חיים חדשים - תוכנית 228 - ילדים מאושרים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום טל מנדלבאום.

שלום.

אורן: אנחנו רוצים להיות מאושרים. אני מניח שגם אתם, ולכן אתם מצטרפים אלינו לחיים חדשים, חיים טובים יותר. אנחנו מדברים כאן על האושר בתקופה האחרונה, וכל פעם אנחנו בוחרים תחום מסוים בחיים ומנסים לחקור אותו במשקפי האושר, להבין מה יש בו שיכול לעשות אותנו מאושרים, לא רק בתחום הזה, אלא בכלל בחיים. הפעם נרצה ללמוד מה יש בילדים שעושה אותם מאושרים. נרצה ללמוד איך אנחנו כאנשים מבוגרים יכולים להיות מאושרים כמו הילדים.

כשאנחנו כאנשים מבוגרים מתבוננים על ילדים מהצד, אנחנו רואים אותם תמיד שמחים, תמיד יש להם משהו שמעסיק אותם, ותמיד יש להם הרפתקה. ואנחנו לעומתם אפרוריים, כבויים, עייפים, חלשים, לא רוצים לקום מהמיטה בבוקר.

 האם אפשר לשנות את זה ואיך? זו השאלה שאתה נרצה להתמודד היום, תהיו אתנו.

טל: בחיפוש שלי אחרי מקורות האושר, ראיתי שבעשור האחרון חל שינוי. בגלל שאנחנו פחות עניים ויש יותר שגשוג, המרוץ אחר האושר מאוד מאוד התפתח, והתפתחו הרבה מאוד גישות. המחקר בנושא האושר הוא מאוד מאוד ענף, אבל רוב המחקרים עוסקים במבוגרים.

ונשאלת השאלה מה קורה אצל ילדים? במעט המחקרים שעשו על ילדים, גילו דבר  מעניין מאוד, שהאושר הוא מצב הנורמה אצל ילדים. כששואלים ילדים אם הם מאושרים, הם עונים בדרך כלל, או שהם מאוד מאושרים, או שבדרך כלל הם מאושרים.

ילד קטן נולד מאושר, הוא מקבל את המציאות כמו שהיא, אין לו יותר מידי ויכוחים עם המציאות, הוא מאוד סקרן, הוא כל הזמן בודק מה טוב לו, הוא עושה את מה שנראה לו, ולא מתלונן. בקיצור, נראה שכל אדם נולד מאושר. השאלה היא, למה הילדות הוא מצב כל כך מאושר, ומה יש בה שעושה אותנו כל כך מאושרים?

על הילדים רואים את זה בצורה מאוד בולטת. אם אני למשל, עם חום של 38 מעלות, אני שוכב במיטה, וכבר לא רואה את העולם ולא רוצה לראות ולהרגיש כלום. ילד עם אותו חום, משחק וממשיך את החיים שלו. הטבע נתן לילדים יכולת ליהנות מכל דבר כדי לפתח אותם, ולכן הם מאושרים. כל פעם ובכל מקום שהם נמצאים, הם יכולים לשחק. הילד לוקח סיר ומתחיל לשחק אתו, לוקח משהו אחר וסוחב אותו. בכל דבר ודבר הוא מוצא עניין, ורואה כל פעם חידוש בהרגשה. לא חשוב עם מה הוא משחק, כל הזמן יש לו התחדשות. ואנחנו המבוגרים, לא רואים בזה התחדשות, ואנחנו גם עייפים מכל החידושים, אלא בתנאי שהם יכולים למלא אותנו.

אם פותחים טלוויזיה ב-6.00 או 7.00 בבוקר, רואים שפע תוכניות ילדים, במיוחד ביום המנוחה, ובמיוחד בשבת. זאת אומרת, הילדים קמים מוקדם, וצריכים לספק להם משהו, ולכן כל התוכניות, בכל ערוצים הם סרטי ילדים. ועד שההורים קמים, ומתחילים את היום, הילדים כבר שעתיים לא מפספסים את התענוג שהם מוצאים בעולמם. וזה מאוד בולט.

אז איך אנחנו יכולים ללמוד מהילדים להיות מאושרים כמוהם? פשוט מאוד, להישאר ילדים. זו צריכה להיות המגמה שלנו. זאת אומרת, לחיות כך, שכל הזמן אני מוצא בעולם משהו חדש שעוד לא השגתי ואני הולך להשיג אותו, ושבשבילי זה מעניין, זה  מושך אותי, ואני כל הזמן נמצא בגילוי של עולם חדש.

קל להגיד, אבל איך לעשות זאת? הבעיה היא, שהחל מגיל 16, 17 והלאה, אנחנו מתעסקים בדברים שאנחנו לא רוצים, שמכריחים אותנו, מחייבים אותנו, ואנחנו לא מוצאים בהם תענוג, אלא עושים זאת מטעם ההכרח. ולכן החיים שלנו הם כאילו, בעל כורחנו אנחנו חיים אותם. ואצל ילדים זה להיפך, יש להם המון אפשרויות והם כל הזמן מוצאים לעצמם תעסוקה שממלאת אותם.

 בעיסוק שלנו המחייב, עלינו לשמור על משפחה, בית, פרנסה בריאות, המון דאגות, להחזיק עצמנו כלפי הרשויות, כלפי החברה, כלפי עצמנו והמשפחה. והשאלה היא, איך יכולים בכל הדברים האלה למצוא מקורות לאושר, כדי שנהייה כמו ילדים, תמיד עם מצב רוח טוב, תמיד מלאים רוח חיים ומאושרים? והתשובה היא, שאת ההרגשה הזאת, את התענוג הזה אנחנו נמצא אך ורק בתנאי, שבכל העסקים שלנו, אנחנו נגלה רוח חיים חדשה, יחס חדש בינינו, כי רק מזה יכולה להיות לנו רוח חיים.

זאת אומרת, שאם אני נמצא, בצורת יחסים כזאת עם אחרים, שמהם אני מקבל התרשמות חדשה לחיים חדשים, ליחסים חדשים, ולמילויים חדשים פנימיים שממלאים אותי, ואם כל הזמן אני נמצא בחברה כזו, שככל שהיא יותר גדולה ורחבה, זה יותר טוב, אז החברה הזו מגרה אותי להשתתפות יפה וטובה, וגם העבודה שלי, וגם החיים הרגילים שלי יהיו כמין משחק.

