חיים חדשים - תוכנית 298 - יצירתיות בעבודה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו בסדרת שיחות שמדברת על אנחנו והחברה - אנשים שסובבים אותנו בבית, במקום שבו אנחנו עובדים, בחברה שבה אנחנו חיים. וכל החיים שלנו הם בעצם אינטראקציות בינינו לבין כל מי שהוא לא אנחנו. איך נשפר את האינטראקציות האלה כדי להגיע לחיים טובים יותר, זה הנושא שלנו היום.

טל: דיברנו בתכנית הקודמת על יצירתיות, מהי יצירתיות. סקרנו את התחום הזה בצורה מאוד רחבה, והיום נרצה לגעת בנושא הזה בתחום של הארגונים. אני עושה את התואר השני בפסיכולוגיה חברתית ארגונית, ובתור יועצת ארגונית אני עכשיו יוצאת לחברה ומאוד רוצה לעזור לארגונים לשגשג, להגיע לתוצאות, ולהביא את החברה שלנו למקום יותר טוב.

אנחנו רואים במאה, מאה חמישים שנה האחרונות איזה שינוי. אם דיברנו על זה שהיו לנו פעם כל מיני גאונים, איינשטיין, פיקאסו, מוצרט, אנשים יחידים שהגיעו לרעיונות טובים ולתוצאות שמאוד קידמו את האנושות, אז היום יש מגמה שהולכת ומתפתחת, של מורכבות, של תאוצה מאוד גדולה, וארגונים מבינים שהם צריכים לחדש בצורה מאוד מהירה. הם גם מבינים יותר שהאדם לבד מאוד קשה לו, ויותר מתבססים היום על עבודת צוות, על צוותים שחושבים ביחד.

למשל, אם לפני מאה שנה האחים רייט בנו את המטוס הראשון, שני אנשים בסך הכל, אז היום יש מאות מהנדסים אצל בואינג שבונים מנוע אחד. זאת אומרת, רמת המקצועיות והידע כל כך עלתה, שצריכים הרבה מאוד אנשים בשביל לעשות אפילו משהו אחד קטן.

גם קראתי על זה שיש תפיסה שהרעיונות הכי טובים מגיעים לאנשים כשהם דווקא במקומות ציבוריים. למשל, בבתי קפה, או כשנמצאים בארגון ונפגשים, נתקלים אחד בשני סביב עמדת הקפה וקצת מדברים, דווקא שם נולדים הרעיונות הטובים. אז יותר ויותר אנחנו מבינים שהרעיונות הטובים והיצירתיות האמיתית מגיעה לנו משיתופי פעולה, ואפילו אם היא מקרית.

למשל, סטיב ג'ובס בנה את הארגון שלו כך, שאנשים יהיו חייבים להיתקל אחד בשני, בדרך לשירותים או בדרך לאכול, כי הוא הבין שדווקא הפגישות האלה מייצרות את היצירתיות הכי גדולה. יש מחקר שמראה שהמחקר הכי טוב נוצר בשיתוף פעולה בין מדענים. ככל שיותר אנשים עובדים על משהו, הוא יוצא יותר טוב.

מה זו המגמה הזאת שמתפתחת? למה היום אנחנו יותר ויותר מגיעים למצב שאנחנו יכולים לפתור את הדברים רק ביחד?

כן, באמת פעם, בתרבות, בחינוך, בתעשייה, בכל צורות החיים, אדם לבד היה מסוגל לבצע כמעט את כל העבודה. האנשים היו גם אוניברסליים. גם המדענים היו אוניברסליים, עד לפני נניח שלוש מאות, ארבע מאות שנה. היה תואר דוקטור לפילוסופיה, ולא יותר. לא היה פיסיקאי, מתמטיקאי, אסטרונום, אלא כל כולו כולל בתוכו את כל המדע. גם ברפואה זה היה כך. אפילו בניגון, בכלי נגינה וכן הלאה. אנשים היו יותר ויותר כוללים בתוכם את כל התחום שלהם.

מה שאין כן, כשהתחלנו להתפתח בכמה מאות השנים האחרונות, האוניברסליות הזאת נעלמה. אפילו בפיסיקה או בכימיה, כדי להיות היום מדען, אתה צריך להשקיע בזה את כל החיים. וגם אז אתה יכול להיות רק באחד מהתחומים שיש במקצוע שלך, וגם בתחום הזה רק בתחום מסוים. עד שאתה מגיע לפלח צר מאוד ששם אתה יכול להיות מומחה. זה מאוד צר, מאוד מוגבל, ולדעת מה קורה בתחומים אחרים כמעט ולא ניתן.

הבעיה שלנו, שאנחנו לא מסוגלים להקיף בצורה מכנית את כל יצירות האדם. כי אנחנו רוצים לעשות את זה בצורה מכנית, זאת אומרת, אני צריך ללמוד את כל הפיסיקה ואת כל הכימיה, הביולוגיה, הזואולוגיה, המכניקה, הבוטניקה וכולי, מה שהתפתח מתוך אותו מדע כללי שלפני שלוש מאות, ארבע מאות שנה היה כמדע אחד. היום זה כבר עשרות תחומים ואלפי רמות.

גם אם מדברים על התקשרות בין בני אדם, שמתוך ההתקשרויות האלה אנחנו מסוגלים לייצר משהו חדש, ונכון שכל דבר חדש יוצא מתוך התקשרות, אבל הבעיה היא ההתקשרות עצמה. אנחנו לא מבינים זה את זה, לא מבינים אפילו בצורה מקצועית, איך שמדברים כימאים ואיך שמדברים ביולוגים ופיסיקאים ועוד. באותו תחום, באותו המקרה נניח, כשהם מסתכלים על איזו תופעה בטבע, כל אחד שמדבר על התופעה הזאת, הוא מדבר באוצר מילים משלו, בהגדרות משלו, גם בפיסיקה, גם בכימיה, גם בביולוגיה, בזואולוגיה, בכל מיני צורות, ואז הם בקושי מבינים זה את זה, ובצורה חיצונית בלבד, ולא פנימית.

