חיים חדשים - תוכנית 226 - אופטימיות זהירה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום טל מנדלבאום.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים יחד אתכם ללמוד מהרב לייטמן, איך אפשר להתקדם לעבר האושר. אושר כזה שלא יאיר רק במילים, בסיסמאות ובסטיקרים על פגוש של האוטו מאחור, אלא משהו שימלא לנו את הלב, יקים אותנו בבוקר עם שמחת חיים, עם אור בעיניים, שנרגיש שכיף לנו שאנחנו חיים, ולא מחכים שכל יום ייגמר ונלך לישון. אז תהיו איתנו, נתעורר ביחד, נלמד איך להיות מאושרים.

בכל פעם אנחנו בוחנים את זה מזוויות אחרות, ובסך הכל, רוצים לצייר לעצמנו תמונה מעשית, איך אני יכול לקדם את עצמי לאושר כאן ועכשיו.

טל: אנחנו ממשיכים לדבר על כל נושא האושר והחיוביות, או הגישה הנכונה והבריאה לחיים. אנחנו יודעים שהחיים שלנו מורכבים לא רק מאירועים נעימים וטובים, אלא גם מאירועים שאנחנו מגדירים כפחות טובים, אפילו כמשברים. הפסיכולוגיה החיובית, ובכלל הפסיכולוגיה אומרת, שאנחנו יכולים לשפר מאוד את חוויית החיים שלנו אם נתייחס אליהם בצורה חיובית. למשל, אם יש מצב של פיטורין או חס וחלילה מחלה, או גירושין, אפשר לחוות את זה בצורה מאוד מאוד קשה, עד כדי שהאדם נמצא ממש בחוסר אונים, הוא מתפרק, ולא מסוגל להתמודד עם המציאות. או שאפשר באמצעות כל מיני כלים, ולפעמים מתוך איכויות פנימיות, לקחת את המשבר, לקחת את המצב, ואפילו להפוך אותו להזדמנות ולצמוח מתוכו, ואולי אפילו להצליח איכשהו להיות מאושר, גם כשמסביב החיים הם פחות ממושלמים.

אז השאלה היא, האם יש אפשרות, גישה מסוימת, צורת חשיבה מסוימת, שתאפשר לנו להיות מאושרים בכל מצב, גם במצב של משבר?

אנחנו צריכים להגיד מלכתחילה, שהדברים האלה הם מאוד יחסיים. הייתי הרבה פעמים בדרום אמריקה, בקולומביה, בצ'ילי, ובמיוחד בברזיל, וראיתי את הפבלות, הפרברים שליד העיר, שם האנשים חיים בצורה מאוד קשה. יש לכלוך בכל מקום, המים גרועים, הרחובות עלובים, הבתים עשויים מפח, או מקרטון, וכל מיני חומרים, והצפיפות נוראית. ויחד עם זה הם מאושרים. עד כדי כך מאושרים, שלפעמים אתה נכנס לאזורי עוני, שהכל שם זרוק, זבל, ואתה רואה אנשים שלא נמצאים בדיכאון.

ופתאום באמצע הפבלה רואים כמעט ארמון של מישהו שהתעשר ולא רוצה לצאת משם. הוא יכול לקנות דירה במקום יפה בעיר. אבל הוא בונה בית עם בריכה, ועוד כל מיני דברים, במקום שבו הוא גדל וחי ליד כולם. הוא מרחיב את הבית ונשאר. לא בגלל שהוא רוצה להתנשא, להראות את עצמו כמצליח לעומתם, אלא בגלל היחסים שיש שם ואי אפשר לגלות במקומות אחרים.

   כל יום הייתי נוהג לטייל כמה שעות בפארק עם המורה שלי, הרב"ש, והיינו פוגשים שם ילדים נכים. ודווקא הילדים הנכים האלה היו מלאים באושר ובאנרגיה. היו כאלה שהחברים שלהם, שגם הם היו עם מגבלות פיזיות, סוחבים אותם כמעט באלונקה, וכולם היו שמחים, כולם היו מאושרים. שמתי לב לזה וחשבתי, איך יכול להיות דבר כזה? אבל אני רואה שזה קורה כך. לעומת זאת, אם תלך בין האנשים המוצלחים ליד הבורסה, ולמקומות אחרים שבהם נמצאים עורכי הדין או אנשי הכלכלה והתעשייה אז תראה שם מתח, לחץ, ואושר, אין. החיים שם הם לגמרי צבועים, מוגדרים, אין להם את ההרגשה של החופש, של החום.

אז האושר והעושר הם שני דברים הפוכים, וקשה מאוד לקרב אותם ולקשור ביניהם. הרגשת האושר והחיוביות בחיים, לגמרי לא תלויה ברמת החיים. היא לגמרי לא תלויה אפילו בבריאות, שזה דבר כל כך חשוב. היא לא תלויה בגיל, במעמד החברתי. היא תלויה בצורה בה האדם מוצא לעצמו מקורות לאושר, יכול לשתות מהם, ולמלא את עצמו מהם.

טל: זה לא עניין הגישה של האדם?

זה עניין של גישה, אבל הגישה היא, כמו זו שראיתי בחברות של הילדים הפגועים בכל מיני מחלות פיזיות, או בפבלות. היא תלויה ביחס פתוח, יחס טוב, כשכולם נמצאים יחד, כולם מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה, נמצאים בהתקשרות פנימית ביניהם. זה מה שנותן להם את הרגשת השמחה, הרגשת האושר. זאת אומרת, יותר מכל דבר אחר, חשוב לאדם איך הוא מרגיש כלפי הסביבה.

טל: זאת אומרת שאם יש לי סביבה שתומכת ואוהבת ורוצה את טובתי, זה יאפשר לי לעבור משבר.

אנחנו רואים שעל ידי זה התינוקות גדלים, הילדים הקטנים גדלים. כי אם אנחנו מכניסים אותם לחברה שמדכאת אותם, אפילו בגובה, ועל אחת כמה וכמה שמדכאת את ההתפתחות שלהם, החיצונית והפנימית, הם לא מתפתחים.

טל: ובכל זאת, אנחנו יודעים שכאב או סבל, כמו שאתה אומר, זה תלוי איך אני מפרש, או איך אני תופס את זה. למשל אומרים, שיכול להיות כאב, יכולה להיות בעיה, אבל זה יגרום לי לסבל, רק אם אני מפרש את זה כבעיה, ויכול להיות שאני בכלל לא רואה בזה בעיה, ואז אני לא סובל.

זה תלוי גם בסביבה. אם האדם לבד, רוב הסיכויים שהוא יהיה בדיכאון, שהוא יהיה בלחצים. כי אנחנו בנויים להיות בחברה, ותלוי מאוד איך החברה מתייחסת אלינו, ואיך היא מגדירה לנו את המצב הטוב, הרע והניטראלי.