מה ההבדל בין משחק לעסק? במשחק אני נהנה ממה שאני עושה, בעסק אני חושב רק בסוף. איך אני ארוויח ומה אני אצליח להשיג, והתענוג אולי יהיה בסוף. במשחק התענוג הוא בַמקום. לדוגמה, אם אני צריך ללכת לאיזה מקום שני קילומטר, ואני דוחה את זה ולא רוצה ללכת, ופתאום יש לידי חבר או חברה, שאני מגלה ששנינו צריכים ללכת באותה דרך ויש לנו על מה לדבר, אז ההליכה הופכת לטיול, ובשבילי זה תענוג, ואני לא חושב על מה שאשיג בסוף. וכך הם הילדים, יש להם תענוג בכל תנועה שהם עושים, לעומתם, אנחנו סובלים מתנועות ורוצים להשיג רק את המטרה, וכל המעשה בשבילנו הוא סבל.  

כאן זה עניין פסיכולוגי בלבד, איך אנחנו הופכים את כל החיים שלנו, לפעולות שהן כמשחק, ונהנים מהמשחק הזה בכל רגע ובכל מה שאנחנו מבצעים. ואלה יכולות להיות פעולות קשות מאוד, שדורשות הרבה אנרגיה, קלוריות וכן הלאה, אבל אם אני מרגיש במקום פיצוי ותענוג, אז זה משחק. כמו אדם שמתעסק בספורט, הוא מבזבז המון כוח, קלוריות והוא מתעייף, אבל כדאי לו לעשות את זה, הוא מרגיש מזה תענוג. ואנחנו יודעים גם, שמשתחררים חומרים שונים בגוף וכן הלאה. אז הכל תלוי בסביבה, עד כמה היא מכניסה אותי לתוך המשחק הזה.

אבל כאן אנחנו דורשים לבנות את הסביבה, שתעצב בי יחס לחיים, למשפחה, לעבודה, ולכל מיני דברים. שארצה לעשות אותם, ואקבל את כל הדברים בהדדיות עם האחרים, במצב רוח טוב, מזה שהם מעריצים אותי ומכבדים אותי, ואני מרגיש עד כמה אני מתמלא מהיחסים היפים כלפי האחרים והאחרים כלפי. זאת אומרת, לא חשוב מה אנחנו עושים, חשוב האם על ידי הסביבה, אני לומד איך ליהנות מהמעשה עצמו, שהופך להיות מעבודה, לקבלת תענוג. שהשכר הוא במקום, ולא לאחר יגיעה גדולה וארוכה.

וכאן שוב, אנחנו צריכים לראות בזה רק תוכנית שצריכים לממש אותה. איך בכל מקרה ומקרה אנחנו בונים את דעת הסביבה, דעת החברה, הלחץ שלה על האדם, לעצב את האדם כלפיה, כלפי הסביבה, כלפי עצמו, כלפי החיים, כלפי החובות שלו בחיים, שהוא יקבל את זה בצורה יפה ונוחה. אלה דברים שלא פשוט לבנות. וכמו שאמרנו בתוכנית קודמת, אנחנו יכולים לבנות משפחה מאושרת, ולשם כך צריכים מומחים, שעובדים בזה ומלמדים אותנו מה לעשות, כי את העצות שלנו, אדם לבד לא יכול לממש.

נניח שאנחנו מכינים מומחים שיודעים איך לעצב את הסביבה הנכונה. אז המומחים האלה צריכים להיות בכל המקומות, בכל המוקדים בחיים שלנו, גם בבתי המלאכה, גם במקומות העבודה, בבתי ספר, גני ילדים, בבית של כל אחד ואחד בטלוויזיה ובאינטרנט, ואנחנו מלמדים את האנשים איך להיות מאושרים בתוך העיסוק הרגיל שלהם. והכל תלוי איך האדם מקבל הערכה מהסביבה, שהעבודה שלו חשובה, ואיך הוא יכול בזמן שהוא מבצע משהו, להתחלק עם האחרים בתופעות שהוא עובר, ומקבל מזה חיזוק, הנחיות, ועצות. ואנחנו מלווים אותו בכל הפעולות שלו, שמורגשות בו לא מתוך סבל והכרחיות, אלא מתוך המשחק ההדדי עם האחרים.

כאן חייב להיות קשר ומגע מאוד צמודים עם המחנכים ועם הסביבה. האדם עובר את כל היום כרגיל, אבל בכל פעם יש לו השתתפות עם האחרים, כך שזה הופך להיות כמשחק, כפיקניק, כמעשה מיוחד, כאיזשהו תיאטרון, כמשהו ההדדי. ומתוך ההדדיות הזאת הוא יכול לקבל את המילוי. זה בעצם העיקר. זאת אומרת, תמיד ובכל מקום, כשאנחנו מדברים על כך שחסר לאדם אושר, זה תלוי בסביבה, במחנכים, בתומכים, איך מעצבים את האדם בצורה נכונה כלפי הזולת, או כלפי החברה.

טל: בדרך כלל במשחק יש גיבור. האם אני הגיבור במשחק הזה?

כל אחד הוא גיבור כלפי השני בתפקיד שהוא מבצע. בתיאטרון הזה של החיים, אין מישהו שצריך להרגיש שהוא גיבור. הוא צריך להרגיש שהוא חשוב, הוא צריך להרגיש שכולם נותנים לו תשומת לב, שהוא חשוב, והעבודה שלו גורמת לשלמות של כל המערכת שנקראת "חיים".

טל: יש תופעה מעניינת היום, שהרבה ילדים וגם מבוגרים בורחים לעולם המשחק. זה מין בריחה מהמציאות.

כן.

טל: משחקי מחשב, משחקי ווידאו, ומה שיפה, שדווקא בעולם המשחק, הרבה פעמים המשחק משותף. יש להם תחושה של מטרה, תחושה של משמעות, הם הולכים להציל את העולם. זאת אומרת, זה נותן איזו חיות שאין להם במציאות. ואתה אומר, שאפשר את התחושות האלה לחיות גם במציאות היומיומית שלנו.

כן. יש משחקים, שאנחנו יכולים למשוך אותם לחיים שלנו ועל ידי זה להמתיק קצת את החיים, כמו שהיה בעבר גל הטמגוצ'י וחלף. האדם בכל זאת רואה שיש מישהו שהוא צריך להאכיל אותו ולדאוג לו. הוא מעמיס על עצמו, אבל זה הופך את החיים שלו למשהו של שיתוף, ויש משהו שמגיב, למרות שהדבר הזה הוא חסר משמעות לגמרי.

אז אם אנחנו נבנה חברה כזו, שהיא מצפה מהאדם, מחכה ממנו, רוצה את ההשתתפות שלו, והוא מצדו ינהג כך, זה יהיה מאוד מאוד עוצמתי לכל אחד ואחד, ואז הדברים האלה צריכים להיות קלים, יפים, זורמים, ומביאים תענוג, מביאים אהדה, מביאים מילוי לאדם.

