Left Sidebar Content

משמעות החיים

התגמול האינסופי

3-5 שנים של לימוד קבלה מהמקורות הנכונים יובילו את האדם להשגה רוחנית מלאה. אז למה אנחנו חיים 70 שנה?

להשגה רוחנית ניתן להגיע תוך שלוש עד חמש שנות לימוד קבלה מהמקורות הנכונים. אם כך מדוע חיי האדם נמשכים 70 שנה בממוצע, ומדוע זמן כה רב מבוזבז על התעסקות בחיים הגשמיים?

תחילת החיפוש הרוחני מתעוררת עם הופעת השאלה "מהו הטעם בחיי?" אז נדחף האדם לחפש אחר פתרונה. אין ספק שזו עבודה מייגעת, בה צריך האדם להשקיע את מירב מאמציו. המקובל רבי יהודה אשלג, המכונה בעל הסולם אמר שאם אדם חש דחף אמיתי לפתור את השאלה "מהו הטעם בחיי?", הרי שעל ידי לימוד והדרכה נכונים שניתנים לו, ושימוש נכון בשיטת התיקון הוא יכול לברר את השאלה הזו בתקופה של 3-5 שנים, עד שמתגלה לו המציאות העליונה.

במהלך שנותיו הנותרות הוא מחפש ומקבל את התשובה לשם מה הוא קיים, הוא לומד להשיג את המציאות כולה, מתעלה מעליה, עד שבחייו, ב-70 שנותיו על פני האדמה, הוא משיג בפנימיותו מצב שבו הוא כולל בתוך אישיותו את המציאות כולה. חייו בנויים, מסודרים ומכוונים כך שהוא מבין, מכיר ומנהל את כל המציאות. בהשיגו את המציאות העליונה הוא מממש את מטרת קיומו.

תהליך זה נקרא "השתוות הצורה", תהליך שבו האדם מגיע לדבקות עם הבורא ונעשה דומה לכוח העליון. כל אדם ללא הגבלת לאום, גיל או מין, חייב להשיג זאת בזמן חייו בעולם הזה. ככתוב "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". לצד אלו המשיגים דרגה זאת תוך חמש שנים, יהיו אלה שייקח להם זמן רב יותר.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות כ"ג) אומר בעל הסולם: "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה, כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו? ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון".

talmidim-bogrim

כלומר פרק הזמן בן החמש שנים מותנה בכך, שהאדם ישקיע בהתפתחותו הרוחנית את מירב מרצו, כוחו וכוחותיו הפנימיים. לכן לעתים התעוררותה של השאלה "מה טעם בחיי" אורכת 10 עד 15 שנה.לאחר התגלות השאלה ממשיך האדם בגילוי המציאות הרוחנית, ושלב זה נקרא "השגת העולמות העליונים". כך שגם אם התהליך הראשוני ארך 15 שנה, הרי שחינוך ילדים נמשך זמן רב יותר ואילו בתומו אין הילד מוכן לחיים.

חיינו מחולקים לתקופות שונות. עד גיל 25 עסוק האדם ברכישת ידע. הוא מעצב לעצמו קודים של התנהגות טיפוסית ותהליכים אלה מסייעים לו להתחיל ולהתברג בחברה בה הוא חי אולם הוא עדיין אינו מוכן לחיים עצמאיים. לאחר מכן נחלקים חייו, בדרך כלל, באופן הבא: שליש מהם הוא ממלא בשינה, שליש נוסף הוא עובד על מנת לפרנס ולכלכל את עצמו ובני ביתו. השליש הנוסף הוא הזמן הנותר לאדם לעיסוקו הפרטי, האישי, שבו יבטא ויממש את עצמו, את סיבת קיומו האמיתית.

"העולם הזה" ו"העולם הבא" זה הרגשה פנימית

בעל הסולם שואל ב"הסתכלות פנימית" בספר "תלמוד עשר הספירות" (חלק א'), איזה יחס קיים בין אדם שעובד בעולם הזה כדי להרוויח את העולם העליון, לבין שכרו - נצחיות ושלמות אינסופית בזמן ובכמות? כלומר איזה קשר או יחס קיים, אם בכלל, בין עבודת האדם לתגמול האינסופי? שהרי המבטיחים שאדם העובד בעולם הזה ומקבל שכרו בעולם הבא, מאחזים את עיני הציבור.

האם יתכן להגדיר את חיי ה"עולם הזה" כמקום העבודה, ואת ה"עולם הבא" כמקום שכר? האם אלו המפזרים הבטחות שונות כי בעולם הזה נמשכת העבודה שנים מספר, ואילו בעולם הבא מצפה תמורתה שכר אינסופי ונצחי, צודקים? הייתכן? בעל הסולם מסביר שהבעיה היא גם ברמת ההבנה וודאי שגם בבלבול המושגים. "העולם הזה" ו"העולם הבא" אינם שני "מקומות" שונים.

הטעות הרווחת ש"העולם הזה" הוא המקום שבו אנו חיים כרגע על פני כדור הארץ עד מותנו, ואילו "העולם הבא" הוא המקום שאליו יוצאת ופורחת הנשמה לאחר פטירתה מהגוף, דורשת הסבר.

"העולם הזה" ו"העולם הבא" הן שתי דרגות הרגשה פנימית באדם. שתי רמות תפיסה שונות של המציאות. התקופה שנקראת "העולם הזה", היא התקופה שבה מתייגע האדם באמצעות לימוד חוכמת הקבלה, תוך מאמץ לעורר מאור שיחזירו למוטב בעזרת לימוד מן הספרים הנכונים. לאחר שמשך את המאור הדרוש להחזירו למוטב - לתקן את עצמו, חל בו שינוי והוא מתחיל לחוש את הטבע העליון. הרגשה חדשה זו של המציאות נקראת ה"עולם הבא".