טל: יש על זה גם מחקרים, שמראים שאדם שמקבל תמיכה מהחברה, הסיכויים שלו להחלים יותר גבוהים, זה בעצם אחד הדברים היחידים שמצאו במחקר. ובכל זאת יש פה חלק גם לאדם. זאת אומרת, לא מספיק שהחברה תרצה בטובתו, הוא גם צריך לרצות להשתפר, להשתנות. ויש פה שאלה, האם הדברים הרעים שקורים לי, הם רעים רק כי אני מפרש אותם כך, ויכול להיות, שאם אשנה את צורת החשיבה שלי על הדברים, הם ייראו לי כטובים?

באמת אין דבר רע בחיים. בכלל כל הקיום שלנו הוא קיום נפלא, או יותר נכון, הוא הזדמנות נפלאה, להגיע מתוך חיי סבל, חיי לחץ, חיים שחורים, אפורים, מלאים איום וסכנות, לכך שנהפוך אותם לחיים מוצלחים, מאושרים וחיוביים, בתנאי שאנחנו יודעים איך לממש את זה על ידי הסביבה הנכונה.

ואם כאן לא תהיה סביבה טובה, אז לא יעזור לאדם, כי הוא תמיד מושפע מהסביבה. אבל אם הסביבה היא נכונה, לא יכול להיות שיקרה משהו רע לאדם, עד הדברים האישיים הנוראים ביותר, אותם לא יוכל לסובב ולראות בצורה אופטימית.

טל: במה תלויה היכולת שלי לראות את זה בצורה אופטימית?

בקשרים עם הסביבה. יכולים להיות קשרים עד כדי כך טובים עם הסביבה, קשרי אהבה ומסירות, שלא חשוב לאדם למות, לא חשוב לאדם לחוות כאבים, הוא לא ירגיש את הכאבים האלה. זה הכל תלוי עד כמה שהסביבה משתתפת עמו ויכולה לקבל ממנו את הכאב שלו, והוא מרגיש אז, את השתתפות הסביבה כתרופה לכל דבר.

אורן: למה זה כך?

הבעיה שלנו היא בכך שאנחנו נמצאים במערכת אחת, גלובלית אינטגרלית. העולם שלנו בנוי מלכתחילה, כשכולנו מקושרים זה לזה. רק שעכשיו, בכמה עשרות השנים האחרונות זה מתגלה יותר ויותר. ולכן אם אנחנו מגלים את הקשר בינינו שנמצא בטבע, אבל נסתר מאתנו, אז אנחנו כאילו מפזרים את כל הרע וכל הטוב להרבה מאוד אנשים שנכללים מהם, ואז אין שום רע. ואפילו את הרע, אנחנו מרגישים רק כהזדמנות ליתר התקשרות בהשוואה לקודם, זאת אומרת להגיע לטוב עוד יותר גדול. ואז את הרע אנחנו מרגישים רק כגירוי, ככרוז שקורא לנו להתקשר בינינו בצורה יותר יפה. 

טל: באמת רואים את זה הרבה פעמים, כשמשפחה למשל חווה משבר, וזה גורם לה להתקשר עוד יותר, כשצריך לתמוך אחד בשני. גם בחברה רואים את זה קורה הרבה פעמים. אתה אומר בעצם שכאשר קורה משהו רע, זו הזדמנות להתקשרות.

בלבד. כך צריכים לראות את החיים, החיים הם תמיד הזדמנות לעלות לדרגה יותר טובה.

טל: של קשר בינינו.

כן. שהיא תמיד כתוצאת הקשר בינינו.

טל: ואם אהיה בגישה כזאת כלפי מה שקורה לי בחיים, זה יאפשר לי להיות באופן מסוים מעל הקושי?

אם את נמצאת בחברה המתאימה, כי אדם לא מסוגל לעשות כלום לבדו.

טל: מה אני צריכה מהם, באופן מעשי, כדי שאוכל להתגבר?

להתקשר אליהם בקשרי ידידות, ערבות, אהבה.

טל: שהם יתמכו בי. אם מדברים על משבר, יש משהו מאוד מעניין, הרבה מאוד מחקרים מראים שכאשר אנו נמצאים בחברה, כשיש לנו חברים ויש לנו זוגיות ונישואין ומשפחה, אנחנו יותר מאושרים. המחקרים היום מראים בוודאות, שזה הגורם המרכזי לאושר. אבל הם גם מראים שאדם שחווה דחייה חברתית, פרידה או גירושין, חווה את זה בצורה מאוד קשה, לפעמים אפילו ככאב פיזי בגוף. כלומר שכאב חברתי יתפרש אצלנו במוח או בגוף בצורה ממש פיזית. למה זה כך?

רוב הכאבים שלנו, אמנם שהמקור שלהם הוא מקור די רוחני, הופך מאוחר יותר להיות אצלנו, בגוף שלנו, כמו גלאי לתופעות גשמיות כמו כאבים פיזיים ומחלות. אבל כל המקורות שלהם ברוחניות.

טל: ולמה כאב חברתי, שקשור לחברה כל כך קשה לנו באופן מיוחד?

כי אנחנו מודדים את עצמנו תמיד כלפי החברה ואנחנו תלויים בה. כל הערכים שלנו הם כלפי הסביבה. מה ההבדל בין שחייתי פעם, נניח לפני אלף או אלפיים שנים בחברה מסוימת, והיום שאני חי בחברה אחרת, ההבדל הוא בחברה. אז הרגשתי את עצמי מאושר או מדוכא בצורה מסוימת, בתנאים מסוימים, לעומת היום. סך הכל זה עניין של אותן הגדרות, אותם הערכים שהסביבה מציבה לפניי, לפי זה אני פועל. לפי זה אני בודק את עצמי, או שאני בדיכאון, או בשמחה, או אם אני רוצה כך או אחרת וכן הלאה. כלפי כל דבר אני בודק את עצמי אך ורק כלפי הסביבה. אחרת אני נמצא באיזה חלל פנוי, בלי סביבה, ואני לא יודע כלפי מי להרגיש את עצמי. אז אני גם לא מגדיר את עצמי, לא יודע מי אני, מה אני בדיוק.

טל: זה משהו שהרבה מאוד אנשים מתמודדים איתו בחיים, הנושא הזה של פרידות, של גירושין. אלה המשברים הכי קשים שאנשים חווים, מגדירים פרידה ממש כמו מוות. יש כאן משהו מאוד מיוחד. מצד אחד כאן נמצא הפוטנציאל לאושר, ומצד שני גם פוטנציאל לכאב מאוד מאוד גדול. יש הרבה שאלות שאנשים שואלים לגבי הנושא הזה. למה למשל אהבה נכזבת או פרידה נחווית ממש כאבל, אובדן שאנחנו ממש מתאבלים עליו?

