חיים חדשים - תוכנית 354 - זמן וארעיות החיים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: הנושא שלנו היום הוא זמן. החיים שלנו בנויים מיחידות קטנות של זמן שבסך הכל מצטברות לזמן שבו אנחנו חיים, והזמן הזה, מה לעשות, לפעמים נגמר והחיים שלנו מסתיימים. נרצה היום להסתכל על החיים ממבט על, להבין למה הדברים בנויים כך ומה אפשר לעשות עם הידיעה הזאת שבסוף הם גם נגמרים, וכבר עכשיו לנצל את הזמן בתבונה.

טל: אז אני רוצה לספר קצת איך הפסיכולוגיה ההתפתחותית רואה את תפיסת הזמן שלנו, שלמעשה היא משתנה מתקופה לתקופה בחיים. לתינוקות בגיל אפס אין תפיסת זמן, כך לפחות הפסיכולוגיה מבינה. ורק כעבור שלושה חודשים הם כבר מתחילים לחוש בצורה מאוד פרימיטיבית את העניין של הזמן, הם רואים שאמא נשארת למרות שהזמן חולף, שיש איזו קביעות של דברים מסוימים בחיים. אחר כך הם מתבגרים קצת, הם מבינים שקמים בבוקר, שיש ארוחת בוקר, שיש דברים, יש זמנים. בגיל קצת יותר מבוגר הם כבר נדרשים לעמוד בזמנים, הם יודעים שאי אפשר כל דבר עכשיו, צריך לחכות, צריך לדחות סיפוקים. בגיל בית הספר, הם יודעים שיש סיבתיות לזמן, אם אני אלמד עכשיו למבחן, אחר כך אני אצליח, ואם לא אז לא. הם לומדים שיש קשר בין עבר להווה ולעתיד. וכך אנחנו נכנסים לגיל ההתבגרות, אנחנו מקבלים יותר ויותר אחריות לזמן שלנו, אנחנו צריכים לתכנן את הזמן, וכשנכנסים לזוגיות, אנחנו מתחלקים בזמן גם עם אחרים. וכמובן, כשאנחנו מגיעים לגיל הבגרות אז כבר אנחנו לגמרי אחראים לזמן, אנחנו צריכים לדעת כבר איך לבחור את הדברים שנעשה בזמן שלנו, איך ננהל אותו.

אבל היום בעיקר מעניין אותנו דווקא השלבים המאוחרים יותר של החיים, שלבים שבהם אנחנו נהיים מודעים לזה שהזמן שלנו קצר, ושם הזמן מקבל משמעות קצת אחרת, אולי מלחיצה יותר, מאיימת, אנחנו מתחילים להסתכל אחורה ולבדוק מה הספקנו, האם מיצינו את הזמן שלנו, האם יש עוד זמן לעשות שינויים. ומאוד מעניינים המחקרים שנעשו על התקופה הזאת. למשל מחקר הראה שמגיל 65 ומעלה בערך אנשים מפסיקים להתייחס לעתיד, הם יותר עוסקים בעבר, בנכדים, בפנסיה שהם צברו, ונמנעים מלחשוב על מה שיהיה בעתיד, וכמובן שזה נובע מקושי להתמודד עם העתיד, מספק, מחוסר וודאות מה יהיה. ובכלל נמצא שהעיסוק במוות ובארעיות, הזמניות שלנו, נמצא במתאם גבוה עם דיכאון ועם חוסר שביעות רצון מהחיים. זאת אומרת, היכולת שלנו לפחות בחברה המערבית להתמודד עם הנושא היא לא כל כך טובה, כנראה שאין לנו הכנה טובה לזה, אנחנו לא לומדים מספיק. והיום היינו קצת רוצים לדבר על זה, ונשמח לדעת איך אתה רואה את הנושא, שבסך הכל הזמן שלנו הוא מוגבל, למה זה ואיך להתייחס לזה נכון?

מושג הזמן הוא מאוד משמעותי, פחות משמעותי בגיל צעיר, ויותר בגיל הבגרות, בגיל שהאדם מעמיד את עצמו, בגיל העמידה. לאט לאט, כשהוא גדל, האדם מתחיל לקבל את מושג הזמן לפי הסביבה. תינוקות, ילדים לא כל כך מרגישים זמן, אלא החברה, הסביבה לוחצת עליהם, מכניסה אותם למסגרת הזמן, צריך לקום, צריך לאכול, צריך ללכת לבית ספר, צריך לחזור ולישון, וילד לא רוצה את הגבולות האלה, אבל מאין ברירה הוא לאט לאט מקבל אותם. וכך אנחנו מתרגלים.