הבעיה שלנו, שאנחנו בצורה כזאת לא מיועדים להתקדם במחקר. ההתקדמות האמיתית תבוא מזה שלא נתקשר בינינו ככימאי, כבוטניקאי, וכפיסיקאי, לא שאנחנו בצורה כזאת חיצונית נתקשר במדע שיש בכל אחד, אלא נתקשר אחד עם השני בצורה פנימית, ונבין, נרגיש ונבנה בינינו בנק משותף של רגשות, רצונות ומחשבות. אז נוכל להבין את התופעה שחקרנו, לא מצד הכימיה, ולא מצד הביולוגיה, הפיסיקה והזואולוגיה וכולי, אלא בכללות, כי אנחנו בעצמנו נהיה כוללים, עם גישה מהפיסיקה, מהזואולוגיה, מהביולוגיה, מכל תחום ותחום. לא יהיו תחומים, ואנחנו נראה את הטבע בצורה עגולה.

לכן אני חושב שההתקשרות, כמו שסטיב ג'ובס רצה לבנות את העבודה שלו ועוד כאלה אנשים, לא תחזיק עוד הרבה זמן. בינתיים אנחנו סוחטים, ורוצים לסחוט עד הסוף את הפרי הזה שהוא כבר די ריק.

טל: כביכול זה נשמע בכיוון. אנשים מבינים שצריך להתקשר, צריך לדבר, צריך להחליף מידע אחד עם השני כדי להיות יצירתיים. חשוב לי להבין מה ההבדל בין ההתקשרות שאנחנו מכירים להתקשרות שאתה מתאר.

אני אומר שההתקשרות צריכה להיות פנימית. ואז זה לא יהיה במקרה, במקום הכנת הקפה או ליד השירותים, ולא בצורה שבא לי או לא בא לי לעשות את זה, ואני תופס איזה מקרה כך פתאום בזנב, אלא זה יהיה בצורה שאני ארגיש מבפנים את כל ההבחנות, את כל התופעות שבטבע. שכימאי מרגיש בצורה כזאת, ובוטניקאי כך, וזואולוג כך, ופיסיקאי כך, אני ארגיש את זה מכל הצדדים. בשביל מה לנו להתקשר בצורה חיצונית ומקרית, אם אני אוכל לעשות את זה בצורה הפנימית.

טל: אנחנו נשמח ללמד איך עושים את זה בארגונים. יש היום שיטה מאוד שכיחה שנקראת סיעור מוחות. כך בדרך כלל עובדים בצוות וכל אחד מעלה רעיונות. וכבר גילו שיש עם זה בעיה, כי סיעור מוחות זה משהו שכביכול מורידים את הביקורת, וכל אחד צריך להעלות כמה שיותר רעיונות בצורה כמה שיותר חופשית. ומה שהבינו, שמה שחסר פה, זה בכל זאת קונפליקט. כשיש קונפליקט, זה מכניס את האנשים לאיזו אינטראקציה, ואז יש תוצרים יותר טובים.

למה הם לא מייצרים קונפליקט?

טל: נכון, לכן הגיעה אסכולה חדשה שאמרה שלא נכון להשתמש בסיעור מוחות בלבד, בגלל שחסר שם מה שנקרא קונפליקט קונסטרוקטיבי. זאת אומרת באיזשהו שלב הבינו שכדי להגיע באמת לתוצאה, אי אפשר להתנהל בצורה כזאת חופשית, אלא צריך שתהיה ביקורת, גבולות. הגישה החדשה הזאת נכונה?

אני חושב שזה לא נכון. יצירה חדשה תמיד באה מתוך צירי לידה, בהרגשה, בהבנה, ביחסים, בכל מיני צורות, וחייב להיות קונפליקט. אבל קונפליקטים חיצוניים, בהתנגשות החיצונית, זו גישה מאוד צרה ופרימיטיבית.

צריך ליצור קונפליקט בתוך האדם, בתוך כל אחד ואחד, וגם קונפליקט בהתקשרות בין בני האדם, כך שהם ירצו להתקשר מצד אחד, וירגישו התנגשות מצד האגו שלהם בהתקשרות, מצד שני. ואז, כשתהיה התקשרות מעל הדחייה, הקונפליקט הזה יוכל לתת להם צורת התקשרות חדשה. לא כמו שהיתה להם בסיעור מוחות, אלא התקשרות ברמה אחרת.

טל: איך אפשר באמת להעביר לגישה קצת יותר פנימית, צוות שעובד כיום עם ההתנגשות החיצונית, סוג של סיעור מוחות שכל אחד בעצם מעלה את הרעיונות שלו, ובסוף נוצר צבר של הרבה רעיונות?

מה אנחנו מרוויחים מזה שאנחנו מתקשרים בקשר יותר פנימי, בדרך שעליה אני ממליץ? שאנחנו נכנסים לשכבות יותר גבוהות, עדינות, נעלות, של הטבע. טבע כללי של מידע שנמצא סביבנו, של הנהגה והשגחה וכל כוחות הטבע שמובילים אותנו בהתפתחות, אז אנחנו כבר מתחילים להיות יותר מותאמים לאותו כוח שמנהל את האבולוציה שלנו. ואנחנו גם מתחילים יותר להבין את טבע בני האדם ואת טבע החברה האנושית, ובסך הכל במקומות העבודה האלה אנחנו צריכים להתעסק ביצירה המתאימה המתבקשת ביותר לחברה האנושית.

 בהתקשרות כזו כמו שאנחנו יוצרים, אנחנו מבינים יותר את טבע האדם, טבע החברה, וכמו כן את הטבע הכללי. מכך יוצא שאנחנו עושים צעד אחד גדול קדימה ומתחילים להמליץ, להמציא יצירות כאלה שעדיין לא הגיעו כביכול אפילו, לרצונות של בני אדם בעולם הזה. אנחנו כביכול רצים לפני העגלה, לפי הסוסים.

וזה טוב, כי יש לנו אפשרות גם להוריד פרופיל, או גם לייצר משהו לטווח יותר ארוך שאנחנו יודעים שיצטרכו אותו, אם לא היום אז בשנה הבאה. זאת אומרת, אנחנו כאן באמת יכולים להקדים את כל האנשים האחרים, את כל המתחרים שלנו.

טל: זה מה שכולם רוצים, להקדים את התחרות. אבל איך עושים את זה?

שוב אני אומר, את כל הקונפליקט הזה אנחנו מעבירים מהצורה החיצונית לצורה הפנימית. שכל אחד מתחיל להתקשר לשני באהבה מעל השנאה, בידידות מעל הפירוד. וזו הטכנולוגיה המיוחדת של החיבור החברתי החדש שאנחנו צריכים להביא להם, שזה בעצם היישום של החינוך האינטגרלי.

