חיים חדשים - תוכנית 229 - אושר וביטחון

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: אנחנו רוצים, ואני מניח שגם אתם, ללמוד איך אפשר להיות מאושרים יותר, איך אפשר לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר, מקום מאושר יותר, ולכן אנחנו מדברים עם הרב לייטמן על אושר. וכל פעם אנחנו לוקחים את הדיון שלנו לאחד ההיבטים החשובים שיש בתוך התחום הגדול הזה של אושר, כדי לפרק את הדבר הגדול והענק הזה לפרטים קטנים. כדי שנוכל לאחוז בהם, כדי שנוכל להבין אותם, בעיקר להרגיש אותם ולקחת את החיים למקום חדש. המיקוד שלנו בנושא של אושר היום, הוא "אושר וביטחון", תהיו איתנו יהיה הרבה הרבה מה לקחת לחיים. טל, בואי תפתחי, "אושר וביטחון", לאן הולכים?

טל: כששאלתי אנשים מה זה אושר בשבילם, שמעתי תשובה מאוד מאוד דומה כמעט מכל האנשים. הרבה מאוד אנשים אומרים שאושר בשבילם זה הרגשה שאוהבים אותם, שמקבלים אותם ושהם בטוחים בסביבה שבה הם נמצאים. זאת אומרת, אחד הדברים הכי חשובים לנו בחיים זה תחושה של ביטחון, של רוגע, שהכל בסדר.

והתחושה הזו באה מהסביבה.

טל: כן. מאוד מאוד חשוב לנו שזה יבוא מהסביבה, ושנוכל להרגיש בטוחים במי שאנחנו בסביבה שלנו. אבל יש לזה כל מיני רבדים, ביטחון עצמי, ביטחון כלכלי, ביטחון חברתי, אפילו ביטחון מדיני. אבל בגדול התחושה שהכל יהיה בסדר, שאני יודע שיהיה לי טוב.

אז למה הביטחון הוא כל כך מרכזי ומהותי לאושר שלנו?

ביטחון זה הרגשת העתיד, זה שאני מתאר לעצמי עתיד בצורה חיובית. ואז יש לי בשביל מה לחיות, כי אנשים מתאבדים כי רואים לפניהם תהום, חושך. וההיפך, אפילו שלא כל כך טוב להם עכשיו, אבל אם הם רואים לפניהם אור בקצה המנהרה, כבר יש בשביל מה לחיות ואפילו עוד יותר, האור הזה הוא עוד יותר מאיר מתוך החושך של היום. זאת אומרת העתיד הוא קובע הכל, והוא חשוב בשבילי עוד יותר מהיום, מההווה.

ולכן אני צריך אז לחקור במי תלוי העתיד שלי, במה תלוי, איך אני יכול להשפיע עליו, איך אני יכול לבנות אותו ובהתאם לזה אני ארגיש אושר. כי גם האושר מבחינת העושר בכיס, זה רק הבטחה שאם תצטרך יהיה לך. וכאן אנחנו רואים שאושר ועושר שניהם מתחברים יחד, שזה ביטחון. ביטחון כלכלי, או ביטחון שבכסף אני קונה כל מיני צורות ביטחון האחרות. זאת אומרת עתיד.

איך אני בונה את העתיד שלי, שמה שאבנה יהיה בטוח וטוב? שכדאי לי בשביל זה להעביר את הרגע אפילו שהוא לא נעים, שאולי המצב שלי לא נעים אבל הוא כבר נראה לי טוב, אני מקבל המתקה מהעתיד, זה מאיר לי באיזה אור מיוחד, ואז אני כאילו לא מרגיש קושי גם עכשיו. זה קורה, אנשים הולכים בבוקר לעבודה, הם מקבלים על עצמם כל מיני התחייבויות, כל מיני משימות קשות, נכנסים ללימודים ארוכי טווח וקשים ועוד ועוד, כי אנחנו רואים שזה כדאי, שזה עתיד, שזה הביטחון.

ולכן נראה במה תלוי הביטחון. אני נמצא בתוך החברה האנושית, ואני לא לוקח בחשבון עכשיו את  הדומם, הצומח והחי, הסביבה והטבע, כי זה פחות משפיע עלי. מה שהכי משפיע עלי זה בני האדם, ואז אם אני יכול לבנות איתם חיבור טוב, כך שאנחנו דואגים זה לזה כמו משפחה, או כחברים, חברה טובה, אז אני כאילו משקיע בהם היום, ואני בטוח שהם ישקיעו בי מחר אם אני אצטרך. אני כאילו קונה פוליסת ביטוח, וכך אנחנו מרגישים את הביטחון. כך אנחנו גם  עושים כשאנחנו משלמים לקופת חולים, מחזיקים את מכבי האש, שירותים מהעירייה המקומית, או אני קונה תכנית בבנק, קרן פנסיה ועוד כל מיני דברים זה הכל שייך לביטחון.

אבל כל הדברים האלה, יכולים להתפוצץ ולהתנפץ תוך יום אחד, אנחנו כבר יודעים כמה שזה לא בטוח. אבל תמיד הסביבה המשפחתית הייתה בטוחה לאדם, הקרובים. ואפילו לא המשפחה הקרובה בלבד, אלא דודה, דוד וכל מיני אחים ואחיות, מכרים שאנחנו פתאום מתחילים להרגיש בהם חשיבות ותמיכה, אפילו במקצת מכל אחד.

זאת אומרת, שהסיבה שהאנשים התחברו לערים ולמדינות, זה עד כמה שהם הרגישו בצורך לביטחון. כי כמה שהתפתחו יותר, כבר לא דברו על האוכל, על מה שגדל וכמה כבשים או פרות יש להם, אלא כשהתפתח העניין, האדם הרגיש שהעסק הפרטי היותר גדול, גורם לו צורך לביטחון למחר יותר ממה שהיה קודם. ואז הוא צריך לקשור קשרים יפים ונכונים עם השכנים ולא רק עם השכנים. גם עם המומחים, עם הרופא, הפחח, הנפח ועוד ועוד וכך התחלנו לבנות את החברה האנושית.

בעצם מטרת החברה זה להביא לנו ביטחון, לא יותר מזה. כי אני צריך את כל האנשים האלה, כדי שיספקו לי מה שאצטרך מחר, ברגע של חולשה שלי, אבל זה בתנאי, שגם אני אשרת אותם, ברגע שהם יצטרכו. אבל מפני שאנחנו עצלנים ולא כל כך רוצים להשקיע בשני, ובכלל לשמוע על זה שמישהו צריך אותנו, אז עשינו כל מיני ארגונים, ואז התפתחה המערכת הסוציאלית וכך אנחנו חיים. זה התקיים הרבה זמן, עד שראינו שהמערכות הסוציאליות זה דבר די צולע. הסקנדינבים ידועים בכך, שהם בנו לעצמם משענת טובה, אבל ברוב המדינות זה כבר הפך להיות לעסק שלא לטובת האדם הנחשל, החלש, החולה והנצרך, אלא זה כבר מזמן נמצא בשירותו של האגו, של מי שנמצאים קרוב לצלחת ורק רואים בזה פרה חולבת.