אין קשר לעצם קיומו הגשמי בגוף או בצורה אחרת. השגת האדם את תחושת העולם הרוחני - הרגשת ה"עולם הבא", בזמן חיותו בעולם הזה, והזדהותו עם הרגשה זו, אינם מופרים עם מות גופו הגשמי. עבור האדם שחי בהשגה רוחנית, מורגש המוות כתהליך מועט חשיבות ומדומה תכופות על ידי המקובלים להשלת חולצה מעל גופו והחלפתה באחרת. הוא נשאר חי וקיים שכן השיג כבר קודם לכן חיים בתוך הנשמה.

כתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". הסיבה לכך היא משום שאין להם "נשמה" - החלק הרוחני שבאדם. אדם חסר נשמה נקרא בקבלה "רשע", משום שעדיין לא השיג חיים רוחניים. לעומת זאת כתוב "המיתה של צדיקים נקרא חיים", שאף על פי שגופם מת עודם חיים בתוך הנשמה - החלק הנצחי. כלומר חיים ומוות מוגדרים בקבלה לפי תחושת האדם את המציאות הרוחנית, את האלוקות, בבירור וללא ספקות, כדרך שבה מורגש בחושינו כיום העולם הזה.

tsdaf

תחושה זו נקראת "השגה". ה"מוות" נקרא חוסר השגת האדם את המציאות הרוחנית, בעת היותו מצוי בהסתר, בגלות מהאלוקות. לכן בימינו עומדת הזדמנות בפני האדם שנולד לעולם הזה להגיע להכרה רוחנית במהלך 3-5 שנים באמצעות שימוש נכון בשיטת התיקון - חוכמת הקבלה. הוא עושה זאת רק על ידי המאור שמחזירו למוטב, ככתוב בגמרא: "בראתי יצר רע (אגואיזם), בראתי תורה תבלין (השיטה לתקן אותו)".

מטרת חיי האדם היא להגיע לדבקות, להגיע לקשר בלתי אמצעי עם הבורא בזמן חייו בעולם הזה.

ככתוב: "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא".
ישראל - הוא האדם המשתוקק לבורא ("ישר- אל" נקרא ישראל)
"אורייתא", התורה - חוכמת הקבלה, המאור המחזיר למוטב
"מחזיר למוטב" פירושו מחזיר את האדם לבורא, מקרב אותו לבורא
"קודשא בריך הוא" הוא הבורא, השורש שאליו על  האדם להגיע.

גלגולי האדם הקודמים אינם אובדים עם הרוח החולפת

המקובלים מספרים שנשמת האדם עוברת גלגולים רבים בתוך הגוף ב"עולם הזה". מטרת גלגולי חיים אלה היא לצבור ניסיון, ידע ולספוח לעצמה את תכונות העולם הזה. במהלך תקופות חיים אלה, ללא הכרה רוחנית עדיין, גדל רצון האדם דרך התפתחות רצונותיו הגופניים: למזון, מין, ומשפחה, ולאחר מכן באמצעות התפתחות רצונותיו האנושיים לכסף, כבוד ומושכלות.

לאחר שספג גופו את הרצונות הללו וניסה לממשם משך גלגולי חיים שונים, הוא מתייאש מניסיונותיו העקרים להגיע לסיפוק, למילוי ותענוג, ואז מתפתח צורך - רצון לצורת קיום נעלה יותר. רצון למילוי הנשמה, שכאילו הייתה שרויה עד עתה בתרדמה בתוך הגוף משך גלגוליו השונים. עתה, לאחר שהתנסה הגוף בתענוגי החיים השונים וחש כי אין לו סיפוק מהם, מתעוררת בו ריקנות ויחד איתה תשוקה, תביעה למילוי מסוג אחר.

כאילו מתעוררת בו הנקודה הפנימית ואומרת לאדם: "על ידי תענוגי הגוף אינך מסוגל למלא את עצמך, אז בוא נשיג את הבורא ונתמלא על ידי תחושת נצחיותו". או אז יוצא האדם למסע חיפוש. תהליך זה יכול להתרחש כעבור 20 או 40 גלגולי חיים, אולם גלגולי האדם הקודמים אינם אובדים עם הרוח החולפת, דבר לא נעלם, בדומה לחוק שימור האנרגיה בפיזיקה. האנרגיה שנוצרת יש מאין אינה אובדת, אלא עוברת התמרה למצבי צבירה שונים.

האדם מגלה לאחר מעשה שהיה חייב לעבור את כל המצבים האפשריים. התמונה שמתגלה לעיניו מושלמת לחלוטין, ואז הוא מבין את טוב ההשגחה. בתהליך זה שהתחלתו, סופו ואמצעו קשורים יחדיו, אין דבר שיוצא מחוץ לשרשרת זו. כל מקרה הוא הכרחי ומשלים את התהליך כולו. בגלגול שבו מתעורר באדם הרצון לרוחניות, ולו הקטן ביותר, צריך הדבר לגלות לאדם את ההזדמנות שעומדת בפניו לממש את הרצון.

האיתות שנשלח אליו הוא סימן לכך שבמהלך גלגול חייו הנוכחי הוא יוכל להגיע תוך שנים מספר למילוי הנשמה, למטרת הבריאה, ולהיכנס לתחושת החיים הנצחית והשלמה. אל תחכו לגלגול הבא!

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content