טל: בדרך כלל כשמגיעים לאיזו ישיבה בארגון וצריך להגיע לתוצר כלשהו, פחות מתעסקים באהבה או בשנאה, ויותר מתעסקים ברמת הידע, המחשבה, הרעיון.

אם אנחנו רוצים ליצור משהו חדש ולהביא רעיונות חדשים, איזה ידע יעזור לי? כמדען גדול אני יכול לקבל בארגז חול של התינוק, של הילד, איזו הברקה פתאומית על בנייה בחלל, על איזה חלק בחללית, על ידי איזה צעצוע שהוא יביא לי. זה לא שייך אחד לשני, זאת אומרת, אין כאן כמות של ידע, אלא יש כאן גישה חדשה, הברקה, ראייה החדשה של הפתרונות שאיתם אנחנו נתקעים, לא מתוך חוסר ידע אלא מתוך חוסר גישה חדשנית.

וכאן אנחנו נמצאים בגישה החדשנית. למה אנחנו רצים לפני הסוסים והעגלה? כי אנחנו רוצים לחבר בין בני אדם, כי הטבע הולך לכיוון הזה. כמו שהזמין התקשרות בין האירופאים, כמו שהוא מזמין את ביטול הגבולות בין המדינות ועוד כל מיני דברים, לעשות משהו כדי ליצור עולם אחד. גם אם לא נרצה, לאן שאנחנו מסתכלים, אנחנו רואים שהעולם נעשה יותר עגול, אנחנו יותר תלויים זה בזה וכן הלאה.

כך שאנחנו פועלים ומייחדים לכך את המפעל שלנו, או לפחות את אותם אנשים שאחראים על היצירה של המוצר החדש, ולכן אנחנו רצים באופן יחסי כזה לפני העגלה. ובאמת אנחנו יכולים להרוויח כאן לעומת כל המתחרים שלנו, גם בזמן, גם בסוג היצירה. שהם יעשו משהו, עוד משהו לכיפוף הטבע, עוד איזה צבע, ואנחנו ממש נוכל ליצור דברים חדשים. יותר מסטיב ג'ובס ומכל אלה שכמותו. ממש כך.

טל: לאיזה תחומים אתה מתכוון?

בכל התחומים. לא חשוב באיזה תחומים. זה יכול להיות סימפוניות חדשות שאנחנו נייצר לפי הזמנה, לגילוי דברים חדשים בטבע לפי הזמנה, ויצירות טכניות כמו של אדיסון או אנשים כמוהו. זה ממש כך. מתוך התקשרות פנימית בינינו, בהתכללות בינינו, שכל אחד יהיה נכלל מאחרים, כל אחד יספוג בצורה אופטימלית, רציונאלית, הגמישה ביותר את כל התכונות שקיימות באחרים ולכן כאן זו רמה אחרת של יצירה. זו ממש יצירתיות שאי אפשר לתאר, אי אפשר להשוות את זה עם מה שיש כיום. בקיצור, מחלקה כזאת חייבת להיות בכל מקום עבודה.

טל: בכל ארגון?

בכל ארגון, מפעל, אני לא יודע איך לקרוא לזה, במקום העבודה "מחלקת יצירה אומנותית", זה לא חשוב, רק באופן שזה יהיה מובן להם, פיתוח אינטגרלי, משהו כזה, שנוצר מתוך ההתחברות הפנימית בין בני האדם. זה לא סיעור מוחות עם קונפליקט חיצוני, אלא זה חיבור ומציאת הפתרון מתוך קונפליקטים פנימיים שקיימים בכל אחד ואחד עם עצמו, והם מתעלים ומתחברים ביניהם כבר מעל הקונפליקט הפרטי של כל אחד וממה שיש ביניהם, לגוש אחד, ששם נמצאים לב אחד, מוח אחד ואז מגיעים רעיונות חדשים ומחשבות החדשות וכן הלאה.

טל: מה התנאים שצריכים להיות בקבוצה כזאת כדי שזה ייווצר, כדי שזה יקרה? מה כל אחד צריך לעשות בנפרד וביחד?

הם צריכים לעבור כאן ממש שינוי פנימי על ידי החינוך האינטגרלי. זו חובה. זאת אומרת לפני כל העיסוק במקצועות שלהם, לפני שיתעסקו באיזה שדרוג העבודה שלהם, הם צריכים לעבור שדרוג רציני של עצמם.

טל: הרבה פעמים באמת עדיין כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל ויש לו את המחשבות, הרצונות והרעיונות שלו, ולפעמים העבודה היא משותפת, כי אמרת שהיא אמורה לחסוך לנו זמן, לפעמים אפילו לוקח לנו יותר זמן מאשר אם הייתי עושה לבד את העבודה.

כן, כי קשה להם להתחבר ביניהם, אבל אני רואה שבמצב הנוכחי כבר יותר ויותר אנשים מאלה שמבינים, מקדישים לזה זמן במקום העבודה, כל מנהל מאוד דואג ליחס בין בני אדם שנמצאים תחתיו, כי הוא יודע שהם יכולים ממש לעצור זה את זה ולקלקל זה את זה, ואי אפשר למצוא מי מהם האשם ואיך זה קרה, ומה קורה בכלל.

אורן: רציתי להמחיש קצת יותר, את התמונה החדשה שאתה מצייר. איך נראה סיעור מוחות בארגון כזה?

סיעור מוחות נראה כסדנה, שהם מבינים שלאף אחד אין שום רעיון יצירתי החדש, שום הברקה, אלא הם מחפשים בצורה הדדית במידה בה הם רוצים שזה ייוולד בשני, שזה ייוולד באחר.

אורן: מה ייוולד?

רעיון.

אורן: נניח ששלושתנו או שלושים אנשים, עושים בינינו סיעור מוחות קלאסי, לא חשוב כמה, אז כשיגיע התור שלך אנחנו נשתדל לא לבקר אותך כדי שתהיה סביבך אטמוספרה טובה ואתה תשתדל לבטא את הרעיון שלך, וכשיגיע התור שלי אתם תשתדלו לא לבקר אותי כדי לאפשר לי לבטא רעיון שלי, וכשיגיע התור של טל היא תבטא את הרעיון שלה. אם אני מבין נכון, כאן הדינאמיקה אחרת, אני מבין שבי לא יהיה רעיון יצירתי, אלא אני רק דואג שבך ייוולד רעיון יצירתי?