כי מה יש לי לאבד בחיים? מהגוף הפיזי אני נפרד פעם אחת וזהו, אבל במשך החיים, עשרות פעמים אני יכול להתאכזב מאובדן של משהו, יחסים אישיים, אהבה, שנאה, כבוד, קנאה. יש כל כך הרבה גורמים למצבים טובים או רעים, שהם עד כדי כך קשים שכביכול המוות רצוי מהם. אז כל הזמן זה כלפי הסביבה, כלפי מישהו, כלפי משהו, שזה מחוץ לי. אם הייתי רק אני עצמי, לא הייתה לי שום הרגשה בקיומי. כי תמיד "האני" בודק כלפי כל דבר אחר.

ילד ששכחו אותו ביער וגדל יחד עם החיות, בודק ועושה השוואה של עצמו כלפי החיות, עד כמה שהוא מוצלח או לא, הכל כלפי הסביבה.

טל: האם יש משהו שנוכל לעשות עם המידע הזה כדי להתגבר יותר מהר, למשל על פרידה? אני מבינה שזה מאוד מהותי לי, אבל מה אני יכולה לעשות עם זה, איך אני יכולה באמת לסגל לעצמי גישה שתאפשר לי לא לשקוע כל כך בצער ובסבל אלא למהר ולצאת מזה?

רק לראות את הפרידה כהתקדמות למצב עוד יותר גבוה, עוד יותר טוב.

אורן: מה הפירוש?

שכנראה אין פשרות להגיע למצב אחר שהוא גבוה וטוב, ויכול להיות שהוא עדיין לא מורגש בי כמו אותה הפרידה, שעכשיו ממש ממלא אותי, הצער הזה, שאני כביכול נפרד מהחיים ונכנס מי יודע לאן. אבל אם אני מצייר לעצמי מטרה שהיא חשובה מאוד, ומידת החשיבות כולה תלויה בסביבה, אני מצייר אותה, באופן שהם הגדירו לי אותה. ואם אני אדע שכדי להגיע אליה אני צריך להיפרד ממשהו, אז נפרדים מחלק אחד, כן.

אני זוכר את עצמי שעזבתי את הבית ונסעתי לעיר אחרת ללמוד, אז אמנם מצד אחד זו הרגשת שמחה, אבל מצד שני היה איזה צער. הייתי בן 17, והילדות, החיים שהיו כאלה יפים, בטוחים, הכל נגמר. עד אז חשבתי רק על מה אעשה אחרי בית הספר, משחק טניס, או לרכב על אופניים או לבלות עם חברים ועל איזה ערב מיוחד. וכאן כבר זהו, אני צריך להיכנס לאוניברסיטה וללמוד וכבר החיים אחרים. וגם לחשוב על עצמי, איך לאכול, איך לישון, איך לכבס  ועל כל שאר הדברים, זה אחרת לגמרי.

טל: רואים את זה גם עם אנשים שיוצאים לפנסיה, ובכלל לגבי כל שינוי בחיים, גם אם הוא שינוי חיובי, יש עימו את הצער שמשהו נגמר, שאני עומד בפני משהו שאני לא מכיר.

אנחנו צריכים מיד לראות לפנינו מטרה יותר יפה, כעלייה ולא ירידה, ואז לא יהיה לנו קשה. זה תלוי בחברה.

טל: כי הרבה פעמים אנחנו נכנסים למקום שאנחנו מתעקשים לא לוותר על מה שאיבדנו, ואנחנו רוצים אותו בחזרה ומאוד קשה לנו לשחרר.

זה חוסר ביטחון. כל זה נובע מחוסר ביטחון והאמת היא שהחיים לא היו כל כך טובים, אבל ההרגל נעשה טבע שני.

טל: היה לי כבר משהו ואני איבדתי אותו.

כן, ואני מאבד את זה כביכול. חוסר ודאות. יש כאן הרבה מאוד הבחנות, אבל בסך הכל אם יש לידי סביבה וחברה שאיתה אני עובר הלאה אז אני לא מרגיש שום שינוי לרעה.

טל: אבל לא תמיד יש לי סביבה כזאת, זה לא בהכרח מעודד אותי.

לזה אנחנו צריכים לדאוג. אנחנו מדברים על איך משיגים את האושר, הוא לא נמצא ומושג, אלא איך משיגים אותו. לכן, בהשגת האושר אנחנו קודם כל צריכים לשים לב איך אנחנו מייצבים את הסביבה.

אורן: נניח שמצאת כזו חברה של אנשים שהם באמת יודעים להתייחס לחיים כמו שאמרת קודם, שהחיים הם הזדמנות נפלאה ואין שום דבר רע בחיים. אתה באמת מאמין בזה, שאין שום דבר רע בחיים והחיים הם הזדמנות נפלאה?

כן.

אורן: הכל תלוי אם אדם יודע או לא יודע לפרש את זה לטובה, כל דבר שקורה?

כל דבר.

אורן: זאת אומרת, אין מצב של משבר, של אובדן וכולי, ההרגשה היא רק מפני שאני לא יודע לפרש לעצמי נכון את מה שקרה?

בלבד. אני מודה לשונאים שלי יותר מאשר לאלה שתומכים בי. כי בצורה די אכזרית אבל ברורה מאוד, הם מכוונים אותי עכשיו נכון. דווקא על ידי השנאה שהם מראים לי, אני רואה בהם שליחים להתקדמות שלי.

אורן: אני מנסה להבין. אם בחיים אתה נתקל באנשים שמתנגדים לך, מפריעים לך בדרכך להשגת המטרה, אז אתה פשוט לא מבין, אבל בעצם גם הם כמו תמרורים בדרך שמכוונים אותך לאותה מטרה אליה אתה שואף, אלא שעדיין אין לך את יכולת התרגום.

"חייב אדם לברך על הרע כמו על הטוב".

אורן: למה?

כי רק נדמה לו שהרע הוא רע. כך הוא מכוון אותו יותר נכון, יותר בטוח למטרה, ולכן כלפיו עכשיו זה מיוצב בצורה רעה. כביכול.

אורן: כשקורה לך משהו רע אתה אומר, זה רק "כביכול" רע.

"כפרה" כמו שאומרים.

אורן: אז מה אני עושה איתו עכשיו? זה שאומרים כך לא עוזר לי. אתה אומר, "חייב אדם לברך על הטוב כמו על הרע" כי בעצם אין רע, כל דבר זה הזדמנות נפלאה להתקדמות בחיים?

כן.

אורן: מה אני צריך לעשות אם אני לא רואה את זה, איך מפתחים את היכולת להגיע לראייה הזאת? זה לא עוזר לי שאתה אומר לי, הרי אם יקרה לי משהו רע אני עצמי אהיה בהרגשה לא טובה. זאת אומרת, הפתגמים האלה לא מקדמים אותי בצורה מעשית. איך אני יכול לרכוש יכולת להגיע לראייה כזאת? אתה באמת חושב שאין בכלל שום דבר רע?