טל: זה קשור גם ליחס שלי לאתגרים שיש לי בחיים? אני יכולה להתייחס לאתגר כאל סוג של משחק?

לכל דבר ודבר. כל החיים הם משחק. כמו שאומרים ש"כל העולם תיאטרון". לעשות אותו כתיאטרון זה הדבר הגדול. כי בזה האדם נפטר מההרגשה שהוא מחויב, שהוא עבד ונמצא כל הזמן בלחץ. הוא יעשה את אותם הדברים ועוד יותר מזה, בצורה שכיף לו.

אורן: אמרת, שההבדל בינינו לבין הילדים, הוא שהילדים נהנים מכל תנועה, ואנחנו נהנים רק בסוף. ואמרת שיש כמה עקרונות, ורשמתי לעצמי שלושה עקרונות, שאנחנו כאנשים בוגרים יכולים לעשות, כדי להרגיש גם הנאה בכל תנועה ותנועה. העיקרון הראשון הוא, שאני צריך לקבל כל הזמן הערכה מהסביבה, שמה שאני עושה הוא חשוב, שהעבודה שלי חשובה ולא משנה מה אני עושה.

נניח שעבדתי כפקיד בבנק, אז אני ממשיך להיות אותו פקיד, בא באותה שעה, הולך באותה שעה, עושה בדיוק אותן הפעולות, אלא שעכשיו מוסיפים לחיי הערכה, ופידבק מהחברה, "שלום אורן פקיד הבנק, מה שאתה עושה זה חשוב". איך אני עושה את זה בפועל? איך לעשות את זה בצורה שתעניק לאדם אותה תחושה שיש לילד, שכל תנועה שלי גורמת לי הנאה, ולא רק תלוש המשכורת בסוף החודש, שאני חייב אותו כדי לאכול, אלא שיהיה לי מרץ בכל תנועה ותנועה.

לא חשוב במה, זו יכולה להיות עבודה מונוטונית כזו ממש.

אורן: לכן אמרתי פקיד בנק, שצריך להרגיש שהוא חשוב, שהעבודה שלו גורמת שלמות בכל המערכת.

בעצם ענית על זה עכשיו.

אורן: איך?

מאיפה הוא יקבל תענוג? אנחנו מדברים על כך, שהאדם צריך בכל רגע ורגע לקבל תענוג כמו ילד קטן ולא חשוב מה הוא עושה.

אורן: בכל תחום אמרת.

בכל תנועה. יש משחק כזה לעשירים, שלפעמים הם מתחפשים וממלאים תפקיד של נהג מונית וכל היום עובדים כנהגי מונית, בשבילם זה משחק ויש להם תענוג מזה. נהג המונית שזו העבודה שלו, סובל ולשני זה דווקא כיף. עכשיו השאלה היא, איך עושים זאת? מאיפה אנחנו מקבלים תענוג? מה מקור התענוג? מקור התענוג יכול להיות רק מזה שאנחנו משתווים לטבע שהוא אחד. כמו שדיברנו על חיבור במשפחה, בין בני זוג, שזה חברה קטנה.

זה שאנחנו מתחברים יחד, או שאלה בני זוג, או שזאת המשפחה הגדולה עם כל הקרובים, שאנחנו מייצבים בינינו את האיחוד, אז מתוך האיחוד אנחנו שואפים את הכוח הזה המיוחד, התענוג הזה המיוחד שאנחנו יחד, בהתכללות הדדית, בויתור הדדי, בהשפעה הדדית זה לזה. ואז משם מגיע איזה חום, איזו הרגשת היופי, שאני רוצה לעשות את זה, שהפעולות הופכות להיות בשבילי מקור התענוג, מקור המילוי. ולא שאני מבזבז על זה אילו קלוריות וכוח, אלא לא, אני מקבל משם.

אותו דבר כאן, אין לנו דרך אחרת. זאת אומרת, אנחנו צריכים לייצב את החברה בצורה הדדית כזאת, בויתור הדדי כזה, שאנחנו בונים בה כזאת מערכת קשר בין כולם, שכולם ירגישו שבחיבור ההדדי, כל אחד מקבל חיות, והוא כמו ילד רץ וקופץ ועושה. ומאיפה? כי אם לא יקפוץ, אם לא יעשה, הוא לא יקבל את המילוי. כמו ילד, "למה אתה קופץ, למה אתה רץ, למה אתה לא יושב בשקט? אני לא יכול, כי אחרת אין לי חיים", כך ילד מרגיש. אותו דבר הגדול, אבל זה בתנאי שאנחנו מייצבים סביבה שיש במרכז הסביבה, את המאגר של התענוג, ואדם שנכלל בסביבה, הוא מתקרב למעגל התענוג הזה, הוא שותה ממנו. הוא מקבל ממנו במידת ההשתתפות שלו, במידת המסירות שלו, במידת החיבור שלו עם אחרים.

אסור לנו לשכוח, שכוח החיוּת, כוח החיים, כוח החום, היופי, התענוג, האושר, נובע אך ורק מהחיבור, זה יכול להיות פלוס ומינוס, זה יכול להיות זכר ונקבה, זה יכול להיות לא חשוב מה, זה רק מהחיבור. כל דבר המנוגד לשני הוא מת, תתחיל לנסות לחבר ביניהם, לעשות מהם שותפים, אתה תגלה שם יכולת של פצצת אנרגיה.

אורן: אז אם אני פקיד בנק למי אני מתחבר?

אתה צריך לבנות סביבה כזאת שתעודד אותך ותחבר אותך לעבודה ולעצמה בצורה כזאת, שאתה תרגיש כל פעם שעל ידי זה שאתה תורם, אתה מקבל תענוג, תורם ומקבל תענוג, ולא בגלל כסף, אלא בגלל המשחק עצמו, בגלל ההשתתפות שלך בזה. העבודה יכולה להיות לגמרי מונוטונית. מה שאני רואה בעתיד, זה שהאנשים יהיו הרבה שעות בהדרכה, הרבה שעות בלימוד הזה של החינוך האינטגראלי, ואז הם יוכלו לבצע את הפעולות האלה כתוספת, כמין עבודת בית פרקטית שנותנים לאדם לממש מה שלמד.

