חיים חדשים - תוכנית 249 - מצבי רוח ורגשות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו רוצים בשיחה היום לגלות מי אנחנו, להכיר טוב יותר את עצמנו, על מנת לדעת איך לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר. לא בצורה שכלתנית, אלא בצורה רגשית, מעשית, ממש ביום יום שלנו, להבין טוב יותר, להרגיש טוב יותר ולעוף קדימה. יהיה לנו הרבה מה ללמוד, תהיו אתנו, אנחנו יוצאים למסע פנימה. טל, את המדריכה שלנו.

טל: היום אנחנו רוצים להמשיך לדבר על העולם הפנימי שלנו, מה מניע אותנו, הדחפים שלנו, ובמיוחד מעניין אותנו לדבר על רגשות.

סתם רגשות של בני אדם?

טל: כן, רגשות, מצבי רוח. ונזכרתי בתקופת התבגרות שלי, בתיכון. אני זוכרת שזו הייתה תקופה שחוויתי בה הרבה מאוד מצבי רוח וכל מיני רגשות, ואני זוכרת שלא הייתה לי הדרכה בתקופה הזאת.

למי יש הדרכה.

טל: הרבה שנים חשבתי, שאם הייתה לי אז הדרכה והיו עוזרים לי ללמוד, איך לעבוד נכון עם מצבי הרוח, עם רגשות, להתבונן עליהם, ללמוד איך לחשוב בצורה חיובית או קונסטרוקטיבית, זה היה יכול מאוד לעזור לי לעבור את התקופה הזו.

עד היום אין פסיכולוגיה בכל בתי הספר.

טל: נכון. ואני חושבת שזה משהו שמאוד מאוד חסר. ולכן גם אנחנו כמבוגרים חסרים לנו הרבה מאוד כלים שהיו יכולים מאוד לעזור לנו. בתוכנית הקודמת רצינו להבין מי אנחנו, ודיברנו על זה שאני זה בעצם הרצונות ליהנות, שכל אחד מאיתנו יש לו רצון ליהנות.

בדיוק.

טל: וזה מה שמניע אותנו בחיים.

כן.

טל: אז כאשר אנחנו מדברים ושואלים את עצמנו, מה קורה בעולם הפנימי שלנו, בדרך כלל אנחנו לא כל כך שמים לב לרצונות, ויותר שמים לב לרגשות ולמצבי הרוח. ורציתי לוודא מה ההבדל בין רגש, וכל אחד מאתנו חווה כל מיני רגשות במהלך היום, לבין רצון. האם זה אותו הדבר?

לא. רצון זה כאילו חיסרון, כשאני רוצה משהו. רגש זה מה שאני חווה. אז קודם כל, החוש הכללי שלנו, שבו אנחנו מרגישים כל מה שמרגישים, הוא נקרא "רצון ליהנות" או "רצון לקבל". ובצורה קצת יותר טכנית, רצון לקבל, או רצון לקבל הנאה ותענוג. זאת אומרת, "רוצה אני", בגלל שאני רוצה אני מרגיש בתוך הרצון הזה, למה אני מוכן, למה אני מוכן לזהות, להבדיל וכן הלאה. הרצון הזה ליהנות, הוא גדל ואז אני נניח כמו תינוק, פותח עיניים, מתחיל לראות, להרגיש, לבדוק, לחקור את המציאות הסביבתית וכן הלאה. זאת אומרת הרצון גדל ואז האדם מתפתח. בזקנה הרצון נכבה והאדם לאט לאט סוגר את עצמו, רדום, עד שבעצם נפטר מכל הרצון שלו. ומה זה נפטר מהחיים? נפטר מהרצון שלו. זאת אומרת רצון זה חיים, ומהות הרצון, גודל הרצון זה מהות החיים.  

וכאן הכל וודאי תלוי בהתפתחות האדם. יש בזה תכונות שהוא נולד איתן, כמו גודל הרצון, אבל אחר כך זה המשפחה והסביבה ואפשר את זה לפתח ותלוי לאיזה כיוון לכוון. אפילו שנולד ילד עם רצון חזק והוא אגואיסט גדול, תלוי למה יכוון, ואנחנו יכולים לקבל ממנו פירות טובים. וההיפך. זאת אומרת הכל תלוי איך הוא משתמש ברצון. חוץ מזה שיש לי רצון, איך אני משתמש בו. אבל קודם כל לדבר על גודל הרצון והאופי שלו. אנחנו יודעים, שאנחנו יכולים לתת לאדם חינוך מוזיקאלי או להכניס אותו לכיתה שילמד ציור או כל דבר, ולכיוון הזה הוא יתפתח. יכול להיות שהוא לא יהיה גאון, לא מודיליאני ולא שייקספיר, אבל יהיה בכל זאת מפותח במשהו.

אנחנו צריכים לכל החושים שלנו, לכל הנטיות שלנו, זה כולל, ציור, פיסול, כתיבה יפה, כתיבת חרוזים ושירים, לפתח את האדם. כעיקרון האדם צריך לעבור בבית ספר הרבה מאוד צורות התפתחות. זה לא חשוב כמה חוקים הוא יודע, יותר או פחות, אנחנו אחר כך בכל זאת לא יודעים כלום, אלא העיקר בשבילנו, לפתח את החוש הכללי שנקרא רצון ליהנות, ושידע מכמה שיותר דברים בעולם ליהנות, בהתפתחות שלו מציור, ממוזיקה, מריקוד ומהכל.

אני הייתי בוודאי בונה בית ספר בצורה אחרת לגמרי ממה שזה נבנה היום, והכל היה כמו חוגים. ואפילו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, זואולוגיה, וכל הדברים האלה, גם הייתי בונה כחוגים. והכל בצורת משחק, בצורת עיגול, והכל כדי לפתח את החוש הכללי שלנו שהוא רצון ליהנות.

אותו הדבר אצל חיות, אצל דומם, צומח, חי ואדם, כל הדצח"מ, כל ההבדל זה גודל הרצון ליהנות. אבל באדם אפשר לפתח את הרצון ליהנות הרבה יותר ממה שביֶתר היצורים.

טל: בילדות שלי ובהתבגרות שלי, היו לי המון חוגים, חוג ציור וריקוד ושירה ואני מניחה שהרצון ליהנות שלי היה מאוד מפותח והוא התפתח, אבל מה שהיה חסר לי, זה כלים להתמודד עם עצמי, כשלא הייתי בחוג, או אפילו כשהייתי בחוג, אני זוכרת את עצמי עוברת כל מיני מצבים רגשיים ומחשבות.