 אין באף אחד ולא יהיה. לכן הגענו למבוי סתום ואנחנו רוצים משהו באמת חדש. אנחנו הגענו כבר למצב שלא משנה כמה נשב, נחשוב, נתווכח ונעשה סיעור מוחות, וכן הלאה, שום דבר לא ייצא מזה, אלא כאן אנחנו צריכים רעיון חדש והוא שעל ידי החינוך האינטגרלי אנחנו נשנה את עצמנו, במידה שנתכלל בצורה יפה, נכונה, זה בזה. ומכך כביכול יתקיים "איש את רעהו יעזורו" אני רוצה שכולם ידעו מה אני מרגיש ומה אני מבין, ואני רוצה לאחל להם כל טוּב, וכולנו רוצים להתקשר בלב אחד, ובמחשבה אחת ובמוח אחד, ולא לעשות כאן סיעור מוחות כזה שאנחנו ממש מתווכחים זה עם זה. לא רוצים להתווכח, שום דבר לא ייצא מהויכוח, רק מחיבור, אבל כדי להיות בחיבור אני כל הזמן נמצא בויכוח שלי הפנימי, הפרטי, במלחמה עם האגו שלי. אם אנחנו נתקשר בינינו בצורה כזאת אז אנחנו נוליד רעיונות חדשים.

לָמה? מפני שאנחנו מייצבים או מייצרים בינינו מוח חדש ולב חדש קולקטיבי, כל אחד במידת יכולתו מוסיף ומסובב את המוח והרצון החדש. זה כמו תינוק משותף, שכולנו סובבים אותו מכל מיני צדדים ביחס יפה וטוב, הדדי, לא אגואיסטי, פרטי, אלא משלנו. מזה אנחנו מתחילים לקבל לב, היינו, פי כמה וכמה רצונות, רגשות, מכך שכל אחד יתבטל כלפי האחרים ויתכלל איתם, ואותו דבר במוח. ויוצא שפתאום אנחנו עולים למצב שהוא פי כמה וכמה גבוה מזה שהיה קודם. אנחנו יצרנו כביכול אדם שבו מתקיימת מציאות, עוצמה חדשה, שלא קיימת במצב שלנו, שהוא נוצר כתוצאה מפרי אהבה ולא מהאגו, מהשפעה ולא מקבלה לעצמו, לכן הדמות הזאת שעיצבנו בינינו נעשית פי כמה יותר יצירתית, היא נוצרת מרמה אחרת של קיום, היא מרגישה את המידע, אינפורמציה אחרת לגמרי שקיימת בטבע.

אורן: האם זו התוצאה של תהליך פיתוח קשר אינטגרלי בתוך אותו צוות?

אותו הגוף שנקרא "אנחנו" שנוצר מההתקשרות שלנו, במרכז שלנו, נמצא בקשר עם איזו זרימה של המידע שנמצא בטבע, בקומה יותר גבוהה מאיתנו.

אורן: ומשם באות לנו הברקות?

בטח, כן.

אורן: האם אלה כביכול תוצאת התהליך?

כן.

אורן: אני מנסה להבין את התהליך שהביא לתוצאה הזאת וחוזר לתמונה של סיעור המוחות. אני מבין מה זה סיעור מוחות רגיל, כשתגיע זכות הדיבור אליך אנחנו נשמע את מה שיש לך לומר ונשתדל להקשיב, כשהיא תגיע אלי אתם תגידו "כן, מה יש לך לומר?" ותשתדלו להקשיב. אתה אומר שהיום כל ארגון שרוצה לפרוץ קדימה ולכבוש את השוק חייב להקים לעצמו צוות שקראת לו "צוות יצירה אמנותית", צוות שקיימת בתוכו איזו התקשרות מסוג חדש שמביאה הברקות ויצירתיות מרמה חדשה. איך מתכנסים סביב אותו שולחן באותו חדר ישיבות? אני מכיר סיעור מוחות קלאסי, איך נראה סיעור מוחות בהתקשרות בצוות החדש הזה שאתה רוצה לבנות, מה תגיד כשיגיע התור שלך לדבר?

אני לא אגיד כלום.

אורן: אז מה תעשה, תשתוק?

גם אתה לא תגיד כלום.

אורן: אז גם אני אשתוק?

אתה צריך קודם כל להיות אדם חדש, אתה צריך לעבור חינוך אינטגרלי.

אורן: ומה הוא יגרום לי?

הוא יגרום לך להיות בהתקשרות טובה, יפה, עם האחרים.

אורן: נאמר שעברנו תהליך כזה ויש בינינו התקשרות טובה עם האחרים, ואנחנו מתכנסים בחדר הישיבות של הארגון כדי להתחיל פרויקט חדש. עד לפני שבאת כאדם שהוביל אותנו בתהליכים האלה של ההתקשרות החדשה, ויצר מאיתנו אנשים חדשים עם בריאת עולם חדשה, ידענו לעשות סיעור מוחות בצורה הקלאסית הישנה כמו שתיארתי, שלכל אחד יש את התור שלו, כולם משתדלים להקשיב, גומרים, מגיעים לאיזה מוצר מסוים, לתוצר מסוים מהישיבה, מהסיעור מוחות. איך יראה עכשיו סיעור מוחות בטכנולוגיה החדשה של ההתקשרות החדשה? כשיגיע התור שלך מה יקרה?

מה זה חשוב אם זה תור שלי או של אחרים, כולם אותו דבר.

אורן: איך מתנהל הדיון?

אין דיון.

אורן: הולכים לפתח משהו חדש ביחד?

נגיד שזה דיון, אני לא הייתי קורא לזה דיון.

אורן: איך נקרא לזה?

זו התקשרות.

אורן: מתכנסים בחדר ישיבות?

נכון.

אורן: יש בינינו שולחן?

עגול.

אורן: ומה קורה עכשיו?

אנחנו מתחילים קודם כל להתקשר בינינו, לחדש את הקשר בינינו, אנחנו קוראים חלק מהחומר של שיטת החינוך האינטגרלי, אנחנו מתקשרים בינינו. אנחנו מדברים על צורת הקשר בינינו, עד כמה שזה מעל האגו, באיזו מידה אנחנו מייצרים, מייצבים את המושג "אנחנו כאחד", ששם כל אחד כלול בכולם, אני בך ואתה בי, וכך אנחנו, כל אחד ואחד מכל עשרת האנשים נניד, כולנו בכולם, וההתקשרות הזאת ממש מביאה אותנו לחשוב בדרגה אחרת, ברמה אחרת, וגם להרגיש.