הוא צריך קודם כל לקבל חיזוק, קשר, הכוונה נכונה, הדרכה, ואחר כך לממש את זה במקום העבודה. לא יודע כמה זמן זה ימשך, אולי שעתיים ביום, אפילו פחות. אנחנו מתקרבים למצב שאנחנו לא צריכים כל כך הרבה אנשים בכל מיני עבודות, זה הכל מלאכותי. יש מחקרים ש80% מכל המקצועות ומכל העבודות מיותרות, סתם אנשים משרתים זה את זה.

אורן: אם אני מבין נכון, אז יש פה שתי שכבות ביומו של האדם, יש שכבה שבה הוא נמצא באינטראקציות חברתיות שונות, ויש שכבה שבה הוא עושה משהו מעשי. אז בוא נחזור לאותו פקיד בנק, אני התאהבתי בו לא רוצה לעזוב אותו, סמל המונוטוניות. נניח שצריכים את פקיד הבנק הזה, וזה לצערנו הרב אני, ואתם חבריי.

לא לצערנו.

אורן: אז עכשיו אתה אומר שאם אתם חבריי, החברה הסובבת אותי, תוסיפו לי הערכה למה שאני עושה, שזה חשוב, ובזכותי יש שלמות במערכת הכללית החברתית, ואז יהיה לי כוח אחר כשאלך לבית האפור שלי בכל תנועה, כמו ילד, ליהנות כאילו אני משחק מונופול, או לא חשוב במה.

לא, זה חשוב. אתה מרוויח בזה חיבור למקור אנרגיה מיוחד.

אורן: זאת התוצאה המיוחלת?

כן.

אורן: מה אתם, החברה הסובבת אותי, תעשו לי שיגרום לי להגיע למצב הזה שארגיש תענוג בכל תנועה?

קודם כל אנחנו ניקח אותך יחד איתנו לסדנה.

אורן: ומה תעשו איתי שם?

אנחנו נשב בחיבור בינינו, אנחנו נדע איך להתקשר זה לזה, איך להתכלל זה בזה, מה כל אחד יכול לתרום, כמה ואיך. נלמד איך לעשות קשר בינינו, קשר כזה בינינו, שממנו אנחנו נהנים.

אורן: אמרת קודם, מה כל אחד יכול לתרום, הבנתי שאתה מרמז עלי שגם אני כפקיד בנק, תורם.

אתה עכשיו לא פקיד בנק. אנחנו לוקחים את כל עובדי הבנק, מאותו אולם של קבלת הקהל בו אתם נמצאים, ואנחנו מביאים אתכם למקום שלנו, למשרד שלנו, ושם אנחנו מלמדים אתכם איך להיות תלויים, קשורים, משלימים זה את זה. וכשאתם מסוגלים לאט לאט לבנות קשרים נכונים ביניכם, בויתור הדדי, אתם מתחילים לראות את זה כספורט, כמשהו שכדאי לעשות "בואו ננסה".

אנחנו מעלים שאלות שונות לבירור כגון, תשלימו זה את זה, תבררו כמה דברים, לא חשוב מה, אילו תרגילים. התרגילים תלויים במקצוע, כל אחד ואחד לפי סוג האנשים. והעיקר בשבילנו זה לגרום לכם חיבור, הדדיות, כמו במשפחה, הדדיות, ויתור, התחברות, התכללות, מציאת הכוח המשותף הכללי, אלה אותם העקרונות, אין כאן שום דבר חדש. וכל אחד יוצא מעצמו ונכלל במרכז של העיגול שלנו, ומהמרכז הזה אנחנו רוצים ליהנות, אנחנו מוצאים בו מקור של אנרגיה החדשה.

כי בויתור ההדדי ובחיבור מעל הויתור, אנחנו מגיעים לרשת שנמצאת בהתאמה לטבע, שזה כוח אחד, ומפני שזה חוק הטבע, אנחנו מגלים כאן מקור אנרגיה, את מקור האושר שלנו בזה שאנחנו הופכים להיות כאחד. עשינו תרגיל כזה, אז עכשיו בואו נמשיך את התרגיל בזמן קבלת הקהל.

אורן: איך?

אין כאן עבודה אחרת ממה שעשיתי אתמול, אלא עכשיו שכאני עושה עבודה, אני מוסיף לה כוונה, שזה מה שאני תורם למעגל של החברים שלי שעובדים עכשיו, הקולגות שלי שגם הם עובדים באותו אולם קבלה.

בכל דבר שאני עושה, זה לא חשוב אם אני מקבל אנשים, או עושה להם אילו חשבונות, סוגר חשבון וכולי, חשוב היחס שאני נותן לפעולה שלי, לא הפעולה עצמה חשובה. וכשאני נותן יחס חשוב, על ידי זה אני מתחבר, על ידי כך אני תורם, על ידי זה אני נותן לחברה שלנו, לא לקהל. הקהל הוא כאמצעי. אני מבטל את עצמי לפני כל אדם ואדם שבא, ואני מתחבר מעליו למרכז העיגול שלנו.

אורן: לא הבנתי.

כנראה שצריכים לעבור כמה תרגילים של חיבור יותר ויותר עוצמתיים. צריך להתחיל מרחוק, מהמצב שבו אתה נמצא.

אורן: אמרת שאני מוסיף כוונה למעשה שלי?

כן, רק כוונה, שום דבר לא משתנה.

אורן: זאת אומרת, עד אתמול הייתי פקיד בנק משועמם ועצוב, ומקלל את השעון המעורר?

כן.

אורן: מחר או בעוד חודש אהפוך להיות פקיד בנק מאושר ששמח מכל רגע כמו ילד שמשחק בפקיד בנק, ומה שעשה את ההבדל זה שאני ביחד עם החברים שלי בבנק עשיתי הכנה לקראת יום עבודה שלנו. בהכנה הזאת הייתה בינינו איזו אינטראקציה של קשר בינינו, של חום, מתוך זה שאנחנו מחוברים ואנחנו פועלים יחד בהרמוניה, בהשלמה הדדית כגוף אחד, ואז גם אחר כך, כשהתנתקתי מהכיף הזה שהיה לנו, מההתחברות הזאת שהייתה לנו, זה נתן לי כוח להמשך היום. לְמה בדיוק קראת "להוסיף כוונה לאותו מעשה מונוטוני", מה זו התוספת הזאת?

אני מתחבר עם כולם ואני שומר על הקשר הזה עם כולם, גם בזמן העבודה, ובזמן הזה אני רוצה רק לחזק את הקשר הזה. דווקא בגלל שאני מטפל באנשים וכולם יחד עושים אותה העבודה, אז העבודה הזאת הופכת להיות עכשיו מין מגבר של היחסים בינינו לחיבור אחד, למושג אחד. ואז מאותו מושג אחד אני מקבל עכשיו רווח גדול מאד, מהחיבור, מההרגשה ההדדית. אני מתחיל ליהנות עד כמה שאני מתבטל כלפי כולם, וכך כולם, אז מאותו המקור אני יכול להינות, לקבל אושר.

