Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

הלילה האחרון

מאת: סמיון וינוקור (Semen Vinokur)

אני מלמד סטודנטים כתיבה.
אני מסוגל ללמד כל אחד, בתנאי שיש לו רצון.
כשמיכל הגיעה, חשבתי לעצמי, מה אני כבר יכול ללמד אותה?

בסוף שנת הלימודים הראשונה שלחו את הסרט של מיכל לפסטיבל בוונציה. את התסריט באורך מלא שכתבה לקחו לבימוי באנגליה. 
היא הייתה מלאת ביטחון עצמי. אפילו חשבתי לעצמי, הלוואי והייתי כמוה.
היא הקשיבה להרצאות שלי קצת מגבוה, אבל לא הפסידה אף אחת מהן. זה החמיא לי.

פעם היא השפילה את אחת הנערות בכיתה בנוכחותי. את הנערה הכי שקטה, אסתי.
אסתי ניגשה אליה להתייעץ, ופתאום אני שומע את מיכל אומרת לה: "את מבזבזת את הזמן. עדיף שתביני את זה עכשיו ולא אחר כך".
קפאתי.
מיכל ראתה אותי, ולא הייתה נבוכה.
"אסתי לא צריכה לחיות באשליות", היא אמרה כך שכולם שמעו. "היא לא יודעת לכתוב. אין לה שום סיכוי להיות תסריטאית".
"תתנצלי בפניה", דרשתי. בקושי החזקתי את עצמי.
"בחיים לא", ענתה מיכל.

לא זוכר איך סיימתי את השיעור. לא יודע למה לא סילקתי אותה מהכיתה. יצאתי בלי להיפרד לשלום. הכול הרגיז אותי: גם ההתנשאות של מיכל, גם ההכנעה של אסתי וגם השתיקה של כל הכיתה.

לאחר מספר שיעורים הבנתי בצורה חד משמעית: מיכל חולה. היא לא מרגישה את הכאב של האחרים. וגם עם אסתי התברר העניין: סגן הרקטור הכניס אותה לכיתה שלי בפרוטקציה. לכן לא הייתה כלפיה איזו אהדה מיוחדת.

עברו שבועיים. הגיע יום השואה. 
לימדתי באותו היום.
לפניי יושבים תסריטאים ובימאים לעתיד.
הכנתי עבורם עשרים מעטפות עם מטלות.
כל אחד שולף לעצמו מעטפה, כמו בהגרלה. 
עליו לתסרט בפירוט את המצב שתיארתי במטלה.

שלפו. 
התחילו לכתוב.

אני מביט במיכל.
יושבת, קוראת את המטלה. בהתחלה היה לה מבט קצת קליל כמו תמיד... ואז פתאום היא מסתכלת מסביב... מסדרת את השיער... לוקחת נשימה עמוקה... לא מתאים לה.

עוברות כמה דקות. היא שותקת, לא זזה. 
פתאום היא מרימה את היד.
"כן?", אני שואל.
"אני יכולה להחליף את המעטפה שלי?".
"בבקשה", אני עונה.
היא מושיטה לי את המעטפה, אני מעביר לה אחרת. היא לוקחת אותה, מתכוננת לפתוח ועוצרת. 
"לא, אני לא רוצה להחליף", היא אומרת, "החלטתי שאני נשארת עם הראשונה".

מרגע זה מתחיל להתגלגל לי מול העיניים סרט ממשי, דוקומנטרי, מבוסס על סיפור אמיתי.
קודם כל היא התחילה לכתוב במהירות, אחר כך עצרה, הסתכלה בדף, ולפי תזוזת העיניים אני רואה שהיא לא קוראת אלא פשוט בוהה בדף. ואז משום מקום, היא מתחילה לקרוע אותו.

מיד ניגשתי אליה. בכל זאת, מורה דואג.
"מיכל, אפשר לעזור במשהו?".
"לא, תודה", היא עונה בעיניים דומעות.
זה הדהים אותי. חשבתי שאבנים יבכו לפני שמיכל תבכה. 
על מה כבר נתתי לה לכתוב? חשבתי.
אני לוקח את הפתק שלה וקורא.

"הלילה האחרון בגטו ורשה. מחר קוראים לכולם להשמדה. בגטו יש משפחה עם תאומים בנים. ההורים אוהבים אותם בטירוף ומשתגעים כי הם לא יודעים איך להציל אותם. בלילה מגיע פולני שמפנה אשפה. הוא אומר להורים שהוא יכול להוציא את אחד מהילדים בפח הזבל. אבל רק אחד. הוא הולך ומבטיח לחזור בחמש לפנות בוקר. והנה, חולף לו לילה מורט עצבים, שבו עליהם להחליט את מי מהבנים היקרים להציל".