אחר כך בא עניין הלימודים,  עבודה, החתונה, ואז אתה עוד יותר מחויב. הזמן הופך להיות נטל מאוד גדול, שאדם נמצא בו ומחויב לו. וכך, עד גיל הפנסיה אנחנו חייבים, חייבים, חייבים. אנחנו כל הזמן מחויבים על ידי הזמן לכולם. זמן זה בעצם אותו השוטר העיקרי שכל הזמן גובה מאיתנו, דורש מאיתנו ואנחנו מחויבים לו. ותמיד אפשר להאשים אותנו על ידי מושג הזמן, איפה אתה, מה עשית, מתי, איך, וכולי.

טל: איך זה שאנחנו חיים בזמן מוגבל, משפיע על החיים שלנו, למרות שאנחנו מדחיקים את זה?

אני אומר שהזמן מוגבל גם לפני כן. אם הזמן מוגבל בגיל הילדות זה מפני שאני לא רוצה להרגיש את מושג הזמן, אני לא רוצה להרגיש את גבולות הזמן, אבל כל הזמן דורשים ממני להיות בתוך המסגרת הזאת ולהביא תוצאות ולשמור על כל המסגרת הזאת, וזו בעיה. זאת אומרת, אני נלחם עם הזמן. אני רוצה לשחק, אני רוצה לעשות משהו, אני לא רוצה להיכנס לתוך "המיטה הזאת" שמכאן עד כאן, וזהו.

כשאני גדל ונעשה כבר בן אדם, נניח בגיל 30, אז אני מבין שאני לא יכול להלחם בזמן, אלא רק חושב איך אני ממלא אותו, ואז אני נמצא בריצה נגד הזמן, כי אני רוצה יותר להצליח במספר ההישגים שיהיו לי באותו הזמן, זה בעצם ההספק שלי, הוא החשוב לי. ואז אני מודד את עצמי כלפי האחרים, ההוא בגיל 30, וההוא בגיל 30, עד כמה הוא יצליח וכולי. ואני חייב להיות כאן בתחרות, זאת אומרת מושג הזמן בעצם קובל אותי, תופס אותי ומכביד עלי, הוא כל הזמן נמצא מעלי, אני ממש העבד שלו.

אני כבר מבוגר, אולי בגיל ,60 כבר לא בן 30, אבל אני חושב שגם לפני כן, נניח אחרי גיל 50, אדם כבר מתחיל לשקוע, אין לו תוכניות גדולות, הוא כבר לא אותו אדם. לאט לאט התוכניות האלה מתחילות לרדת בעוצמתן והוא מבין שצריך להיות יותר מאוזן, ולא כל כך לדרוש מהחיים את ההישגים, אלא כבר יותר ויותר מרגיש את המוגבלות שלו. עם הזמן הוא לא יכול להילחם וגם במילוי זמן הוא די מוגבל, ואז הוא כבר מתחיל להעדיף את המשפחה, הילדים, הנוחיות של עצמו, החופש וכן הלאה.

מושג הזמן מתחיל להיות אצלו יותר משמעותי מבחינת עד כמה שנהנה, עד כמה נוח לי בכל פרק זמן. הוא יותר חי את ההווה, מה שאין כן, קודם היה חי את העתיד. זאת אומרת, בזה אנחנו אומרים שהאנשים המבוגרים, או אפילו הזקנים, דומים לילדים, כי גם ילדים חווים את ההווה. ואחר כך מתחילה להיות אצלו בדרך כלל דאגה על סוף הזמן, סוף החיים. ובאמת יש אנשים שכבר חושבים על זה הרבה ושקועים בזה מהילדות, וכל הזמן בודקים את עצמם דווקא כלפי נקודת המוות. ואז כתוצאה מזה, בא הדיכאון או כתוצאה מזה בא דווקא ההיפך, דחף כל כך גדול להצליח, שאני אקנה לעצמי נצח בעיני האחרים, ואז כביכול גם נקודת המוות שתבוא, לא תבוא על האישיות שלי, על האני שלי, אלא רק על החיים הגשמיים האלה.

טל: מה זאת אומרת לקנות נצח בעיני האחרים?

אלה אנשים גדולים שהשאירו רושם גדול באנושות, אלכסנדר מוקדון, ארכימדס וכן הלאה, וכך במשך ההיסטוריה היו הרבה אנשים גדולים במדע, בשליטה, ששינוי את התפיסה שלנו, ששינו את פני החברה שלנו, שגילו דברים מיוחדים והביאו אותם לאנושות. אז אנחנו זוכרים אותם, אנחנו לומדים אותם. מדור לדור יש היסטוריונים שמספרים לנו עליהם. הם כמו מין עמודים בכל הציר ההיסטורי, ואנחנו בעצם לא סופרים את ההיסטוריה לפי הזמן, אלא לפי האנשים המיוחדים האלה, "זה קרה בתקופה של..." נניח אם מדברים על יוליוס קיסר וכן הלאה.

