חיים חדשים - תוכנית 248 - הכרת העצמי

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: הנושא שלנו היום הוא "אני", כל אחד מאיתנו כאדם. נדבר היום על עצמנו, איך אנחנו בנויים, כדי להבין איך אפשר לקחת את החיים של כל אחד מאיתנו למקום טוב יותר.  

טל: הנושא הכי מרתק שיכול להיות  הוא "אני", להבין את עצמי, מה מפעיל אותי, איך אנחנו בנויים. בתוכנית הקודמת דיברנו על כך שמה שמשותף לכולנו ולמעשה לכל היצורים החיים, זה שיש לנו רצון ליהנות. ומה שהיה מאוד מעניין, זה שתיארת שלכל אחד מאיתנו יש רצון מיוחד משלו. בתוכנית הזאת אנחנו רוצים להכיר יותר את עצמנו, ולהתמצא במציאות הזאת באופן שהיא באמת תתאים לנו. לכן הייתי מאוד רוצה לדעת בפתיח זה, איך אדע בכלל מהו הרצון המיוחד שלי. אם אני אגלה מהו הרצון ליהנות המיוחד שלי, האם זה יאפשר לי להכיר את עצמי?

אין לך רצון מיוחד, ואני לא מבטל אותך, אלא זה רצון ליהנות. אבל ממה ליהנות? את זה אנחנו כבר מקבלים במשך החיים. אם אנחנו מדברים על האנשים הרגילים, הם סך הכל מקבלים משך החינוך את אותם הסטנדרטים ממה ליהנות ומה להעדיף זה על פני זה. כל אחד בונה סולם איכויות, עדיפות זה על פני זה, לכל אחד ואחד זה כך. ובזה אנשים שונים זה מזה.

אז מי את? את תוצאה מהסביבה שבה גדלת, שהיית בה, ומהסביבה שעכשיו את נמצאת בה, מהמטרות של הסביבה. ואת כל הנטיות האלה, איך לממש את עצמך, את בודקת כלפי הסביבה, מה כדאי ומה לא, וכך הלאה, זה כאשר אנחנו מדברים על אנשים רגילים. יש אנשים מיוחדים שבהם יש פתאום איזה רצון יוצא מן הכלל, שבאיזה אופן פורץ בהם, והם חייבים להיות מיוחדים במשהו מעל ההסכמות החברתיות. אבל אנחנו מדברים על האדם הרגיל, שהוא פרי תוצאה מהסביבה.

טל: בתוכנית הקודמת אמרנו, שאפילו אצל החיות, אין חתול שדומה לשני, אין כלב שהוא כמו האחר?

כן, אבל זו כבר צורת ביטוי. בסופו של דבר, מה שאנחנו רוצים, המטרות שאנחנו שמים לפנינו, הכל בא לנו כתוצאה מהסביבה. מה אנחנו מקבלים מהסביבה, ואיך אנחנו רוצים לממש את זה.

טל: אחד הדברים שדיברנו, זה שלהכיר את עצמי זה מאוד חשוב כי זה מבטיח לי הצלחה. ואמרנו שלהבדיל מהחיות, האדם נולד כשיש לו איזה חוסר, הוא לא מכיר, הוא לא יודע, הוא לא מתמצא. למה אנחנו נולדים כך בלי להכיר את עצמנו, בלי לדעת מה טוב לנו? למה אנחנו נולדים כביכול עם  משהו שהוא לא תקין אצלנו?

זה מפני שאנחנו נמצאים בדרגה מעל החי, אנחנו מין המדבר. מין המדבר הוא לא נמצא כביכול בטבע. זו לא סתם חיה מפותחת, זו חיה חברתית. נניח חתול, כמו שהחתולים חיו לפני אלף שנה ויותר כך הם גם חיים היום, הם כמעט ולא משתנים. יש הבדל, אבל הוא הבדל מאוד מאוד מזערי. מה שאין כן האדם הוא מתפתח, הוא בונה את הסביבה, וגם הסביבה כל הזמן מתפתחת, משנה את היעדים שלה, משנה את התנאים, והאדם והסביבה תלויים זה בזה, ולכן האדם הוא יצור חברתי.

זו בעיה, אין לנו במין החי אפשרות להגיד על מישהו שהוא יצור חברתי. אמנם הם חיים בלהקות, בכל מיני צורות כמו הדגים, הציפורים ועוד חיות, אבל הצורות החברתיות האלה מגיעות בצורה ישירה מהטבע כך שזה מחייב אותם. מה שאין כן אנחנו כל הזמן נמצאים בהתפתחות, וההתפתחות שלנו היא נסתרת מאיתנו. זאת אומרת, בסופו של דבר אם אנחנו מסתכלים במשך כל ההיסטוריה, אז אנחנו מתפתחים לפי איזו תוכנה. אבל כשאנחנו חיים באיזה רגע בהיסטוריה, אנחנו לא מכירים, לא יודעים את התוכנה הזאת, היא לא פועלת בנו. אנחנו כביכול צריכים לחפש כל פעם לאיזה כיוון להתפתח, לאיזה כיוון ללכת, לאיזה מקצוע, אילו יחסים חברתיים, איזו צורת חיים אני הולך לקבוע לעצמי. אדם נתון כביכול להמון נתונים שהוא יכול לקבל אותם ולעבד אותם כל אחד לפי התקשרות אחרת. יש לפניו איזו צורה כמו קלפים שאנחנו מסדרים על השולחן, וכל אחד יכול לסדר את הקלפים האלה בצורה אחרת.

טל: לפי מה אנחנו מסדרים את הקלפים?

יש כמה נתונים שאנחנו יודעים, וכמה שאנחנו לא יודעים, כי אנחנו עדיין לא מכירים בדיוק את הטבע שלנו לעומק הדברים, איפה אנחנו נמצאים. אנחנו פתאום מגלים שאנחנו תלויים בכל האנושות, כל אחד מאיתנו גם סופג מכל האנושות, תלוי בה, וגם משפיע על כל האנושות. אלה נתונים שאנחנו לא מסוגלים לעבד אותם. אנחנו לא מכירים את עצמנו מבפנים, איך אני מחליט, איך אני סופג את הדברים, באיזו צורה אני מסדר אותם, שפתאום זה חשוב, ופתאום דבר אחר חשוב, תחת איזו השפעה חברתית אני נמצא, איך אני בודק את זה, דרך אילו מסננים אני בעצם מקבל את השפעת הסביבה. ועוד ועוד.

