Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

המסע הפרטי שלי

לפעמים צריך ללכת רחוק כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים. כשמגיעים החגים אורז רועי מירון תיק על הגב ויוצא לחגוג בכל מקום, רק לא במקום שבו הוא נמצא
מאת: רועי מירון

תנסה להגדיר זמן....
נראה שפה בארץ הדרך הכי טובה להגדיר זמן זה: "החגים".
דבר איתי "לפני החגים", אני אחזור אליך "אחרי החגים", אנחנו לא נהיה פה "בחגים"..., איפה אתם "בחגים"???
אני דווקא אוהב את "החגים".
לא תמיד אהבתי. פעם אפילו הייתי מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי כדי לא להיות פה כשזה מתחיל. לפני כמה שנים אפילו התנדבתי לשירות מילואים כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה להגיד: "אני לא יכול לבוא.."
אחר כך השתכללתי, הייתי נוסע לחו"ל, לפעמים רק יורד לסיני - הכול, רק כדי לברוח מזה....למה? לא יודע. יש משהו קצת דביק בכל הסיפור הזה.

זה לא בגלל שאני לא אוהב את המשפחה שלי - כלומר המשפחה הקרובה, ההורים, האחים שלי ואחותי. זה גם לא ממש בגלל שכולם פתאום נחמדים נורא אחד לשני ברחוב, מחייכים ושולחים חבילות "שי לחג"- סלסילות עמוסות סוכריות, שוקולד ולפעמים אפילו יין....
זה גם לא הארוחות עם הדודים, אלה שאתה רואה רק באירועים האלה. זה גם לא כל החשבונות הקטנים של אמא עם האחיות שלה, הגיסות, וסבתא, בכלל חגיגה. ובני הדודים, שמעולם לא מצאת איתם שפה משותפת עוד מאז שהיית ילד. בהתחלה יש מבוכה וחיוכים מאולצים, ושאלות כמו: "מה קורה עם הלימודים", ו - "איך הולך בעבודה", אחר כך אותן בדיחות על הפעם ההיא (היחידה) שהיינו יחד בטיול ליער בן שמן, ואיך סבא עשה פדיחות והתחיל פתאום לשיר... ובסוף זה נגמר ב"נשמור על קשר" כשברור לכולנו שלא נעשה זאת.
ואז מתיישבים לאכול. אותו אוכל חגיגי של חג - מה שנקרא: הארוחה. אותה הסעודה שבה אמא עושה את כל הניסיונות הגסטרונומיים, ותמיד מכינה הרבה יותר אוכל ממה שצריך, ואתה חייב להגיד שזה טעים... ברווז עם תפוחי עץ, צלי בתנור, דגים, תפוחי אדמה - כל אחד והאוכלים שיש לו על השולחן בחג....אבל באמת, גם זו לא הסיבה בגללה לא אהבתי את החגים.

האמת היא שאני לא אוהב נקודות ציון. יש בזה משהו מלחיץ. חגים תמיד מרגיש כמו זמן כזה שאתה מודד את עצמך: איפה היית, איפה היית רוצה להיות, ואיפה אתה עכשיו.
זה קצת מזכיר לי ימי הולדת. תמיד חשבתי שזה חלק מהסיבות שיש אנשים שלא אוהבים את היום הזה, זה מזכיר להם את החלומות שהיו להם, וכמה הם היום רחוקים יותר מההגשמה שלהם.

כשעברתי לתל אביב אמרתי לעצמי, שהפעם זה יהיה אחרת. הודעתי חגיגית שהשנה אני עושה את ערב ראש השנה עם חברים, במקום הדודים. אז באמת היו שם אנשים קרובים יותר, וניסינו לעשות מעין "סעודת חג עכשווית קולית תל אביבית, כזה כאילו". אבל התחושה נשארה אותו דבר, משהו ריקני, לא שייך, קצת דביק, ואפילו- לא נעים.