אני רוצה להרגיש את כולם כאחד, איך אנחנו יוצאים מעצמנו ומגיעים להרגשת מרכז החיבור שלנו ששם "אני" ואין אף אחד מהחברים שלי, אלא אנחנו, ואני נעלם שם והאגו שלי נשאר בחוץ. שאנחנו מתקשרים לא בגלל שאני ארוויח יותר, כי אם אני מרוויח יותר, אז זו סתם קבוצת אגואיסטים כמו שהייתה קודם בסיעור המוחות. אלא כאן אנחנו נמצאים בקשר אחר, שכל אחד יוצא מעצמו ורוצה ממש להיות פרוס, כביכול נכלל בכולם, נעלם ממש בתוך כולם, מוכן לשרת אותם, למלא אותם ברצונות שלהם ובשאלות שלהם, במוחות שלהם, בהכל. בצורה כזאת, אם בעשירייה אני נכלל בתשעה והוא גם נכלל בתשעה וכך כל האחרים, אז אנחנו מייצרים כך איזה שדה בינינו שכל אחד נכלל בתשעה.

אורן: נניח שזה צוות של עשרה.    

כן. ואתה פרשת את עצמך בין התשעה, נכללת, וגם הוא ואני וכך כולם. יצרנו בינינו שדה הדדי, ששם אין אתה ואני, אלא כל אחד שנכלל עם התשעה, יוצר איזו שכבה, יחס שלו לאחרים של אהבה, חיבור, הדדיות, עזרה, שרק בזה הוא קיים. כמו שאתה קיים בתינוק, ואתה רוצה ממש להיכנס בו ולתת לו את הכל. אתה לא קיים, אתה לא מרגיש את הגוף שלך, אתה קיים רק כדי לעזור לו כשהוא נניח נמצא באיזו צרה וזקוק לך.

אם אנחנו מתקשרים כך, ומשתדלים להתקשר מעל האגו, עדיין הקונפליקטים הפנימיים קיימים, אבל אנחנו מעליהם, עוזרים זה לזה להגיע לצורה כזאת. ואז יש מכל אחד שכבה של יחס יפה לאחרים, כשעשר השכבות האלה באות אחת על השנייה, וכל אחת נכללת בתשע. עשר השכבות האלה נקראות "עשר ספירות", ואנחנו יוצרים מנגנון מיוחד שנקרא "פרצוף", שזו הצורה שלנו.

בצורה שלנו שיצרנו את זה וייצבנו את זה, בואו נפתור איזו בעיה.

אורן: כמה זמן להקדיש לשלב הזה שתיארת?

זה לא עניין של זמן. כל עוד לא יצרת את ההרגשה הזו, אתה לא ממשיך הלאה, כי לא תהיה לך יצירה חדשה.

אורן: לא הזמן קובע, אלא איכות ההתקשרות.

כן, זו אומנות.

אורן: לכן קראת לזה יצירה אומנותית.

אתה יכול להגיד שזה מהמילה אמונה. כלומר, "אמונה", זו השפעה יפה שלי לאחרים.

אורן: אמונה במה?

לא חשוב, תקרא לזה אומנות.

אורן: אחרי שיצרנו את המנגנון האומנותי הזה, הרב שכבתי, אז מה הלאה? עכשיו מתחילים לדון בפרויקט עצמו?     

אם ייצבנו את זה, עכשיו נדון בפרויקט עצמו, איך ומה אנחנו יכולים לעשות, כדי לפתור את הבעיה המסוימת שלנו.

יוצא כך, שהפתרון שלנו יהיה בהתקדמות לקראת היצירה הטובה. הפתרון שלנו יהיה ביצירה הטובה לבני האדם. אנחנו לא נוכל לייצר כאן כלי נשק, אלא לעת צרה ממש. היחס שלנו אחד לשני הוא כבר קודם לזה שאנחנו הולכים עכשיו ליצירות טובות. יוצא, שאנחנו מתחילים לדון נניח במה לייצר, כמו למשל בפיתוח של מוצר חדש, או שירות חדש. ועכשיו, בקבוצה כזאת, אתה נמצא ביכולת לדעת מה באמת לטובת בני האדם, ואפילו בצעד אחד קדימה לפני שהם מרגישים זאת.

אורן: אני רוצה להבין את הטכנולוגיה. איך מתנהל עכשיו הדיון? שלב א' היה יצירת ההרמוניה הרב שכבתית.

השאלה מה אנחנו מייצרים, איזה סוג של מפעל או מקום עבודה.

טל: טכנולוגיה חברתית.

זאת אומרת זה לא מפעל ממש, מתכת, עצים או בקבוקים, את מדברת על איזה משרד.

טל: יכול להיות משהו שקשור בחינוך. אנחנו רוצים לייצר פלטפורמה אינטרנטית שאנשים יוכלו ללמוד.

כלומר, זו לא עבודה עם חומר דומם, צומח או חי.

אורן: זו צריכה להיות טכנולוגיה שמתאימה לכל ארגון בכל תחום שהוא עוסק, בין אם הוא מייצר עצים או מייצר מוצרי מדיה. אני מנסה להבין את טכנולוגיית הדיון, לא את טכנולוגיית היצירה. יש לנו אתגר ורצון לפתח משהו בתחום מסוים, ולאף אחד אין מושג איך. אנחנו המומחים, כינסו אותנו, בחרו אותנו מתוך כל עובדי הארגון לצוות היצירה האומנותית.

אתה עכשיו יוצא מדיון בין עשרה אנשים. כעת מתוך ההתקשרות ביניהם, מתוך ההבנה ביניהם, מתוך אותה רמה שהם העלו את עצמם, שהם הגיעו ליצירת ההתקשרות הכוללת ביניהם, תזרוק לשם כל דבר שאתה רוצה.

אורן: נאמר שאני מנחה את הדיון, וזרקתי שאלה. איך עכשיו יתנהל הדיון?

הם מתחילים לעבד את השאלה הזאת, מתוך הפלטפורמה החדשה שהם הגיעו אליה.

אורן: איך אני צריך להתייחס אליך בזמן שאתה מדבר, איך אתה צריך להתייחס אלינו בזמן שאנחנו מדברים. מה קורה שם, מה חדש בטכנולוגיה הזו?