אבל כדי בכל זאת להתמצא בחיים שלנו, אנחנו מתחילים לראות במחקר של הסביבה, של החברה האנושית, שבכמה שהאדם יותר מאוזן עם הסביבה שלו, הוא מרגיש את עצמו נוח, טוב ובטוח בקיומו. זאת אומרת, סך הכל אנחנו רואים שגם בחברה האנושית קיים אותו חוק של איזון. כמו שבטבע יש איזון בין קור וחום, לחצים, רוח שבאה ומאזנת את הלחצים של האוויר, התפרצויות מתוך האדמה בתוך הרי געש, בכל דבר ודבר, זאת אומרת, הטבע נמשך לאיזון, להשוואה. וכך האדם, אם הוא נמשך להשוואה עם הסביבה, אז הוא נמצא במצב נוח וטוב.

ולכן קודם כל צריך ללמד את האדם, איך הוא יכול להיות מאוזן, מקושר נכון עם הסביבה בלתת ולקבל. כי זה נקרא התקשרות עם הסביבה, סך הכל בשתי פעולות לתת ולקבל. אם הוא ידע איך לעשות את הפעולות האלה נכון, הוא ירגיש את עצמו בטוב, בטוח, וכך החיים שלו יהיו יותר מסודרים ופחות מאיימים עליו.

טל: האם כדי להגיע לאיזון עם הסביבה זה חשוב להכיר את עצמי, לדעת מי אני, איזה אופי מיוחד יש לי, זאת אומרת מה החלק שלי?

את זה לא נדע אף פעם. אנחנו נדע, אבל זה כבר מחקר מעל טבע האדם, מי אני, מה אני. אנחנו רואים שכמה שאנחנו חוקרים זה יותר ויותר נעלם, יותר ויותר מתעמק, ונעלם במקום איפה שיש שם בפנים כאלה כוחות ונתונים שאנחנו לא מסוגלים להגיע אליהם, זה ממש מעל הטבע שלנו. זו דרגה כבר יותר גבוהה מדרגת האדם. כמו שאנחנו יכולים לחקור את החתול והחתול לא יכול לחקור את עצמו, כך אנחנו יכולים לחקור את עצמנו בתנאי שנעלה למעלה מהמין האנושי. קיימות אפשרויות כאלה, אבל זה לא נכנס ולא נמצא בינתיים בקורס שלנו.

טל: דיברנו שבטבע יש הרבה מאוד כוחות שהם מאזנים ומשלימים אחד את השני, ואילו אנחנו מקבלים את כל החכמה והאושר שלנו דווקא מההבדלים. שמתי לב שאפילו בהכנה של התוכנית לכל אחד מאיתנו צורת חשיבה שונה לגמרי, לכל אחד זווית משלו. יש אנשים שיותר רואים תהליכים, ויש כאלה שיותר מתמקדים בפרטים, יש אנשים שהם יותר פרקטיים מאנשים שהם יותר תיאורטיים. זאת אומרת, לפעמים יש הרגשה שאנחנו יכולים לא לקלוט בכלל את התדר של האדם השני, ואנחנו מדברים אחד עם השני ואפילו לא נפגשים. אז איפה פה יש איזון בין השונים? איך אנחנו בכלל יכולים להגיע לאיזון והשלמה?

השלמה ואיזון זה לא נקרא השוואה. כשכל אחד מאיתנו שונה, וכל אחד יכול לתרום לחיבור בינינו, בזה אנחנו יכולים להשלים זה את זה, כי כולנו שונים, ודווקא כולם יכולים להרוויח.

זה לפי הכלל "לכו ותתפרנסו זה מזה", בכמה שאתה טוב במשהו אחד, אני יכול להיות טוב במשהו אחר, ואתה תצטרך אותי ואני אצטרך אותך. זאת אומרת, הקשר הנכון בין חלקי החברה ובין כל אדם ואדם, זה בעצם התנאי להצלחה החברתית.

טל: הרבה פעמים אנחנו רואים שזה לא קורה?

אנחנו לא מדברים על איך שזה מתממש, אנחנו לא מדברים על האידיאליזציה של הדברים האלה, אנחנו מדברים על מה יכול להיות טוב. זה שאנחנו לא יכולים לממש את התנאי הזה, זה משהו אחר. גם במשפחה אנחנו לא מסוגלים. גבר ואישה יכולים להשלים זה את זה כדי לבנות תא יציב ולהביא ילדים, ועל ידי כך עוד יותר להתחזק ואפילו לגדול, אבל אנחנו רואים שזה לא כל כך מצליח במיוחד בזמננו. אז יש עניין הרצוי והמצוי. כאן צריכים לחקור, איך בכל זאת אפשר לשלב את האדם עם הסביבה בצורה כזאת שיהיה טוב לו וטוב לסביבה. כי נתינה וקבלה של כל אחד כלפי הסביבה, כאן צריכים לסדר את הדברים. לא לקבל יותר ממה שהסביבה מאפשרת, ולתת לסביבה כמה שאפשר לפי מה שהיא דורשת.

טל: האמת שלא לגמרי ברור לי למה האינטראקציה או האיזון בינינו מסתכמים בנתינה וקבלה?

במה עוד?

טל: בתקשורת, בלהבין.

זו גם נתינה וקבלה.

טל: למה?

אין יותר בחיים שלנו אלא פלוס ומינוס. ואין יותר בחיים שלנו אלא רק את שתי הפעולות הללו. וזו בעצם פעולה אחת, אני מקבל מהשני והוא מקבל ממני.

טל: כשאני נניח משוחחת עם מישהו, האם אנחנו נותנים אחד לשני יחס?

יחס, יכולת, מילוי בסופו של דבר. אני מסוגל למלא את השני והוא מסוגל למלא אותי, ואם אנחנו נמצאים בכאלה פעולות הדדיות, אז אנחנו כבר יכולים להיות מאושרים. כל העניין הוא באיזון של הקשר. תתארי לעצמך סביבה, שכל אחד נותן לסביבה מה שהסביבה דורשת ממנו, ואז כל הסביבה נמצאת באיזון, כי כל אחד תורם וכל אחד מקבל מה שמגיע לו בסך הכל מהקשר. ואז הם נמצאים במצב כמו גוף בריא שמחזיק את עצמו.

טל: איך אני אדע מה הסביבה דורשת ממני?