כי לא לימדו אותך איך להשתמש ברצון, לא לימדו אותך את הסיסטם, את הבסיס, שאני רצון ליהנות ואת הרצון שלי ליהנות אני יכולה לפתח לכל מיני כיוונים. ממה אני רוצה ליהנות, לָמה, בשביל מה, איך הרצון ליהנות מזה, משתווה עם הרצון ליהנות לזה, כמה תענוגים בכלל יש בתוך האדם, האם כדאי להגביל אותם או לפתח אותם, או לפתח אותם ובכל זאת להגביל בשימוש? האם בזה אני עושה טוב או רע לאחרים, מי יכול להזיק לרצון שלי ליהנות, איך אני שומרת על זה, איך אני שומרת כבר לא על הרצון, אלא על ההרגשה שבתוך הרצון, על התענוג? איך לשמור אותו, איך לעשות שימור של התענוגים. אין לנו הרבה תענוגים בחיים, אז איך אנחנו עושים את זה?

הטבע בילדות, בכוונה מפתח בנו יכולת ליהנות מכל דבר ודבר, לאן שאני מסתכל, וזה כדי שהאדם יתפתח. ואחר כך אנחנו כבר סוגרים את עצמנו. אחרי גיל עשרים, מקסימום שלושים, האדם כבר נסגר ולא רוצה כאילו יותר, מספיק לו מה שהוא יודע, ובמסגרת הזו ליהנות במה שאפשר. הוא כבר לא רץ למרחקים, לחלל, לטפס על הרים, לרדת לעומקי הים, ובזה הוא כבר כאילו נעשה זקן. מצד אחד אנחנו רואים שהילדים שלנו גדלים יותר מאוחר, מצד שני אנחנו רואים שהם כבר זקנים מגיל צעיר. וכך הדור נעשה קצת יותר עצלן, אמורפי, ללא תמריץ לחיים.

לא שזה רע, אלא פשוט אנחנו רואים, איך במשך הדורות, הרצון שלנו עובר אבולוציה מאוד לא פשוטה, רב גונית. זה רצון לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, והרצונות האלה נמצאים בכל אחד ואחד בהתמזגות מסוימת. יש כאלה עם יותר נטיות לכסף, יש שיותר לשליטה ויש שיותר למדע, ויש כאלה שמספיק להם אוכל ומין, ויש כאלה שדבוקים במשפחה. זה משתנה מדור לדור. היו דורות שהאנשים היו חיים בתוך המשפחה, שומרים עליה, וזה הכל. יש כאלה שהיו מפרקים את המשפחה,  ומסתובבים מפינה לפינה של העולם לגלות יבשות, לצייר, או לעשות משהו אחר.

זאת אומרת זה רצונות אינדיווידואליים אישיים, שיש בכל אחד ואחד, אבל בכללות, יש גם בכל דור ודור עדיפות להתפתחות רצונות מיוחדים כאלה או כאלה. והשינויים תלויים גם אם זה גבר או אישה, ויש גם שינויים מאומה לאומה, מציוויליזציה לציוויליזציה. אי אפשר להשוות את סין עם דרום אמריקה, או מלזיה אינדונזיה עם קנדה, ואני מדבר על העמים שנמצאים שם. אבל עכשיו הכל מתערבב ואנחנו רואים שמה שהיה קודם כבר לא עובד.

העיקר אנחנו צריכים ללמד את האדם, איך להשתמש נכון ברצונות שלו, זאת אומרת, איך לפתח רצונות, כי כמה שאני יותר מפתח רצונות, יש לי יותר אפשרויות ליהנות. פעם נסעתי עם חבר שלי לאמריקה והיינו עשרה ימים בניו יורק. אני מכיר את העיר הזאת טוב מאוד, הייתי שם הרבה פעמים עם הרצאות, סידורים של המקצוע שלי, בעיתונות ובטלוויזיה. אבל הבטחתי ואמרתי לו, "הפעם  אני מלווה אותך. עשרה ימים מהבוקר עד הלילה, מוזיאונים בלבד".

טל: ויש שם מוזיאונים גדולים.

כן. יש את אוסף פריק, סולומון, גוגנהיים, וודאי שהמטרופולין ועוד. לא רק אלו, אלא גם מוזיאונים פרטיים, קולקציות כאלו שלא נותנים לאנשים רגילים להיכנס לשם, אלא הוא הזמין מראש ואז באנו. זה נמצא בתוך בתים מיוחדים או בתוך דירות מיוחדות, שגרים שם או אפילו לא גרים שם אנשים, וזה לא לציבור הרחב.

ראיתי שהאדם חי בעולם שלו, בשבילו זה הדבר החשוב בעולם. כאילו יש איזו מסננת והוא רואה את העולם דרך הציור. ולכן לפתח באדם יכולת ליהנות מכל דבר, זה באמת לתת לו כרטיס כניסה לחיים.

טל: איך עושים זאת? איך מפתחים את הרצון?

הכל תלוי בבית הספר. בית הספר שלנו הוא נניח משמונה עד שתיים או עד כמה שהוא עובד, והשיעורים שם הם שיעורים פרונטאליים, המורה מלמד כמו איזה חייל בצבא ויושבים לפניו חיילים. לכן זה לא נתפס ולא רוצים, לא באים, ומי היום הולך לבית ספר, משנה לשנה עוד פחות ופחות ילדים. אלא צריך לעשות יום שלם עם משחקים, עם הכל, ולפתח את האדם בצורה שהוא יהיה כאשכול.

טל: האם יש לנו חוץ מהרצונות איזה עולם פנימי, זאת אומרת רגשות, מחשבות, כל מיני דברים שעוברים בנו במשך היום?

את מדברת כבר לא על הרצון בלבד, אלא על מה שעוזר לי לפתח את הרצונות, לכוון את הרצונות ולחבר אותם, או ההיפך, לסגור אותם או לפתוח אותם וכן הלאה. זאת אומרת, זה כבר מין מכונה, מנגנון, שפועל יחד עם הרצון, והמנגנון הזה נקרא שכל.

המוח שלנו, המחשבות שלנו, הם בעצם כולם פועלים רק כדי או לסגור או לפתוח את הרצונות. לרצות פחות, לרצות יותר, להרגיש פחות, להרגיש יותר, לאיזה כיוון לכוון אותי, להרגיש לזה או לזה. המוח כאילו מכוון את הרגשות לאיזה כיוון ועד כמה, זו העבודה שלו קודם כל.

