חיים חדשים - תוכנית 352 - לשלוט בזמן

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

היום נדבר על זמן. אין לנו כל כך זמן, רק חצי שעה, אבל ננסה להבין מה זה זמן, איך אפשר לעבוד איתו נכון, איך אפשר לנהל אותו בתבונה, כדי לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר. חיים חדשים פירושו חיים טובים יותר. היו איתנו.

טל: אנחנו מנסים להספיק בזמן קצר הרבה דברים, כי הנושא הזה הוא מאוד רחב ומורכב הוא מעורר המון שאלות, ויש בו משהו מאוד מסתורי. למשל אנחנו שמים לב, שבשנים האחרונות הזמן עובר לנו מאוד מאוד מהר. יש תופעה כזאת, שככל שמתבגרים הזמן עובר מהר יותר. אנחנו זוכרים שהיינו ילדים, אז החודש של החופש הגדול, חודשי הקיץ, היו מאוד מאוד ארוכים וככל שאנחנו מתבגרים החופש הזה מתקצר. יש כאן משהו מעניין שנראה לי שכולנו מרגישים אותו. היום, השבוע כאילו טס ויום שישי מגיע לפני שאנחנו בכלל שמים לב, שוב מגיע יום שישי. איך קורה שהזמן שלנו רץ לנו וככל שמתקדמים זה יותר ויותר.

זאת הרגשה פסיכולוגית כמו בכלל עניין הזמן, שהכול בו פסיכולוגיה בלבד. אלא מפני שהעולם שלנו, זאת אומרת אנחנו, נמצאים עכשיו במרוץ עם כל מיני תופעות שנמצאות מולנו והן כולן כולן מתרחשות מהר מאוד, לכן אנחנו ממלאים את עצמנו עם כל מיני תופעות שנותנות לנו הרגשת זמן שרץ ומאוד מהר מסתיים ונגמר. הבעיה היא לא בזמן ולא בשום צורה חיצונית שקרתה וקורית, אלא היא בזה שהרצון שלנו, שהוא בעצם החוש הכללי שלנו, הרצון ליהנות, עובר שינויים מהירים מבפנים, מתוך עצמו. ומפני שהוא עובר שינויים לפי התוכנה הפנימית שכל הזמן משתנה, אז הוא מרגיש שכביכול סביבו הכול משתנה ואז הוא מרגיש שהזמן רץ, אבל בעצם שום דבר לא רץ מבחוץ, אלא אותו הרצון הוא שמקבל תאוצה גדולה.

כי אנחנו נמצאים בהתפתחות רגשית באותו רצון ליהנות שאנחנו נמצאים בו, כדי להגיע ליישומו, וכדי להגיע לתפיסה נכונה מיהו ומהו הרצון הזה, ומתוכו להשיג גם מציאות על, מעל הרצון הזה.

אז הזמן זה תופעות שברצון ליהנות שלנו, שהן מתחלפות ובונות בנו את הרגשת הזמן. זמן מהר, זמן לאט, עבר, הווה, עתיד. אבל אין זמן, אלא שינויים בתוך הרצון ליהנות הם שבונים בנו מושג כזה.

אורן: אתה אומר שהרצונות שלי ליהנות מכל מיני דברים, מתחלפים מהר, ובגלל זה אני מרגיש שהזמן טס?

כן.

אורן: אז בגלל שכל רגע אני רוצה ליהנות ממשהו אחר אני מרגיש שהזמן טס?

כן.

אורן: וככל שאנחנו מתפתחים יותר, אז יש לי יותר רצונות ליהנות מכל מיני דברים בווליום גבוה ובקצב מהיר, ואז אני מרגיש שהזמן טס יותר ויותר.

נכון. תשווה את החיים שלך עם החיים של אדם שחי בימי ביניים לפני חמש מאות שנה או אלף שנה, מה היה אז מהבוקר עד הלילה בשבוע ובחודש? החיים שלך שאתה חי שבעים שמונים שנה, לעומת החיים שלו שהוא היה חי שלושים, שלושים וחמש שנה, החיים שלו אז היו נראים לי יותר ארוכים מהחיים שלך.  

אורן: למה?

כי אצלו הכול היה לאט, הכול היה ללא שינויים גדולים ורבים, הכול היה לפי המהירות של החמור והסוס, ואצלך במהירות של הטיל, המטוס וכן הלאה. ולכן חיים שלך מלאים במלא מלא תופעות והזמן יחסית רץ.