זה תלוי בהתקשרות הנכונה, שאת מבינה ומרגישה בתוכך מה הסביבה רוצה ממך. מאיפה זה מגיע? אני בונה בתוכי מודל של הסביבה, אותה אני מרגיש בי, כמו אימא שמרגישה את הילדים שלה. יש בה בפנים את המודל שלהם, ואז היא מרגישה, זה מה שהם רוצים, זה מה שאני צריכה לתת, זה מה שאני מסוגלת לתת לכל אחד ואחד, את המקסימום שאני מסוגלת אני עכשיו נותנת. כאן בִמקום אימא וילדים, אלה בני אדם, שאם יש לכל אחד מודל בפנים, תבנית של הסביבה, אז הוא פחות או יותר מתאר לעצמו במה הוא יכול למלא את האחרים, ובמה אחרים יכולים למלא אותו.

אורן: אבל למה שאני אתן?

בחברה אנחנו תמיד נמצאים ב"קח ותן". כל מושג "החברה האנושית" בנוי על זה שמקבלים ונותנים, מחליפים אחד עם השני.

אורן: אז מה שאני חייב, אני אתן.

מהם החיים שלך? אתה סך הכל צריך משהו כדי לחיות טוב, בית, משפחה, מזון ועוד כל מיני דברים.

מאיפה אתה מקבל את זה? מהסביבה. מה אתה צריך? לתת משהו לסביבה. אם אתה לא תיתן אם  אף אחד לא ייתן, ממה תקבל?

אורן: אני אתן מינימום הכרחי.

אז גם לך יתנו מינימום הכרחי.

אורן: כך זה עובד, לא?

זה יכול לעבוד יותר טוב.

אורן: אני מכיר אנשים שמתנדבים בכל מיני מקומות, אבל הם מעטים מבין האנשים שאני מכיר.

אני לא מדבר על הנטיות היפות מתוך האדם, אני מדבר על החוקים, על החוק בחברה המאוזנת, בחברה האינטגרלית, שאינטגרלית נקרא שכולנו קשורים זה לזה. נניח שאנחנו אלף איש, וכולנו תלויים זה בזה. יש לנו עיירה קטנה, מבודדת מכל העולם, אין עולם, אנחנו סך הכל נמצאים כאן בכל היבשת, כמו שזה היה לפני מאות שנים באמריקה, לכן אנחנו כולנו תלויים זה בזה. ואם אנחנו סך הכל חברה קטנה, אנחנו חיים חיי קומונה. מה זו קומונה? שהכל יחד, הכל אחד, הכל שייך לכולם. ואם אנחנו קצת יותר מהקומונה, אם הגענו להתפתחות, התפתחות של המסחר, התעשייה, המקצועות וכן הלאה, אז כל אחד תורם לשני כמה שהוא מסוגל, ומקבל מכולם כמה שהוא צריך.

אבל אם אתה מדבר בצורה אידיאלית על החברה, היא צריכה להיות מאוזנת. אם אני נניח פחח או סנדלר או חייט לא חשוב מי ומה, אז בהתאם למה שאני עושה אני יכול לקבל. אתה אומר "אני אתן מינימום", אם אתה תיתן מינימום אתה תקבל בהתאם לכך.

אורן: אם אני אינסטלאטור אז זאת הפרנסה שלי, ואני עובד מן הסתם מהבוקר עד הערב, ואם אתה חשמלאי וזאת העבודה שלך, אז גם אתה עובד מהבוקר עד הערב. זה נקרא שאנחנו מאוזנים?

שאתה עובד באינסטלציה ואני בחשמל זה לא נקרא שאנחנו מאוזנים. זה לא חשוב במה אתה עובד בכלל. זה חשוב כמה אתה נותן לחברה, ובהתאם לזה אתה צריך לקבל ממנה לא יותר ולא פחות. זה נקרא מאוזנים, לא יותר ולא פחות אלא שווה, לפי ההשקעה שלך.

אורן: רצינו להכיר את עצמנו, ואמרת שבעצם אצל בני אדם שלא כמו בטבע לא הכל מאוזן. אמרת שבטבע מתרחשות שתי פעולות, ספיגה ופליטה, פלוס ומינוס, חוץ מזה אין כלום. אפילו בתקשורת זו קבלה ונתינה של אינפורמציה או של משהו. אמרת שלנו כבני אדם אין את התוכנה הזאת באופן טבעי שמאזנת בין כל הפרטים, לכן נצייר משהו שהוא מושלם. משהו שהוא מושלם מתנהל בצורה מאוזנת של קבלה ונתינה בין כל פרט לחברה שבה הוא חי.

כאדם מודרני שחי היום בסביבה ומתפקד בצורה מצוינת כחשמלאי, כאינסטלאטור, לא משנה כמי, מה אני עושה עם האינפורמציה הזאת, למה היא חשובה לי בהיכרות שלי עם עצמי?

כי מי אתה לבד ללא סביבה? אתה פרי של הסביבה, תוצאה מהסביבה שגידלה אותך, חינכה אותך, עטפה אותך משך כל שנות הקיום שלך. ונניח שאתה עכשיו בן חמש עשרה, בן עשרים או בן שלושים, לא חשוב, אתה תוצאה ממה שעברת בחיים.

בחיים שעברת, גדלת על ידי הסביבה. קודם כל בעריסה של אמא ואחר כך בגן ילדים, אחר כך בבית הספר וכך הלאה. אתה ספגת כל מיני חברות. החברה הראשונה שאתה נמצא בה זו המשפחה, החברה השנייה הם כבר הסובבים אותך, הילדים הקטנים בגן הילדים, שגם עליהם אתה כבר מסתכל מצד המשפחה, אתה לוקח דוגמה מהמשפחה שלך, מהיחסים בין אבא אמא ובינך, ואתה כבר עושה את האפליקציה הזאת, רוצה לראות דבר כזה גם בחיים שבגן הילדים. אחר כך אתה הולך לבית הספר, ולשם אתה סוחב את החברה מהבית, ואת החברה מגן הילדים, ואתה רוצה לראות שם אותו דבר. אבל גם שם זה כבר לא אותו דבר.

אתה כל פעם עושה כביכול התחדשות, שדרוג, על אותה החברה הראשונה שהיא נקראת בית. וכך אתה הולך ומתקדם ולומד יותר ויותר צורות חברתיות משוכללות יותר, והן כולן מצטרפות למושג שלך מה זה נקרא חברה אנושית שבה אני חי. ומחוץ לחברה האנושית אתה לא רואה, אתה לא חי בין הכוכבים, אתה לא חי בתוך היער. אם אתה רוצה לחיות, ולחיות נורמלי, טוב, אתה חייב לחיות בין האנשים.