אנחנו משלימים זה את זה. כלומר, אף אחד לא מבטל את השני, אנחנו לא נמצאים בתחרות, אלא מקבלים כל רעיון ורעיון ונכללים בו. כמו שקודם נכללתי בתשעה אנשים, גם עכשיו אני נכלל בהם וממשיך להתקשר ולהתכלל בהם, ובכל רעיונותיהם. ולמרות שלפי האגו שלנו אנחנו רוצים מיד לכסח את השני, לחתוך, לא לשמוע, אז כאן ההיפך, אני שנכלל, שומע אפילו שזה נראה לי שטויות. וכאן יש שוב קונפליקט פנימי, אבל כבר ברמה אחרת, שבה אנחנו כבר מתחילים לעבוד בינינו בקבלת ההחלטות.

אני שומע כל אחד ואחד, ונגד הרצון שלי, אני יכול לשאול יותר מדויק למה הוא מתכוון, ואני רוצה להתכלל בלב ונפש שזה יהיה כרעיון שלי. בזמן שאני שומע אותו, אין לי ביקורת, אין לי שום רעיונות משלי, ואני ממש שותה את מה שהוא אומר. וכך עם כל אחד ואחד, כל אחד נכלל מכולם. כשאני נכלל מתשעה ואתה נכלל מתשעה והוא מתשעה, אנחנו מעלים את העוצמה שלנו הרבה יותר גבוה, תכפיל את זה שכל אחד נכלל מכולם, ובסופו של דבר כולנו באים לאחד.

מתוך החיבור בינינו, אנחנו בצורה כזאת הולכים ומייצבים רק את הקשר בינינו, ורק עליו אנחנו חושבים.

אורן: זה היה בשלב הראשון.

עכשיו זה שלב ב', שהוא הקשר ברעיון המסוים הזה החדש, שבו אנחנו גם מייצרים בינינו את אותה רמת ההתקשרות, הפלטפורמה שכולנו נכללים בכולם, על פני אותו רעיון. פעם היינו ביחד, רק כי ביטלנו את האגו שלנו כדי להתכלל באחרים.

אורן: כל אחד שם את האגו שלו בצד ובא להתקשרות הזאת בינינו כדי ליצור משהו משותף, שקראת לו "אנחנו".  

כן. נעשינו כחברים, מהמילה חיבור. עכשיו הכנסנו רעיון מסוים, והתחלנו לייצר בינינו את אותה הפלטפורמה המשותפת עם הרעיון שנמצא בפנים. וכשאנחנו נמצאים יחד עם הרעיון הזה בפנים, כשנכללים כולם יחד ולאף אחד אין משהו משלו, שם אנחנו רואים שנולד הרעיון המשותף החדש.

אורן: נניח שאתה תפתח את הדברים ותדבר ראשון. אמרת שברגע שאתה תדבר, כל השאר צריכים לא להעביר ביקורת על מה שאתה אומר. אפילו בפנים בתוכנו לא לבקר אותך, לא לשפוט אותך, לא כלום, אלא לזרום איתך, לשמוע אותך, כאילו להשתיק את כל הרעיונות שיש בי עכשיו ורק להיבלע.    

בהסכמה המלאה.

אורן: אחר כך יגיע תורי לדבר, וכך אתם תתייחסו אלי?

כן.

אורן: אמרת שאפשר אחר כך לשאול, כדי להבין בצורה יותר מדויקת למה אתה מתכוון.    

כן, למרות שביטלת את האגו שלך.

אורן: אגו, הכוונה הביקורת? מה זה אגו בדיוק?

הביקורת, הדחייה, הזלזול, וכל מיני דברים שיש לנו תמיד בין איש לרעהו. לכן אולי לא הקשבתי, לא הבנתי, אולי יש לי עדיין אילו מחסומים, ומה שיש בך עדיין לא נכנס בצורה ממש ישירה בי.

אורן: כמו שאני מדבר עם הבן שלי, שהוא מסביר לי משהו ואני לא מבין אותו ואני באמת רוצה להבין אותו, אז אני שואל כדי להבין, כי חשוב לי להבין אותו לגמרי.

כן, למשל. אבל מתוך אהבה, מתוך התקשרות פנימית ורצון להיות בלב אחד.

אורן: כדי להתחבר למה שאתה אומר, ממקום נקי, ולא ממקום של ביקורת, אנחנו חייבים להתחבר לדבריך?   

כן.

אורן: איך זה יקרה טכנית. אנחנו נשאל אותך אחרי שאתה תביע את דבריך, או בסיבוב הבא?

ברגע שאני מביע את עצמי.

אורן: הבעת את עצמך, הקשבנו, סיימת.

אז אתם יכולים לשאול. אתה עדיין נמצא בתוכי, אתה רוצה להתכלל בי. כשאני מסביר לך משהו, אתה משתמש בזמן הזה כדי להיכנס בי בלב ונפש.

אורן: לתוך הרעיון שלך, לדברים שלך.

כן, בכלל בתוכי. להרגיש מה אני מרגיש, להבין מה אני מבין, להיכנס ללב ולמוח שלי.

אורן: השלמת השלב הזה, זה כשמישהו מאיתנו מרגיש שלא הבין אותך, ומותר לו עכשיו לשאול כדי להבין אותך עד הסוף.

זה לא להבין. זה כדי להיות בי עד הסוף. זה לא להבין במוח החיצון.

אורן: אולי תרחיב קצת.

סך הכל אנחנו מדברים בינינו מהשפה ולחוץ, כדי לתת לשני על ידי קווי התקשורת החיצוניים האלה, הפה והאוזן, הפה שלי והאוזן שלך, שאתה נכלל בי על ידי הדיבורים שלי, אבל אתה נכלל בי, וכך אני בך. אבל זה שאתה שמעת ממני ואתה לא בטוח שנכללת בי, זה עניין רגשי ולא שכלי. כי כל המילים לא חשובות בכלל.

אורן: מה אני בודק רגשית, ואיך אנחנו יודעים שגמרנו לקלוט אותך?

זה לא לקלוט. כל הקומוניקציה בינינו היא חשובה רק כדי שכל אחד יתכלל בשני, כי אנחנו בונים כאן תשתית חדשה של המוח והלב, את דמות האדם. והאדם הזה, יתגלו בו רעיונות חדשים שכלל לא שייכים למוח שלנו, בכלל לא. אנחנו בונים אותו בדרגה חדשה. כמו שאתה רואה בילדים שלך ואומר, "אני עשיתי אותם? הם נולדו מאשתי". פתאום אתה רואה, שמה פתאום, הוא בכלל אחר לגמרי ולא חושב כמוך, וכולי.