אחר כך הוא עובד על לסנן אותם, לבדוק אותם, לבנות אותם, ולהבין מה הרגשתי ואיך הייתי צריך לקבל את זה. הוא מעבד את הרגשות. אבל זה כבר החלק הנוסף, מערכת שהיא נוספה לרגשות בתהליך התפתחות הרגש באדם במשך ההיסטוריה, לכן כך גם המוח שלנו התפתח. אנחנו רואים שאם האדם היה מרגיש רק שני צירים, ולא את הציר השלישי, את הגובה, אז גם המוח שלו בהתאם לזה היה אחר במבנה שלו, על אחת כמה וכמה בעיבוד שלו, ביכולת לעבד את הנתונים.

טל: המוח שלנו הוא גמיש והוא מתאים את עצמו.

הוא כולו משרת לרצונות.

טל: אני עדיין רוצה להבין בדיוק מה זה הנושא הזה של מצבי הרוח שעוברים בתוכנו כל הזמן. מצבי הרוח משפיעים על החיים שלנו בצורה מאוד מאוד משמעותית, הם מגדירים את ההרגשה שלנו. לפעמים נראה שהם משנים את האדם ממש מקצה לקצה, יום אחד הוא יכול להיות שמח ועליז, ויום אחר הוא פתאום מאוד כועס או עצוב. הם יכולים להימשך כמה שעות, אפילו ימים, לפעמים שבועות ויותר מזה.

ספונטני ומכוון.

טל: יכולים להיות לזה כל מיני גורמים, ולפעמים זה בא בלי שום סיבה. מצבי רוח שליליים יכולים להשפיע על הדרך שבה אנשים מפרשים את המציאות ומתרגמים כל מיני אירועים שקורים להם.

ממש כך.

טל: מה זו התופעה הזאת? למה אנחנו כל הזמן משתנים בעולם הפנימי שלנו?

קודם כל זאת הוכחה שהרצון הוא הבסיס, ודרכו אני מקבל את תמונת המצב, ומפרש את תמונת המצב בצורה סובייקטיבית, אישית לי בלבד. ואני יכול מרגע לרגע פתאום להשתנות, להתהפך, לראות תמונה יפה, ופתאום יגידו לי איזו מילה, נתון אחד קטן על אותה תמונה, ופתאום היא תהיה בשבילי מאיימת או רעה באיזו צורה.

זאת אומרת, הקליטה שלנו היא קליטה מאוד אישית ותלותית, עד כמה בשבילי הדבר הוא או טוב או רע. אני אף פעם לא תופס את המציאות כמו שהיא, אני תמיד תופס אותה דרך הרצון שלי, שהרצון שלי הוא מכוון להנאת עצמי. ואם זה לא להנאת עצמי, אז התמונה יכולה להיות היפה ביותר והכל יכול להיות הטוב ביותר, אבל אני מקבל את זה כרע. לכן הכל תלוי בהבחנה הסובייקטיבית, לגמרי האישית שלי.

טל: מה קובע את ההבחנה הסובייקטיבית שלי? כי אני יכולה להיות יום אחד שמחה ולראות מציאות יפה, ויום אחרי פתאום נוחת עלי איזה מצב רוח רע והכל נראה שחור ולא טוב. במה זה תלוי?

בזמן האחרון זה מאוד מאוד תלוי באיזון ההורמונאלי, באיזון החומרים שבאדם. ואנחנו רואים שאפילו ללא שום סיבה יבשות שלמות נופלות לייאוש. יש תמונה בארגון הבריאות העולמי של גרפים תמונות וצורות על פני כדור הארץ, בצבעים של אדום וכתום וכחול ולבן וכן הלאה, בקשר לייאוש, איפה יש יותר ואיפה פחות. ואנחנו רואים משנה לשנה עד כמה הבעיה הזאת של הייאוש תופסת יותר ויותר אנשים. זאת אומרת החוש הכללי שלנו, שהוא רצון ליהנות, במקום ליהנות הוא סובל משנה ושנה יותר ויוותר, כל שנה יותר.

אם פעם זו הייתה בעיה של האליטות, שהיה להם איזה מצב רוח לא טוב לפעמים, והאנשים הפשוטים היו שמחים, ואם רע להם או טוב להם, הם היו עוברים את זה בקלות כדבר טבעי, היום לא. היום אפילו שיש הכל לאדם, הוא בכל זאת נמצא במצב רוח ירוד והוא בעצמו לא יודע למה. זה ידוע לרופאים, והיום זו תופעה מאוד מאוד נפוצה.

כמה בעיות יש לדור שלנו, יש את בעיית המין, שיש התהפכות בין המינים, בעיית הייאוש והסמים. יש חוסר מוטיבציה בכלל לעשות משהו, הם כאילו חכמים מראש, לא כדאי לעשות שום דבר בחיים, כי מה יהיה לי מזה, ואז הם לא גדלים. והייאוש הזה הוא דווקא עד גיל ארבעים, אבל אנחנו עוד לא יודעים מה יקרה בדור הבא. ולקראת הזקנה, דווקא שם מתחילה להיות איזו מין תוספת, הנאה מהחיים. אנחנו רואים שאנשים מבוגרים יודעים לעבוד, רוצים להתפתח, ונמשכים לכל מיני אירועים, ממלאים כל מיני מועדונים וחוגים. באוניברסיטה אני רואה אנשים בני שישים, שבעים, שמונים, שבאים בשמחה ונכנסים לכל מיני חוגים.

טל: קראתי שהאושר הוא כמו גרף שלU  כזה, מתחיל גבוה, באמצע החיים יורד, ואחר כך שוב פעם עולה.

כן, זה כמו עקומת גאוס, אבל בצורה הפוכה. נכון. אבל זה רק אופייני לדור שלנו, כמו אותו הייאוש, ומי יודע איך זה יתהפך בדור הבא. לי נראה שזה לא יישאר. אני חושב שמתחילת החיים ועד סוף החיים אנשים יהיו ממש בקללה הזאת.

טל: של מצב רוח לא טוב.

לא שהוא לא טוב, הוא פשוט ריק. האדם ריק. מה זאת אומרת האדם ריק? וכאן שאלה, מה זו בעצם הריקנות הזאת? הריקנות הזאת היא שיש לי רצון, הוא צריך ליהנות, אבל אני לא יודע ממה. ולכן אני יושב בטל ואין לי כלום. תן לי ממשהו ליהנות, אין ממה. ואז מה נשאר לנו? נשאר לנו או אלכוהול או סמים. זאת אומרת באיזו צורה לטשטש את המצב, להרגיש פחות ייאוש.