טל: זה לא פשוט לחיות במציאות כזאת, שכל כך לוחצת ומהירה ושאנחנו צריכים לרוץ כל הזמן בלחץ להספיק. איך מתמודדים עם מציאות כזאת שכל רגע יש שינוי, מה נדרש מאיתנו דווקא בתקופה כזאת?

זה הכול תלוי איך האדם מקבל את המציאות. אם האדם חושב שהמציאות הזאת היא כל כך חשובה, והוא צריך להספיק ולהצליח בה כל כך, אז הוא נמצא באותה מציאות שלנו ורוצה לנצל אותה. ואיפה ההצלחה שלי בין בני האדם, בחברה, במדע, או ההצטיינות שלי בעיניי בני האדם וכן הלאה. ואז וודאי שהוא נמצא בתחרות גדולה והוא מסכן, כי בשבילו הזמן זה קריטריון מאוד חשוב.

ויש אנשים שהם לא מתייחסים לזה כך, אלא מבינים שזה לא בגלל שהם עצלים, אלא הם מבינים שהדברים האלה הם סובייקטיביים. ואני לא רוצה לרוץ כדי להיות הראשון בין כל אלה שנמצאים בחוסר זמן, אלא אני רוצה להתעלות למעלה מהזמן, תנועה ומקום. אני רוצה לחיות את החיים שהם שייכים לא לתופעה הזאת של החיים. אני לא רוצה להיות בתוך התופעה שנקראת "חיים", אני רוצה להיות באותו כוח שנקרא "מקור החיים", ואז הוא כבר מחפש איך הוא יכול לעלות למקור החיים.

אורן: כמה אנשים כאלה יש בעולם?

בכל דור ודור יש כמה אנשים.

אורן: כמה?

יש דורות שיש יותר ויש דורות שפחות.

אורן: כמה אנשים כאלה יש היום בזמננו?

היום בזמננו לא נראה לי שאני מוצא כאלה.

אורן: אז בוא נדבר רגע על אנשים שאנחנו כן מוצאים.

כל היתר נמצאים בחוסר זמן.

אורן: נכון, וזה בדיוק הייתה השאלה.

הם נפעלים בתוך הזמן והחיים.

אורן: אלו הם אנחנו. אז בוא נחזור לשאלה. הסברת שלפני שלוש מאות שנה חיו בקצב של חמור והיום חיים בקצב של מטוס. זאת אומרת שפעם הכול היה לאט לאט והיום הכול טס.

זו גם תפיסה חדשה, אחרת. אם לפני שלוש מאות שנה, חמש מאות שנה, כדי להגיע אלייך שחיית נניח מאה קילומטר ממני, הייתי צריך לתכנן את הנסיעה, איפה אשן בדרך, איך אני נותן לחמור שלי לאכול, איך אני אוכל בעצמי ואיך אני מגיע אלייך ובחזרה וכן הלאה. זאת אומרת, תפיסת החיים, ציר הזמן, הוא היה הפסיכולוגיה של האדם. התפיסה שלו לא רק בזמן, גם בתנועה, גם במקומות, גם בהרגשת החיים, כל הדברים הם היו אחרים לגמרי. הוא לא היה מרגיש זמן כמוך, הוא היה מרגיש זמן בהתאם לחמור שלו, כי זה היה בעצם הקצב.

אורן: והיום?

היום אנחנו תופסים את הזמן לפי השעון האטומי, שזה שברירי שניות.

טל: רואים את זה אפילו היום בחברות מערביות, לעומת חברות שיש בהן סיאסטה במזרח או בדרום אמריקה, ששם זה מניינה, הכול בסדר, גם מחר אפשר, האוטובוסים לא מגיעים בזמן, המטוסים לא יוצאים בזמן, בכלל תפיסת הזמן אחרת. ואנשים שמטיילים למקומות האלה מדברים על כך שזה משהו אחר לגמרי ולפעמים מאוד מקנאים בזה, כי גם הם היו רוצים.

כן. כשאתה מגיע לאפריקה אתה רואה שם אנשים שלא מרגישים זמן. יש מפותחים, אבל יש כאלה, שאתה אומר, "אתה צריך לשבת כאן שבועיים", הוא אומר לך "בסדר", ובעוד חצי שעה הוא יכול לבוא אלייך ולשאול "נו, מתי נלך?", אתה אומר, "אמרתי לך שבועיים", והוא שואל, "זה עוד לא עבר?" אצלו בפנים אין מושג שבועיים שזה הזמן. או הפוך.