אורן: נגיד שאני בבנק עובד בקומה הראשונה של קבלת קהל, וטל היא מנהלת גדולה באחת המחלקות, בקומות העליונות.

זה לא חשוב.

אורן: אני לא רואה אותה מהבוקר, אולי בארוחת צהרים אם יש לנו חדר אוכל גדול, אז  ניפגש, אבל בוא נניח שאפילו אני לא רואה אותה כל היום.

אבל הייתם יחד בסדנה.

אורן: נכון. היינו יחד בבוקר, עשינו הכנה לקראת יום העבודה, היה כיף, היה קשר, היה חום, היה הכל. עכשיו אני הלכתי לעבודה המשעממת שלי, והיא הלכה לעבודה המעניינת שלה. תוך כדי העבודה המשעממת שלי, אני צריך להרגיש שאני מתחבר אליה, שומר על קשר איתה?

כן. אתה מתחייב שאתה הולך עכשיו לעבודה, כמו למשחק ואתה ממשיך את הסדנה.

אורן: תסביר את המשחק, במה משחקים?

להגביר את כוח החיבור ביניכם.

אורן: כמו כשהיינו יחד בבוקר?

כן.

אורן: הגיעה השעה 10.00 או 12.00, ותוך כדי שאני משרת אותך כלקוח, אני צריך לחשוב על הקשר עם טל ועם כולם?

עם כולם. ואיך על ידי הפעולה שלך, אתה כולל גם אותי בזה.

אורן: את הלקוח?

 כן. ואני אפילו לא יודע.

אורן: אני מבולבל פה. במה אני כולל אותך?

זה נעשה דרך אגב.

אורן: זה מעניין. במה, לאיפה אני מצרף אותך?

בזה שאתה משרת אותי, מאותו כוח הקשר ביניכם, אני מתחיל לקבל ממך "וירוסים", ופתאום גם אני מתחיל להיות יותר קרוב לעניין הזה. ואז אם אשמע את הדברים האלה באיזה מקום, אני אשמע אותם כבר עם ההשפעה שלך עלי.

אורן: במה אני משפיע עליך?

בזה שהפעולה שלך כלפי היא בכוונה, ולא סתם לשרת וזהו. בכוונה לעשות חיבור יותר חזק בין בני האדם, כדי שכולם ייהנו מתוך החיבור הזה.

אורן: זאת הכוונה?

 כן, הפעולה שלך היא רוחנית ממש.

אורן: אתה מתכוון, שהאדם צריך להוסיף לתוך העשייה שלו כוונה, ואז זה ייתן לו את אותה שמחה ואותו כוח חיים שיש לילד?

אתה ממש מחכה, מתי יבוא עוד ועוד מישהו, ומתי הוא יתקרב אלי, ואני אעשה עליו את העבודה הזו, ואז הוא כבר יקבל ממני את ההתרשמות ללא מלים, עד כמה החיבור בין בני אדם, מרפא כל דבר.

טל: אני צריכה ממש לחשוב עליו, לרצות שהוא ירגיש את זה?

כן. ודאי. כי הכל במחשבה יתברר.

אורן: ואם אני עובד עם מחשבים ולא עם בני אדם?

מה זה חשוב?

טל: מה קורה אם אני עקרת בית, שמנקה בבית משהו?

זה לא חשוב

טל: בכל דבר.

זה לא חשוב, בכל דבר.

אורן: למה זה לא חשוב? זה מאד חשוב.

לא.

אורן: אותה עקרת בית לא פוגשת אף אחד כל היום. יש לה מקסימום מסך טלוויזיה במטבח, ואף אחד לא נכנס לבית. נגדיר שוב מה מטרתנו שלא נתבלבל. מטרתנו ליהנות בכל רגע כמו ילד?

כן, מלכתחילה זה כך.

אורן: מטרתנו ליהנות כל רגע כמו ילד. ואמרת, שהתנאי ליהנות בכל רגע כמו ילד, הוא שאתה חייב להרגיש שמה שאתה עושה זה חשוב, והעבודה שלך גורמת לשלמות לכל המערכת שבה כולנו חלקים. אני אומר זאת נכון?

כן.

אורן:  מאיפה השלימות לעקרת הבית,  איך היא קשורה לכל המערכת?

היא קשורה לכל האנושות. זה לא חשוב אם מגיע אליה פיזית מישהו או לא, זה לא עניין של קשר פיזי. העניין הוא, שאנחנו כולנו קשורים זה לזה. אנחנו נמצאים בעולם גלובאלי אינטגראלי, ואת הקשר הזה אנחנו רוצים לחדש. אנחנו רוצים שכל האנושות תהייה בקשר הזה. ולכן מה שהיא עושה בבית, דרך המשפחה שלה, דרך הילדים, דרך בעלה, היא בזה גם קשורה באלפי קשרים וירטואליים עם כל העולם. והיא חושבת, איך במה שהיא עושה, במה שהיא חיה, היא יכולה יותר ויותר להגביר את כוח החיבור בין בני האדם. כי היא יודעת, שבתוך החיבור הזה, יש משהו מיוחד, כוח נסתר שנקרא "אושר", שהיא יכולה לקבל אותו משם וליהנות מהחיים. ולא סתם לקבל וליהנות מהחיים, הכוח הזה בא מהשתתפות של המון אנשים באותה מגמה, ליהנות מהחיבור.

אין לנו שום מקור של חיים, אם לא החיבור בינינו בדרגת החלקיקים האלמנטרים, אלקטרונים, פרוטונים, וכן הלאה, עד המולקולות ועד הגופים, עד בני זוג והמין ועד החיבור של חברים, וכולנו, כל המציאות נתחבר יחד למערכת אחת. ואת זה יכול האדם לגרום בכוונה שלו. ואנחנו נגלה שבתוך החיבור הזה נמצא כוח אדיר, כוח עליון ממש, שמסוגל למלא אותנו בהרגשת החיים השלמים.

טל: אמנם אנחנו מדברים על ילדים, אבל יש לנו בעיה מאד קשה עם נושא של קשישים וגמלאים. 45% מהקשישים בישראל בודדים. זאת אומרת, יש להם אולי משפחות, יש להם אולי מכרים, אבל חווים תחושה מאד גדולה של בדידות, כי כולם מאד עסוקים, והם אנשים שלא בהכרח עובדים. האם מה שאתה מתאר כאן, יכול להיות פתרון במשהו?