זה מה שאנחנו רואים גם בעולם, איך שזה הולך ונעשה מקובל. וגם מבחינת חוסר עבודה, חוסר תקווה, חוסר עתיד, אנחנו נכנסים לעולם שאפילו אם יסדרו לי את החיים, אפילו אם אקבל קצבה, ויהיה לי איפה לאכול, לשתות, לישון ואיזו פינה, אפילו דירה ומשפחה, מה יהיה לי מזה. כאילו אדם שואל על השאלות היותר מהותיות. קודם היה לי מספיק, אני חי, יש לי מה לאכול, יש לי איפה לחיות, ילדים משלי, אישה, פרה, כבשים, חלקת אדמה, מה טוב. זאת אומרת, אנחנו מתחילים לשאול על מהות החיים.

טל: קודם אמרת שמצב רוח יכול להיות עניין גופני, הורמונלי. מחקרים אומרים שגם שינה מאוד משפיעה על מצב הרוח. אנשים שלא ישנים מספיק הם יותר חרדים ונמצאים במתח.

זה היה כך בכל הזמנים, אבל אני מדבר על מה שאופייני לימינו.

טל: זאת אומרת, יש עכשיו גורם שהוא לא תלוי בגוף הפיזי, זה משהו אחר. מהו הגורם הזה שעכשיו יכול להשפיע על מצב הרוח?

חוסר במהות החיים, לכן אין מוטיבציה לעשות משהו. "אז יזרקו אותי מהעבודה, אז אני אשב בבית, אז אני לא אעשה כלום, אז אני אקח איזו סיגריה, מריחואנה או משהו, העיקר שהזמן עובר".

טל: נאמר ואדם כן מוצא משמעות בחיים, ואפילו חברה טובה להיות בה, והוא כן מרגיש אושר, בכל זאת הוא יחווה שינויים במצב הרוח.

כן. אנחנו רואים זאת אצל שחקני כדורגל. למה הספורט כל כך מפותח? כי רוצים על ידי זה לעורר אנשים, לנענע אותם לכל מיני דברים, ולכן זה עדיין איכשהו מחזיק. אבל זה זמני.

טל: האם יש איזה מנגנון או תוכנה,שקובעת לי את מצבי הרוח? מה שולט על המצבים שלי, למה הם משתנים כל הזמן? זה מה שמעניין אותי. נאמר אדם שכן יש לו משמעות וכן יש לו סביבה טובה, למה הוא כל הזמן משתנה מבפנים?

התפתחות. אנחנו נמצאים כל פעם בציר ההתפתחות. וההתפתחות הזאת צריכה להביא אותנו לדרגה מאוד גבוהה, לפסגת החיים. ולכן כשאנחנו נמשכים למשהו הגבוה הזה, אנחנו כמו אדם שחי בחיים האלו, הוא רעב ושבע, רעב ושבע. וכך אנחנו גם מבחינת הרצון כללי, מרוצים ממשהו ומתרוקנים, שוב מרוצים ממשהו, מתמלאים במשהו ומתרוקנים. אבל כל פעם המילוי הוא יותר מהותי, ולכן הריקנות הזאת שמרגישים היא יותר מהותית.

עד שאני מתחיל לשאול את עצמי שאלות על הנצח, למה אני חי, בשביל מה אני חי, מה הטעם בחיים שלי וכן הלאה. בעצם אנחנו עוד לא מגיעים לשאלות האלו בפועל, אלא השאלות האלה הן כאילו נשאלות מבפנים, מתוכנו, בצורה אינסטינקטיבית, אנחנו לא רוצים להוציא אותן. אדם מפחד להגיד לעצמו שהוא שואל בשביל מה הוא חי, אבל מצב הרוח הוא כך. כך זה בינתיים. עוד מעט נגיע לדור שישאל את זה בצורה מאוד מהותית, מאוד חדה, ואז יצטרכו לענות על זה. ובינתיים אנחנו כאילו סוגרים עיניים. נותנים לפוליטיקאים לשחק את הפוליטיקה שלהם, לאנשי כלכלה גם כן במשהו, בקיצור, ממשיכים את המשחק הזה, אבל כל המשחק הזה הוא בתוך החיים.

אבל ממה שקורה בתוך החיים, אנחנו כבר מיואשים. אנחנו רוצים לדעת האם יש סיבה לחיים ויש תוצאה מהחיים. אם יש סיבה ותוצאה, אז כדאי לחיות. אם לא, כל כדור הארץ הזה, עם כל צורת החיים החלבוניים האלו, ממש לא שווה. פעם חייתי מפני שבתוך הקיום הזה הייתי נהנה, אז בשביל התענוגים האלה היה כדאי לחיות. אבל אם החיים הם כולם ממש כאיזה אונס ועונש, אז בשביל מה. ולזה לאט לאט אנחנו מגיעים. זאת אומרת, ההחלטות הן קשות, אבל כמו שאני מבין, אלה החלטות ממש טובות, גורליות. אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת ההיפוך, שאחריה נראה אופק חדש.

טל: נאמר אני אדם שבאמת חווה כל מיני רגשות ומצבי רוח, ואני אולי עוד לא הבנתי שהמקור של מצב רוח שלילי הוא כל כך רחב. ונאמר שקמתי בבוקר עם מצב רוח רע, איך אני צריכה לפרש זאת? יש משהו שאני יכולה לעשות? לפעמים ממליצים על ספורט, יש אנשים שלוקחים אנטי דפרסנטים, אבל אני מבינה ממך שיש משהו טוב יותר שאני יכולה לעשות עם מצב הרוח הרע, שזה לא רק איזה סימפטום שאני צריכה למחוק אותו.

לא. צריכים ללמד. כמו שמלמדים את האדם איך הוא יכול לממש את עצמו, גם כאן אנחנו צריכים ללמד אותו איך לממש את עצמו, כדי קודם כל לצאת מההרגשה הרעה. לא שאנחנו רוצים למשוך אותו דווקא לשאלות ולתשובות שלנו, אלא אנחנו רוצים לעזור לו קודם כל להתעורר, להתרומם.

לכן צריכים ללמד אותו את כל אותה המערכת, שילמד מי הוא, מה הוא, איך הוא בנוי, מהם הרצונות שלו, מה התפקיד של הרצונות, מהן המחשבות, התפקיד של המחשבות, מהי הסביבה, השפעת הסביבה על האדם, עד כמה היא יכולה להועיל לו או ההיפך, להזיק וכן הלאה. הכל זו מערכת שהטבע עיצב, ואם הטבע עיצב כך, אז אנחנו צריכים לדעת על זה כמו על כל מדע אחר, ובזה אנחנו לאט לאט הופכים את הפסיכולוגיה למדע.