טל: אז מאיפה מגיעה לנו תחושת הזמן הזאת. למה אצלנו יש תחושה מאוד ברורה של זמן על הדקה והשניה, ולמישהו אחר אין בכלל תפיסה?

זה עניין של התפתחות. זה עניין של התפתחות הרצון ליהנות.

טל: זאת קידמה?

אם אני רוצה ליהנות, אז אני מחלק את הרצון שלי לשברירי שניות כדי למלא כל שבריר ושבריר שנייה במילוי, בהנאה, ואז בשבילי הזמן הוא חשוב, הרגשת הזמן חשובה. החיים הם אף פעם לא ארוכים כי אני יכול להכניס בהם הרבה מאוד תענוגים ומילויים. תענוגים זה לא סתם דומם, זה תענוגים של אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, יש הרבה תענוגים, ספקטרום רחב. ואז אני מתחיל לראות ששמונים שנה לחיות זה לא מספיק לי, וגם אלף שנה לא יספיקו לי.

טל: יש מחקר מעניין שאולי ממחיש את זה. מראים לאנשים תמונות שחוזרות על עצמן וכל כמה זמן יש תמונה חריגה, נניח פרח מאוד יפה. ואחר כך שואלים אותם כמה זמן כל תמונה הופיעה ודווקא את התמונה החריגה אנשים הרגישו שהייתה הרבה יותר זמן. כלומר, משהו מתרחב אצלם בגלל שהופיע משהו אחר, משהו חדש. האם זה תואם למה שהסברת, בגלל שיש משהו שמעניין אותנו אז המוח ממש מקצה לו יותר?

כן, כי אנחנו תופסים את זה בתוך הרצון ליהנות ואז התענוג הזה הוא כך. הרצון ליהנות יכול להיות צורה לא יפה ולא נעימה, אבל הרצון הוא מאוד חד כלפי זה, גם למינוס וגם לפלוס של התענוג ולכן מבדיל אותו מכל היתר.

טל: בצבא אנחנו מאוד מרגישים את זה. בטירונות, עשרים שניות זה זמן מאוד ארוך, מספיקים לעשות הרבה ריצות וטיזוזים, ובאזרחות עשרים שניות זה כמו הזמן שמיקרוגל מחמם פיתה, וזה בכלל לא נחשב.

ועוד, לפעמים אנחנו תופסים את הזמן כדבר רע, כי ככל שהוא מתקדם הדברים נהרסים, מתפרקים, הגוף שלנו מזדקן. ויש גם תפיסה שאומרת שהזמן הוא דבר טוב, הוא מרפא, וככל שהזמן עובר אז הדברים דווקא מגיעים להשלמה. איך אתה תופס את הזמן, כדבר רע או טוב?

הוא תלוי במה אני ממלא אותו, אין לזה טוב או רע. זה דבר אחד. ודבר שני, אנחנו צריכים קודם כל להבין איך אני מנהל את הזמן ולא הזמן מנהל אותי, זה מאוד חשוב. כי כל האמרות שהזמן מרפא, תן לזמן לרוץ, take it easy, כולן אומרות שזמן זה משהו שנמצא מחוצה לך, ואתה תן לו לעשות את שלו, הכול מרפא הזמן, ואני לא מסכים עם זה. זאת צורה שלא מקובלת עלי, זאת צורה של חלשים, אנשים שלא יודעים לנהל את הזמן, וביחס כזה לזמן אנחנו נכנסים לכל מיני צרות.

הזמן הוא בשליטה שלנו, אנחנו צריכים דווקא לעלות למעלה מהזמן. זה לא שעל ידי ההצלחה הביולוגית והגנטית אנחנו נחייה עוד מאה שנה, כי אז במאתיים שנה גם נרגיש שזה זמן קצר. בחיים קצרים אין בעיה, כשאדם שחי לפני חמש מאות שנה רק שלושים שנה והיום הוא חי שמונים שנה, הרגשת הזמן שלו אז היא הייתה לא פחות ואולי יותר ממה שהרגשת הזמן שלי בשמונים שנות חיי. ולכן אני לא חושב שלכיוון הזה אנחנו צריכים להתקדם, אלא לעלות למעלה ממושג הזמן.

אורן: זה נקרא "לנהל את הזמן"?

זה נקרא "לנהל את הזמן".

אורן: איך מנהלים את הזמן?