טל: גם הספירה שלנו מתחילה מאפס שזה כביכול הלידה של ישו ומשם התחיל הזמן.

כן. ואז אנחנו רואים שאדם מבין שלא הזמן קובע כל כך בחברה האנושית, אלא אותו האדם שפעל באותו זמן בצורה מיוחדת. ולכן בא לו דחף חזק להכניס את עצמו לנצח, לאותו הפנתיאון הגדול שבו נמצאים עמודי החברה האנושית, העולם. ויש כאלה שעובדים רק למען זה כל החיים, אם הם קובעים את זה בגיל הצעיר. הם אפילו כותבים על כך שזאת הייתה המגמה שלהם, ובאמת כמה מהם הצליחו.

אבל היחס לזמן בגיל המבוגר בדרך כלל, ולא לפי המקרים המיוחדים, זה זמן שהאדם מרגיש שהכל באמת הולך להיגמר. ולמרות שיש היום אילו מחשבות שאפשר להמשיך חיי אדם עוד 100 שנה, אפילו עד 300, עד 500, זה בכל זאת נגמר. וזה יהיה כך, אנחנו נחיה הרבה יותר ממה שעכשיו אבל אותה הבעיה תישאר, זה לא העניין. פעם היו חיים 30 שנה, לפני 200 שנה עד גיל 40, ורק האליטות היו חיים עד גיל 60-70 אבל העם הרגיל, בממוצע היו חיים עד גיל 35, 40. אצל פושקין כתוב, נכנס זקן כולו לבן בן 40, וזה היה רגיל. ואנחנו יודעים לפי הסטאטיקה, לפי מה שקבעו אז, כי היו רושמים בספרים מתי האדם נולד, איפה, מתי נפטר ואיפה נקבר.

היום אנחנו חיים פי שניים, ורואים שאותה הבעיה נשארת, היא תלויה בהתפתחות האדם וככל שהוא יותר מתפתח, הוא יותר דואג. אם פעם חיי אדם היו מאוד זולים, והיו שולחים 100,000 אנשים להיהרג תוך יום אחד, אז היום זו כבר בעיה גדולה. האנושות משקיעה המון כוח וכסף למרות שבמקום מיליארד איש, אנחנו שבעה מיליארד, כדי שבמקום כל אחד ואחד, ילחמו מכונות, וזה אומר שבכל זאת המושג חיים ומוות הוא בשבילנו מאוד קריטי. אנחנו לא יכולים לשלוח בני אדם להיאבק עם נמר בקרקס כמו ברומא, או אפילו באמריקה שבה הייתה עבדות עד לפני 200 שנה ואפילו 100 שנה, ואתה לא יכול להרביץ ולעשות מה שבא לך לכל אחד ואחד.

טל: אדם שעשה הרבה מאוד דברים והצליח לזכות אפילו לתהילה, האם זה באמת מביא אותו למצב שהוא מוכן כבר למות, ובזה הוא משחרר את החיים?

אני לא חושב שיש אדם שמוכן למות, כי במושג המוות ברור לו שזה הסוף. מעניין, לחיות אין מושג כזה, אין להן פחד מזה. יש להן פחד אינסטינקטיבי מלהזיק לעצמן, ולכן הן חיות אך ורק לפי האינסטינקט הזה. בני האדם מפחדים מפני שיש להם דמיון, ויש להם הרגשה, והם יכולים ללמוד מהמקרים ואז יש להם ידיעה על כך שזה נגמר. שאותו גוף שאני קודם הייתי מכיר כחבר שלי, עכשיו הוא נפטר, לא קיים יותר, ולא נשאר ממנו כלום חוץ מאותו גוף שרוח החיים כאילו פרחה ממנו, ואז אנחנו קוברים אותו וזה הכל, כך יהיה אתי.  

וההרגשה הזאת של אובדן החיים, היא באמת דבר מאוד מיוחד. אנחנו מחויבים ללכת לשדה הקרב, ויכול להיות ממש למות, וכאן יש לנו אפשרות להתגבר על מקרה המוות, פחד המוות. אנחנו טסים לחלל, ובכלל, אנחנו דווקא נכנסים להרבה מאוד מצבים מסוכנים. לא בגלל שאני מחויב אלא יש לנו דחף פנימי לזה. יש איזו מין התרגשות מיוחדת שמושכת להרגיש איפה הגבול הזה בין החיים למוות. הפסיכולוגים מכירים את זה. והאדם בנוי בצורה כזאת, שהשפעת הסביבה כאן מאוד מחייבת אותו לזה, ומכוונת לכל מיני מקרים.