ולכן מה שנשאר לי, בפרט אם אין לי משפחה, ולפחות חצי מהאוכלוסייה היא של בודדים, שאם קורה משהו רע, אז טוב שיש לנו קרובים ממש, ההורים שלנו, שאנחנו יכולים אולי להיעזר על ידם, אבל בסופו של דבר האדם הוא די בודד. בפרט אם אנחנו לא גרים יחד, והאנשים עוברים ממקום למקום וכולי. ממה שאני שומע מאנשים, הם מגיעים למצב של חוסר ביטחון. בפרט כשפיתחנו את כל המערכות ואתה כאילו לא צריך לדאוג אם תהיה חולה, אבל אנחנו יודעים, שאם אתה לא תדאג לעצמך, כל הדברים האלה לא יעזרו. ואפילו בני הבית, שאנחנו נמצאים אתם, אנחנו רואים עד כמה הקשר הזה היום הוא יותר עסקי מרגשי. כך לפחות אני שומע מהרבה מאוד אנשים שמגיעים ומספרים.

וכאן אנחנו מגיעים לחיסרון גדול לבנות לעצמנו חברה חדשה. זאת אומרת, מה שקיים יישאר, ואנחנו לא הולכים לעשות מהפכות ולבטל מה שיש, אלא להוסיף רשת ביטחון. שהאדם ירגיש בחיים הרגילים, במה שהוא רגיל לעשות, שתהיה לזה תוספת חמה, יפה, שנותנת לו אושר, שנותנת לו אור למחר, לעתיד. חום שמחמם אותו מבפנים, כמו שהרגיש כילד ליד אבא ואמא, שיכול היה להשתולל ביניהם, ולא לחשוב על שום דבר, הם שומרים עליו.

אומנם כבר עברו יותר משישים שנה, אבל אני זוכר את ההרגשה הזו כמאוד מאוד מיוחדת, שהעולם פתוח לכל דבר שתרצה. הם לוקחים על עצמם את כל הנזקים, את כל מה שייצא מזה, אתה יכול לא לחשוב על שום דבר, רק ליהנות. את ההרגשה הזאת אנחנו צריכים לתת לאדם. וזה צריך להיות מהסביבה, כמו אבא ואימא שנתנו לי את האווירה הזאת, הסביבה הזאת. 

איך מקבלים מהסביבה הרגשה כזו, הרגשת חום, ביטחון, שאין בעיה, שאתה יכול לסגוֹר את העיניים, וליפול לידיים שלנו, וגם היום וגם מחר מובטח לך שלא תינזק אף פעם. כאן אנחנו מגיעים למבנה, שאני חייב להקים כאדם שזקוק לזה. זקוק לסביבה כזו, לבנות את האבא והאימא, הכאילו רוחניים, אבא ואימא מערכתיים ברשת, במערכת כזו שמקיימים סביבי. אני גם יכול לקורא לזה אבא ואימא, כי זו הרגשה שבאה כשאני זקוק לזה.

זאת אומרת, אני צריך למצוא אנשים שלפי מה שאני רואה, גם הם חסרי ביטחון, מכל מיני סיבות, זה יכול להיות מסיבות של בריאות, חינוך, יחס במשפחה ויחס עם הסביבה. עם החבְרה, הכלכלה, הדיור, פחדים מכל מיני דברים, ולאנשים יש מאות פחדים שמביאים לחוסר ביטחון. וחוסר ביטחון זה חוסר מילוי למחר. היזק.

האנשים האלה צריכים לקבל חכמה איך לבנות רשת ביטחון. ואז במידה שאנחנו מעוררים בהם את הצורך בזה, ומסבירים להם עד כמה שלילי יכול להיות מה שקורה לנו היום, ועד כמה אנחנו לא מודעים שכל מיני תופעות, ביחסים, בבריאות, בעצבים ועוד ועוד, הם כתוצאה מחוסר ביטחון ואני לא מכיר בזה. וכאשר אהיה מודע לזה, אנחנו צריכים לצייר להם כנגד זה גם תמונה אחרת, איך אנחנו חיים בביטחון כמו ילדים.

ואני יכול לעשות את זה. אני רק צריך להחליף את אבא ואימא, שהם טובים רק במסגרת הקטנה שלי, כשאני הילד מתבטל כלפיהם ולכן הם יכולים לתת לי את הרגשת הביטחון. ועכשיו כשאני גדל, אני צריך לבנות לעצמי כל הזמן סביבה יותר גדולה של אבא ואימא, שגם אקרא להם כך, ואתבטל כלפיהם, והם יתנו לי הרגשת ביטחון. להתבטל כלפיהם, זאת אומרת, לקיים איזה שהם תנאים, שאני אקרא הקטן כלפי סביבה כזו, כלפי רשת כזאת.

אנחנו יכולים לעשות את זה, אין בעיה. מצד אחד צריכים לקחת אנשים שמארגנים את הרשת, אנשים שמבינים איך בונים את הרשת הזאת ונותנים ביטחון לכולם. מצד שני, האנשים הרגילים, אלה שנמצאים בתוך הרשת, צריכים לקבל על עצמם תנאים, איך הם מבטלים את עצמם כלפי הרשת הזאת, כלפי החברה הזו, ולהיות בה כילדים קטנים.

הם לא הופכים להיות סניליים או מורידים את עצמם בשכל או ברגש, אלא יש כמה תנאים בסביבה הזו שאתה צריך לקבל אותם, כמו ילד שמקבל את מרות ההורים. ובתמורת לביטול שלך כלפי החברה הזו, תמורת כמה התנאים שאתה צריך לקיים, תקבל משם הרגשת ביטחון מלא למחר ולעתיד בכלל. בצורה כזו תרגיש שאתה נמצא ממש ליד אבא ואימא. אתה יכול לקבל הרגשה כזו עד כדי כך, ואני לא יודע אם אפשר לתאר את זה לאדם הרגיל, שאתה כמו בבטן של אימא. החברה יכולה עד כדי כך לשכפל את עצמה, לעדן את עצמה, להעלות את עצמה, עד שהיא יכולה לקחת ממך את כל הבעיות, בתנאי שאתה תשתתף בה יותר ויותר. אבל היא יכולה למלא לך את החוסר מכל הבעיות, כולל אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אתה יכול בחברה כזו להירגע מכל וכל.