טל: זה המדע הכי מעניין כי הוא באמת נוגע לי ולחיי היומיום שלי.

כן, אבל זה עדיין לא מדע, מפני שאנחנו לא יכולים לסמוך על שום תוצאות. וגם מה שאנחנו חוקרים, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק את כל הפרטים, את כל הסיבות, ולכן זה עדיין לא יכול להיקרא מחקר מדעי, אלא מקרי לאיזו צורה מסוימת של קיום האנושות, החברה, וכן הלאה. לכן אנחנו קוראים לזה איזו תופעה ולא יותר.

כאן אנחנו צריכים להשתמש בידיעת המערכת האינטגרלית שבה נמצאת האנושות, וללמוד מה הן המערכות האינטגרליות האלה מעט מתוך הפיסיקה והמתימטיקה, כדי לדעת את החוקים הכלליים שלהם. לדעת עד כמה המערכות האלה הן מערכות סגורות, וכדור הארץ שלנו הוא פחות או יותר מערכת סגורה, והיקום שלנו הוא גם מערכת סגורה. גם כל עיר, וכל כפר היו פעם מערכות סגורות, אבל עכשיו זה אינטגרלי, יותר תלוי וקשור. אבל בכל זאת אנחנו יכולים לראות את כדור הארץ שלנו עם כל האוכלוסייה שלנו, ועם כל הדומם, הצומח, החי, והמדבר, שהוא כמערכת סגורה.

ואז אנחנו מתחילים לפתח את האדם, לפתוח לו את העיניים איפה הוא נמצא, ואז הוא כבר רואה עד כמה הוא משפיע על הסביבה, והסביבה עליו. לא רק סביבה של בני אדם, אלא דומם, צומח וחי, זאת אומרת את היחס האקולוגי אליו, כמו בעיית האקלים, בעיית האיזון בתוך הגוף שלו, מה מפריע, מה משפיע וכן הלאה.

וכשמלמדים אותו על כל המערכות הפנימיות שלו והחיצוניות, ועל ההשפעה הדדית, אנחנו מגיעים למצב שפותחים לו קצת יותר את העיניים. שאנחנו לא תואמים לאותה המערכת הגדולה האינטגרלית שבה אנחנו קיימים, כי המערכת הזאת דורשת מכל חלקיה שהם יהיו בהתאמה, בהשתוות הצורה אליה. כלומר, שכל אחד מהם שהוא כחלק אינטגרלי, יתפקד כמו חלק אינטגרלי, שיהיה בנתינה וקבלה רציונאלית, נכונה, מה הוא צריך לתת למערכת וכמה הוא רשאי לקבל ממנה. אם האדם היה כך מתפקד, הוא היה מרגיש את עצמו בצורה אידיאלית.

הבעיה שלנו, שבניגוד לדומם, צומח וחי אנחנו אגואיסטים. זאת אומרת, אנחנו רוצים לקבל בלא לתת כלום. ולא רק לקבל בלא לתת כלום, אלא לקבל על חשבון הזולת, ובכמה שהזולת ניזוק מזה אני גם נהנה. יש כאן חוץ מרצון ליהנות, לקבל הנאה, גם הנאה מזה שאני יותר גבוה מהזולת, ואם הזולת סובל, גם מזה אני נהנה.

אנחנו צריכים ללמוד את הדברים האלה עם הרבה דוגמאות. הכל נקרא חינוך אינטגרלי, על המערכת האינטגרלית. ומזה אדם מתחיל לראות איך הוא יכול יחד עם האחרים להיכנס לא למערכת גלובלית אינטגרלית כמו כדור הארץ, אלא למערכת אינטגרלית קטנה. לעשות חוג קטן של עשר, עשרים, שלושים, אנשים, שילמדו ביניהם איך הם יכולים לבנות תבנית אינטגרלית. כמו כל הטבע, לעשות כך ביניהם.

אז אילו חוקים צריכים להיות כאן? אנחנו צריכים ללמד אותם את החוקים, איך אנחנו משתתפים זה עם זה, איך כל אחד לוקח ונותן. אם אני לא לוקח ממך זה גם רע, כי אני כאילו מזלזל בנטייה שלך. ואם אני לא נותן לך אז גם מזה אני סובל, כי מהקשר ההדדי אנחנו כולנו משתתפים ומתמלאים זה מזה. צריכים ללמוד את הדברים האלה, יש רשימה שלימה של חוקי ההתנהגות בחברה האינטגרלית.

כשאנחנו בונים כזאת חברה, העיקר הוא, שאנחנו בחברה הזאת מתחילים להרגיש את הכוח הכללי של כל היקום האינטגרלי הגדול הזה. ופתאום אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו כאילו מתעלים מעל כל הטבע הזה שכבר קלקלנו ולכלכנו והכל, וכמו עם איזו צלחת מעופפת אנחנו יוצאים לבין הכוכבים, וההרגשה היא עד כדי כך, שזה בכלל לא שייך לכדור הארץ. אנחנו מתחילים לקבל הרגשה שנמצאים בין הכוכבים, רחוק מכדור הארץ המלוכלך הזה. מה שהאדם מתחיל להרגיש, זה שהכוח בא לו מתוך שהוא נכלל ומתקשר יותר למערכת האינטגרלית הכללית, שזה כל היקום הגדול.

אם אנחנו נותנים לאנשים הרגשה כזאת, זה טוב יותר מכל סיגריות המריחואנה ומכל הרוגע הזה. הוא מתחיל לפתוח עיניים. זה לא שהוא סוגר עיניים והעיקר לא להרגיש כלום ולהיות באיזה טריפ, אלא ההיפך, הוא רוצה את זה, הוא נמשך לזה, הוא מתעלה מעל כל העולם הזה. הוא רואה שיש כאן איזה פתח לממד אחר, לעידן אחר. זה מה שאנחנו צריכים לתת לאנשים.

זה שימוש לגמרי אחר ברצון. הרצון שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג בספיגה, וכאן אני מקבל הנאה ותענוג מזה שאני מתקשר בצורה הרמונית, בצורה הדדית ויפה, עם כל מה שסובב אותי. ואז אני מקבל, אבל אני הופך להיות כאן מקבל לא בזה שאני מושך, אלא אני פותח את עצמי, ואז כל הכוח, כל האופי של היקום, של הטבע הטוב, היפה, עובר דרכי וממלא אותי בצורה שקופה. אני לא סוגר את עצמי, אלא פותח, והכל עובר ואני לא מפריע לשום דבר.