ודאי שכן. ואני לא מבין מה הבעיה. אם נבוא לבית שבו גרים קשישים ונעשה להם סדנאות, אם נניח אנחנו לא רוצים להעמיס אותם על המשפחות שלהם,  למרות שאולי אחר כך הם ירגישו שהקשיש הזה לא מפריע להם. אז גם הם יהיו מסוגלים לעשות אותו הדבר, וגם העוזרים שלהם, ויבואו גם מתנדבים וכולם יפעלו יחד. ואולי דווקא הגיל הזה יכול להיות גיל הזהב, ולא שסתם נקרא לו כך.

טל: מה הסבתא שלי צריכה לעשות, כדי להתחיל לחוות את התהליך הזה.

היא צריכה לעבור את הסדנאות שלנו, את ההכנה שלנו לחינוך האינטגראלי. היא צריכה להיות סבתא אינטגראלית.

טל: סבתא שלי היא מהנדסת חשמל, ומבינה בהרבה מאד דברים, ועכשיו אמרה לי, שהיא מחפשת איך ללמוד מה זה אושר אמתי. היא מחפשת לה סביבה טובה עם אנשים, שתוכל ללמוד מהם איך להגיע לאושר.

אז יכול להיות שהיא תוכל ללמוד דרך האינטרנט, דרך כל מיני חברות כאלה, כי לא נוכל להגיע לכולם. אבל אנחנו צריכים לדאוג למומחים בחינוך האינטגראלי, דווקא בחיבור הזה.

אורן: התחלנו את הדיון בשאלה, למה ילד מאושר, ומה עושה ילד מאושר? אמרת, שבכל תנועה הילד מרגיש הנאה, והבנו שהילדים מאושרים, כי בכל תנועה הם מרגישים באופן טבעי כיף, חיות ושמחה. אחר כך דיברנו, על איך אנחנו כמבוגרים יכולים לאמץ את הפרינציפ הזה שאנחנו רואים אצלם, ולהתחיל לעזור אחד לשני גם להרגיש, שאנחנו יכולים בכל תנועה שלנו להרגיש חיים. עכשיו אנחנו רוצים להבין, איך אנחנו עוזרים לילדים שלנו להיות מקסימום מאושרים. כי כשאנחנו מסתכלים על חייו של ילד היום, ואנחנו רואים שבזמן כלשהו זה נפסק. דיברת על גיל 16 למיטב זכרוני, נכון?

לא, זה קורה כשהוא מתחיל להרגיש את חובתו בעולם. אבל לפני זה, הוא כבר מרגיש כל מיני לחצים מהחברה וקלקולים שיש בבית הספר, כוחניות, תחרות, אני חושב שזה מתחיל כבר בסביבות גיל 9.

אורן: כלומר, מתי שהוא בילדות. יש לי ילד שבשנותיו הראשונות היה כל הזמן מאושר, רץ, שיחק, וגם כשהיה לו חום הוא לא היה עוצר, אחר כך לאט לאט התחילו הקשיים שעכשיו תיארת. אז עכשיו, אחרי שהבנו מה אנחנו צריכים לעשות עם עצמנו כמבוגרים, כדי להיות מאושרים כמו ילדים, ננסה להתמקד באותו ילד רך בשנים.

טל: חשוב גם לציין, שזה הדבר הראשון שההורים רוצים. עשו על זה סקרים ומחקרים, בהם שאלו הורים מה חשוב להם שיהיה לילדים, והם בחרו שיהיו מאושרים.

בטח. יותר מזה לא.

אורן: נתמקד במה שאנחנו רוצים ללמוד. איך לוקחים ילד רך בשנים, שהוא עדיין מאושר ויש לו כוח וחיות בכל תנועה, וגורמים שזה לא יפסק. כי אמרת שעוד מעט זה ייפסק ויתחילו לו קשיים, והוא יהפוך להיות מבוגר משועמם ועצוב כמוני. ננסה להתאים את כל הרעיונות עליהם דיברנו למצב הזה. יש לי ילדים קטנים שבינתיים הם מאושרים, איך לעשות שזה לא יגמר אף פעם.

זה צריך להיות דרך לימוד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הם לא יכולים להתחבר בצורה יפה זה עם זה, אלא רק לתקופה קצרה בתחרות, ובכל מיני דברים כאלה. אבל לשחק יחד, אפילו ילדים לא כל כך יודעים, כי האגו שלהם מעמיד אותם זה מול זה, ומאד מאד נדיר שהם משחקים יחד ומשלימים זה את זה. אפשר לראות את זה בסוג המשחקים שיש בחנויות, רק כאלה שבהם משחקים זה נגד זה.

אורן: וזה מה שגורם להם להפסיק להיות מאושרים?

כן. עוברות השנים אותן מגדיר הטבע, כשנים שבהן אתה צריך לגדול, ואז אתה צריך להרגיש תענוג בעשייה עוד ועוד. ואחר כך מגיע גיל בר המצווה, או סביב לזה, ואתה כבר מרגיש שהחיים הם לא משחק.

אורן: אז איך אני עושה רברס, ולפני שזה מתחיל לדהור, אני עושה משהו אחר, שיעלה אותו על נתיב אושר?

אתה מכניס אותו ללימוד האינטגראלי.

אורן: אני עכשיו הורה בתוך המסגרת של הלימוד האינטגראלי, רוצה לקבל הכוונה מאד ספציפית, איך אני שומר על אושרו הטבעי של הילד, ואיך אני גורם לו לא להיפסק, מה עלי לעשות?

להכניס את הילד לאותן סדנאות, רק בסגנון והתאמה לילדים. יש בהן משחקים, הפעלות מדברים בהן על עזרה הדדית, עד כמה מועילה התכללות הדדית, וויתור הדדי. ואתה מתחיל להחדיר את זה כהרגל, אפילו בשנים שבהן הוא עדיין מאושר.

טל: האם אני כהורה צריכה להוות דוגמה לילד שלי. ואם אני לא מאושרת, האם הילד שלי יוכל להיות מאושר?

אני לא חושב. הילד ירגיש את המועקה שלך ולכן אנחנו חייבים לטפל גם בהורים. הורה שלא מכיר את החיבור הזה, ואיך להוציא ממנו כוחות, לא יכול להעביר את זה לילד, ממה?