ואז אתה שואל, מי אני? אני הוא תוצאה מהסביבה, שכל הזמן עטפה אותי וגידלה אותי בצורה כזאת. זה אני. אם אנחנו מסתכלים עליך, אנחנו יכולים להגיד פחות או יותר מי היו ההורים שלך, גן הילדים, בית הספר. אם היינו יכולים לראות כך בפנים, היינו רואים בך את ההשפעות האלה.

אורן: ומה הקשר בין המצב שלי היום בחיים כאדם בוגר, לבין אותה חברה ראשונה שקראת לה "בית", שתמיד אני כאילו מחפש אותה?

אתה סוחב אותה כל הזמן אתך. זו ההתרשמות החזקה הבסיסית ביותר. לפי זה אתה קובע מה אתה רוצה שיהיה לך בחיים. אפילו אם תתחתן בגיל ארבעים, מה שספגת בגיל ארבע בבית, תרצה שיתקיים גם בבית שלך. אתה רוצה או לא רוצה, התבנית הזאת קיימת בך. ואם תרצה או לא תרצה, תרצה לקיים אותה.

אורן: מה זה אומר על היחסים בין האנשים?

שאתה כל הזמן לפי התבניות הפנימיות האלה שנמצאות בך מתנהל בחיים.

אורן: לך יש בעצם שאיפה שמלווה אותך מהילדות לתמונה של הבית שבו גדלת, ולי, לבית שבו אני גדלתי, ולטל לבית שבו היא גדלה. כעבור כמה עשרות שנים, אנחנו מוצאים את עצמנו כאנשים בוגרים, ונניח שאנחנו חיים היום קרובים זה לזה באיזו חברה. איפה התמונות האלה?

אתה לא רואה? אני נכנס אליך הביתה, הבית שלך שונה מהבית שלי. היחסים שלך שונים מהיחסים שלי. אלא אם הדור משתנה, אז אנחנו רואים שיש שם כבר כל "דור ודורשיו".

אורן: אתה אומר שבעצם אנחנו מחפשים כל הזמן בחיים את אותה תמונה שספגנו בילדות, שהיא החברה הראשונה שהכרנו, שזה הבית, המשפחה. האם התמונה הראשונית הזאת מלווה אותי כל חיי, אני בעצם שואף אליה?

שואף אליה, או הפוך, כל הזמן נמצא בהתנגדות אליה, שזה אותו דבר.

אורן: אבל היא סרגל המדידה שלי, שלילי או חיובי.

נכון.

אורן: ולך יש את שלך, ולי את שלי ולטל את שלה. עכשיו אנחנו שלושתנו, החיים הביאו אותנו  לחיות באותה חברה.

חברה אחרת לגמרי, מנותקת לגמרי. כל אחד רוצה לקיים את אותה תבנית ראשונה.

אורן: אז איך זה יסתדר, איך נגיע למקום משותף?

זו הבעיה, זה נקרא "קיבוץ גלויות", על ידי דור חדש שמת במדבר, אנחנו צריכים לאט לאט להקים דור אחר, שהוא כבר יהיה הומוגני, אחיד. אנחנו כבר לא מסוגלים.

אורן: אולי אתה לקחת את זה למקום של עדות וגלויות וכן הלאה ואני שואל יותר מבחינה אוניברסאלית.

לא. אין ברירה, אנחנו צריכים להמית את אותה התבנית הראשונה, לחכות עד שהיא תעלם לגמרי, ותהיה לנו תבנית חדשה. אנחנו רואים את זה בכל החברות באנושות. עכשיו יש לך נניח מהגרים שעוברים מאפריקה לאירופה, יש להם עוד התנגדות להתכלל שם ולעבור את הקליטה, אבל אפילו אם לא היתה התנגדות, בכל זאת לעבור קליטה לחברה חדשה, זה לוקח כמה דורות, ולא דור אחד.

זה לא עניין של השפה, זה הבית, ההרגלים, שיהיו כהרגלים החדשים. ואתה תשאל אותי, אז מה זה האדם? מי זה אדם? האדם הוא פרי תוצאה מהסביבה.

אורן: בוא נעשה "זום אין"  לתוך חברה דומה, לא דוגמה של מהגרים או עדות שונות או קיבוץ גלויות, בוא ניקח אנשים שגדלו בתוך אותה חברה באותו זמן. בכל זאת הבית שלך היה קצת שונה מהבית שלי ומהבית שלה.

כמעט ולא.

אורן: זאת אומרת, שם אין לנו בעיה של הרגלים מתנגשים?

לא. כל עוד היינו לוקחים כלות מהכפר שלנו, לא הייתה לנו שום בעיה. אני ידעתי מי זאת ומה היא, והיא ידעה מי אני. וכך היה הכל, היא ידעה מה שיש בבית שלי, ואני ידעתי מה שיש בית שלה, אנחנו התחתנו, לא גילינו פתאום שום דבר חדש, כלום.

טל: מה קורה בתסריט המודרני יותר בו אנחנו מוצאים את עצמנו במקומות עבודה, בעבודות צוות, ושם אנחנו באמת אנשים שונים?

גם שם יש בזה הרבה חכמה, אנחנו משתדלים לארגן. יש אנשים שטסים לחלל לחצי שנה, את יודעת אילו תרגילים הם עוברים. יש כאלה שנמצאים חצי שנה מתחת למים באיזו צוללת, יש לנו כאלה חברות סגורות שבהן אנחנו צריכים להתאים אנשים זה לזה, אז יש לכך באמת תרגילים מיוחדים ושיטות מאוד לא פשוטות.

טל: גם בחיים שלנו אנחנו רואים את זה, בכל מקום עבודה תמיד יהיו אנשים שקל ונוח לנו לעבוד איתם ואנחנו מבינים אותם.

עכשיו זה מתחיל להתפתח יותר, אבל אנחנו עדיין לא יודעים איך לסדר את הקשר הנכון בין בני האדם.

טל: מה אנחנו יכולים להבין אפילו כבר עכשיו, בשיחה שלנו קצת יותר על מה הקריטריונים להתאמה בין שני אנשים שרוצים לעבוד ביחד. מה צריך להיות דומה ביניהם?

שהכל יהיה דומה, ממש הכל, בטעמים באוכל, במוסיקה, בהתעמלות, בכל ההרגלים, בכל הדברים הם חייבים להיות מאוד מאוד דומים זה לזה. אני מדבר על אנשים רגילים. אני לא מדבר על אנשים שהם בכוונה עושים עבודה מה שנקרא למעלה מדעתם, שהם מתגברים על זה, אני מדבר על האדם הרגיל שנמצא בתוך הרצון האגואיסטי שלו.