אורן: נכון, יש לי ארבעה, זה בולט מאוד.

אותו דבר אתה צריך לעשות כאן. אתה צריך שייוולד משהו חדש ובו יהיו כבר רעיונות חדשים.

אורן: אני רוצה לחזור לטכנולוגיה. אמרת שלא נעבור לאדם הבא, אבל עד איזה שלב?

עד שאתה לא בודק שאתה נכלל בי, ונכלל לא בשכל, אלא כולך נמצא בי, ממש נטמע בי.

אורן: תבהיר מה הבדיקה הזאת.

אתה מרגיש שלא נשאר לך האני שלך.

אורן: אני לא מבין מה בודקים בדיוק.

קשה להביע זאת. בודקים שאין לי רצונות ומחשבות ושום דבר משלי, אלא כולי נמצא בתוך הזולת.

אורן: ואם בפנים יש לי תשובה שכן, זה קרה, אז אפשר לעבור לאדם הבא, ברגע שלכל תשעת האחרים בצוות יש הרגשה כזו כלפיך?

כן, נכון.

אורן: הייתה לנו שאלה מאתגרת שזרק לנו מי שמוביל את הדיון, את הפרויקט שאותו אנחנו עושים. עד עכשיו כל התשעה גמרנו לעבוד כלפיך, כולנו עשינו עבודה כזו כלפיך. אתה היית הראשון שפתח את דבריו, וכולנו עשינו את כל האינטרקציה הזאת הפנימית שלנו כלפיך. סיימת, כולם מרגישים כך, ועוברים לאדם הבא, ונניח שהאדם הבא זה אני. עכשיו אני אתייחס לאותה שאלה מאתגרת שנתנו לנו לפתור, וכולכם כך תעשו את אותו יחס כלפי?

כן. ואנחנו רצים בין כולם, משלימים סיבוב, בשביל לעשות פלטפורמה יחידה, אחידה, שבה קיים אותו מבנה של עשר שכבות עם הרעיון המסוים הזה. זאת אומרת, אנחנו עבדנו על אור מסוים, על כוח מסוים, איך לקבל אותו, איך לבנות אותו בהשפעה הדדית זה לזה.

אורן: התעמקנו באחד, הכפלנו את זה כפול תשעה נוספים, והשלמנו את הסיבוב. אם אני אתבונן מהצד על התהליך שקרה פה, אז היה שלב ראשון שבו עבדתם רק על התקשרות איכותית ביניכם, רגשית. השלמתם אותו. המנחה של הדיון שכינס את הצוות, נתן לכם שאלה מאתגרת בתחום כלשהו של העשייה שלכם, והתחלתם להתייחס אליה אחד אחד. בזמן שכל אחד מכם התייחס, כל האחרים ניסו להרגיש אותו, להתכלל בו כמו שאמרת, וסיימנו את המעגל. היו פה עשרה דוברים שכל אחד נתן את זווית המבט שלו ביחס לאותה שאלה אחת שנתנו לנו לדיון, וכל השאר, ברגע שכל אחד דיבר, ניסו להיכנס לתוכו לגמרי ולהזדהות איתו. איך מתקדמים ביחס לפתרון האתגר שנתנו לנו, ממצב של עשר דעות?

לאן ההתקדמות שלנו?

אורן: אנחנו צריכים לפתור את השאלה המאתגרת שנתנו לנו.

לא, בכלל לא.

אורן: אז בשביל מה כינסו אותנו? בשביל זה משלמים לי משכורת, אני צוות אומנות יצירתית של הארגון.

המחלקה של האומנות היצירתית, האינטגרלית, לא עובדת לפי העיקרון הזה של לייצר משהו. היא עובדת לפי עיקרון של להתחבר סביב הרעיון, או סביב הדרישה של מה שמביאים לה.

אורן: ואיך היא תענה על הדרישה או הרעיון או האתגר?

הוא צריך להיוולד מתוכה.

אורן: את זה אני מנסה לברר, איך הוא נולד, באילו תהליכים. השלמנו את הסיבוב הראשון כמו שתיארת עד כה בדיוק, עקבנו אחריך צעד צעד. עשר דעות נזרקו לחלל הצוות האומנותי האינטגרלי. איך מתקדמים?

אנחנו מתקדמים סביב הרעיון הזה שזרקו לנו.

אורן: היו עשר דעות שונות שחלקן אולי משתלבות במשהו.

יש רעיון אחד שזרקו לנו, בעיה אחת, וסביבה אנחנו צריכים ליצור בינינו איחוד. אני מסביר לך שיטה. הבעיה עצמה היא רק גירוי, ולא אכפת לנו ממנה, אנחנו לא שמים לב אליה, כי היא תיפתר אם אנחנו נעלה אותה לדרגה יותר גבוהה, שם היא לא קיימת. כל בעיה ובעיה קיימת, מפני שאנחנו לא מחוברים. ואם נתחבר סביב הבעיה הזאת, אבל נמצא חיבור, אז בזה נפתור אותה ונראה אותה בצורת הפתרון, נראה פתרון אליה. לכן פעם ראשונה עשינו חימום, התחברנו.

אורן: בשלב ראשון, בלי קשר לבעיות.

כן. פעם שנייה התחברנו עם הבעיה. פעם ראשונה כשהתחברנו, בנינו "פרצוף", כך נקרא הקשר בינינו.

אורן: מה זו המילה הזאת "פרצוף"?

"פרצוף" זה איחוד, חיבור בין כולם.

אורן: קשר, איכות מסוימת של קשר.

כן, כך עומד העניין כאילו בניוטרל. פעם שנייה, מישהו מבחוץ זורק לנו בעיה, זה נקרא שאנחנו עובדים על איזה סיגנל, על איזה אור, על איזה דבר יחד כולם, ואז אנחנו מייצרים כאן פעולה מסוימת מהפרצוף שלנו, מהארגון שלנו, מהחיבור שלנו, מהקבוצה שלנו, על הבעיה הזאת. אבל סביב הבעיה הזאת אנחנו שוב צריכים להתחבר.

עם הבעיה, אנחנו צריכים להיות מחוברים, כאיש אחד בלב אחד, כולנו נכללים בכולם, בהשתתפות בבעיה, ואנחנו לא מוחקים זה את זה ולא מתווכחים, אלא רק מתחברים ומתחברים. בפנים ודאי שיש לנו כל מיני בעיות של להתווכח, כן ולא, וכן הלאה. כשהגענו לחיבור עם הבעיה השנייה, אז אנחנו מרגישים פתרון, כי בלענו את הבעיה יחד עם החיבור.