זה מה שעומד לפנינו, ללמד את בני האדם, שלא רק הפסיכולוגיה הקטנה חסרה בבתי הספר, אלא קורסים כאלו. ואז לא נראה אנשים ששקועים בייאוש וצורכים סמים והולכים לכל מיני כיוונים, עיוותים התנהגותיים למיניהם. כך נוכל להבריא את האנושות וגם את כל הטבע.

טל: זה תהליך התפתחותי שבו האדם עובר הרבה מאוד שינויים. האם כשהאדם מרגיש מצב רע, לא נעים, חשוך, הוא צריך להבין משהו לגבי הקשר שלו עם אותה מערכת אינטגרלית, האם זה סימן?

כן. להבין שאנחנו כבר מרגישים את הקשר בינינו כמערכת אינטגרלית. האדם אף פעם לא היה שואל את עצמו, איך אני חי, איפה אני חי. אולי הוא שאל איך אני חי, אבל בצורה פשוטה, באיזו חלקת אדמה, עיר, או רחוב הוא חי, לאיזה כיוון הוא שייך, לאיזה מקצוע, סנדלרים, חייטים, וזהו. או שאני חי בעיר מסוימת. אם אני נוסע לעיר אחרת זו הייתה כבר בעיה. במאה השנים האחרונות התחלנו להיות קצת יותר בהתקשרות הזאת, עם כל מיני קווי התקשורת בין בני אדם, האישיים והכלליים. אבל בכל זאת אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לסדר אותם.

האדם הרגיש טוב עם עצמו במשפחה טובה. אז היו משפחות שבהן כל אחד ידע יחסית מה לעשות, האב היה מפרנס, האם הייתה דואגת לבית, לילדים, וכך היו גדלים. המשפחה היא בעצם הדוגמה, התבנית. ומה שאנחנו לא עשינו, זה שלא התפתחנו בצורה יותר גדולה של צורת המשפחה. בהתחלה התפתחנו כך, שבמקום משפחה היה כפר, ובכפר היו פחות או יותר אותם היחסים, כי כולם היו קרובים יחסית זה לזה. אחר כך היתה עיירה קטנה. אז גם, פעם היו עיירות בתוך חומה, והאנשים הרגישו שכולם תלויים זה בזה. היה שם צדק וקשר יחסי בין כולם. כולם היו מכירים את כולם, כמה שהייתה שם אוכלוסייה.

אבל אחר כך במיוחד עם ההתפתחות הטכנולוגית, גדלו הקשרים בין בני אדם, והקלקול ביחסים בינינו גדל. הפסקנו לדאוג שההתפתחות שלנו תהיה טבעית, תהיה כמו במשפחה, בשמירת אותם הקשרים. ואז וודאי שאין קשרים, לדוגמא אם אני מגיע למנהטן, איפה אני ואיפה כל המיליונים שנמצאים שם.

טל: דווקא בערים הגדולות אומרים שאנשים מרגישים יותר בודדים, פחות מאושרים.

כן, זה בדיוק נכון.

טל: זו תוצאה של הקשרים בינינו.

כן, אם אני בעיירה קטנה כולם מכירים זה את זה. ויש כאלה שאוהבים לטייל בעיירות הקטנות האלה. גם באמריקה ובכל יתר המדינות יש טיולים מיוחדים לערים הקטנות. יש בכך איזו פסטורליות, נאיביות, זה נוח לטייל ברחובות הקטנים.

אנחנו שברנו את חוק השתוות הצורה בקשר בינינו למשפחה, בקשר בינינו לטבע הכללי. והטבע הכללי ברא אותנו ממש כמערכת אינטגרלית, כמשפחה, מקסימום כפר או עיירה קטנה, לא יותר.

וההתפתחות האחרונה היא כבר התפתחות ממש מקולקלת. ולכן אנחנו מרגישים בה הרבה בעיות, צרות. התחלנו להתקלקל לכל מיני כיוונים. הכלכלה והפיננסים שלנו, הן מערכות לא נכונות. הפוליטיקה התחילה להיות לגמרי ממש אכזרית. ועוד.

טל: אם קיבלתי מצב רוח לא טוב, והבנתי שאני לא חיה בבידוד, אני חיה בתוך חברה, במערכת אינטגרלית שהיא רחבה יותר, מה אני צריכה להבין ממצב הרוח שיש לי לגבי הקשר שלי עם החברה?

קודם כל, אנחנו מכירים מתוך הלימוד שאנחנו מרגישים את עצמנו רע. האדם מרגיש רע ולא יודע שזה רע, הוא קיבל "מכה" על הראש ואז הוא הולך סתם כך. טוב לך? רע לך? אפילו אין לו כוח לבדוק את עצמו, אין לו ביקורת עצמית. ואז הוא מתחיל להבין, שבאמת הוא מרגיש רע.

אחר כך מסבירים לו מאילו סיבות אדם יכול להרגיש רע. ואז הוא בודק את עצמו, אם מהדבר הזה או מזה. עושים על כך סדנאות בעיגול, מבררים את הדברים. קודם כל כשהוא מדבר עם אחרים, הוא לומד, שומע מאחרים מה קורה, משווה את מה שקורה עמו, ואז הוא מברר. זאת אומרת, כאן זו ממש עבודה פנימית פסיכולוגית. ואחר כך אנחנו כבר מלמדים אותו איך למצוא פתרון.

אבל למצוא פתרון, לא לשמוע אותו מאתנו, כך שאחרי הבירורים הוא צריך להגיע אליו לבד. ואת זה בעצם בכללות אנחנו לומדים מהטבע. אנחנו רואים שהטבע לא נותן לנו פתרונות. אנחנו היום סובלים, ולא יודעים מה הפתרון לסבל. כי אם אני לא מוצא את הפתרון, הוא לא הפתרון שלי. ואני חייב לחפש אותו, לבדוק, למצוא ולוודא שזה נכון ואז אוכל לממש אותו.

לכן בלימוד שלנו בכל המעגלים ובחוגים שאנחנו מלמדים את הפסיכולוגיה האינטגרלית, אנחנו צריכים ללמד אותם בצורה כזאת, שעל כל דבר שאנחנו רוצים שהם ימצאו פתרון אנחנו נותנים להם הפעלה. שהם ידונו, יענו על השאלות ומתוך השאלות יבינו את העובדות, את החוקים, את כללי התנהגויות. וכך יציירו בעצמם את מעגלי האיכויות, פחות או יותר, בכל מיני חתכים. זאת אומרת, הם צריכים לדעת את עצמם.