אין דבר רע.

אורן: אז איך אני מפתח את היכולת להגיע להכרה כזאת כמו שלך?

על ידי הסביבה.

אורן: מה היא תיתן לי?

היא תתן לך הבנה, הרגשה, ביטחון והכוונה, שכל הדברים האלה הם לטובה. והם יעברו וישתפרו, וייראו על ידי קביעתך. בהתאם לכמה שאתה תתכלל יותר ויותר עם הסביבה הנכונה, אז תהיה לך יכולת, כוח, לפרש אפילו את הדברים הרעים לדברים טובים. 

אורן: זאת אומרת, שאני צריך סביבי חברים וחברות, שמאמינים שהכל לטובה. ואם חס ושלום בא לי משהו רע, הם אומרים לי, "אורן, תשמע, הכל לטובה".

נכון.

אורן: אתה אמרת לי, טל אמרה לי, ועוד מישהו אמר לי, ועוד מישהו, וכך מפמפמים לי ש"הכל לטובה" ואז מה קורה אתי?

אתה עכשיו צריך לעבוד על עצמך ולהשתדל לקבל את זה כך, לשנות את היחס שלך.

אורן: מה פירוש "להשתדל" לשנות את היחס שלך?

להתכלל בסביבה.

אורן: את זה כבר עשיתי. עשיתי טיול. ואתה אמרתי לי, "אורן, הכל לטובה". טל אמרה לי, "אורן, הכל לטובה".

זה לא נקרא להתכלל.

אורן: אז מה כן נקרא להתכלל ?

להתכלל זה נקרא, לקבל את היחס שלהם.

אורן: אז איך אני סופג את היחס שלך? נניח שאתה אדם, שרואה שהכל לטובה ואני לא. איך אני רוכש את היחס שלך?

על ידי זה שאתה נכלל בי, שאתה רוצה להיות כמוני, שאתה רוצה להיות קשור אליי. אתה רוצה לקבל ממני את כל ההבחנות שיש בי. אתה כמו קטן כלפי הגדול.

אורן: אז אני צריך להקיף את עצמי באנשים שמרגישים שהכל טובה, ולהתייחס אליהם כמו קטן כלפי הגדולים?

אלה לא אנשים בודדים. אלה אנשים שנמצאים ביניהם בקשר כזה מיוחד. שבונים חברה מיוחדת, שבה הרגשת הקשר, הרגשת האהבה, מחייבת גם אותך. וכשאתה נכלל איתם, זה מחייב אותך לקבל את ההסתכלות שלהם.

אורן: ואם אני לא מקבל אותה, אז מה אני יכול לעשות? אני יכול לתרגל את זה, אני יכול לעבוד על עצמי, אני יכול לעשות משהו עם עצמי? אם הסובבים אותי חושבים שהכל לטובה, ואני לא מתרשם מהם, אז אתה אומר לי, "אתה עוד תתרשם מהם".

כן.

אורן: נניח שאני לא מתרשם מהם במידה מספקת. אולי כשהייתי לידם התרשמתי קצת, אבל אחר כך כשהלכתי מהם בחזרה לפינה שלי, שוב הייתי בצער ובסבל ושכחתי את הראייה שלהם, שהכל לטובה. נניח שאנחנו נמצאים באולפן, ואתה אומר לי, "הכל לטובה", ואני אומר לעצמי, "הבן אדם חכם, יודע מה הוא אומר, אין לו אינטרס לשקר לי, הוא באמת רואה שהכל לטובה". ואז אנחנו מסיימים את העבודה באולפן, ואני חוזר למקום שלי, ואולי תבוא לי מחשבה כזו, אבל היא תיעלם.

אז אם אני רוצה לרכוש את זה ביתר עוצמה, מה אני צריך לעשות, לתרגל את הראיה הזו במחשבה שלי, או אולי משהו אחר?

רק לבקש מהחברים מאותה חברה, שישפיעו עליך.

אורן: אז מה תעשו לי? נניח שאני מבקש ממך, "תשפיע עליי שאני אראה את הדברים כמוך".

נבוא אליך, ונסחוב אותך לאיזה אירוע, לכל מיני דברים. אבל אנחנו לא באים להוציא אותך מהרע, אנחנו באים אליך לעזור לך להתכלל איתנו.

אורן: מה ההבדל?

זה הבדל גדול.

אורן: ואם קרה לי איזה משבר, אובדן כלשהו.

אנחנו לא באים אליך להעלות לך את מצב הרוח.

אורן: לא תבואו?

לא, אנחנו לא חבורה מהקרקס.

אורן: אז מה אתם רוצים לעשות?

אנחנו באים אליך לעזור לך להתכלל איתנו.

אורן: מה פירוש להתכלל?

לקבל את ההסתכלות שלנו על החיים, על המטרה שלנו, התהליך שאנחנו צריכים לעבור. כל הדברים האלה.

אורן: איך תעזרו לי?

אולי נשב, נאכל, נשתה יחד. ניקח אותך פנימה. ויכול להיות שההיפך, ניקח אותך לאיזו עבודה שאנחנו עושים, לפרויקט שאנחנו מכינים, ונכלול אותך בפנים. ומזה שאתה נכלל בפנים, אתה מקבל מאתנו את היחס שלנו לחיים, שהכל לטובה.

אורן: אתם מדברים איתי על זה? אומרים לי "תשמע אורן, הכל לטובה"?

לאו דווקא. אתה רואה איך אנחנו מתייחסים לכל דבר, ואתה קולט, בלי שמיעה, בלי ראייה, בלי כלום. אתה קולט את הרוח שלנו.

אורן: אתם מוציאים אותי לבלות ביחד?

אפשר לבלות ואפשר לעבוד.

אורן: העיקר שנשהה ביחד, שנעשה משהו ביחד?

נכון, במשותף. אבל לא עובדים להעלות לך את מצב הרוח.

אורן: אז תחליט, אתה מבלבל אותי.

אנחנו לא מזמינים אותך כדי להעלות את מצב הרוח שלך.

אורן: מה רע בלהעלות את מצב רוח?

כי אנחנו לא רוצים, עם זה אתה צריך להתמודד.

אורן: עם מה, עם המשבר שקרה לי?

כן. אנחנו רק נותנים לך אפשרות להתכלל מאיתנו, לקבל מאיתנו את הערכים שלנו, ההסתכלות שלנו על החיים.

אורן: שהכל לטובה.

ואז להתמודד עם מצב הרוח של עצמך.

טל: יש משמעות למשבר שהוא חווה? זאת אומרת, אני צריכה לקבל את הרע שקורה לי, כי הדבר הזה חשוב, אני צריכה לתת לו מקום?