טל: נניח שלמדתי בסדנאות, האם אני יכולה לעשות את הילד שלי מאושר, האם זה באמת תלוי בי, או שאני יכולה רק לטפח את התנאים שיאפשרו לו להיות מאושר? לפעמים להורים יש נטייה להיות מאד שתלטנים, ואפילו לחשוב שהם יכולים לכפות על הילד שלהם להיות מאושר. יש משפט יפה שאומר, שהורה לא צריך להיות פסל, אלא גנן, שצריך להשקות ולטפח ולא להתערב יותר מידי.

אז זו השאלה, האם האושר של הילד שלי תלוי בי? אני יכולה לשנות את זה? או שזה עניין של תמיכה, של עידוד.

אני חושב שזה עניין של תמיכה ועידוד. יכול להיות שאחר כך, אם תהיו במשפחה כבר מנוסים היטב בחינוך שלנו בכל מיני צורות, תוכלי גם להעביר סדנאות והפעלות במשפחה וגם בין הילדים, וגם לאסוף סתם ילדים ולעשות אתם. גם ילדים והורים יחד, כי יש כל מיני צורות לזה, העיקר שישתתפו במשחק שמטרתו למצוא אושר בחיבור.

טל: אמרת שאם גדלתי בבית בו לא הייתה הורות טובה, הסיכוי שלי לחזור על טעויות הוא מאוד גדול. כאן אתה אומר שאני כן יכולה לסגל לעצמי הורות נכונה אם אלמד בסדנאות האלה.

כן. הורה הוא טוב במידה ומממש את החינוך האינטגראלי.

טל: יש על זה הרבה חומר ומתעסקים המון בנושא של איך לגרום לילדים להיות מאושרים. אחת השאלות שראיתי, האם כדאי לתת לילדים לעשות את מה שהם אוהבים. רואים שבדרך כלל ילד שנותנים לו לעשות את מה שהוא אוהב, אחר כך כמבוגר הוא חווה איזו הנאה ממה שהוא עושה?

כן אבל אם יצטרך לעשות אחר כך משהו שהוא לא אוהב, אז כבר לא יהיה מאושר. אנחנו צריכים ללמד אותו להיות מאושר על פני כל מעשה ומעשה, ולכן אנחנו לא מסתכלים על כך שהוא נהנה עכשיו ממשהו, נניח שהוא נהנה לרכוב על האופניים, אז מה כל החיים יהיה כך? אנחנו צריכים להעביר לו אמצעי איך להיות מאושר. האמצעי הזה תלוי אך ורק בקשר הנכון בינו לחברה, לסביבה.

עד כמה שהוא יהיה מקושר עם הסביבה בצורה נכונה, בהדדיות, בחיבור, ולחיבור ההדדי הזה אפשר לקרוא ערבות, הוא יגלה את מקור האושר, הכוח המיוחד. ולא סתם האנושות היום מדרדרת בהרגשת האושר, בהרגשת השמחה, בהרגשת החיים הרגילים הנורמאליים, אלא צריכים סמים, צריכים תרופות נגד דיכאון וכן הלאה. הכול מפני שאנחנו צריכים לעבוד ממש חזק על החיבור בינינו כדי להשיג את רמת החיים.

אורן: אם הייתי אומר לך, תשמע אני כהורה לא חסר לי אמצעים, אני יכול להרשות לעצמי כל חוג שאני רוצה לילד שלי, כל דבר משלים.

החוגים שלנו צריכים בעצם להיות בחינם.

אורן: לא מדבר מצד המערכת שאתה מקים, אני מדבר כהורה מן הישוב שאומר, הדבר החשוב ביותר בחיי הוא שהילד שלי יהיה מאושר. שלא יפסיק להיות מאושר.

האם יש מפתח כמו ביטוח חיים שייתן לי ביטחון שהילד יהיה מאושר. אני רוצה לקנות ביטוח חיים לזה שהילד שלי ימשיך להיות מאושר ולא יפסיק. הוא עוד קטן והבנתי את מה שאמרת היום, לפני שנגמרות השנים האלה של החסד כמו שאמרת שאותן הטבע נתן לו, קח תגדל, תתפתח, תשמח, תבלע את העולם. בגלל שלמדתי ממך, אני רוצה לעשות איזה ביטוח שזה לא יגמר. מהו הביטוח הזה?

אתה צריך להתחיל בגיל מוקדם ביותר. פעולות כאלו שבהן הילד ישתתף, כולן ילמדו אותו איך להתקשר נכון לסביבה הנכונה, הכול כדי שידע שהחיים שלו תלויים בסביבה הנכונה. בזה אתה מבטיח לו את הכול, הצלחה בכל שטחי החיים, אושר שידע מיומו הראשון עד יומו האחרון. שהוא ידע מה לעשות, באיזה חברה הוא חייב לחיות, ואם אין חברה כזאת כי נניח פתאום ונמצא באיזה מקום, אז הוא ידע איך לבנות סביבה כזאת.

אורן: מה זה "כזאת"?

חיבור כדי ליצור את מאגר של אנרגיה שנקרא "אושר".

אורן: זה משפט יפה. "חיבור כדי ליצור מאגר אנרגיה שנקרא אושר".

כן. זו כול המטרה של המשחק ודווקא היום על ידי המשברים, על ידי הצגת הטבע כמערכת אינטגראלית, אנחנו מתקרבים לחיוב, זו חובתנו לעשות כך.

אורן: זה נשמע כמו חיפושים של נפט וגז, חיבור כדי ליצור מאגר אנרגיה שהוא בלתי גבולי, שנקרא אושר. עכשיו נניח שאתה האבא ואני הילד, ואתה רוצה ללמד אותי איך למצוא את הבאר הזאת.

 אז מה זה, זה איזה פוקוס בזווית המבט שלי על החיים, על האחרים, על הסובבים אותי. 

איך אני מלמד אותו?

אתה שותל את הילד בסביבה המתאימה.

אורן: זה ברור. אבל אתה כאבא יודע שזה המפתח לכספת ואם פורצים אותה היא מביאה אותי למאגר.

הכספת נמצאת ונפתחת רק על ידי חיבור. הדלת שלה נפתחת על ידי החיבור ואפשר לקחת כמה אושר שאתה רוצה.

אורן: עכשיו אתה יודע את זה. כמו איזה חכם באגדות אתה יודע את זה, זה הסוד כן?

כן.

אורן: ואני הבן שלך, קטן רך בשנים, אז מה תלמד אותי?

אני אלמד אותך מה שאתה מבין שטוב לאושר שלך. בוא נתחבר יחד, ונשחק בכל מיני משחקים שבהם ההצלחה תלויה בחיבור בינינו. כמו שאנחנו צריכים להרכיב לגו, כי לכל אחד יש משהו שהוא חייב למלא.

אורן: אנחנו מרכיבים לגו כבר אלפי שנים, ועוד לא נגעו בבאר הזאת.