טל: אבל מאיפה תגיע אותה החכמה, מאיפה אנחנו נתעשר אחד מהשני, מהשוני, מהזוויות השונות?

רק על ידי הסדנאות שבהן אנחנו מתחילים להתחבר בינינו כך שכולנו נכללים זה מזה. זאת אומרת, יש פתרון אחד בלבד, שאנחנו יכולים להתאים בין בני אדם שהם שונים, רחוקים, ומאוד לא דומים, שיש ביניהם ריחוק לכל הכיוונים ואנחנו אפילו לא יכולים לתאר עד כמה. כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו.

אז בלי להיכנס אל תוך כל אחד ואחד ולהתחיל לחטט, כי לא נמצא שם כלום, זה פשוט ים, אלא נניח שזה מקום עבודה, אז אנחנו צריכים להושיב אותם יום יום שיהיו בהדברות ביניהם, בעיגול, נניח שלושת רבעי שעה ביום, וכך הם יגיעו להתכללות.

טל: מה זה אומר?

התכללות זה כמו קליטה, שבה אני נכלל מהסביבה, וחוץ ממני יש עוד חמישים בני אדם ואני נכלל מהם, כך זה עם כל אחד.

טל: נאמר שאנחנו צוות עבודה ואנחנו צריכים להגיע ביחד לתוצר משותף, אבל לכל אחד יש זווית אחרת, יש לו תכונות אחרות, הוא רואה את הדברים אחרת, הוא מושך לכיוון קצת אחר. איך ההתכללות הזאת תעזור לנו להגיע לתוצר שהיה פרי של עבודה משותפת והוא יהיה משופר בגלל שאנחנו עבדנו ביחד?

אם ההתכללות הזאת תלך לפי כללי החינוך האינטגראלי, שזו שיטה איך לעשות התקשרות נכונה בין בני האדם, שכל אחד יתכלל מהאחרים, אז מתוך ההתקשרות הנכונה הזאת כל אחד יבנה בתוכו תבנית של כל החברה שהוא נמצא בה, אז יוצא שהם בונים מעליהם, כל אחד מעל עצמו, איזו מין פלטפורמה מיוחדת, שטח משותף כביכול שזה נקרא התקשרות, ערבות, התכללות, חיבור נכון.

ואז החיבור הנכון הזה הופך להיות החיבור הכללי לכולם. לכן זה נקרא חינוך אינטגראלי, איך להתקשר זה לזה, כולם בכולם. ואז החיבור הזה הכללי יתחיל להיות הבסיס המשותף ביניהם.

 כביכול עכשיו כל אחד יצא ממקום אחר, מבית אימא, מגן הילדים, מבית הספר, מתרבויות שונות, ממנטאליות שונה וכן הלאה, ועכשיו בונים משהו חדש משותף, כביכול עולים מעל כל ההבדלים והפערים ביניהם. כביכול עכשיו הם באים לאימא החדשה, המשותפת לכולם, הם בנו אותה, והיא נקראת "שכינה".

טל: זה נשמע לי אולי כמשהו רגשי כזה, שקורה כשאנחנו יושבים ביחד ומתחילים להרגיש את השטח המשותף הזה. איך זה תורם להבנה שנוכל להבין אחד את השני?

אנחנו מדברים, אבל כאן אנחנו צריכים קודם כל לדעת מה הם כללי הסדנה, איך אנחנו מתקשרים זה לזה, איך אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו. כי אנחנו רוצים להיות בתקשורת נכונה בינינו. אז ההתקשרות הנכונה הזאת מחייבת אותנו ללמוד איך אנחנו מתקשרים. לא שאני נכנס בך, ואת נכנסת בי, אלא אני מתקשר אליך בצורה נכונה, לפי רצונך, ואת מתקשרת אלי לפי רצוני. זאת אומרת שיש בינינו מקום למגע, לקשר הזה, שהוא ממש יוצא לטובת שנינו, הוא הדדי, דו-כיווני.

את זה אנחנו צריכים ללמוד. האנושות לא יודעת את זה, וזו כל הבעיה, כל הצרה שלה.

טל: כביכול כל אחד מדבר בשפה אחרת.

כן.

טל: וההכללות הזאת, ההתכווננות הזאת, זה משהו בהקשבה שלי? אני צריכה ללמוד להקשיב בצורה מאוד מיוחדת, יותר לפתוח את עצמי, אולי לוותר על הדעה שלי?

אנחנו צריכים לבנות סדרת סדנאות טיפוסיות, ושעל ידיהן אנשים יעברו איזה תרגול להתקשרות הנכונה.

טל: דיברנו עכשיו על ההתכללות, ואמרת שמרגע שתינוק נולד, הוא כבר מתחיל להיות מושפע מהסביבה, מהאחרים, והאני שלו מתחיל להיבנות.

תתפלאי שאפילו מבטן של אימא, מהרחם, הוא כבר זוכר מה קורה לו שם, רק אנחנו לא מסוגלים להוציא את זה מבפנים. מרגע שטיפת הזרע של אבא מתחילה להתפתח בבטן של אימא, נדבקת שם לדופן והלאה, כבר עובד גם הזיכרון.

טל: מה שקורה לי שם מהרגע הראשון, זה שאני מתחילה לקלוט כל מיני נתונים מהסביבה, מאנשים אחרים?

הסביבה בינתיים היא הרחם, ואחר כך כשיוצא, למרות שהוא עדיין נטול חושים כביכול, הוא מזהה, אלה הידיים של אימא, והריח, והקור, והחום, וקצת אור וחושך, את המקום שבו נמצאת העריסה שלו, הכל נכנס לתוך המודעות שלו.

טל: כי אם אני באמת עכשיו באיזה רצון להכיר את עצמי, להיות מודעת לעצמי, אז אני רוצה לדעת מאיפה מגיעות לי מחשבות מסוימות, מאיפה מגיעות לי תחושות מסוימות.

יש רק רצון ליהנות, בלבד. בכל רגע ורגע המחשבות שבאות, כל המידע שמתעורר בך, רגשית או שכלית, הוא מגיע דרך מסנן מיוחד, שהוא נקרא רצון ליהנות. ואז את מקבלת את הדברים או שמהם את רוצה ליהנות, או שהם יכולים להזיק לך, להרחיק אותך מהתענוג, מההנאה.

ואז פועל ליד זה גם השכל, שהוא המערכת שבודקת, שמבררת, כמו איזו מערכת מומחה שבונה את הערכים, גודל האיום או גודל ההנאה, וכך מפעילה אותך. זה הכל, המערכות האלה הן מערכות מאוד מאוד מורכבות, אבל בסך הכל אין יותר.