הזמן זה תופעות של יותר תענוגים או פחות תענוגים, ושינוי התענוגים בתוך הרצון ליהנות שלי, נותן לי את הרגשת הזמן, שמשהו עובר. כי אם ברצון הקבוע היה תענוג קבוע, כלומר מידת המילוי שלו הייתה קבועה, לא הייתי מרגיש בכלל את החיים. לא את הזמן, את החיים עצמם לא הייתי מרגיש, כי לא היה שינוי, ואם לא היה שינוי לא הייתי מרגיש את החיים. כי חיים מרגישים לא כשמשהו נמצא, אלא כשיש הבדל בין מצב אחד למצב שני. ואם שני מצבים הם אותו דבר, אז זה מצב אחד. ולכן לא הייתי מרגיש בכלל שאני קיים.

אורן: בלי שינויים.

כן, בלי שינויים לא הייתי מרגיש שאני קיים.

טל: יש לזה דוגמה, כשלאדם משעמם מאוד והוא מעביר הרבה ימים בלי לעשות כלום, אז כשהוא מסתכל אחורה נראה לו כאילו לא עבר בכלל זמן.

כן.

אורן: אז בלי שינויים לא הייתי מרגיש שאני קיים. איך זה קשור לניהול הזמן והיכולת לנהל את הזמן?

העניין הוא שהזמן הוא דבר רגשי פנימי סובייקטיבי לגמרי. ואם אני משנה את החושים שלי, אם אוכל לשנות את התכנה הפנימית שלי, שמפעילה אותי עכשיו בינתיים כמו כל גוף חי, ואני אתעלה מעל התכנה הזאת, ואתחיל להפעיל את עצמי בצורה אחרת. שלא אני נמצא כצורך מילוי בתוך הרצון ליהנות שלי, אלא שאני בעצמי ממלא את עצמי ולא מה שבא לי ומזה אני חי. אלא אני מנהל את המילויים שלי בתוך הרצון ליהנות, ואז אני הופך להיות בעל הבית של הזמן. "בעל הזמן".

אורן: אז עוד פעם. מה אני צריך לעשות כדי להיות בעל הבית על הזמן?

להתעלות מעל הרצון.

אורן: איזה רצון?

הרצון ליהנות.

אורן: לאן להתעלות?

להתעלות למעלה, לא להיות תלוי בו.

אורן: מה זה אומר לא להיות תלוי בו?

לא להיות תלוי בו זה אפשרי, נניח אם עולמו של האדם מתחלק לאדם ומה שחוצה ממנו.

אורן: אני ומה שמחוצה לי?

כן. אני הגוף שלי שתופס מקום ויש משהו מחוצה לי. אז החשוב זה האני, ומה שמחוצה לי זה הנוסף. והנוסף הזה, גם הוא מתחלק לדרגות חשיבות בהתאם לכמה שאני יכול ליהנות מהם, או שמא זה יכול להזיק לי. ואם אני מחליף את הדברים ואני יוצא מזה, שמה שחשוב לי זה אני, ומה שמחוצה לי פחות חשוב, ומגיע למצב שמה שמחוצה לי יותר חשוב ממה שאני, אז אני לא תלוי בו.

אורן: ונניח שיקרה דבר כזה?

אני בזה מתהפך. האינוורסיה הזאת, ההיפוך הפנימי מהתפיסה, בונה לי יחס חדש למציאות. אני מתחיל אז לקבל את מושג הזמן גם בצורה הפוכה, מושג המקום בצורה הפוכה, מושג התנועה בצורה הפוכה, מושגים טוב ורע הופכים להיות אצלי הפוכים, הכל הפוך. אני הולך לאנטי עולם. עולם הפוך.

אורן: מה זה לקבל את הזמן בצורה הפוכה?

קודם כל הוא יכול לנוע לכיוונים שונים, גם עבר גם הווה וגם עתיד, אין שום הגבלות.

טל:  אומרים את זה גם בפיסיקה הקוונטית היום, אחת השאלות הגדולות, שאין אמירה אובייקטיבית שהזמן חייב לנוע מהעבר לעתיד.

ואין מקום, אני נכנס למושגי מקום אחרים. כמו שגם הפיסיקה אומרת, שיש לנו גם תעלות ביקום ואיך להיכנס לזה. אנחנו צריכים להיכנס לעולם שהוא אחרי החומר.

אורן: אתה אומר שיש אני וכל מה שמחוצה לי.

כן.