כעבור ארבעים וחמש דקות מונחים לפני מיכל שני דפים, כתובים בכתב יד קטן, צפוף וכמעט ללא מחיקות.
"תקראי", אני אומר לה.
היא מתחילה לקרוא.

לפנינו הלילה שבמהלכו נזרקת שיבה בשיער האם והאב, כשהם צריכים לקבל החלטה את מי להציל. את יענקל'ה החם ומלא החיבה, או את מוישה העצוב והבודד.

מיכל קוראת בצורה חלקה כמעט וללא רגשות.
בכיתה שקט גמור. מתי אי פעם זה היה כך?

היא קוראת על ההורים שיושבים צמודים זה לזה ולוחשים, כדי שחלילה הילדים לא ישמעו. בהתחלה הם לא מבינים איך אפשר להפריד ביניהם, הרי הם בלתי ניתנים להפרדה. אסור לעשות זאת! אסור.

אחר כך הם מבינים שאין להם לאן לברוח. הם חייבים לבחור באחד מהם שיישאר בחיים. אז את מי לשלוח? את מי? את יענקל'ה, החם והחביב, שבטוח יקים משפחה ויוליד ילדים ונכדים רבים? או דווקא את מוישה, העצוב, הבודד, אבל החכם כל כך? הרי מוישה שלנו, צפון לו עתיד גדול, לפחות כמו איינשטיין.

הם לא יודעים מה להחליט. הם משתגעים, בוכים, שותקים. שוב מדברים. והזמן, ללא רחמים, לא עומד מלכת. המחוג, מתקדם, כול שנייה נחרטת בלב. הם רוצים לשבור את המחוגים, אבל יודעים שזה לא ישנה את הגורל המר.
השעה חמש מתקרבת.

פתאום הבעל שם לב לקבוצה של שיערות שיבה בראשה של אשתו. קודם לא היו שם. הוא מלטף את שיערה ואומר, "אני רוצה שהוא יוציא אותך".
היא נרתעת. היא רואה בעיניו את השתקפות השמיים שלפני הזריחה.
"את עוד תלדי ילדים רבים", הוא אומר. "אני רוצה שאת תחיי!".
היא רואה את ידיו רועדות.
היא אומרת, "איך אוכל לחיות... בלעדיך?".

הם שותקים שתיקה ארוכה בלי לשים לב, והזמן עובר.
"אני יודעת מה נעשה!", היא אומרת לפתע.
"מה?", קולו לא נשמע, רק השפתיים זזות. "מה?" 
"נעשה הגרלה. אתה תכתוב שמות, ואני אוציא פתק".

וכך הם עושים. לאט. בכבדות. עוד רגע השעון יראה חמש ויופיע אותו אדם, פולני, והם יצטרכו להיפרד... ממוישה? או מיענקל'ה? ממי?

אף אחד לא נושם בכיתה בזמן שמיכל קוראת.

הידיים הרועדות של האם... והידיים שלו שמחזיקות חתיכת עיפרון מכורסם... הנה הוא כותב את שמות הבנים שלו... אנחנו רואים איך הוא מניח את הפתקים בכובע המלוכלך שלו. הנה הוא מנער אותו, כאילו יש בו הרבה פתקים, אבל בעצם יש בו רק שניים.

ואנחנו רואים, אלוהים אדירים, איך לאט-לאט מתרוממת היד של האם, יורדת אל תוך הכובע וממששת את אחד הפתקים... זה.. לא, זה... 
ממששת... מכווצת... ולא יכולה להוציא את היד. 
וכך קופאת, בלי לפתוח את האצבעות.
והוא, לא מזרז אותה. לא. והיא, לא יכולה להזיז את היד.

הזמן עובר ללא רחמים, ולא ברור איפה א-לוהים כשנשמעת הדפיקה בדלת. 
הוא הגיע. השנוא עליהם והרצוי ביותר, הרוצח והמושיע - הפולני שמפנה את האשפה.

היא מוציאה פתק.
פותחת את היד.
"מוישה", הוא לוחש. הוא רואה ראשון את השם כי העיניים שלה עצומות.
"מוישה", היא נאנחת אחריו.

שניהם מסתכלים לשם, לפינת החדר, היכן שישנים הילדים האהובים שלהם. 
וכמה יפה יענקל'ה, שמחבק את מוישה מתוך חלום.