איך אנחנו יכולים להתקדם בלי משבר? איך אנחנו יכולים להתקדם רק בטוב? אם אף פעם לא נרגיש רע, איך נתקדם בכלל? איך אפשר להתקדם רק בטוב בחיים?

טל: להגדיל את הטוב יותר ויותר.

כשאת מגדירה את הטוב, את מגדירה את הרע.

טל: לַמה?

אם אני שַׂם לפניי מטרה, והמטרה הזו יפה ומושכת אותי, אז כל עוד לא הגעתי אליה, המצב שלי הוא פחות טוב ואני נמשך למטרה הזאת. אם אני לא מגדיר את המטרה כגבוהה, יפה, מהירה, אז במצב הנוכחי שלי, אני יכול להרגיש רע ויכול להרגיש טוב. אם אני מרגיש בו טוב, אז זה סתם, זה לא מושך אותי לאף מקום, ואני לא מתפתח. אבל נניח שאני מרגיש לעת עתה שטוב לי ואני לא רוצה כלום, אז זה כאילו שאני ישן באיזה חלום וורוד. אבל מה אני עושה, אם אני מרגיש רע, ואין לי מטרה ואין לי שום דבר יפה? זו צרה גדולה. אז במַקום הזה, אני צריך להתחיל לקבל תרופת הרגעה, סמים או משהו אחר.

לכן כל הזמן צריכים לדאוג שתהיה חברה שיש לה מטרה, רצונות גדולים, חברים נאמנים, וכלפי החברה הזו, אני צריך לעשות את העבודה ולהתכלל בהם. אם אני נכלל מהם, והם בעיניי מושכים  וטובים, אז לאחר מכן אני מקבל את המטרה שלהם כמטרה נעלה, ומתחיל גם להתפעל ממנה ולהימשך אליה. ואז אני בודק את עצמי רק כלפי המטרה.

כשאני בודק את עצמי כלפי המטרה, אני בודק, איך אני משיג אותה יחד איתם. זאת אומרת אני כבר מתחיל להיות כלול איתם יחד, אני מתחיל לראות כבר את הקשר בינינו ואת הקשר למטרה, ושבקשר שלנו אנחנו משיגים את המטרה.

טל: זאת אומרת, שבעזרת החברה הזו, שעוזרת לי לעשות מה שנקרא "מִסגור" למה שקורה לי, אני מבינה שמה שקורה עכשיו הוא טוב, כי הוא מקדם אותי לעבר ההתפתחות היותר גבוהה שלי, למצב הבא שהוא יותר מפותח. ואז אני מסוגלת לקבל את הדבר הזה כטוב.

וכך בכל דבר, אפילו הגרוע ביותר.

אורן: אני לא מבין, נניח בן אדם חס ושלום שובר את הרגל בטיול בחו"ל, אז מה הוא עושה עם כל הפילוסופיה הזו?

אתה מדבר עליי? כי זה קרה לי.

אורן: לא התכוונתי אליך באופן אישי. אבל אתם אומרים, הכל מקדם, הכל מתקדם. מה מתקדם כשהרגל שבורה והאדם בגבס?

כשהייתי ילד בכיתה ב', היה לי שבר באגן ביום הראשון של הלימודים. שיחקנו בחצר, נפלתי על אבן, כולם נפלו עליי בשרשרת, חודשיים שכבתי במיטה בגבס בלי יכולת לזוז, איבדתי את היכולת ללכת ולמדתי אחר כך ללכת. אז מה פה לטובה, מה מקדם, לאן זה מקדם?

אתה תגיד לי, היית ילד, לא הבנת, בסדר, אבל גם אתה סיפרת, שהיית בחוץ לארץ בטיול ושברת רגל. לאן זה קידם אותך? האם מה שאתם מדברים קשור לחיים, או שאנחנו פה בדיון פילוסופי, שאני לא יודע מה לעשות איתו?

אנחנו מדברים, על איך אנחנו מקבלים את האירועים. לא שלשבור רגל זה יותר טוב מִלא לשבור, אנחנו מדברים על איך אני מקבל את האירוע, כי האירוע כבר קרה. אז אני לא מצטער על זה. מה שקרה קרה, עכשיו אני צריך לקבוע את היחס שלי לחיים. ואז אני מסתכל על זה בצורה אופטימית, בצורה יפה, טובה. לא מקלל אף אחד, לא מרביץ לאבן הזו שנפלה עליי, או שנפלתי ממנה. ואני גם לא מרגיש שהכל נגמר, כי אפילו אם החיים נגמרים, אפשר להגיד שלא הכל נגמר, סך הכל אנחנו נמצאים בתהליך אינסופי, והכל תלוי איך אתה מסתכל על החיים. זאת אומרת, איך אתה מקבל את האירועים, שאין בהם טוב או רע אבסולוטי, אלא אתה קובע אם זה טוב או רע.

טל: יש הגדרות בפסיכולוגיה האומרות שיש אנשים אופטימיים ויש אנשים פסימיים. אנשים פסימיים נוטים להאמין שאירועים שליליים הם קודם כל באשמתם, וגם כשקורה משהו ברובד אחד בחיים, זה ישר משפיע על הכל. זאת אומרת הכל כבר לא טוב, והכול כתוצאה מהמעשים שלי. זה נקרא "פסימי". אדם אופטימי מתנהג ההפך. אם קורה לו משהו בחיים, אז הוא מבין שזה רק משהו זמני, אחר כך יעבור, וזה בכלל לא באשמתו.

השאלה מתי האופטימיות הזאת היא באמת ריאלית. כי לפעמים האדם יכול להיות מאוד אופטימי, אבל הוא לא מציאותי. זאת אומרת הוא משקר לעצמו, הוא חושב שהכל לטובה, שהכל יסתדר, אבל הוא לא עושה פעולות בשביל שזה באמת יקרה. זאת אומרת יש סכנה בחשיבה חיובית או באופטימיות, נרצה להסתכל רק על הטוב, לא נרצה להסתכל על הרע וכך לא נטפל בדברים.

זה קורה אם אנחנו מטפלים בצורה אישית בעצמינו ולא על ידי הסביבה. אבל אם אני מטופל על ידי הסביבה, אז אני משתנה, זה כבר משהו אחר. להיות אופטימי ובודד, ברוב המקרים זה מביא לכישלון גדול. אני לא מקבל כל דבר שבא אלי כאזהרה, אלא חי וזהו, לא שם לב, אני כמו ילד קטן שאין לו הרבה שכל ולא רואה את הדברים המזיקים והמסוכנים. 

טל: יותר מזה, יש בעיה, כי האנשים הם עד כדי כך לא מציאותיים שהם מדחיקים את הבעיות.  הם ממשיכים להתעקש שהכול בסדר, שהעתיד וורוד, והם לא רוצים לשמוע שיש בעיה גם לגבי עצמם וגם לגבי החיים. הם לא מסוגלים לסבול חדשות רעות, נוצר מצב שהם דוחים את הפיתרון, ולא רואים את המחלה, זה ממש סכנה.