לא. לא בחתיכות קרטון, אלא אני אומר לך שכל אחד צריך להשלים את עצמו לאחרים, כך שנהנים מהצורה השלמה. כשאתם בונים ומבצעים משהו יחד כילדים, יוצא שהוא רואה בצורה כזאת מה זה כוח החברה, מהו כוח החיבור, עד כמה שנהנים מהתוצרת, מהתוצאה המשותפת. עד כמה שהוא לא מסוגל לבצע את הפעולה שלו בחברה כל עוד הוא לא מבטל במקצת את האגו שלו, מוותר על עצמו, מתכופף קצת כלפי האחרים, שומע מה שהם אומרים, ועושה חשבון נכון, אחד פלוס אחד וזה עוזר לו לבצע. זאת אומרת, הוא יודע לבטל את עצמו כלפי אחרים לפחות בלשמוע אותם וכן הלאה. כאן אנחנו מדברים על תהליך חינוכי, מאוד עמוק.

טל: מאיזה גיל אפשר כבר להתחיל ללמוד את זה?

תלוי מה, מגיל אפס.

אורן: אם אני הבן שלך ואני קטן בשנותי הראשונות, ואני חוזר הביתה מהחברים, על מה אתה מדבר איתי?

אולי אני רוצה שתעשה איתי גם את אותו המשחק, תסביר לי במה שיחקת.

אורן: אתה שואל אותי?

כן. במה שיחקתם, מה עשיתם, מה הבנת, מה היה לך קשה, מה היה לך קל. אני משתתף עימו, אני רוצה לעשות כאן איזו סימולציה, נניח, חזרה על אותו המשחק.

אורן: ומה אתה מחפש בחזרה הזאת?

אני מחפש בחזרה הזאת קשר עם הילד.

אורן: שלך?

כן, ודרכו קשר עם כל המשתתפים באותו המשחק כי זאת החברה שלו, ואני רוצה שדרכו החברה שלו תקבל ממנו את כוח ההשתתפות. כך פועלים חוטים וירטואליים במחשבה.

אורן: כשאתה עושה איתו את החזרה אתה שואל אותו מה הבנת, מה היה לך קשה, מה היה לך קל. אתה כמו חכם ממנו, בעצם מוליך אותו שוב.

אני רוצה לגרום לו לבירור.

אורן: מהו הבירור?

מה היית, מה רכשת, מה עשית, מה הרווחת, וכן הלאה. מה הבנת.

אורן: יש מולך איזה מצפן שכלפיו אתה מכוון את הדיבור שלך איתו?

כן, אני שואל במה שחקתם, ואז אני משתדל לנתח את המשחק.

אורן: כן אבל מה מטרתך? מה הוא ילמד?

מטרתי שהוא ילמד עוד יותר ממה שהוא עבר, ילמד איך על ידי החיבור מגיעים למקור האושר.

אורן: זאת אומרת, עכשיו כאבא שמבין את התהליך, מטרתך להיכנס איתו עוד פעם לסצנה כדי לעזור לו להבין ולהרגיש יותר ממה שהוא הרגיש וחווה שם. שחיבור זה המפתח לאושר?

כן. נכון.

טל: אפילו מחקרים מראים את זה. חוקרים עקבו במשך 32 שנה אחרי 800 נחקרים, גילו שדווקא קשרים חברתיים משמעותיים בילדות, גורמים לאושר וסיפוק בחיים הבוגרים. ויש ממש קשר הדוק בין קשרים מוצלחים בילדות, להצלחה אחר כך. זאת אומרת, גם ברמה שהם נמצאים עכשיו אין ספק שזה גורם לאושר, שזה יפה.

רציתי לשאול איך אנחנו שנמצאים היום בעולם מקושר, הילדים נמצאים באינטרנט, והם הרבה יותר חשופים להרבה מאוד גורמים שליליים. איך סביבה כזאת יכולה להגן עליהם?

אנחנו צריכים להכניס דיבור וגם דיון על הדברים השליליים. לא כשלילי או כחיובי, אלא רק מה שגורם לנו לחיבור או לנתק. אנחנו מעבירים אותם לפסים כאלה. אין דבר שאסור או מותר, זה לא יפה, זה כן יפה, אלא יש כאן ערכים חדשים לגמרי. חיבור ואושר מתוך החיבור, או נתק וסבל וזהו. כל היתר לא חשוב לנו, אנחנו פועלים רק כלפי העיקרון הזה, זה הערך.

טל: וזה גם יכין אותם כביכול לעולם הזה שכל כך השתנה?

זה ייתן לאדם זווית אחרת, סדר אחר במה שהוא יראה, קרן מסוימת מאוד במבט ובגישה כלפי כל מה שיש לו בחיים. הוא לא יסתכל על שום דבר אחר חוץ מחיבור אופטימאלי יותר שבו אני נכלל וממלא את עצמי כמו אותו התינוק, אותו הילד.

טל: וזה מבטיח שהילד שלי יהיה גם מאושר, וגם מצליח, וגם כל הדברים שאני מאחלת לו?

כן. כי כולנו חיים מתוך התאמה לטבע שהוא גלובלי, אינטגראלי, והכול אחד.

אני רק רוצה להוסיף שהאנושות בכל זאת מתקרבת לזה, רק דרך הייסורים, הבירורים שהם לא כל כך נכונים, לא כל כך רצויים, אבל בכל זאת, כך זה הולך.

אורן: הייתי רוצה שתסכם לי במשפט אחד, מה לעשות אם אני רוצה שהילד שלי יהיה מאושר, מה אני צריך ללמד אותו להרגיש, לאיזו הרגשה להביא אותו. אני באמת רוצה לקנות ביטוח אושר.

פשוט מאוד, שתהיה לו תלות הדדית בחברה הנכונה, שיחפש את זה ממש בכל מקום. בבית, בעבודה, ברחוב, בחופש, בכל מקום שבו הוא נמצא, שיחפש את החברה הנכונה, ומתוכה יוכל תמיד להיות מאושר, ממרכזה, מפנימיותה כי שם כולם הופכים להיות לאחד. ללמד את האנושות להיות כאחד, זו מטרת החינוך האינטגראלי. ונקוה שאנחנו מתחילים לראות איך באופנים שונים של החיים שלנו, כל הגילאים, זה ממש עובד.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה טל מנדלבאום. תודה גם לכם שהייתם איתנו ביחד. לומדים להיות כאחד, לפרוץ את הכספת, ולשתות מהבאר של האושר. כל טוב חיים חדשים.

לחצו כאן להורדה