כבר רצו לעשות זאת בכמה חברות, בקומונות, בקומוניזם, בקיבוצים, בכל מיני דברים. אבל אנחנו  גם צריכים לראות כמה. כי כל הסוד של הדברים האלה, החברות האלה שהיו מושכות את בני האדם אליהם, זה קודם כל ביטחון, חוץ מהאידיאליסטים.

טל: אני חושבת שלהרבה מאוד אנשים כיום קשה לסמוך על אחרים כך שהם יוכלו לתת להם את הכוח.

לא, זה מגיע בצורה הדרגתית. אבל יש כאן דברים עמוקים מאוד שאנחנו יכולים ללמד, להסביר. בסופו של דבר עלינו להבין שגם אם פעם אנשים נמשכו לחברות כאלה, הם עזבו אותן מאוחר יותר, בתקופת ההתפתחות של החברה האנושית, כשהייתה המהפכה התעשייתית, ובמיוחד במאה עשרים, כאשר הייתה אפשרות להתפתח, להיות חופשי יותר, לא להיות תלוי באף אחד, לפתוח עסקים באופן עצמאי.

והיום, כשאנחנו רואים שאנחנו עבדים, שאנחנו נכשלים, שאנחנו כביכול ללא עתיד, וכל הדברים האלה שמתחילים להיות פחות משגשגים עוד ועוד מיום ליום, אז אני זקוק ליותר ויותר ביטחון, כך ששוב חברות כאלה יכולות למשוך את האנשים. אבל אני לא מדבר עליהם בכלל, אני מדבר על תוספת לחברה שלנו, על כך שהיא מביאה רק הרגשה של ביטחון, ולא שאנחנו מחליפים לגמרי ומשנים את החברה האנושית לאיזה מין קיבוץ חדש.

טל: למה מלכתחילה החיים שלנו כל כך מלאים בפחד? דיברת על כך שיש כל כך הרבה סוגים שונים של פחדים. יכול להיות שיש לפחד הזה מטרה? הרי פחד הוא לא דבר רע.

פחד זה לא דבר רע, כי הוא דוחף אותנו להתפתחות. אם לא הייתי פוחד, לא הייתי מתפתח. אם הייתי מתפתח רק מהרגשה טובה, אז הייתי מתפתח רק ככמה אידיאליסטים שמתפתחים.

שמעתי שרצו למכור תמונה שצִייר מודיליאני, ביותר ממאה מיליון דולר. אני חושב שמודיליאני עצמו, כל חייו, לא החזיק ביד יותר מחמישה או עשרה דולר. הוא חי ממש בעוני נוראי, תמיד רעב, תמיד חולה וכן הלאה. יש אנשים בודדים כאלה שמתפתחים מתוך חזון, שמתפתחים מתוך משיכה קדימה, שלא אכפת להם מכלום.

אבל יתר האנשים מתפתחים רק מתוך צורך, ולא מתוך כך שאיזה אור מושך אותם קדימה, של תרְבות, של התפתחות טכנולוגית, מכך שהם מדענים, אלא דווקא מתוך ביטחון למחר, דווקא מזה הם מתפתחים. לאן אני הולך, איזה מקצוע אני בוחר, מה כדאי לי לבחור שיביא לי יתר ביטחון למחר, ולכן אנחנו לא צריכים לחשוב על האנשים האלה, המיוחדים, שבכל מקצוע ומקצוע, מדע, תרבות, חינוך, הם בוערים קדימה, יש להם איזה כוכב שמושך. אלא על האנשים הרגילים, אז זה רק ביטחון.

22.15טל: האם כדאי להעלים את הפחד, זאת אומרת, האם תחושת ביטחון היא העדר של פחד? האם כדאי להעלים את הפחד ולהרגיש רק ביטחון, או יש משהו שמשרת אותי בפחדים שלי?

פחד תמיד ישרת את הביטחון. פחד תמיד ידחוף אותנו קדימה, לחזק את רשת הביטחון ולבנות אותה בצורה יותר ויותר טובה, עד כדי כך שאני אבנה את הרשת כך שתהיה בשבילי כמו רחם לעובר, עד כדי כך. אבל אני לא מבטל בזה את האדם, את כל העסקים שלו ואת כל מה שהוא עושה בחיים. לא. אלא אני מדבר על צורת היחס שלו לסביבה. שהוא הופך להיות יחד עם הסביבה, עד כדי כך,כאילו  שנמצא בתוך האימא.

טל: אני מנסה להבין קצת את התחושה האישית, הפרטית, של האדם כיום, בחיים שלנו, אחד הדברים שאנחנו רואים בהרבה מאוד מצבים, זה שאנחנו מרגישים איזה חוסר אונים או אובדן שליטה בחיים, ותחושה שהחיים מנהלים אותנו ולא להיפך. אנחנו מגיעים למבוי סתום, אנחנו לא ממש מצליחים לשלוט במציאות, ומשם נובעת תחושת  חוסר הביטחון. יש תיאוריה כזו בפסיכולוגיה שנקראת "חוסר אונים נלמד". רואים את זה גם על חיות וגם בבני אדם, שאדם לומד, מכל מיני סיטואציות שהוא לא מצליח להתמודד איתן, להיות במצב של חוסר אונים. הוא כבר מפסיק להגיב למציאות בצורה שהוא מצליח להתמודד.

כן. הוא מוכן לאבד את עצמו.

טל: והדבר הזה גורם לדיכאון, שזה גם משהו שאנחנו רואים שמתפתח. איך אנחנו יכולים להתמודד עם תחושת חוסר השליטה שיש לנו בחיים, כך שתהיה לנו באמת יכולת להשפיע על המציאות שלנו?

לכן אנשים התקבצו יחד, ואפשר לראות מה יש בימינו. ערים של 20 מיליון תושבים, ומדינות גדולות, וקשרים וחוגים ורשתות בינלאומיות למיניהם. זה הכל כדי להתחזק.

טל: אבל האם השליטה היא משהו שמגיע מחוץ לי, או שזה משהו שאני יכולה לעשות בשביל שתהיה לי יותר שליטה על החיים?

אני לא יכול. אני יכול רק לקבל תרופת הרגעה, להשתכר, לקחת סמים, כדי שלא להרגיש חוסר ביטחון. או שאני אכנס לחברה ואעשה איזה אימון, אימון אישי.

טל: או שיש לי מספיק ידע.

אבל בדרך כלל זה לא עוזר. אנחנו רואים לרוב שלאורך זמן זה לא עובד. וגם שם זה נעשה בדרך כלל דרך החברה. כי כשאני בא למקומות כאלה, הפסיכולוג האישי כבר לא עוזר. אני הולך למקומות האלה שם נמצאת חברה גדולה, והם כביכול מהפנטים אותי, כביכול פועלים עלי כך, שמתוכם אני מקבל איזה רושם חדש, ואז זה עוזר לי לזמן מה.