נכון. לכן צריכים לפנות קודם לחברה. בחברה ניתן לראות את הדברים המסוכנים והבלתי נעימים כדי להתמודד איתם נכון.

טל: כי החברה נותנת לי איזה ביטחון.

לא רק ביטחון. החברה נותנת לי רמה אחרת של טיפול בכל הצרות, כי אני מתייחס לסיבה שהביאה לי את הצרה, ולא לצרה עצמה.

אורן: מה פירוש?

כי אני רואה עד כמה אני צריך להשתפר כדי לא להביא עליי צרות.

אורן: נניח באותו מקרה בו שברת רגל בטיול בחו"ל.

כן, אז אני הייתי לא בסדר, ברור.

אורן: במה היית לא בסדר?

כי עליתי על הגבעה שמכוסה בדשא רטוב, הדשה היה חַלק וממש מסוכן. לא רציתי לעבור דרך המדרגות שהיו בצד, לכן וודאי טבעי שקרה מה שקרה.

אורן: בסדר, זו דוגמה מאוד ספציפית. אני שיחקתי כדורגל, התעופפתי באוויר, התרסקתי  ושברתי את היד. לפי המַפתח שנתת לי, אני לא מסתכל על הצרה.

 לא. אתה מתייחס ישירות לדוגמאות שלי ושלך, להתנהגות שהיא לא נכונה כדי לעבור את האירוע שקרה לך בצורה יותר טובה. אם לא הייתי מתגלגל שם בדשא הרטוב, אז לא הייתי שובר את הרגל. איך לא הייתי מתגלגל? אם הייתי יורד דרך המדרגות.

טל: הרבה פעמים אנחנו לא יכולים לדעת מה הסיבה למה שקורה לנו. נניח שחליתי במחלה נדירה ואף אחד לא יודע לַמה, אין לזה שום הסבר, זה פשוט קרה. האם אני צריכה להרגיש אשמה שעשיתי משהו לא בסדר, ואיך אני יכולה לדעת בכלל מה הייתי יכולה לעשות אחרת. המחשבות האלה רצות לי בראש.

אם את נמצאת בחברה הנכונה, אז היא מביאה אותך למצב שאת מבינה שזה הגורל ואת חייבת לקבל אותו כמו שהוא, כי סופו של דבר זה בכל זאת לטובת החיים.

טל: לטובת החיים.

כן. ואם לוקחים את החיים, אז גם זה לטובת חיים אחרים, חיים יותר גבוהים. הכול תלוי בסביבה, עד כמה היא מחשיבה את ההגדרות האלה, בכמה היא יותר נחושה, ובכמה את נכללת מהם.

טל: אבל אסור שזאת תהיה איזו סיסמה. שלא יגידו לי עכשיו "זה לטובה".

זאת לא סיסמה.

טל: צריך באמת להבין לַמה ואיך זה לטובה, למה זה מקדם אותי, אחרת זה יכול אפילו לעצבן.

זה כבר שייך לפסיכולוגיה יותר גבוהה. אנחנו דנים על החיים, על מהות החיים, מהי צורת החיים האמיתית והנכונה. כי האדם יוצא מעל הגוף הגשמי שלו שהוא סך הכול בדרגת חי. דרגת המדבר, דרגת האדם גבוהה יותר מזה. כל האירועים שבאים אלינו הם כדי לקדם את האדם שבנו על פני החי, על פני הבהמה שבנו. הרבה פעמים דיברנו על ערכים, וכאן אנחנו מדברים כבר על ערכים יותר גבוהים מהדַרגה שלנו, כי הם באמת הסיבה לכל דבר שקורה לנו כאן.

טל: הלוואי שהסביבה תדע לתת לנו כאלה ערכים שיעזרו לנו להתגבר. זה לא תמיד קורה כך.

 אני דיברתי על חברה כזאת.

טל: כן. אני רוצה לשאול לגבי חשיבה חיובית ובכלל על הרצון שיהיה לנו טוב. הרבה פעמים אנחנו מצפים לטוב, אבל לפעמים אומרים שכגודל הציפיות כך גודל האכזבות. מתי ציפייה היא דבר טוב, ומתי היא יכולה לגרום לי להתאכזב או להיכשל עוד יותר?

 האמת שכל דבר בעיניי מתחלק למטרה אגואיסטית ומטרה אלטרואיסטית.

אורן: מה זאת אומרת?

אם המטרה היא לטובת עצמי בלבד אז היא לא יכולה להתקיים, אני תמיד אהיה באכזבה, בלחץ, במאמצים, בתחרות, וכן הלאה. אם המטרה היא אלטרואיסטית, זאת אומרת אם היא לטובת הכלל, ואני בכולם, ואני רוכש לזה רצון, אז לא יכול להיות רע. כי כל דבר שיקרה אני אוכל לפרש אותו כך שנותנים לי הזדמנות לעשות טובה לחברה הזאת.

לכן חשוב מאוד לאדם לראות עצמו כחלק מהכלל, זה פותר אותו מכל מיני בעיות ואסונות. זה עשוי כך במיוחד כדי שנעבור מדרגת החיות הקטנות האגואיסטיות, לדרגת הכלל הגדול שנמצא ברשת קשר יפה בין כולם. רק שם אדם מוצא אושר וחיוביות. כי בלתי אפשרי שאדם יגלה זאת בתוך עצמו, אלא רק ביחס לאחרים. לכן האדם צריך להחליט לקראת מה הוא הולך. או שהוא מחליט כך מראש, או שכבר החיים יחייבו אותו מרוב מכות ואכזבות להתגלגל להחלטה והוא בכל זאת ירצה שהיחס שלו עם האחרים יקבע לו את החיים, את מהות החיים.

כל השיחות שלנו הן סביב החיפוש אחר האושר והחיוביות, ובכל זאת אנחנו מגיעים לאותו פתרון יחידי, שהאדם חייב להיות בתוך החברה הנכונה.

טל: יש משהו שנקרא "אפקט הפלצבו". נניח שאני נמצאת במצב של משבר, מה הכוח הזה שעוזר ועובד בשבילי כשאני חושבת על משהו והוא קורה?

 הרצון של האדם. מאוד פשוט. כל עניין הפלצבו הוא רצון של האדם. רצון האדם בונה הכל, עושה הכל והורס הכול. לכן אם יש לפני משהו ואני מאוד רוצה שיעזור, או ההפך, אז יכול להיות שכך זה יהיה. בצורה עממית זה נקרא או עין טובה או עין רעה. 

טל: זאת אומרת יש פה משהו שצריך ללמוד איך לעבוד איתו.