ודאי שכמו שאמרת, אדם שלא יודע את עצמו בעצם לא יכול לתקן את החיים שלו. אבל לכך אנחנו תמיד מגיעים אך ורק בצורה שאנחנו מציגים את השאלות והבעיות והם פותרים אותן, ומתוך זה מוצאים את התשובה בעצמם, מסכמים ביניהם את התשובה ומגיעים לכלל. זה לא שאנחנו הבאנו אותם לכך, אלא הם בעצמם מצאו את זה. זו בעצם השיטה. ואז זה הופך להיות נחלת כולם, הנחלה האישית שלהם. והם מבינים שאני חייב לממש את זה, אין ברירה. זו הצרה שלי, זה הפתרון, ואני מצאתי אותו. כשאני מוצא את הפתרון יחד עם הצרה, אפילו שהפתרון לא כל כך נוח וטוב, אני רואה שהוא שלי, ואין לי ברירה, כך אני חייב להתגבר. וההתגברות כאן היא התגברות קלה, כי הוא עושה את זה על ידי הסביבה. הוא לא צריך להתאמץ.

נניח שאני נמצא בבעיה כלשהי בחיים. רע לי, אני מיואש, אין לי כוח להוציא את עצמי מזה. מקסימום אני רוצה לקחת סמים, לשמוע מוזיקה, לשתות בירה, כל מיני דברים, ולשכוח את הכול. אין לי כוח להגיע לפיתרון, להצליח, להרוויח, ללמוד, להשיג. אין לי כוח לשום דבר. כשאני לומד בחינוך האינטגרלי, אני לומד שיש לי בעיה, אני מיואש, אני לא רוצה, יש לי חוסר מוטיבציה, כלום, שום דבר. מה אני עושה? אני צריך להוציא את עצמי לדרגה אחרת. שאהיה מעורב עם האחרים, שאמצא אותו הכוח הכללי שנמצא ביקום, לפי השתוות הצורה, שעליו דיברנו, שאנחנו ממש מעלים את עצמנו להרגשה שזה משהו חדש, גדול, שממלא אותי. אבל אין לי כוח לזוז.

אבל יחד עם זה אני גם לומד שאת הכוח להזיז את עצמי לאותה המטרה, לצאת לעולם הרחב, החדש, למדרגה החדשה, אני יכול לקבל על ידי הסביבה, על ידי החברה. כי בסביבה ובחברה אני מוצא את הבעיה, בה אני מוצא את הפתרון, במעגל שלי בסדנה, ושם אני גם לומד שבצורה כזאת אני יכול לממש.

ולכן זה לא נראה לי קשה. כי כמו שבלי קושי, רק בהידברות הנכונה עם האחרים, הגענו לפתרון. קודם לבירור הבעיה, לליבון הבעיה ממש, ולפתרון. ולמדנו מכך באיזו צורה אנחנו יכולים להגיע לפיתרון, בצורת העיגול, וכל מה ששייך להתנהגות בתוך העיגול כדי למצוא את הפיתרון. הפיתרון נמצא במרכז העיגול, מתוך המאמצים שלנו, כשאנחנו מתחברים נכון, כמו במשפחה אחת, "איש אחד בלב אחד", אז אני מתחיל ללמוד שכל הבעיות שלי, מה שלא יהיו, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, בייאושים, ברצונות, באכזבות, בכל מה שלא יהיה, אני יכול לפתור בתוך המעגל.

ולכן אותה בעיה כללית, שאני מיואש ואין לי טעם בחיים, ואפילו אם אשאל את עצמי פתאום במעגל, "בשביל מה חיים?" הם לא יפחדו לשאול את השאלה הזאת, כי על ידי ליבון של השאלה והתשובה בניהם ולעוד דברים, הם יגיעו לפתרון הנכון.

זו חכמת ההמונים שבאמת מביאה אותם לכך. ולא רק לפתרון עצמו, אלא איך לממש את הפיתרון, לא רק בצורת תיאוריה רחוקה, אלא ממש במימוש. וכך אנחנו יכולים להתקדם.

טל: זה נראה סותר לכאורה, שאני מגיעה עם בעיה אישית שלי, משהו מאוד ספציפי אלי, ומתוך  שיתוף עם אחרים אני מגיעה דווקא לפתרון אישי.

כי העולם גמר להיות אישי. הוא נעשה אינטגרלי, כללי, ולכן אנחנו חייבים להגיע לפיתרון שלו בצורה כללית. אין אדם שלא תלוי בכולם. ולכן אני תלוי בכולם וכולם תלויים בי, ומיום ליום הרשת הזאת יותר ויותר מתגלה, ואת ההתגלות ההדרגתית אנחנו מקבלים כמשבר מתקרב. כי אנחנו מיום ליום יותר ויותר הפוכים לגבי הרשת הזאת.

טל: קראתי בספרות פסיכולוגית, שהיום יותר ויותר מטפלים מבינים את הכוח של קבוצת תמיכה, שאנשים שניסו לשנות הרגלים הצליחו אם הייתה להם קבוצת תמיכה. מבינים יותר את זה שקשה יותר לאדם לבד. נאמר אני קמה בבוקר במצב רוח רע ואין לי כוח, ואני מגיעה למעגל, מה נותן לי שם כוח? למה אני מקבלת כוחות מכך שאני יושבת עם עוד אנשים?

יותר נכון לומר שאת לא מקבלת כוחות, אלא את נכללת במעגל. אני לא מקבל מהם. אם אני מקבל מהם, אז אני קונה אותם, ועכשיו אני מקבל מהם כוח. לא. אני מוסר את עצמי לתוך המעגל, אני נבלע, נמס ונעלם שם. ואז בצורה כזאת אני דווקא מתחיל להרגיש שיש כאן רמה אחרת של קיום, לא אני, אלא אנחנו, ואפילו לא אנחנו, אלא כל האנושות, ולא רק כל האנושות, אלא כל הדומם, הצומח והחי.

טל: ואיך זה משפר את מצב הרוח שלי, שאיתו הגעתי?

אני כבר לא קיים בזה בעצמי, אני כבר מתחיל בזה לתפוס את הכוח הכללי שבונה וסובב את הטבע ודוחף את כולנו להתפתחות, כזו תכנה גדולה שנמצאת בטבע ומלווה את כל האנושות. ואז אני מתחיל כאילו לזרום בתוך אותה הזרימה הגדולה של אנרגיה, מידע, ומזה אני מרגיש את עצמי שנעלם. לא נעלם שאני לא נמצא, אני ממש נמצא בתוך איזה אור עליון. 