אבל כשאני חוזר אחרי כמה זמן, זה נמחק, מפני שביומיום אני בכל זאת לא מרגיש את הביטחון, לא מרגיש שהסביבה הזאת נמצאת. אם אותה סביבה שבה הייתי עושה אימון אישי, הייתה נמצאת סביבי כל הזמן, אז ודאי שהייתי יכול להתמודד עם חוסר הביטחון.

טל: קיימת תחושה כזו שאנחנו כל הזמן צריכים להיות בשליטה, שאנחנו כל הזמן מחפשים דרך להבין מה קורה סביבנו.

לא, לא צריכים, זה בלתי אפשרי, זה גורם לכל כך הרבה תופעות שליליות, בבריאות. זה גורם למתחים, להתפרצויות. אנשים מתאבדים בקפיצה מבניינים, לא, זה לא טוב להיות במתח, בלחץ, וכל הזמן לחשוב על איך אני משלים את עצמי, אדם לא מסוגל לזה היום.

חיים בפחד, ממה שיראו בטלוויזיה, ישמעו ברדיו, מה יגידו עלי אישית ומה יקרה לעולם כולו. משנה לשנה מתאספים כל כך הרבה מקורות של אי וודאות, של חוסר ביטחון, ולפי הסטטיסטיקה אנחנו רואים, שמיום ליום, משנה לשנה, גדל אחוז האנשים שדורשים תרופות נוגדי הדיכאון. ולמה עכשיו מאפשרים לאנשים להשתמש בסמים קלים, בכל מיני סוגים של סיגריות וכן הלאה? כי מקווים שזה יעזור.

טל: אז איך באמת מתוך תחושת החוסר ודאות וחוסר השליטה הזה שהולך וגדל, אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו סומכים אפילו על החיים? כי החיים עצמם מרגישים מאוד חסרי ודאות, אפילו עם החוויות הטראומטיות של רגע הלידה.

על החיים שלנו אנחנו לא יכולים לסמוך.

טל: איך ניתן אמון בתהליך הזה שאנחנו עוברים בחיים, שלא נהיה כל הזמן בתחושה של פחד ומתח ממה שעומד לקרות כל רגע?

מה שהולך לקרות בכל רגע ורגע, תלוי בבני האדם שסובבים אותי, או במעגל קטן יותר קרוב, או במעגלים היותר רחבים. אבל בדרך כלל הכל בא דרך המעגל הקטן בו אני נמצא. זה יכול להיות רחוב, עיר, שכונה, כולל מקום העבודה שלי, מדינה, כמה מדינות, עולם, אבל בסופו של דבר זה לא משהו קוסמי שמגיע מאי שם, אלא זה בסך הכל החברה האנושית, ובהתאם לזה צריכים לדאוג.

אבל בינתיים מספיק לי, אולי, שנחיה טוב בעיר הקטנה שלנו. זה יכול להיות כמו ניו יורק ויכול להיות כמו באיזו עיירה קטנה במדינה כלשהי. הכל תלוי איך אני מקבל את התחושה הזאת. אבל חוץ מתחושה, חשוב מאוד שאני לא אהיה כמסומם שאומר ש"הכל בסדר", והם מהפנטים אותי ונותנים לי את ההרגשה הזאת, אלא שבאמת זה יהיה כך.

טל: מה זאת אומרת באמת?

שאנחנו באמת יכולים לבנות סביבה כזו שאני לא מקבל מהם רק רושם שהחברה כביכול אומרת "אל תדאג הכל יהיה בסדר, אנחנו לוקחים את זה על עצמנו", אלא שאנחנו נארגן שם כל מיני מערכות לעזרה לנזקקים, עזרה לזקנים, עזרה לנשים, נגד בריונות ברחוב, במשפחה, בין הילדים, בבית ספר, עד כמה שאנחנו באמת בונים חברה ולא נותנים סתם אשליה, כאילו מרססים אותם באיזה גז, נניח, שמרגיע אותם, זאת אומרת, שזאת לא אשליה אלא שזה באמת יקרה. כך שכאן עלינו לעבוד על זה. אני חושב שהאנושות כבר צריכה להכיר בזה שהרגשת הביטחון, הרגשת העתיד הטוב, הוא בידיים שלה והיא חייבת בהתאם לזה להתחיל לבנות את חגורת הביטחון.

טל: זאת אומרת, שאם אני כאדם פרטי רוצה להשיג תחושה של שליטה בחיים שלי, או של ביטחון בחיים שלי, אני חייבת למצוא לעצמי את הסביבה שבה אני ארגיש בטוחה?

לבנות.

טל: לבנות אותה?

 לא למצוא, אי אפשר למצוא אותה. את צריכה לבנות אותה ביחד עם האחרים שכל אחד יהיה פעיל, אף אחד לא בונה את זה למישהו אחר, אלא אנחנו הם אלה שבונים לעצמנו.

אורן: כמה אנשים אני צריך בשביל זה?

כמה שיותר זה יותר טוב, ודאי, אבל אנחנו מדברים על לפחות כמה עשרות אנשים.

אורן: ומה הם יעשו?

קודם כל נעשה מחקר אילו סוגי חוסר ביטחון הם מרגישים.

אורן: טל חקרה. איזה סוגי חוסר ביטחון מרגישים?

טל: יש לנו חוסר ביטחון כלכלי, חוסר ביטחון עצמי, חברתי, "מה חושבים עלי, מה רוצים ממני" זה תחום מאוד רחב. גם חוסר ביטחון פיסי, אנחנו פוחדים שיפגעו בנו פיסית.

אנחנו צריכים, לעשות את זה במסגרת העיר. לחלק את התושבים לפי אזורים כדי להתחיל לעבוד איתם, להקל על הדברים, ולשם הטיפול באוכלוסיה הזאת עלינו להכשיר הרבה מורים, מדריכים. וקודם כל אנחנו צריכים לארגן אותם, להקים, נניח, כמו משמר אזרחי, אחרי שנלמד אותם מה זה נקרא חיבור בינינו, ואיך על ידי חיבור בינינו אנחנו יכולים להקל על כל הצרות והבעיות שלנו.