שוב דפיקה בדלת, הבעל בקושי קם והולך לפתוח את הדלת. 
בדלת ניצב הפולני. שותק. מבין הכול.

"עכשיו נלביש אותו", אומר הבעל. ניגש בעצמו למיטה, מפריד בזהירות את חיבוק האחים כך שיענקל'ה לא יתעורר, לוקח את מוישה על הידיים ומתחיל להלביש אותו.

איך זה ככה לא להלביש את הבן, לא לרחוץ, לא לשים פת לחם בכיסו - הרי זאת עבודת האישה. אבל היא לא מסוגלת לעשות את זה. לא מסוגלת.
הבעל עושה הכול לבדו.

והנה, מוישה חצי ישן, מועבר לידי הפולני.
רק עכשיו היא מבינה שזה לתמיד, ולא מצליחה להחזיק את זעקתה, מזנקת לבנה ומבקשת ממנו, "רק תחייה, מוישה שלי! רק תזכור אותנו!".

בעלה מנסה להפריד אותה מהילד.
לוחש לפולני: "קח אותו! קח!".

אחר כך הכול עובר בלי בעיות.
הפולני עובר ללא קושי את כל עמדות השמירה והבדיקות.
כשהוא נמצא אחרי החומה, במקום בטוח שבו אף אחד לא יכול לראות אותו, הוא מזיז את שקי הזבל, פותח במעט את המכסה שאיתו כיסה את הילד בזהירות, כך שיוכל רק לנשום. ואומר, "נו, יהודי קטן, צא, הגענו".

אף אחד לא זז. שקט שם.
אולי נרדם? או שאולי, השם ישמור, נחנק?
הפולני הופך הכול.
אין ילד.

הוא מסתכל סביב, מפוחד, מבולבל, מבין שזה לא יכול להיות.
אבל ככה זה.

הזוג הנשוי יושב קפוא מעל יענקל'ה. 
מה להגיד לו, כשיתעורר?

מישהו מתדפק על הדלת בשקט.
הלב שלה מחסיר פעימה.
משהו בו מתהפך.
ככה יכול לדפוק רק אדם אחד. לא אף אחד אחר.

בדלת עומד מוישה.
הוא מחייך, המוישה העצוב שלהם, ואומר, 
"חשבתי על הכול. אני לא יכול בלי יענקל'ה".

במקום הזה מיכל סיימה לקרוא.
אף פעם לא שמעתי שקט כזה בכיתה.
כזה טקסט, שנכתב בארבעים וחמש דקות, אני לא זוכר.

מיכל אמרה, "הלאה אני לא יודעת מה לכתוב...".
מישהו התייפח. 
מישהו בכה בקול.

בכיתה דפק לב אחד כואב.
לא היו מי שנשארו אדישים. לא.

ואז קרה משהו.
מיכל קמה והלכה לעבר הפינה של הכיתה.
היא הלכה לאסתי.

לא מיד הבנתי את זה.
אבל היא הלכה לכיוונה של אסתי הבוכה.
בזמן שהלכה, גם היא לא יכלה להחזיק את עצמה ולא לבכות...

אסתי קמה לקראתה. הכיסא נפל.
מיכל עטפה את אסתי בחיבוק חם. היא הייתה מרשימה, גבוהה, על עקבים, ואסתי קטנה, דומה לעכבר מפוחד.

ככה הן עמדו, מחובקות, לפני כל הכיתה.
ומיכל אמרה בקול רם כך שכולם יכלו לשמוע.
"אני מתחננת, תסלחי לי".
אסתי מילמלה משהו מבוהל, אף אחד לא שמע מה אמרה.
ומיכל הוסיפה כשהיא מפנה את העיניים אליי,
"סמיון, סלח לי אם אתה יכול. אני כזאת זבל!".

לא זוכר עוד יום כזה.
הוא שטף את כולנו, ניקה, קרצף, שינה את הכול.

ואני הבנתי, אסור לוותר על אף אחד. 
בכל אחד חי אותו "ניצוץ האהבה", ניצוץ שנקרא "הנקודה שבלב".
מכוסה בשכבה של זוהמה, חוסר רגישות, גאווה וכל מה שסחבנו מהחיים.

ופתאום השעון מצלצל, 
מקל הקסמים מתרומם... והופ!
פורץ מתוכנו האדם.
הגיע זמנו להיוולד, לאהוב.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>ערב מבוא נובמבר 2018</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content