אורן: לא הבנתי בדיוק. אמרת, כל מידע שמתעורר בך, רגשית או שכלית, מגיע דרך מנגנון, פילטר מיוחד, שנקרא רצון ליהנות.

כן.

אורן: מה זאת אומרת?

כל ההשפעות שאני מרגיש מצידי, ושאני לא מרגיש. אני מקבל עכשיו מיליארדי השפעות עליי.

אורן: מאיפה ההשפעות?

אני לא יודע מאיפה, סתם. הם כולם עוברים דרך המסננת שנקראת רצון ליהנות.

אורן: איפה המסננת הזאת נמצאת?

בי.

אורן: רצון ליהנות ממה?

מהתאים, מהאיברים, מהמערכות, מכל הקיום שלי, מהרגש, ומהשכל שלי, כל זה מערכת שמקבלת תגובות, פנימיות גם כן, מאיך שהגוף מרגיש מבפנים, ואיך שהוא נמצא בהשפעה חיצונה, מבחוץ, וסך הכל מה שלטובתי או מה שלרעתי, זה עובר למודעות שלי, להרגשה שלי, וזה נכנס לתחום הקליטה שלי, גם רגשית וגם שכלית, העיקר זה רגשית. ואז לפי זה אני מחליט.  

ישנם דברים שאני פועל בהם בצורה אינסטינקטיבית, נגיד ממש קופץ ממשהו שמאיים בצורה כזאת דרמטית. וישנם דברים שאני עושה בהם חשבון, כן כדאי, לא כדאי, באיזו צורה וכן הלאה. אבל אני תמיד מקבל את הנתונים כבר אחרי המסננת הזאת, מה לטובתי ומה לרעתי, שמגיע לי, שאני נמצא כך, ובהתאם לזה אני מתקיים. זו המכונה שלנו.

אם נדבר על תרבות, חינוך, אומנות, לא חשוב מה, גם שם אותם החוקים, סך הכל. איך אני מצייר את התמונה, ואיך אני מחבר את המוזיקה, כל דבר ודבר, לא חשוב מה אנחנו עושים, הכל מתבסס על הרצון ליהנות, וכמה פחות וכמה יותר להנאה.

טל: אני רוצה לשאול על עניין המסננות האלה שיש לנו. זה דבר מאוד ידוע בפסיכולוגיה, ובכלל אנחנו יודעים שאנחנו מסתירים מעצמנו הרבה מאוד דברים. יש לנו אפילו מין פחד להכיר את עצמנו עד הסוף.

אנחנו יכולים על ידי תרגולים מיוחדים להרחיב, או הפוך, לצמצם את טווח הקליטה. זה על ידי תרגילים, אם אני מתעסק בספורט מיוחד, בתרגילים פסיכולוגיים מיוחדים, זה נכון. אבל בכל זאת, העיקרון נשאר אותו עיקרון. כשאני הולך לפסיכולוג ומדבר איתו, אני קצת משנה את הדברים, אבל סך הכל אני נמצא באותו עניין של קליטה.

טל: כי יש לי פידבק, יש מישהו שנותן לי איזה משוב, שהוא יכול להעיר לי על דברים שאני לא מודע עליהם.

כן.

טל: אומרים שאם היינו באמת חווים את העולם כמו שהוא, היינו מדוכאים מדי ולא היינו יוצאים מהמיטה בבוקר. אומרים שאנחנו ממש מסתירים מעצמנו חלקים מהמציאות, עד כדי כך שאפילו אנשים מדוכאים נחשבים אנשים ריאליסטים יותר, ואנשים אופטימיים נחשבים בפסיכולוגיה לאנשים שחיים באשליה מסוימת. למה אנחנו משקרים לעצמנו, למה אנחנו מסתירים מעצמנו דברים, מאיפה הפחד הזה?

כי אנחנו רצון ליהנות. סך הכל. אז בשביל מה לי לסבול, לראות את האמת ולסבול? יותר טוב שאני אחיה בשקר ואיהנה. זה כאילו שאני שותה קצת וויסקי, שומע קצת מוזיקה, בשביל מה אנחנו עושים זאת?

טל: יש נתון שרק 2% מאוכלוסייה רואים את המציאות בלי ליפות אותה, ואותם 2% מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים. אז השאלה היא, אם יש לי כזה מנגנון חזק של הגנה שמסתיר ממני את האמת, שמסתיר מאיתנו את המציאות ואפילו את עצמנו, איך אנחנו אי פעם נכיר את עצמנו?

זה בדיוק מה שאמרתי על הפילטר הזה, על המסננת, זה המנגנון.

טל: כן, אבל זה לא בחירה שלנו, זה קורה בצורה לא מודעת.

לא, אבל אנחנו יכולים להשפיע עליו. אנחנו יכולים לראות יותר או פחות, ולהיות גם כן מגיבים בצורה זו או אחרת.

טל: למה המציאות היא כזאת שאני כל הזמן צריכה להגן על עצמי, על הרצון ליהנות שלי? למה להרגיש את האיום הזה כל הזמן, שאני כל הזמן עם מנגנוני הגנה ומסננים, זאת אומרת, דברים שהם בנויים בי כבר ואני לא שולטת בהם. הכי טוב היה להיות במצב פתוח וחופשי ושאני אוכל להכיר את עצמי באמת.

את שואלת בעצם, למה אני לא חיה, למה אני בן אדם? נכון?

טל: כי אצל החיות אתה אומר שאין מסננות.

שם אין שאלות. הן חייבות לדעת הכל על החיים שלהן, אחרת אין להן אפשרות לשרוד. אנחנו נמצאים במצב של איום, ויכולת לשרוד, אבל על ידי התקשרות נכונה בין בני אדם. וזה ניתן לנו לעומת החיות, כבחירה. 

טל: אז אתה ממליץ לצופים שלנו לחקור, להגיע לאמת, להכיר את עצמם?

זה לא שאני ממליץ או לא ממליץ, החיים שלנו כבר מחייבים אותנו להגיע לזה. אנחנו הגענו להתפתחות בזמננו שאנחנו מחויבים לבנות חברה, בצורה כזאת שהיא ממש תשלים לנו מה שחסר מצד הטבע. חברה מסוגלת לעשות זה, והאדם לא.  