נכון. יש אנשים שיודעים יותר או פחות, או בכלל לא יודעים איך לעבוד עם הפלצבו. אבל בכל זאת זה משפיע על כל אחד בהתאם לביטחון שהוא מרגיש במי שנותן לו את הפלצבו.

טל: בזמן שהתמחיתי בפסיכולוגיה בבית חולים פסיכיאטרי, עבד איתנו פסיכיאטר מאוד מבוגר שהתחבר לנושא של הפלצבו. הוא טען שהאמונה של האדם קובעת שתרופה מסוימת תעבוד יותר מכל התרופות האחרות.

נכון. זה משפיע מאוד.

טל: אנחנו מדברים על הקשר של האדם עם החברה, שזה משהו שנותן לו את היכולת להתגבר על משבר. אבל יש פה גם איזו יכולת לעבוד עם הרצון שלו או עם היחס שלו, כלומר עם הצורה שבה הוא מקבל את הדברים שקורים לו בשביל שהוא באמת יחלים.

שוב, הוא יכול להגביר את זה על ידי הסביבה אם הוא בחברה בטוחה. כי סך הכול אנחנו יכולים להעביר את המחלות שלנו מהדרגה הגשמית, החומרית, לדרגה הנפשית, הרוחנית, או ההפך. השאלה איך אנחנו מרפאים בכלל את המחלה, אבל אלה כבר דברים גבוהים מאוד. האם אנחנו באמת מרפאים על ידי החומרים שאנחנו צורכים, על ידי תרופות למיניהם, או שאנחנו משפיעים על אדם שסובל אבל מוסר את עצמו, מקיים את התנאים, ואז כתוצאה מזה הוא מחלים.

טל: עוד שאלה על עניין של יחס ורצון. הרבה פעמים אנחנו רואים שמשהו שרוצים מאוד שיקרה, דווקא לא קורה. נניח נשים שמאוד רוצות להיכנס להריון, דווקא כשהן רוצות שזה יקרה, זה לא קורה, אבל כשהן כבר מוותרות, פתאום זה קורה.

אולי זה כבר שייך יותר למתח מאשר לרצון עצמו. זאת אומרת לא לביטוי של הרצון, אלא למתח הכללי שנמצא ומדכא את הגוף. זה רק מראה כמה הרגשות השליליות מעכבות את התפתחות הבריאה. לכן כדאי לנו להימשך לצד הטוב.

טל: זאת אומרת כל ההתעסקות היא במה ואיך לחשוב. העניין כשאני מנסה לחשוב חיובי אני נלחצת יותר שחלילה לא אחשוב משהו שלילי, והרבה פעמים זה גם בהשפעת הסביבה.

לכן רק סביבה יכולה לטפל בצורה אופטימאלית.

טל: כן, כשארגיש שאני יכולה לשחרר את הניסיון לשלוט במחשבות, ברצונות שלי, ולקבל משהו חדש שמרפא אותי.

כן.

טל: זאת באמת גישה שונה מכל הטכניקות השונות שאנחנו רואים. היה עוד נושא שקשור לפרויד שלא נגענו בו קודם, והוא כל הנושא של התת מודע. אני יודעת שכסטודנטית לפסיכולוגיה, נורא סיקרן אותי תמיד העניין הזה, כי בפסיכולוגיה לומדים שיש לנו דברים שאליהם אנחנו מודעים, רצונות, מחשבות, ויש בכל אדם איזה קרחון כזה שרובו נמצא מתחת לפני המים, והוא התת מודע שלו, והלא מודע שלו. ושם נמצאים כוחות שונים שמפעילים אותו. זה נורא סיקרן אותי תמיד, כי שאלתי את עצמי איפה נמצא הדבר הזה, האם זה בזיכרון? לא היה לי ברור מה זה הדבר הזה. ויש הרבה פסיכולוגים שכדי לטפל באדם, טוענים שצריך לטפל בתת מודע שלו כדי לרפא אותו, כדי לעזור לו להתקדם בחיים צריך לתכנת את התת מודע, אם זה בהיפנוזה או בכל מיני שיטות, אז מה זה התת מודע?

התת מודע זו אותה המודעות, רק שהיא לא נמצאת בצורה ברורה בתוך האדם כך שיוכל להפעיל אותה ולהשתמש בה לפי ההבנה וההכרה, אלא יש בתת מודע תוכנות שונות, נתונים, אותם קיבלנו לפני החיים שלנו, והם נמצאים בנו בצורות שונות של התקשרות ביניהם. מה שקיבלנו כשגדלנו בכל יום ויום במשך עשרים שנה, הכול נשאר. ואם אני כבר לא בחיים האלה, זה לא חשוב, אני חי עכשיו ארבעים שנה קדימה, אז מה? זה לא אומר כלום. הדברים האלה נמצאים וקיימים והם קובעים את  היחס שלי. הכל כך.

טל: ויש אפשרות להשפיע על התת מודע שלי?

להשפיע עליו, כמעט ואי אפשר. זה שוב אותו הפיתרון, בתנאי שאני נכנס לסביבה, שהיא יותר חזקה מהסביבה שהחדירה בי את התנאים והגדרות ההן, ועכשיו אני משנה.

טל: והיא תתכנת לי מחדש את התת מודע?

כן. גם את התת מודע. הערכים ממש משתנים. ואם הערכים משתנים, כל דבר משתנה. האדם נולד מחדש. אבל אם לא זה, תמיד התת מודע שולט עלינו, ודאי. זה ביטוי יפה, קרחון שרובו במים.

טל: אני חושבת שזה דימוי של פרויד. מה שאנחנו רואים מהאדם, זה ממש קצה הקרחון ורוב ההתנהגות והמחשבות שלו נובעות ממשהו עצום כזה, שנמצא ברקע ואנחנו לא מודעים אליו. רציתי לברר את הנושא של הלמידה בהקשר של חשיבה חיובית, הרבה מאוד פסיכולוגים אומרים שאדם חיובי, הוא מי שמקבל כל דבר כשיעור, כמשהו שהוא צריך ללמוד ממנו.

נכון. אני מסכים.

טל: אז איך אתה רואה למידה בחיים שלנו, איך אנחנו מיישמים את הלימוד מכל דבר בחיים שלנו?

אנחנו צריכים לקבל את כל הרע כטוב, כהזדמנות, כאיזה כרוז להתקדמות. אני רואה כל סימן וסימן בחיים שלי, שהוא מצביע על משהו שנמצא בתוכי. אם לא היה משהו בתוכי, אז לא הייתי מגלה את הסימן הזה, כי הוא מתגלה מפני שיש לי כנגדו איזה יחס, חיובי, שלילי, לא חשוב, אבל איזה יחס. וכשמתגלה משהו, אני צריך לעבוד לפי זה. לראות לשם מה התגלה, לאיזה צורך, אילו שינויים אני צריך לעשות בי, כדי שהדבר הזה שהתגלה, יתגלה בי כתופעה בתוצאה חיובית, ואני ארוויח מזה שהוא התגלה. ולא שאני זורק, לא רוצה לראות אותו וכן הלאה. אלא ההפך, לקבל אותו ועוד יותר מזה, אם נשים לב, נראה שבמשך החיים שלנו כל הזמן אנחנו מקבלים אותם הדברים. והם חוזרים מפני שאנחנו לא לומדים מהם.