אורן: איך זה יבוא לידי ביטוי במעגל שלהם?

אנחנו מרגישים,  כולם יחד מבינים את אותו הפתרון, ושאין פתרון אחר.

אורן: זה כבר בסיבוב הבא, אחרי שהשלמנו את הסיבוב הראשון על הבעיה?

כן, בסיומו. אחרי שסיימנו את הסיבוב והגענו להכולל, זאת אומרת לחיבור בינינו, אז מרגישים פתרון. נולד הדבר החדש והוא פיתרון שמוסכם על כולם.

אורן: איך הוא מוסכם על כולם?

כי התחברנו סביב הבעיה.

אורן: איך עובדת הטכנולוגיה הזאת?

איך נולד הילד שלך, מעבודה המשותפת. אותו דבר כאן.

אורן: כל אחד הביע את דעתו, צללנו כל שאר האחרים לתוך מי שמדבר כמו הטכנולוגיה שהסברת קודם.

כל אחד בכולם.

אורן: השלמנו את הסיבוב הראשון, מה עכשיו קורה בסיבוב הבא, או שאין סיבוב הבא. או מה המשך התהליך?

יש לנו סך הכל שניים.

אורן: היו לנו שני שלבים. שלב ראשון, התקשרות בעלמא, שלב שני, התקשרות בעקבות בעיה. כל אחד הציע את ההתייחסות שלו לבעיה או לאתגר שזרקו לנו.

הוא סתם מדבר על הבעיה הזאת, זה כנושא לחיבור בדרגה הבאה שמעל הבעיה.

אורן: וכך כל העשרה?

כן.

אורן: נגמר הסיבוב. אתה היית הראשון, הגיע האדם הבא, השלמנו את העשרה, כך כל אחד כמו שאמרת, צללנו לתוכו. מה קורה הלאה. עד כה רק עברנו עשר תחנות.

לא קורה כלום.

אורן: יוצאים ונגמרה הישיבה?

אני שואל אותך מה השגנו מתוך הסיבוב השני.

אורן: הסברת לי שהשגנו התחברות ביחס לבעיה.

חיבור שלם, אנחנו כאחד עם הבעיה בפנים.

אורן: ועם ההתייחסויות שזרקנו לבעיה.

כן, אבל ההתייחסויות האלה היו רק כתמריץ, כגירוי כדי להתחבר. התחברנו. בהתחברות הזאת אתה מרגיש את הפיתרון.

אורן: המרגיש הזה, מה ביטויו?

ביטויו שכולנו מרגישים אותו דבר.

אורן: עכשיו אנחנו שותקים או מדברים בעוד סיבוב?

זה מתברר מעצמו.

אורן: לאן עכשיו הגענו?

באותו פרצוף שבנינו, באותו החלק המשותף שבנינו בינינו, בהרגשה, בהבנה, שם זה מתגלה.

אורן: מישהו יבטא את זה במילים?

לכולנו זה מובן. פתאום זה מתחיל להיות מובן, הברקה לכולם כך, שזה הפתרון שנולד בתוך החיבור, "כהתלבשות אור החכמה באור החסדים".

אורן: מי יבטא את ההברקה הזו, אחד המשתתפים?

לא חשוב מי יבטא, כולנו מרגישים את זה.

אורן: אבל מי יבטא את זה במלל וירשום את זה?

מי שיהיה המזכיר.

אורן: טל תהיה מזכירה, מה היא תכתוב. היא תפתח עכשיו סיבוב נוסף ותגיד, "מה ההברקה שנולדה עכשיו בינינו, בואו נבטא אותה".

לא, אנחנו מרגישים, אנחנו לא צריכים אפילו לדבר. אנחנו מרגישים שזה כך. בסדר, שתבטא את זה במילים ותרשום את זה כאיזה פרוטוקול, אבל זה ברור לכולנו, אנחנו הרי מחוברים.

טל: אם לא הצלחנו להגיע לפתרון אחד שמגובש לכולם?

אז אין פתרון.

טל: מה הסיבה, מה אנחנו צריכים להבין מזה שלא עשינו טוב?

שלא השגתם חיבור.

טל: שלא עשינו את ההתכללות הזאת בצורה מספיק טובה, ואז צריך לעשות אולי עוד סיבוב?

על זה צריכים לעבוד. אבל אם אנחנו מדברים על יצירה בקבלת החלטות, או על קבלת החלטות יצירתיוֹת, או איך שלא תסובבו את זה, זה רק אחרי המימוש של החינוך האינטגרלי בפועל על אותם האנשים, ואז הם יקבלו כזאת יכולת. ויותר מזה, אם הם באמת מחוברים, הם יכולים לפתור בעיה שלא שייכת לתחומם. יכולה לבוא גננת עם בעיה של חינוך ילדים, יכול לבוא פיסיקאי מאיזה מאיץ חלקיקים, או רופא עם שאלה איך לנתח. כל דבר, כי הם יראו את הבריאה האמיתית.

טל: מי האנשים שישבו במחלקה שלנו בארגון?

הם חייבים להיות אנשים שעברו חינוך אינטגרלי.

טל: זה חייב להיות פיסי, או שאפשר גם למשל בסקייפ או במפגש וירטואלי לעשות דבר כזה?

כנראה שכן, אבל אני עדיין לא יודע, זה תלוי. אימא יכולה להרגיש את הילד שלה במרחק של מיליוני קילומטרים. יש יכולת להתקשר בין בני אדם, אבל השאלה האם מזה להתחיל. אולי בהמשך בעתיד.

אורן: אם מדובר בארגון, בעסק או במפעל קטן שאין בו הרבה אנשים, והמנכ"ל לא יכול להקדיש עשרה אנשים לצוות פיתוח יצירתי כזה, אז אפשרי פחות מעשרה?

אני חושב שאפשר גם חמישה.

אורן: אבל לא פחות אתה אומר, אחרת זה כבר יפגע.

צריכים לבדוק. תלוי איזה ארגון, אילו בעיות, ולאיזה טווח הם רוצים למצוא את היצירה המתאימה. אם לכמה חודשים קדימה, או לשנה שנתיים, או עם פרספקטיבה לחמישים שנה. תלוי מה הם רוצים.

אורן: מה המשפט האחרון לסיכום לגבי יצירתיות?

חיבור הוא המפתח ליצירתיות. 

לחצו כאן להורדה