לכן אנחנו מגלים שהחברה שלנו היא חברה אינטגרלית, כולנו תלויים זה בזה, וכל הטבע הוא גם כן כזה עגול ובהתקשרות השלמה. ורק האדם, הוא צריך להשלים את ההתקשרות הזאת, ואז על ידי ההשלמה הזאת הוא יגיע לחיים בטוחים, נכונים, יפים. וכולנו אז נוכל למלא את הרצון ליהנות שלנו, שזה הטבע הבסיסי שלנו, אין לנו יותר חוץ מזה, אז יכולים למלא את הרצון הזה בצורה השלמה.

טל: למה שאני לא אלך פשוט לפסיכולוג, שמישהו אחר יטפל בי? למה אני צריך לעבור את הבירור הזה בעצמי?

אם הפסיכולוג שלך יודע מה זה חינוך אינטגרלי ויודע לסדר אותך בצורה נכונה בקשר עם המציאות, לפחות איזו מציאות מוגבלת סביבתית, איכשהו, אז הוא הפסיכולוג הנכון. אנחנו צריכים היום באמת לפתח את המקצוע שנקרא פסיכולוג אינטגרלי.

טל: זאת אומרת שבן אדם אחד יישב מולי והוא יוכל לעזר לי להכיר את עצמי?

לא, הוא לא יכול לבד. הוא חייב לתת לך כל פעם תרגילים בתוך הסביבה, שאת עוברת ממש שינויים על ידי הסביבה ולומדת איך את צריכה להתקשר נכון אליה, וכך להתקדם. וכך לבנות גם כן סביבה נכונה שעל ידיה את תוכלי לפתוח את עצמך, לתת מה שאפשר ולקבל מה שאפשר. כי בלי לתת לא יהיה לך אפשרות לקבל. כי בעניין הקומוניקטיבי מי שלא נותן, לא מקבל, זה נסתם, כך זה עובד.

את כל הדברים האלה הוא צריך ללמד אותך, אבל בשביל זה הוא לא יכול לעבוד איתך בארבע עיניים, הוא חייב שתהיה כאן קבוצה. זאת אומרת שהחינוך הזה וההשכלה האינטגרלית הזו דורשת מיד עבודה בקבוצה.

טל: אנחנו עוד נברר את הדברים האלה בהמשך. אני חושבת שמאוד חשוב לציין כאן, אם כבר מדברים על האני שלי והמכונה הזאת, ממה היא מורכבת, אז יש מודל מאוד מפורסם שמדבר על מבנה הנפש, המודל של פרויד. הוא אומר שלמעשה כל אדם מורכב משלושה חלקים. יש לו את האִיד, אותם יצרים טבעיים, הדחפים הפנימיים, יש לו משהו שנקרא אגו, איזשהו מבנה שהוא העיקר של האדם, והסופר אגו, איזשהו מבנה שהוא בעצם מה שאדם קלט מהסביבה, המוסר, מה שהורים שלו לימדו אותו. מה אתה חושב על המודל הזה? האם המודל הזה באמת תואם לחינוך האינטגרלי ומתאר את האדם בצורה שלמה?

זה לא אינטגרלי. זאת פשוט גישה נורמאלית, אגואיסטית, מה שהוא גילה מתוך האדם, הוא ריאליסט. אבל בזמנו עוד לא היתה ההכרחיות להגיע להתקשרות כל כך הדדית, כולם עם כולם. זה היה לפני יותר ממאה שנים, בתחילת המאה העשרים. לכן עם כל הכבוד לפרויד, הוא ממש עשה פריצה גדולה להבנת האדם, אבל היום זה כבר לא מספיק. היום אנחנו נמצאים בדרגה אחרת של הכרחיות, לפנינו הבעיה היא, איך נעשה קשר נכון בין בני אדם. הוא דיבר על האינדיבידואליות של האדם, אנחנו צריכים היום לדבר על ההתקשרויות בין כל אותם אינדיבידואליסטים.

טל: אחד הדברים שאתה מדבר עליהם הרבה בהקשר של הגעה לקשרים הנכונים, הוא האגו שלנו. גם פרויד דיבר עליו, אבל אני לא יודעת אם זה אותו מושג. אמרנו שיש לנו רצון ליהנות, שאנחנו כל הזמן מסננים אינפורמציה ואנחנו רוצים להגיע לקבלה ונתינה מאוזנים. אז מהו האגו הזה שקיים בתוכנו, מה התפקיד שלו, איך אני אכיר את האגו שלי?

מלכתחילה אני מקבל מידע שיכול להיות לטובתי או לרעתי, והמסננת הזאת נקראת פילטר אגואיסטי, זה האגו. באמצעות תרגילים והתקשרויות עם הסביבה, על ידי חינוך מיוחד שנקרא "חינוך אינטגרלי", שלא כל אחד יכול להעביר אותו, רק אנשים מסוימים, פסיכולוגים יכולים להעביר וללמד את זה, אני יכול להגיע למצב שהפילטר הזה יהיה פילטר חברתי, קבוצתי.

ואז אני לא אתחשב במה טוב לי ומה רע לי, למשוך טוב ולדחות את הרע, אלא אני כבר מלכתחילה אהיה מסודר כך, שאחשוב על מה טוב לחברה ומה רע לחברה במה שאני חי, כי אני כבר מתחיל להיות מודע לכך שהחיים שלי תלויים לגמרי בחיי החברה. על ידי החינוך האינטגרלי אני הגעתי למצב שאין ביני לבין החברה שום וילונות, פרגוד, מסכים, מחסומים, אלא אני והם תלויים כולם בכולם. זה כמו שנמצאים בצוללת וכל אחד תלוי באחרים. הוא בעצמו לא קובע לעצמו כלום, החיים שלו נמצאים במאה אנשים שסביבו. ואז הם מתחילים להרגיש את עצמם כאחד, אין ברירה, ובצורה כזאת הם כבר נמצאים תחת הפילטר הכללי, החברתי. הם קולטים רק מה שטוב לחברה ומה שרע לחברה, ו"לעצמי" כבר לא קיים, המסננת האישית כבר לא קיימת, אני לא לוקח אותה בחשבון. אנחנו יודעים על הרבה דוגמאות כאלה, שאם לחברה זה טוב, אני מאבד את עצמי בלי לחשוב בכלל, כי את הפילטר של עצמי ביטלתי, עד כדי כך. אנחנו יכולים להגיע למצבים כאלה.

אורן: כמו בצבא.

כן.

טל: לָמה זה טוב?