איך אנחנו בעצם מממשים את זה? אנחנו צריכים אנשים שיצאו למשמרות לילה, שיתחילו לעקוב אחרי משפחות שקיימת בהן אלימות, שיתחילו לעקוב אחרי הדור הצעיר, אחר דברים שאי אפשר להסכים שיקרו, יש שם סמים כבדים, והאלימות ביניהם נעשית בשקט, בחשבונות שביניהם. זאת אומרת, אנחנו צריכים בהתאם לזה אולי לבנות מקומות טובים, פתוחים בשבילם, לבילוי שלהם, צריכים לפתוח הרבה קבוצות ספורט, ואנחנו צריכים לשים לב, כי דווקא ספורט יכול למשוך המון צעירים וצעירות, אבל תלוי במה. זה יכול להיות בלט, אלה יכולים להיות ריקודים, ריקודים מיוחדים, זה יכול להיות צילום, ריצה, פיסול, ומה לא, רק לספק להם מקסימום תעסוקה.

ואותו דבר לבני גיל הזהב, צריכים לטפל בהם, צריכים לבוא לשם ולארגן ביניהם כל מיני דברים כמו תחרויות בשחמט, לא חשוב במה, וכל מיני אירועים, סרטים, וריקודים, בכל דבר שרק אפשר. צריכים להקל על האנשים בעבודות בית, לפתוח חוגים שונים, להעניק עזרה, לעזור בכלכלת בית ולדעת להסתפק ולארגן את הכל עם מה שיש לך בכיס וכן הלאה. זאת אומרת שאנחנו צריכים לפתח כאן הרבה מאוד מערכות ושכולם ישתתפו. לא יכול להיות שמישהו נמצא בחברה הזאת והוא לא משתתף, זו יכולה להיות אפילו טבלה גדולה מאוד של שמות, מאה אלף תושבים, ובמה כל אחד עוסק, היום זו לא בעיה לעשות זאת במחשב.

כל אחד חייב לתרום כפי יכולתו, לפי המקצוע שלו. מישהי יכולה להתנדב בעזרה סוציאלית, ומישהו אחר ילמד משהו כדי לעזור לילדים בלימודים שלהם, ועוד מישהו שהוא טוב בספורט, ואחרת במשהו אחר, בריקוד, בתפירה לא חשוב במה וכן הלאה. אנחנו חייבים מלכתחילה לאפשר לאנשים מספיק כדי להיות בקשר, בתעסוקה, לצאת מהבית אם יש להם זמן, או לפחות בימי חופש. אנחנו צריכים לארגן ולדחוף אותם יותר לסעודות משותפות, אפילו בחצר. דווקא החצר הייתה פעם דבר מאוד חשוב, היום אין דבר כזה.

פעם היו בונים בית ובמרכזו חצר, זה היה בזמנים שבנו מבצר וכניסה, והיה שער. ומאוחר יותר למרות שלא בנו מבצרים, אבל בכל זאת הבתים באירופה, אפילו לא רק הבתים הפרטיים אלא אפילו בתים ל- 200 300 משפחות, בכל זאת היו בונים בצורה כזאת שיש כניסה לחצר. ואז היה מבנה גדול ומקום לבילוי עם הילדים, בכל בית הייתה אווירה בפני עצמה. וכאן אנחנו צריכים גם לראות האם יש מקום לילדים בו הם יכולים להתחבר ומשם לגדול. יש איזה פארק פה ושם, אבל צריכים לחשוב איך עושים את זה.

טל: אני הייתי בהרבה חברות או סביבות, בחיים שלי, וגם אם היינו עושים דברים ביחד, אם זה היה בבית ספר או אחר כך באוניברסיטה, לא בהכרח הרגשתי תחושה של ביטחון גם כשהיינו ביחד. קודם דיברת על מצב שאני מרגישה כמו אבא ואמא, כמו איזה רחם. איך מגיעים לתחושה של ביטחון רגשי כזה?

כי לא עבדתם על זה.

צריכים לעבוד על זה. ספרתי על חוגים שאפשר לפתח, אבל זה כתוצאה מהחברה שאנחנו בונים. והעיקר שאנחנו לומדים, זה איך אפשר לחשוב יחד בחברה, איך אנחנו יכולים להיות קשורים יחד. יחד זה נקרא לא מבטלים זה את זה. כל אחד נשאר כמו שהוא. אין כאן אונס, אני לא מכתיב לך איך את חושבת, ואיך את רואה ומרגישה. אלא אנחנו בצורה ריאלית מאוד מבינים, שאנחנו חייבים להיות מחוברים טוב זה לזה, למרות שאנחנו רחוקים זה מזה, ויכול להיות גם בדעות. אבל יש משהו שאנחנו בונים מעלינו למרות זאת.

כי בכל החברות, גם הקפיטליסטיות גם הקומוניסטיות, רצו ליצור מכל אחד איזו תבנית, זה משהו שאתה כמו כולם, עד היום זה כך. אנחנו אומרים לבן אדם אתה חופשי בכל דבר, חוץ מדבר אחד, אתה חייב להיות חיובי, חיוני כלפי החברה, מחובר עם כולם, ולחשוב איך אתה שייך לכולם, ואז תהנה מכל מה שיש לנו.

חוץ מזה אין לך שום בעיה, רק לדאוג שבכל הפעילות שלך אתה גורם לקשר בינינו. אנחנו עושים סדנאות פעם פעמיים בשבוע, כל הזמן מחממים את עצמנו על הקשר הדדי. ואז הרגשת הקשר ההדדי היא, היא שמביאה את הביטחון.

טל: פסיכולוגים אומרים היום, שעם התפרקות המשפחה וכל השינויים שקורים בחברה, והעלייה בדיכאון, יחד עם זה עולה איזו רגישות יתר לדחייה. לאנשים היום יש פוקוס על המראה והשואו, ואיך אני נראה בעיני אחרים. אני הופך להיות מאוד רגיש למה שאחרים חושבים עלי וזה יוצר חרדה רבה.

זה הכל תופעה מחוסר קשר נכון.

טל: אז השאלה היא, מה זה הביטחון העצמי הזה, למה זה חשוב שיהיה לי ביטחון עצמי באני שלי?

זה יסוד החיים. ברגע שאני מאבד את זה אני רוצה לאבד את החיים.

טל: נכון.

זה יסוד החיים. אין לאדם יותר מאשר "האני", כי אנחנו "רצון ליהנות". רצון, שהאני מרגיש, ואם מבטלים אותי לגמרי אז אני מוכן למות. בחיים הגשמיים האלה, אני חי כגוף פיזיולוגי, הוא פחות חשוב לעומת האני, האדם שבי, זו דרגה יותר עליונה, דומם, צומח, חי, מדבר. ולכן אם מבטלים לי את עניין המדבר, מהחי אני מוכן להפטר.

אורן: אם אין לי ביטחון עצמי, יש כאלה שיש להם, יש כאלה שאין להם. נניח שלי אין. איך אני מגדיל אותו? אתה אומר שזה יסוד החיים.

טל: משהו שהרבה גברים מאוד מחפשים, כי נשים רוצות גברים עם ביטחון עצמי. אז זה משהו שהרבה אנשים היו רוצים שיהיה להם.