אורן: באופן טבעי אני החשוב ומה שמחוצה לי פחות חשוב ממני. זאת התפיסה הטבעית שלנו של החיים של הזמן וכן הלאה. אם הייתי מסוגל להחליף את הדברים, שהחשיבות של מה שנמצא מחוצה לי היא יותר גבוהה מהחשיבות שלי עצמי, אז הייתי יכול להיות בעל הבית על הזמן. אמרתי נכון?

כן. זאת אומרת אם הייתי שולט על ההבדל הזה, אני ומחוצה לי. שאני הוא השולט, אני מחליט מה חשוב ומה לא חשוב בצורה שלי, רצונית, אז באותה מידה הייתי בעל הבית של הזמן.

טל: הרבה פעמים באוניברסיטה היו לי מצבים שישבתי בהרצאה, והייתי חייבת לשבת שם ארבעים וחמש דקות, שעה ולפעמים יותר, והיה לי מאוד מאוד משעמם, פשוט לא יכולתי לסבול את זה. ישבתי בשיעור וכביכול לא היתה לי שליטה בזמן ולא במקום, פשוט הייתי חייבת ושאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות בסיטואציה הזאת בשביל לעורר לעצמי ענין. יש סביבי עוד סטודנטים, יש מרצה, ומה שהיה שם לא היה מעניין. ועכשיו אתה אומר שאנחנו יכולים לעשות פעולות שיגרמו לנו לשלוט על הדברים, או להוסיף לעצמנו מימדים אחרים. האם יש משהו שאפשר לעשות בסיטואציה שמאוד משעמם לנו ואין לנו שליטה על הזמן, כדי לשנות את המצב?

את רוצה טיפ לסטודנטים?

טל:  כן, כשהם משועממים.

אני חושב שבכל נושא, אפילו בלי להתנתק ממנו אפשר למצוא גישה, יסוד כזה שהוא מעניין.

טל: בתוך החומר?

בתוך החומר עצמו. אפילו לא בסגנון שהמרצה מדבר. אולי הוא גם מדבר בצורה מאוד משעממת  ועוד לפני שאני שומע את המילים זה כבר מרדים אותי ומה לעשות. אבל להכניס את תוספת הרצון מעצמו זה אפשר.

טל: אם אני מכניסה תוספת רצון ומחפשת ענין, אז פתאום הזמן שלי מתמלא?

כן. נניח אם הוא מדבר על איזה נושא וזה כנראה מעניין אותו, בזה הוא מבין, יכול להיות שבדברים אחרים הוא לא מבין. אז אני דווקא תופסת משהו מזה ומתחילה לשאול את עצמי, להבין וכולי, ואחר כך כשיש לי בחינה או משהו אחר, אז אני מביאה לו את זה והוא רואה שאני גם מתעניינת.

טל: טוב אני קיוויתי כבר להיכנס לתעלות האלה שדברת עליהן.

לא, לתעלות הזמן לא נכנסים בצורה כזאת. גם מה שאומרים הפיסיקאים, הם מדברים בצורה תיאורטית, לא מצד האדם. אלא הם אומרים, שעל ידי המכשור המסוים אנחנו אולי נוכל לראות את הדברים, אבל זה לא יצא להם. זה יצא גם אותו החומר, רק ברזולוציה יותר גבוהה של זמן תנועה ומקום. ואנחנו מדברים על תפיסת המציאות של האדם. שאני לא זקוק לשום חומר, שאני עומד ערום באמצע היקום ואני צופה דרך כל היקום הזה, מעל הגבולות שלו, למקום מאיפה שבא הכוח שברא את המפץ הגדול ונתן אנרגיה לכל היקום וברא אותו ופיתח אותו. עד שאני נמצא כאן, ואני בחזרה רוצה לראות את הכוח הזה שמעבר למפץ הגדול, ודווקא שם אני רוצה לחקור. כי אין לי מה לחקור בתוך היקום שלנו שזה התוצאה. אם אני אדע את המקור, אני אדע את כל התוצאות, וללמוד מהתוצאות את המקור, לא נלמד את זה. אנחנו רואים שהאנושות גם לא מספיקה לפי ההתפתחות שלה, וזאת גם לא הדרך.  

טל: כנראה זה לא נלמד באוניברסיטה, צריך שיעורים אחרים.

כן.

אורן: אני לא כל כך מדען באופי שלי. זאת אומרת המפץ הגדול ומה היה לפניו זה דברים שפחות מסקרנים אותי.

הכוונה לפני היקום שלנו.