אורן: אפשר רגע להתעמק קצת בתהליך? התחלנו את התהליך מזה שאני קם בוקר עם מצב רוח רע, ואני בא לתוך מעגל של אנשים שרוצים לעבור איתי איזשהו תהליך של שיפור החיים.

כן.

אורן: נגיד שאני הפרט הזה ואתם המעגל. כמה אנשים צריכים כדי להרכיב מעגל, יש מספר מינימלי?

רצוי עשרה.

אורן: נגיד שאתם עשרה, ואני פרט שקמתי בבוקר עם מצב רוח רע.

אתה העשירי.

אורן: כן. אז אני קמתי בבוקר עם מצב רוח רע.

יכול להיות שכולם קמו ככה.

אורן: נגיד שאני.

לא, אנחנו לא רופאים שלך. גם אנחנו כאלה, עוד יותר גרוע.

אורן: באנו למעגל, ומה עכשיו?

עכשיו בוכים.

אורן: עכשיו בוכים?

לא. לפי מצב הרוח שלנו, אני באתי מרוגז, והיא כל הלילה בוכה שהכלב הקטן שלה נעלם נגיד, ואתה, למה אתה באת כזה מיואש?

אורן: יש עם הילדים כל מיני בעיות בבית ספר.

כן, ונמאס לך מכל החיים האלה. עד שהם גדלים הם עושים צרות, אחר כך הם הולכים ואתה לא רואה אותם, ובכלל בשביל מה סבלת מהם. הכל יפה, הכל מובן. אז אנחנו לא מתחילים לשאול אותך למה אתה כזה עצוב, כי ברור לנו שיש לך אלף סיבות לזה.

אורן: את זה לא עושים.

לא. גם לה, וגם לי, לאף אחד. אנחנו לא מתחילים עכשיו לשפוך דמעות לאמצע המעגל, לעשות כאן איזו "שלולית" יפה. אלא אנחנו עכשיו מתחילים להתכלל בינינו לפי כללי הסדנה. ויש לנו מדריך שהוא מלמד אותנו.

אורן: מה? תלמד אותנו, קונקרטית.

קונקרטית, אנחנו צריכים קודם כל להסתכל אחד על השני ולהשתדל לחייך. עד כמה שאני מחייך בצורה מלאכותית, מחייכים. קחו את עצמכם, תנו ידיים במעגל ותתחילו לשיר איזה שיר. מה אתם זוכרים מגן הילדים?

טל: "הנה מה טוב ומה נעים".

לא, אבל באמת מגן הילדים. לא שרת בגן הילדים דבר כזה.

טל: אני לא זוכרת.

לא חשוב. בקיצור, אנחנו צריכים לעשות כמה פעולות מלאכותיות, כרגע לא עולה לי אילו, אבל יש פעולות מלאכותיות שבהם אנחנו מתחילים להיות קשורים זה לזה, לא חשוב שזה בצורה מכאנית. אחר כך אנחנו יכולים לעשות תרגילי קצב, נגיד במחיאות כף, שכל אחד חוזר על זה. זאת אומרת, אנחנו מתחילים לקשר את המנגנונים שלנו, של שמיעה, ראיה, מישוש. אנחנו מתחילים להכניס אותם להתקשרות, שזה לגמרי מכאני ואין בזה כלום.

אחר כך אנחנו מתחילים לדבר אחד לשני בצורה יפה. למרות שאין לי שום יחס יפה אליך, ובכלל אני לא רואה אותך בחצי המטר שבינינו, לגמרי אין לי כלום, אני חייב עכשיו לספר עליך גדולות, שאתה איש גדול, איזו הצטיינות יש לך בכל מיני דברים, עד כמה שאתה כותב יפה, עד כמה שאתה לומד, עד כמה שאתה יודע, וכולי.

זה לא חשוב שאני לגמרי לא מכיר אותך. אני פשוט צריך להלביש על האדם את הצורה שאני כאילו רוצה לראות אותו. אם זה היה נגיד הבן שלי, איך הייתי רוצה לראות אותו, באיזו צורה יפה, ואז אני מדבר עליו כך. או על אישה, כבת שלי וכולי. על הגברים אני מדבר בצורה יותר גברית, על הנשים בצורה נשית, "טל, איזו יפה היא, איזו מיוחדת היא, איזו עדינה", ועוד ועוד.

זאת אומרת, אנחנו מתחילים ללמוד מזה מהו הרצון לקבל שלנו, עד כמה שהוא נהנה מזה, עד כמה שהוא מהר מאוד מוציא אותנו מהייאוש הפרימיטיבי, הרגיל. ודאי שזה הכל מלאכותי, אבל בכלל כל המצב שלנו מלאכותי, כי הוא בא לנו, לא מעצמנו, אלא לפי תכנית הטבע אנחנו נכנסים לייאוש.

עכשיו בתוך המנגנון שלנו, אחרי שעשינו כל מיני תרגילי התאמה כאלה, התאמה בינינו והתאמה למה שאנחנו הולכים לקראתו, אנחנו מתחילים את הסדנה. 

בסדנה אנחנו מבררים שאלות.    

אורן: אילו שאלות?

מה שהמורה שלנו נותן לנו.

אורן: בכל זאת, שאלה ראשונה לסדנה שבאנו אליה במצב רוח רע, מה השאלה העיקרית?

אנחנו לא מדברים על הרע, קודם כל. אפילו זאת השאלה, "איך אנחנו לא נדבר על הרע, אלא רק על הטוב? ולמה רע לנו לדבר רק על הטוב ולא על הרע?". זו כבר פסיכולוגיה, אתה יכול בזה להתעמק מאוד. כל דבר שאתה בזה יודע לכייל את עצמך ואת כל המעגל יחד, כי אתם מדברים, אתם מוסיפים זה לזה, ולא נכנסים לוויכוח, לפי כל כללי הסדנה. ואז אתם מתחילים לאט לאט להעלות את עצמכם. לקראת מה? לקראת מטרת החיבור. כל פעם לקראת החיבור, שבחיבור אתם משיגים רמה אחרת של חיוּת, של חיים, שכן כדאי לחיות, שיש מלא מרץ, כי אתה הולך עכשיו להרוויח דבר גדול, חיים גדולים מאוד, משהו שזה למעלה מכל ההגבלות. ואתה חייב להרגיש בסוף הסדנה מילוי, מרץ, כוח, חום, אין הגבלה.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה טל. תודה גם לכם שהייתם איתנו. נתחבר, נעלה מעל כל ההגבלות. "חיים חדשים", כל טוב, להתראות.

לחצו כאן להורדה