אורן: נניח, לה יש ביטחון עצמי, לך יש, ולי אין.

תלוי במה יש לך. לכל אחד יש במשהו, אם הוא עדיין חי, אחרת היית מבטל את עצמך.

אורן: מה זאת אומרת?

כל אחד עדיין קיים איכשהו, סומך על החברה, סומך על משהו, על הכוחות שלו במשהו, ומפתח את הייחודיות שלו, אולי החברה תצטרך אותו, ולכן הוא לא ילך לאיבוד.

אורן: לא הבנתי את המשפט האחרון.

נניח שאתה חלש פיזית, אז אתה דואג איך להיות חזק במוח, בחכמה. אם יצטרכו את זה ממך אז יהיה לך מקום בחברה, בזה אתה קונה ביטחון. יש אנשים הפוך, להם יש כוח פיזי, אבל אין להם מספיק שכל, אז הם סומכים על השכל של האחרים, ומוכנים להוסיף כוחות משלהם וכן הלאה. יש כאלה שהולכים לעבוד במשטרה, כי שם צריכים חוצפה, מישהו שיגיד, זוז מכאן וכולי. ויש שצריכים כמוך, כאלה שעובדים בחכמה. יש ויש.

אורן: בוא ניקח את שני הטיפוסים האלה, אחד שהוא חזק בכוח, ואחד שהוא חזק במוח.

כל אחד מחזק את מה שהוא חזק בו, רוצה לשבח את זה יותר, כדי שזה יקרין לו יותר ביטחון עצמי.

ניקח שניים חזקים בכוח. לאחד יש יותר ביטחון ולשני פחות ביטחון עצמי, ביכולות של עצמך. או כאלה שחזקים במוח, לאחד יהיה יותר ביטחון עצמי, לאחר פחות. אמרת שביטחון עצמי, זה האני של האדם, הביטחון שלו בעצמו זה יסוד החיים ולכן זה הדבר החשוב ביותר לנו.

אני שואל במצב נתון, שבו רמת הביטחון העצמי שלי, ולא חשוב על מה היא נשענת, בין אם זה על כוח בין אם זה על מוח. אם היא לא כל כך גבוהה וזה מפריע, איך אני יכול להרים את רמת הביטחון העצמי שלי. איך אני יכול לחזק, לרכוש את הביטחון העצמי?

אם אתה חלש פיזי, אז אתה קונה ביטחון. על ידי מה? אתה יודע מה כתוב על המצבה של קוֹלְט, מכיר את הקולט?

אורן: עם האקדח?

עם האקדח. כתוב שהקדוש ברוך הוא, עשה אנשים שונים וקולט עשה אותם שווים. אתה קונה אקדח ואז יש לך אותו כוח כמו לנו. פשוט מאוד.

אורן: זה לא פשוט בכלל.

אתה מוסיף כוח על ידי הנשק. מאיפה בא הנשק? אנשים רצו להיות יותר חזקים לעומת משהו חזק מהם. אני מסתכל קצת יותר גבוה אולי, אנחנו מגיעים היום למצב שהעולם שלנו מתחיל לראות שנשק, כוח, אפילו שכל, לא מוסיף ביטחון. כלום.

אורן: זו בדיוק הבעיה שעליה אני מצביע, יכול להיות שיש לי כסף ויש לי כוח ויש לי מוח, אבל אין לי ביטחון עצמי.

בכוונה אנחנו מגיעים לירידה כזאת, למשבר כזה, שאנחנו נבין שהביטחון יכול להיות רק מתוך החברה המגובשת, היפה, הטובה, שזה כמו אבא ואמא סביבנו. אנחנו ניקח את זה ממשהו עליון מאיתנו, כמו שהייתי ילד תחת אבא ואמא, מפני שהייתי ילד. גם עכשיו אני צריך להיות כילד, כלפי החברה הזאת.

ואני צריך לארגן את החברה, אין לי אבא ואמא. אין לי שתי מפלצות גדולות שמטפלות בי. אני צריך לארגן. הסביבה הזאת כלולה מאיתנו, אנחנו בונים את החברה. הסביבה הזאת צריכה לקחת על עצמה, וכל אחד מוסיף לחברה הזאת, למערכת הזאת, כל מה שצריך, כדי שזה יהיה ממש אבא ואמא. ובמה אנחנו תלויים בהם? בכל. אבל במה אנחנו בונים אותה? בזה שכל אחד מוסיף משהו משלו.

אורן: לא מספיק שאני משלם מיסים? קודם אמרת שכל אחד צריך לתרום משהו לקהילה. אמרת שכל אחד צריך לצאת מהבית גם אם אין לו זמן באמצע השבוע, אז בימי החופש, בסופי שבוע. למה זה חשוב שאני אשתתף בזה פיזית?

אמרת מילה יפה, "אשתתף".

אורן: למה זה חשוב. הדגשת את זה קודם.

אתה לא יכול לקנות את זה בכסף. נניח שיש לך כסף, אתה תגיד להם, "אתם רוצים שאני אעשה זה וזה למען החברה, המערכת שמטפלת בכול, שהיא האבא והאמא הגדולים שלנו. אני מוכן לשלם. כמו שאני משלם ביטוח לאומי, קופת חולים, וכולי.

אורן: אני כבר משלם. בדיוק, לכל המערכות האלה.

אני אשלם לכם, תנו לי הרגשת ביטחון. אתה לא יכול לקנות את זה בכסף.

אורן: למה?

כי אתה צריך להשקיע בזה את עצמך. להיות קשור בנפש שלך עם בני האדם.

אורן: מה להשקיע בדיוק?

יגיעה.

אורן: מה זה יגיעה.

יגיעה זה למרות שאני דוחה, לא רוצה וכולי, אני הולך ומשקיע את עצמי כדי לבנות קשר איתם.

אורן: מה הקשר הזה יקנה לי?

ביטחון.

אורן: אבל ביטחון זה לא דבר מופשט. ביטחון זה תוצאה ממשהו.

תוצאה מהקשר איתם. זה מופשט מאוד. אתה לא יכול לקנות אותו בשום דבר. או שיש או שאין.

אורן: אמרת שבחברות קדמוניות, אדם פחד שהוא יהיה חולה, הוא ימות. אז הקימו ביטוח רפואי. היום אם אני אחלה, אני אלך לקופת חולים, או למערכות סוציאליות אחרות, שכל אחת מהן מעניקה לי ביטחון כאילו בתחום אחר. בסופו של דבר הגענו למצב אבסורד, שכאילו יש לי את כל המערכות, והמיסים שאני משלם מזינים את כל המערכות שיש.

רק כדי לקבל ממך עוד מיסים.