סבתא שלי אומרת שתבשיל טוב מתחיל כבר משלב ההכנות- זה עוד הרבה לפני שהעמדת את הסיר על האש- זו ההרגשה שאיתה באת לבשל- כמה אתה נהנה מעצם ההכנה לאנשים שאתה אוהב...

אני זוכר שלפני ארבע שנים נסעתי להודו. כמו תמיד תכננתי את תחילת הטיול שלי קצת לפני "החגים". זו נראתה לי הזדמנות נפלאה לברוח מכאן ועוד עם תירוץ מעולה. אני מוצא את עצמי ב"לדאק", חבל ארץ הצפוני ביותר של הודו, אחרי רכס ההימלאיה, מרגיש איזה משהו שקשה להתעלם ממנו... אני הולך שם בשוק ומרגיש שהיום זה ערב חג, קצת כמו שהייתי הולך עם אמא שלי לשוק בנתניה, לעשות קניות של ירקות וללכת לקצב. המולה כללית כזאת של עשייה חגיגית. חזרתי לחדר שלי ב"גסט האוס" ולא יכולתי להירגע. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו... אולי צריך זו לא מילה טובה, היא מבטלת את חופש הבחירה של הבן אדם - יותר נכון הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו....
חזרתי לשוק המרכזי, וכל ישראלי שפגשתי, אמרתי לו שאני מארגן איזה ערב ראש השנה אצלי ב"גסט האוס" וכולם מוזמנים. קניתי חלה עגולה (שתהיה שנה שלמה ויפה כמו עיגול- בלי קצוות משוננים), ותפוח" (למה באמת אוכלים תפוח???), ודבש (שיהיה מתוק מתוק).
בערב אמרתי איזה כמה דברים, והקראתי את תפילת הדרך. לא יודע למה, אבל הרגיש לי נכון - כל שנה מתחילה דרך חדשה, ובכלל הייתי בתחילת הטיול שלי, בתחילת המסע הפרטי שלי ולא ידעתי לאן אני הולך ומה עתיד לקרות לי, אבל קיוויתי לטוב.

סבתא שלי תמיד אומרת שאם הכנסת לתבשיל רק דברים טובים, טריים שאתה אוהב אז אין סיכוי שיצא לך לא טעים...

גיליתי שהחיים שלך זה כמו טיול אחד ארוך. אתה כל יום לא יודע מה יקרה ומה יבוא לך על הדרך אבל אתה מקווה שיהיה טוב. כל יום הוא כמו יומולדת, אפשר להסתכל מחדש על החלומות שלך ועל כל מה שתמיד רצית לעשות, וכל יום הוא הזדמנות לעשות צעד נוסף אל עבר הגשמת החלום.
כל יום שעובר הוא ראש השנה, הוא זמן לבדוק את הכוונה שלך, ודווקא הריקנות היא סימן להזדמנות שבאה כדי להתקדם, לקנות רצון חדש ולהתחיל להרגיש.
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. האמת היא שיש בזה משהו, יש בזה משהו מחייב. זה מחייב אותי לשמור על כוונה, לרצות באמת להגיע למצב שכבר היום יהיה יותר טוב, לא אחרי החגים, לא מחר- היום. כאן ועכשיו- וזה בידיים שלי.
אולי זה מה שהפחיד אותי כל הזמן הזה, האחריות הזאת, ההרגשה שהחיים שלי בידיים שלי ויש לי מה לעשות כדי שהם יראו אחרת, שעכשיו זה זמן מצויין להחליט החלטה, לעשות מעשה ואפילו הקטן ביותר שיביא איתו שינוי - התחדשות.

סבתא שלי אומרת שהסיבה ששמו לנו את השמש כל כך רחוקה זה כדי שנוכל כולנו להסתכל על השקיעה ולהנות ממנה- כי אם היינו עומדים קרוב היה לנו חם מידי להתחיל להתרגש...

לפעמים צריך ללכת קצת רחוק כדי להבין מה תמיד היה לך בידיים.

חג שמח

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content