמיוחד בך, אתה הולך ומתקרב לקול הפנימי שלך, זה כל העניין, מעצים אינדיבידואליות. זה כמו מגנט כזה שהולך וגדל בתוכך ומושך כמה שיותר אור. אני בכלל מאמין שהיהודי הוא יצור כזה שמחפש, הרבה יותר מאחרים".

זה לא עושה אותנו אומללים, החיפוש הנצחי הזה?

"עושה, אבל זה זמני. אנחנו נמצא תשובה ואז נמשיך לחפש, זה חיפוש אינסופי. להיות יהודי זו הרפתקה".

-ומה מחכה לך בסוף הדרך, למעלה, בקצה השני?

"בקצה השני מחכה הבנה של כל ההתפתחות, מהתחלת הבריאה ועד סופה, הבנה של האנושות כולה. ככל שאתה מתקדם בקבלה אתה מגלה מציאות אחרת, משהו שהוא מעבר לחמשת החושים"

-היו לך תחושות של התעלות רוחנית בזו גם על הבמה?

"בתיאטרון אתה בכל זאת משתמש בדברים גשמיים".

-הקבלה היא מבחינתך חוויה חזקה יותר ממשחק?

"פי מיליון".

-אז למה אתה ממשיך לשחק? למה אתה לא מקדיש את כולך לקבלה?

"אני... נו, איך אני אגיד לך... עזוב, אני לא יכול להגיד לך הכול. יש דברים שאני שומר לעצמי".

היקום נעצר

בוא נדבר קצת על "כפר". יצא לי לראות את ההצגה הזאת בערך שמונה פעמים.

"מה אתה אומר? למה לא אמרת קודם?".

-כי לא רציתי שתחשוב מיד שאני איזו מעריצה היסטרית. עד "כפר" לא ידעתי שתיאטרון יכול לרגש כל כך, ממש עד שהנשימה נעצרת. הרגשתי שאתם, בניצוחו של יבגני אריה, מטלטלים את הצופים בסחרחרת של רגשות. איך אתה זוכר את ההצגה הזאת?

"גם בשבילי 'כפר' זה משהו אחר, חוויה כמעט טרנסצנדנטלית. אני זוכר שזאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו לעבוד עם שחקנים ישראלים, ילידי הארץ. היה שם חיבור מעולה בין ותיקים וחדשים בהצגה שמדברת על ההתחלה שלנו על האדמה הזאת. אני זוכר שבסוף ההצגה הייתי עומד מול הקהל ונותן את מונולוג הסיום, המונולוג הזה שבו הדמות שלי, יוסי הטמבל, הופכת למין רוח רפאים שמסתכלת על הכפר מלמעלה, מהשמים. והיו פעמים שעמדתי שם אחרי שלוש שעות הצגה והרגשתי כאילו היקום נעצר, נעצרו ההצגות בכל העולם, בלונדון, במוסקבה ובניו יורק, ורק כאן בישראל יש תיאטרון אחד, קוראים לו 'גשר' ויש בו הצגה אחת, קוראים לה 'כפר' וכל העולם עוצר את נשימתו ומקשיב. מקשיב לי. זה קורה מעט מאוד, אבל כשזה קורה, אוללה, אתה מרגיש שכל הכוכבים שם, יחד איתך, מנגנים את אותה המוזיקה. אני זוכר שהיו רגעים על הבמה שהרגשתי עצב ותענוג ביחד. וזה חוק חשוב ברוחניות, להרגיש את המר והמתוק באותו רגע, כי בלי מר לא תרגיש את המתוק".

-מה הפרויקט הבא שלך?

"אני נוסע לצלם סרט מאפיונרי כזה במוסקבה ואני מקווה מאוד לעשות בתיאטרון משהו שקשור לקבלה. כבר היה לי ניסיון כזה שלא ממש הצליח. זה היה מורכב מדי, אנשים לא באו, אבל אני לא מוותר".

-אין מחזה קבליסטי?

"הרמח"ל כתב מחזות אבל הם קשים מאוד. אבל יש לנו משלים יפים מאוד. למשל הסיפור על בן המלך העצוב. היה היה מלך אחד ולו בן אחר ויום אחד הילד נעשה עצוב. שליחים הגיעו מכל הממלכה כדי לשמח את הנסיך הקטן, אבל הוא רק נעשה עצוב ומדוכא מיום ליום. המלך קרא ליועץ הראשי שלו שאמר לו: 'אתה תציל את הילד רק אם תלביש אותו בחולצה של איש מאושר'. אז המלך עשה רעש גדול, שלח מאות שליחים שימצאו לו חולצה של איש מאושר. יום אחד השליחים הגיעו לאיזה כפר, השמועה סיפרה שגר בו יהודי אחד, חקלאי, איש מאושר. בסוף הם מצאו אותו בשטח, חורש את השדה ומזיע כולו. 'סליחה', שאל אותו השליח של המלך, 'אתה היהודי המאושר?', 'כן', ענה לו, 'זה אני'. 'תוכל בבקשה לתת לנו חולצה שלך, חולצה של איש מאושר, להציל את הנסיך'?. היהודי שתק רגע ואז סימן בידו על החזה שלו, 'אני מצטער', ענה לשליח של המלך, 'אבל אתה רואה בעצמך, אני תמיד מסתובב ככה, עירום, בלי חולצה'.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content