אורן: לא, אני לא מסתכל מצד המערכת, אני מסתכל רק מצידי. סביבי יש את כל המערכות,   שלא היו פעם והיום יש. אני משלם את המיסים שלי, מזין את כל המערכות ולכאורה הייתי אמור לחוש ביטחון, למרות זאת לא מרגיש. משנה לשנה פחות ופחות ביטחון בכל מישורי חיי. זה מצב נתון, ואני חושב שכל אחד מזדהה איתו. אני כאבא לארבעה ילדים מאוד מזדהה. אין לי ביטחון בכלום.

עכשיו אתה אומר, אני אגלה לך סוד, זה לא יעזור, אתה יכול להמשיך לשלם מיסים פי שתיים ופי שלוש, לא שאנחנו נגד המיסים, אבל לא משם יבוא לך הביטחון. מאיפה כן? ביטחון יבוא לך רק אם אתה תיתן מעצמך משהו לקהילה שבה אתה חי. תשתתף במשהו, במעשה. לא במיסים. חוץ מהמיסים האלה, אתה צריך גם לייצר איזו אינטראקציה חברתית נוספת שהיא תהיה אותה רשת ביטחון שהיום אין לאף אחד. היא תהיה ניזונה, ונבנית מכך שכל אחד ישתתף ביצירת קשר הדדי בין חברי אותה קהילה. הבנתי נכון את הטכנולוגיה?

אם אנחנו עושים את זה, נניח שאני משתתף במשהו ואתה משתתף במשהו וטל. ונניח שאנחנו כל חברי אותה קהילה, לא משנה אם זה מתחיל מכמה עשרות ויכול להתפשט עד למימדים של עיר. אז נסתכל רק על הקשרים. מה זה יקנה לי? נניח שהבנתי את הרציונל.

 לא, ההשתתפות הזאת לא מקנה לך כלום. זאת סתם השתתפות טכנית, כשכל אחד מביא את ההשתתפות האישית שלו או משהו כמו כסף. כשאני דיברתי על השתתפות, הכוונה שאתם בונים קשר ביניכם. לא קשר מקצועי, שאתה מביא את היכולת שלך להיות רואה חשבון, והיא עובדת סוציאלית, והוא דוקטור, וזה מהנדס, וההוא שרברב.

אורן: אז מה?

אנחנו בונים קשר בינינו, אנחנו בונים חברה, רשת, שמכסה את כולנו ביחסים טובים, ואנחנו זקוקים זה לזה, בקשר חברתי. ומעל כל הפערים, מעל כל הבעיות, אנחנו מתחילים להרים מעלינו ידיעה פשוטה אחת, שהקשר שלנו כבני אדם, הוא ללא שום קשר למקצוע, אני לא יודע מה המקצוע ומי אתם, ובכלל. אנחנו יחד מתיישבים בשולחן העגול, אני לא מכיר אף אחד ולא אכפת לי. אני לא רוצה לדעת איך אתה לפי הגוף שלך, ואיך אתה לפי האדם שבך. אתה יכול להיות קומוניסט ונאצי, וזה לא חשוב, והיא יכולה להיות שמאלנית, והוא ימני, לא חשוב לי מי ומה. מעל כל ההבדלים, כל הפערים, וכל מה שיש לנו בשכונה או ברחוב, אנחנו מתקשרים יחד, מעל כל הפערים, מעל כל המשחקים שלנו בחיים הרגילים. למה? אנחנו מבינים שכל אחד צריך את השני, אנחנו לא רוצים להרוס אחד את השני, אנחנו מבינים שבחיים המודרניים לכל אחד יש מקום, מעל כל הדמוקרטיה הארורה הזאת שבה כביכול לכל אחד יש מקום.

אורן: מה זאת אומרת "ארורה"? אתה בעד צורת שלטון אחרת?

לא, אתה רואה למה מגיעים בצורה כזאת של דמוקרטיה.

טל: זה לא מספיק.

כן. אנחנו בונים מעל הדמוקרטיה הזאת, שממנה אנחנו כל כך מיואשים היום, בונים מעליה חיבור. זה מה שחסר למשטר של היום. זה מה שרצתה לעשות אירופה, ואמריקה שמנסה למצוא את עצמה. לבנות רשת מעל כל הפערים שבין כולם, ואז לכולם יש מקום. זאת אומרת, אני לא מחייב אף אחד בשום דבר, אין דיכוי. רק לדבר אחד יש דיכוי, וזה דיכוי על האגו שלנו שהורס את כולנו. אנחנו צריכים כל אחד את השני. תראה איזו ליברליות, איזה ויתור, אני מדבר על הדמוקרטי ביותר, רק יש תוספת לדמוקרטיה הזאת, והיא איפה החיבור בינינו. הדמוקרטיה אומרת שאנחנו צריכים להסכים שכל האנשים שונים. אבל זה לא נותן לי ביטחון, כי בסופו של דבר כל אחד מזלזל בשני, כל אחד רחוק שנות אור מהשני. לפי ההסתכלות שלנו, איך שבאנו שונים מהטבע, אנחנו צריכים להיות קשורים זה לזה. למה? אתה אומר שזה מביא אותך לחוסר ביטחון, ואני אומר לך שזה לא בדיוק כך.

אני מביא לכך גם הוכחה מדעית, שאנחנו צריכים להיות מותאמים לטבע. מותאמים זאת אומרת, מכיוון שהטבע הוא אחד ועגול ומחובר בכל וכל, כך אנחנו צריכים להיות נכללים באותה המערכת בצורה כזאת, כמו כל דבר בטבע, למרות שאנחנו הפוכים ושונים. בצורה כזאת אנחנו נבנה ביטחון בינינו, ולכל אחד תהיה אפשרות להגיע למה שהוא ירצה. ואחד לא יבטל את השני.

טל: לפעמים האויב הכי גדול לביטחון העצמי שלי זה אני בעצמי, לכל אחד מאיתנו יש משהו  בפנים שנקרא המבקר הפנימי, או ההורה הפנימי, דברים שהפנמנו.   

את לא יכולה לעצור את הדברים האלה. מגיעים המון אנשים עם טענות, למה הם חושבים כל הזמן,  ושזה מגיע אליהם בלילה וביום, ואומרים שזה תופס אותם כל פעם ברגעים כאלה בהם הם לגמרי לא מוכנים. את רוצה להיות סתם חזקה ולהיות כל הזמן בביטחון עצמי לבד.        

טל:  כן, כך כולנו.

לא. זה לא יקרה. הטבע מפתח אותנו למצב בו אנחנו נצטרך להיות מאורגנים, כמוהו, זה נקרא חיבור אינטגראלי. בו כולנו נהיה קשורים ונשלים זה את זה, למרות שכולנו שונים. ללא כפייה, אבל בקשר מעל הפערים.     