טל: זה מעניין.

 נניח שמישהו כל הזמן מרגיז אותי. זה כבר קבוע, אני רואה את הפרצוף שלו, זהו, אני כבר נכנס ללחץ. ולמה? מפני שאני לא מקבל אותו נכון. אם הייתי משנה את היחס אליו פעם אחת, וזה אפשרי,  אם הייתי עושה את זה בצורה טובה, אז בפעם הבאה כבר לא הייתי מזהה אותו כמרגיז אותי, או בכלל כקיים, אלא שהוא כמו כולם. הכול תלוי בכמה שאנחנו מודעים לכל הסימנים האלה בחיים.

אורן: אבל הוא מרגיז אותך או לא מרגיז? למה, מה עשית?

עכשיו הוא כבר לא מרגיז. עשיתי עבודה על עצמי.

אורן: הכנת את עצמך לא להתרגז גם אם הוא מרגיז?

לא, אם זה כך, זה לא לימוד. אני הכנתי את עצמי קודם כל לראות בהופעתו את הדבר החיובי, שהוא בא ללמד אותי משהו.

אורן: מה?

סבלנות, יחס נכון, ביקורת עצמית, אולי קודם הייתי אגואיסט כשתפסתי אותו כמישהו שדוחה וכן הלאה. בסופו של דבר אנחנו מתחילים לראות כאן הזדמנויות לשינוי האדם, וזה דוחף אותי לחברה החדשה, לבנות איתם יחסים חדשים וחזקים יותר כדי להשתפר. והאדם הזה הוא כמו איזה סמן, אינדיקאטור, שכלפיו אני בודק את עצמי בכמה השתניתי ובכמה לא. בעצם אני צריך להודות לו בזה שהוא מרגיז אותי. הוא מזמין ממני עבודה שהיא ממש פנימית ורוחנית.

טל: איך אתה יודע מה הוא מזמין ממך, מה הוא רוצה ממך?

גם הוא לא יודע, אלא אני יודע שאם אני מתרגז ממישהו, זה סימן שנמצא בי משהו לא בסדר. האגו.

טל: זה יכול להיות גם סימנים אחרים? למשל יש לי פנצ'ר ברכב, זה גם סימן?

 גם, ודאי למה לא? יש הבדל אם זה קורה עם אדם או עם הגלגל?

אורן: מה הסימן של הפנצ'ר ברכב?

יכול להיות שללמוד את מידת הסבלנות. אני אומר שלא צריכה להיות שום מחשבה שלילית באדם. אם היא שלילית, היא נקראת מחשבה בלתי מבוררת. מחשבה שלילית היא כשכל מה שקורה, קורה לרעה.

אורן: אז נניח שזה לא הכל, רק חלק.

לא חלק. בכלל לא.

אורן: שום דבר לא קורה לרעה?

שום דבר בחיים.

אורן: זו נאיביות?

זה לא חשוב מה שקורה, זו לא נאיביות, זה המקור לשינוי עצמי.

אורן: מה אתה משנה בעצמך אחרי שקרה לך פנצ'ר?

אני עובד על זה כדי לשנות את היחס שלי לפנצ'ר, לכל המקריות.

אורן: קודם כל יש לך עכשיו עבודה להחליף את הגלגל.

גם העבודה הזאת לא חייבת להיות עבודה, היא יכולה להיות תענוג, אם אני יודע שזה בא לתקן אותי ולעשות אותי ראוי למדרגה אחרת לגמרי, יותר לטובה.

אורן: במה?

אם אתה מקבל את כל הטבע, כל החיים, כמנגנון אחד, גלובלי, אינטגראלי, וקשור.

אורן: כל הטבע הכוונה כל החיים?

והכול זו מערכת אחת. אז אם קורה לך משהו חיובי או שלילי, תלוי איך אתה מקבל את זה. אם זה עוזר לך להתחבר ביתר כוח למערכת, עשית טוב, תנשק את הפנצ'ר, ואם זה לא עזר, ואתה מקלל את כולם, ואת הכול, ומוציא גרר ו"קחו אותי ותזרקו את האוטו", וכן הלאה, אז בזה אתה לא מתקדם. הכול תלוי איך אתה מסתכל על מערכת הטבע. האם המערכת הזאת היא שלמה, האם היא פועלת בהרמוניה ואתה נמצא שם ומקבל בהתאם לזה בכל פעם לימוד קטן, מה זה נקרא "הרמוניה של הטבע". אתה חייב.

טל: באינסטינקט שלי, כשקורה משהו רע קודם כל אני ארגיש רע, אשמה או עצובה. עד שאני מגיעה למצב בו אני מסוגלת לקבל את זה כדבר טוב, לוקח זמן.

בסדר, לא חשוב שזה לוקח זמן בינתיים, אלא שבכל זאת זה קורה.

טל: בדרך כלל.

יופי.

אורן: הייתי רוצה שתסכם את הנושא שלנו היום, איך להתמודד נכון עם משברים בתוך אושר, איך להתמודד עם משבר כדי להמשיך לכיוון הנכון אל האושר?

 הסיבה היא לא בתופעה החיובית, הסיבה היא בי עצמי, שכך אני מקבל אותה. שוב, הסיבה היא  לא בתופעה עצמה, שהיא נראית לי שלילית, אלא הסיבה היא בי שמקבל אותה, מעריך אותה כשלילית ואני צריך לתקן את עצמי. אם אני אתקן את עצמי עד ששום דבר בחיים, כלום, אף פעם לא ארגיש כדבר רע שמגיע אלי, אז סימן שהגעתי לתיקון ההסתכלות שלי על החיים.

אורן: זה מתכון לאושר?

כן. עד אז תמיד תהיה עצוב, עצור, עם רגשות שונים שליליים. הטבע מקדם אותך להיות מאושר, אבל תלוי איך אתה, מודע או לא מודע לזה. דיברנו כאן על איך להיות מודעים לכך שיש בנו את המפתח להיות מאושרים, אבל צריכה להיות עבודה, ועיניים פקוחות. אז נעשה.

אורן: אז אלה יהיו שיעורי הבית שלנו. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל מנדלבאום, תודה גם לכם. עבודה עם עיניים פקוחות, הטבע מקדם אותנו להיות מאושרים. ביחד, חיים חדשים כל טוב.  

לחצו כאן להורדה