אורן: אבל זה לא מסקרן אותי בכלל וכל השיעורים האלו בבית ספר היו בשבילי סיוט. אני מתעניין איך אני עושה את הסוויטש הזה. זה נראה לי מאוד לא פרקטי להתפלסף מה היה לפני המפץ הגדול, זה שהמדענים מבזבזים לנו מיליארדים שימשיכו. אני רוצה לדעת איך אני עושה את הסוויטש הזה ולהיות בעל הבית על הזמן.

אמרת שכדי להיות בעל הבית על הזמן, זה אם אני יכול לשלוט במי חשוב יותר, אני או מה שמחוץ לי. והבנתי שבאופן טבעי מלידה אני יותר חשוב מהכל, אז אם הייתי יכול לפתח יכולת כאילו להעביר סוויטש כמו באוטו, ואם הייתי יכול לעשות את זה מתי שאני רוצה, פעם אני יותר חשוב, ומתי שאני מחליט אני מעביר את החשיבות למשהו שנמצא מחוצה לי, אז הייתי כאילו  בעל הבית על הזמן בחיים שלי, הבנתי נכון?

כן.

אורן: איך אני עושה את זה, ובכלל מי זה שמחוצה לי שפתאום הוא יהיה יותר חשוב ממני? ולמה אני צריך את זה? מה זה מישהו מחוצה לי? ניקח לדוגמא אותי ואת טל. אז טל נמצאת מחוץ לי, באופן טבעי ברור שאני חשוב בעיני עצמי יותר ממנה. מה זה לעשות סוויטש שפתאום אני מחליט שעכשיו אני רוצה שטל תהיה יותר חשובה ממני כלפי עצמי?

זה לעבור לאנטי חומר. לא אנטי חומר כמו שבפיסיקה מדובר, אלא הרבה יותר מזה.

אורן: מה זה הדבר הזה?

זה נקרא היפוך החושים. היפוך הרצון. הרצון שלך ליהנות שהוא ליהנות בעצמי, מכוון כך לתוכך, ואתה צריך ברצון שלך להרגיש שאתה רוצה ליהנות לה.

אורן: לגרום לה הנאה?

   כן. אבל לא שאתה מתלבש בה כמו רוח רפאים שעובר מגוף לגוף, אז זה שוב אתה נמצא שם ודואג לגוף שלך שאתה נמצא בו. אז לא, זה כמו נניח אימא עם התינוק, שהיא כאילו מלובשת בתינוק ודואגת לו לכל מה שהוא רוצה. אבל כאן אתה נמצא בשלך, אבל אתה מקבל אותה כדבר החשוב מעליך. וזה לא כמו אהבה בעולם הזה, שאתה יכול להגיד שלפעמים כך מרגישים. זה ממש שאתה מתחיל לקבל את הזולת שהוא יותר חשוב ממך. והזולת זה נקרא שהוא לא קרוב שלך.

אורן: באופן טבעי.

כן. שאתה לא אוהב אותה בצורה טבעית כמו את הילדים, כמו את האישה וכן הלאה.  

אורן: ולמה ההיפוך הזה הופך אותי להיות בעל הבית על הזמן בחיים שלי?

כי אז אתה עובר מעל גבול הזמן. מתי הזמן נולד? מהמפץ הגדול, וסליחה שאני שוב חוזר, אבל אין לי ברירה, אתה צריך לחזור מעל המפץ הגדול, מעל בריאת החומר.

אורן: להגיד לך שלא הבנתי, או לא להגיד ולשמור את זה בלב?

אני מבין שלא הבנת.

אורן: למה אם אני מקבל את הזולת כיותר חשוב ממני, ואת זה הצלחתי לעכל במילים שדברת, זה הופך אותי להיות בעל הבית על הזמן בחיים שלי?

כי אז מהרגשת הזמן הסובייקטיבי שיש לך עכשיו, כלפי מה שיש לי טוב יותר, או רע יותר, אתה עובר לתפיסת הזמן, מה יהיה לה.  טוב לה או רע לה, וזה כבר שינוי. אתה עובר ממקבל לנותן.

אורן: וזה מה שמקנה לי את היכולת להיות בעל הבית?

כן. עוד נפתח את העניין הזה.

אורן: תודה לך הרב לייטמן, תודה טל. תודה שהייתם איתנו לומדים להיות בעלי בית על החיים שלנו. חיים חדשים כל טוב להתראות.

לחצו כאן להורדה