טל:  ואיך זה יעזור לי להיות יותר מאושרת, ולקבל את עצמי כמו שאני, ולא לשפוט את עצמי כל הזמן?

אז תראי שכל החברה לצידך. לא מסתכלים עלייך, למה היא כך? כשאת עושה את עצמך שייכת לאותה החברה, אז החברה מסתכלת עלייך כמו אבא ואמא, שלמרות שהיא כזאת וכזאת, אבל היא הבת שלנו. אז מה אנחנו יכולים לעשות? חייבים לטפל בה ולאהוב אותה.     

אורן: אבל אני לא רוצה שאף אחד יהיה אבא ואמא שלי. לא חסר לי אבא ואמא.  

חסר.

אורן: למה?

חסר לך ביטחון.

אורן: ביטחון חסר.

ההרגשה הזאת נקראת אבא ואמא.

אורן: אבא ואמא יפקחו עלי. יגידו לי מה לעשות. אני שייך להם. אמרת עכשיו את חייבת להיות שייכת. לא רוצה להיות שייך לאף אחד. מספיק, גמרתי עם הצבא.  

 אז לך לחיים שלך. עזוב את כולם. קרע את הכבישים, את המדינה, את העולם, בבקשה, לך.    

אורן:  יש לי לפעמים חלומות כאלה שאני נזכר בהם, בתקופת הצבא או בבחינות הבגרות, אז להיות שייך למשהו, זה מחזיר אותי לאיזו קופסא, שיש מעלי מישהו שמפקד על הקופסא הזאת. אבל אני לא שייך לאף אחד. לא רוצה גם להיות שייך. 

לא שייך, ולא רוצה להשאר. אז לך למדבר או ליער ותחיה שם.

אורן: לא. למה מדבר? אני יכול לחיות בקומה תשע עשרה בגורד שחקים. כמו שאני חי היום.

בבקשה. אין בעיה. לך לגור שם. כמו שחיים היום, בקושי אומרים שלום. אלה הם היחסים שיש בבניין,  ומדובר באנשי הייטק, עורכי דין.

אורן: חסר למישהו מהם אבא ואימא? הם רוצים להיות שייכים למשהו?

אתה מדבר על חוסר ביטחון. 

אורן: את זה לכולם יש ברמות שונות, בכל התשע עשרה קומות, מהראשונה עד האחרונה. 

אם אתה מרגיש חוסר ביטחון, אתה צריך לראות את המצב בטבע. איך שהטבע ארגן אותנו. מצב בו יש לך איזו תקופה או הרגשה בחיים, בה הרגשת בטוח. ולכן אני חוזר לאבא, אימא וילד, מפני שאז הוא בטוח. הילד קופץ בבוקר, רואה את השמש, החצר, החברים, וקופץ החוצה. ולא חשוב לו, איפה אימא, ואיפה אבא, כי עכשיו הוא עם חברים, הכול יפה, הכל טוב, למעלה מהזמן, מהמקום, מכל הצרות, מכל הבעיות. למה? בתת ההכרה, הטבע מספק לו ביטחון. מכיוון שיש לו אבא ואמא, הם ידאגו.

אחר כך הוא בא הביתה ואומר, "אימא, מה יש לאכול? למה זה לא כך? למה כן?", זה אבא ואמא. אבל הוא ילד, הוא תלוי בהם, הוא מרגיש את עצמו קטן. אם תעשה את עצמך כך קטן, גם כלפי חברה מסוימת שאותה אתה בונה, כאבא ואימא כלפיך, אז אתה תקבל אותו יחס, ואותו ביטחון. אתה תצטרך לשלם על זה.              

אורן: במה? איזה מסירות?

במסירות כלפי אותו קשר עם כולם.

אורן: מה זה מסירות כלפי אותו קשר עם כולם?

שאתה רוצה להתחבר עם כולם בחברה אחת בה כולם שווים, כולם דואגים, ונמצאים בתמיכה הדדית. וזו הרגשה, ולא משהו שצריכים לפתח, זה אפשרי, אבל אלה דברים הנלווים לכך. אבל אתה תצטרך לעשות את זה. לכן תצטרך לבנות מערכת שנקראת אבא ואמא, שהיא עליונה ממך. ואתה למטה, מחובר עם כולם, עם השכנים שלך, עם הכול. אתם משתדלים להתחבר, ואז המערכת הזאת תשפיע לכם כל טוב. אתם בונים אותה.       

אורן: הנושא שלנו היום היה אושר וביטחון. אחרי שהבנו שחוסר ביטחון, הוא אחד הגורמים העקריים לחוסר אושר. אז אנחנו מחפשים את הביטחון. ועכשיו הייתי רוצה שתסכם לנו את הדברים שלמדנו היום בקשר לזה, רק שתצייר לעצמך את התמונה, בה אני אותו האדם שגר בקומה תשע עשרה.  

אין לי יותר מה להציע, חוץ ממה שכבר אמרתי.

אורן: אז תסכם בבקשה, אני רוצה ביטחון ואושר.

אף אחד לא יכול לתת לאדם ביטחון, אי אפשר לקנות אותו, ואי אפשר לרכוש אותו על ידי איזה מס, או משהו. אנחנו רואים שכל הדברים האלה, כבר נמחקים לגמרי, סתם אתה משלם כסף, או אולי כי אין לך ברירה.

אורן: אני חייב, אין לי עזרה.

כן. אבל המערכות האלה שבנית, הן לא יעזרו לך. הביטחון אמיתי, יבוא מהרגשה, מהרגשת החיבור עם אחרים. כשמתוך החיבור ביניכם אתה מתחיל להרגיש חום, אתה מרגיש משהו, שיש שם כדור בוער, יפה, חם, כזה שמחמם אותי. זו אותה אהבת אימא, שהרגשתי. זה אותו כוח של אבא, שהרגשתי, שעומד אחריי. אני יכול להתפנק, יכול להתפרע, והם תמיד נמצאים כדי להגן עלי, כדי לעזור לי בכל דבר.

אני צריך לבנות את המערכת הזאת, אחרי שאני יוצא מתחת לאבא ואימא, עד כמה שאני מתקדם בחיים, מגיל הנערות והלאה, אני חייב לבנות, או כבר להיכנס לחברה כזאת, אותה מישהו אחר כבר הכין לי. אבל אני משתתף בה. ואני כבר מגיע לאבא ואמא כאלה עליונים. ותמיד אדם חייב להיות כך, תמיד. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

 אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. הזמן שלנו נגמר, חייבים לסיים. תודה טל. תודה גם לכם שהייתם איתנו. אי אפשר לקנות ביטחון בכסף, רק בחיבור ביננו. נחשוב על זה. עד הפעם הבאה "חיים חדשים" כל טוב.