לא שזה טוב או רע, אלא אני אומר שאפשר להגיע למצבים כאלה, ובסך זה עניין של המסננת. אם אני מגיע למצב שאני כולי תלוי לגמרי בחברה, אז החברה הופכת להיות יותר חשובה ממני, כי אם היא תחיה אני אחיה, אם היא לא תחיה אני לא אחיה. זאת אומרת שאני כתוצאה מהחברה, אין לי מה לחשוב על עצמי בכלל. אם אנחנו מגיעים לחברה שאני תלוי רק בה אז אני חושב קודם כל עליה. אין כבר אדם פרטי, האדם כבר הופך להיות חלק אינטגרלי מהחברה. לזה הטבע מביא אותנו, בסופו של דבר אנחנו רואים שהמגמה היא כזאת.

אורן: זה נשמע מאוד עצוב.

זה נשמע מאוד מאוד יפה, כי כל אחד מאיתנו יהיה כמו כל האנושות, הוא יוכל לספוג את כל התענוגים, את כל הידיעות, את כל החכמה, את כל מה שיש בכל האנושות ולהרגיש שזה שלו והוא לא יהיה מוגבל בשום דבר, לעומת החיים של כל אדם פרטי. איזה חיים אלה? אומללים ממש, מוגבלים.

אורן: החיים אומללים בגלל שמפריעים לי לפרטיות שלי.

מה אתה יכול לקבל בפרטיות שלך, איזה אחוז תענוג אתה יכול לספוג, ממה אתה יכול ליהנות? מהמרק של סבתא? אתה אפילו לא יודע אילו רצונות אתה יכול לפתח ואיך למלא אותם בכל דבר שנמצא ביקום, מאיפה אתה יודע מה עוד קורה? וליהנות ולא להתעייף מזה, ולא להיות מוגבל בזה. היום אתה בורח מהצרות, ומבקש "תנו לי רק לחיות בשקט".  

אורן: בדיוק.

אני מבין אותך, "שלא ילחצו עליי, פחות רעש, פחות לראות, אולי אפילו למות".

אורן: לא למות, רק שלא יפריעו.

זה קרוב למוות.

אורן: לָמה?

איזה ספיגת מידע רגשית ושכלית יש לך בזה?

טל: זאת השאלה, יש לי איזו מסננת, שקראנו לה האגו, והיא מסננת.

אבל את פותחת את המסננת הזאת ומביאה אותה לדרגה של החברה.

טל: מה אני מרוויחה בזה?

 את מרגישה כמו כל העולם, את הדברים הטובים, ויש לך כלים כדי ליהנות. הוא נהנה רק מהמרק של סבתא שלו והוא לא יודע מה זה נקרא תענוג של גפילטעפיש ושניצל ועוד מאכלים שונים ואחרים.

אורן: אז מה?

 אתה לא יודע, אתה יכול ליהנות מכל מיני דברים. כל החיים שלך הם כורסה, צלחת מרק רגל וזהו, אבל יש עוד תענוגים. אני רק רוצה שתבין ממה אתה מפחד עכשיו, "אני מפחד להגדיל את החסרונות שלי, את הרצונות שלי, כי אחר כך אני לא אוכל למלא אותם. מה יצא לי מזה שאני ארצה להיות נסיך? אני רואה בטלוויזיה איך הוא חי, למה לי?" לפי הכלל, "אין אדם חושק בבת מלך". בשביל מה לו את זה, הוא יודע שזה לא בשבילו אז הוא מוחק את עצמו מזה, כך גם אתה.

אורן: כל יום בדרך לעבודה שלי אני עובר ליד סוכנות של מכוניות פורשה, אני מסתכל וחושב על המזדה שלי ועל הפורשה.

גם זה לא נורא, אבל מזדה זו עגלה לעומתו.

אורן: הבן שלי תמיד מסתכל יותר ממני על חלון הראווה, ואני רואה שהוא מתעניין ולא נעים לי שהוא מתעניין, כי אני יודע שקרוב לוודאי שלא יהיה לו רכב כזה, אז כואב לי. אני כאילו מתעלם, כאילו לא רואה אותו, אבל הוא הקטן, הוא כן מסתכל.

 נכון, כי אצלו כוח הגנתי כזה עדיין לא פועל, ואתה כבר יודע שזה לא בשבילך.

אורן: כן, אני יודע שאני לא אצליח להשיג אותה. הייתי שמח שהיא תהיה שלי, אצלי בבית בחנייה, אבל אין אז אני פחות מסתכל.

ולמה הוא כן? כי אצלו הטבע מחייב אותו לרצות דברים גדולים, כדי להתקדם, כדי להתפתח. אם עכשיו הוא לא היה מסתכל על זה, הוא לא היה מתפתח.

אורן: את זה אני רוצה לקשר לדוגמה שנתת.

 אז אני מזמין אותך להיות כמו ילד, להתפתח. הוא מתפתח על ידי הייסורים, "אני רוצה מכונית פורשה, איפה היא נמצאת, איך אני משיג אותה". הוא סובל ורוצה להגיע לזה. אני אומר אחרת, אפשר להגדיל את הרצון על ידי חיוב ולא על ידי שלילה.

אורן: איך? מה פירוש.

זאת אומרת שהחברה מביאה לך תענוגים יחד עם הרצונות. לא רצון בלבד, כך שאתה סובל ולכן אתה אומר "אני לא רוצה כלום, תנו לי רק את צלחת המרק שלי. אני מסתכל על העולם בחצי עין, זה מספיק לי, אני כבר עייף ממנו, לא רוצה לצאת מגדרי". לא. אתה יכול לקבל מילויים יחד עם החסרונות שבהם המילויים האלה נמצאים. אתה יכול לקבל פורשה, אבל אתה לא רוצה.

אורן: נכון, כי אני לא יודע איך. אני יודע שאני לא אשיג.

לא. תתאר לעצמך שאתה יכול להשיג כל מה שיש בעולם, הכל שלך. זה אפשרי, וגם ללא סבל, ללא עבודה קשה שקודמת לזה. פשוט מתנה, אתה פורש ידיים ונופלת לך מהשמיים פורשה.

אורן: איך?

אבל אתה רוצה או לא?

אורן: מאוד מאוד רוצה.

 אתה נכלל עם הזולת ומקבל ממנו כל דבר. מכל מה שמישהו נהנה ממנו בעולם, גם אתה יכול ליהנות, אבל על זה אנחנו נדבר כבר בזמן אחר. זה גם נמצא בקורס של חינוך האינטגרלי, "איך ליהנות מכל העולם", אבל ההרגשה הזאת מגיעה לאדם בצורה מלאה.

אורן: תודה לך הרב לייטמן, תודה טל מנדלבאום.  חיים חדשים. כל טוב.

לחצו כאן להורדה