אבל אנשים בגיל זקנה, הם מִסכֵנים, את זה אנחנו יודעים, כי יש בזה תמיד איזה ייאוש, חוסר אונים, פחד סמוי כזה, שהוא לא סמוי אלא הם מחזיקים אותו ולא נותנים לעצמם להתפרץ כי נמצאים בין אנשים. האמת שהכי גרוע זה מה שאנחנו עושים, כי מכניסים אנשים שהם עדיין נמצאים בכוח, לחברות סגורות, לבתי גיל הזהב, וכן הלאה. אנחנו חושבים שזה טוב, זה לא טוב לאף אחד.

אדם מבוגר חייב להיות בין כולם, הוא חייב להיות בין צעירים, בין אנשים שנמצאים בכוח החיים, באמצע החיים. לאסוף את כל הזקנים למקום אחד ולתת להם טיפול, ועד כמה שאנחנו ניתן להם טיפול, בזה אנחנו לא עושים להם טוב.

טל: יש טענה בפסיכולוגיה שהזדקנות מוצלחת היא כזאת שבה האדם המבוגר הוא פעיל, הוא פרו אקטיבי, הוא תורם לסביבה, הוא ממשיך להיות חלק ממנה. מה זו מבחינתך הזדקנות מוצלחת?

אני חושב שהזדקנות מוצלחת היא שעד יומו האחרון, אדם שנמצא בכוח היחסי שלו, גם אם הוא לא יכול כבר ללכת, אלא רק לשבת, הוא יכול עדיין לעבוד ולתרום לחברה עד כמה שמסוגל. וכולם מודעים ומודים לו על זה, והוא יודע שמעריכים אותו, והוא ממשיך כמעט עד לימים האחרונים שלו.

טל: איך מתגברים על הפחדים מבחינה פסיכולוגית? נאמר ואדם לא הגיע לאיזו תהילת עולם, אלא הוא הספיק חלק מהדברים שהוא רצה ולא את כולם. איך הוא מתמודד עם זה שהזמן שלו הולך וקצר?

אני חושב שאנחנו צריכים להוציא אותו להשתתפות, לעבודה, לכאלה דברים, לתת לו תעסוקה, שהוא יחשוב עד הרגע האחרון שהוא תורם לחברה. ואם אנחנו מדברים על החינוך האינטגרלי אז האנשים האלה יכולים להביא לנו המון תועלת, ולהיות יסוד החברה. אני לא מדבר על זקנה ממש כי שם אדם יושב וכמעט לא שומע, לא רואה, הוא מנותק. אני מדבר על אדם שנמצא כבר בכוח מוגבל יחסית, אבל יכול מאוד לעזור. וצריך לתת לו להתערבב עם האחרים, ועם הצעירים, הוא יכול להביא המון תועלת, והם יכולים להביא לו המון תועלת.

טל: וזה יעלה אותו מעל תחושות הדיכאון?

אם אנחנו מערבבים בין כל הגילאים, ומשתדלים למצוא לכל גיל דרך להביע את עצמו כלפי הגיל כנגדו, בזה אנחנו עושים טובה לשניהם.

אורן: במה למשל?

יש לזקנים מה לעשות עם הצעירים. הם יכולים ללמד אותם, הם יכולים לטפל בהם מבחינה לימודית ולתת תמיכה, וההפך, מתוך זה הם ירגישו עד כמה שיש להם עדיין כוחות, והם יקבלו מזה רוח החיים. באף מקום אין דבר כזה לפי התורה או לפי חכמת הקבלה, שאנחנו צריכים לארגן איזה מושב זקנים, זה נובע מהאגו שלנו שאנחנו רוצים לזרוק אותם שם וזהו. אנחנו עוד מתגאים אני משלם כך וכך, אני משלם חצי משכורת שאבא שלי או שאימא שלי יהיו שם. ומה יש לך מזה. למה אתה מתגאה, זרקת אותם מעצמך. אני מבין שאם אני עובד יום ולילה אז אין לי איך להחזיק אותם, אבל באמת זו גישה לא נכונה.

טל: אני יודעת ממה ששמעתי שהאווירה שם לא פשוטה כי הם חיים כל הזמן במציאות כזאת שכל הזמן נעלמים אנשים.

כן.

טל: הם נמצאים ביחד וכל כמה ימים מישהו שם נפטר, וזה מאוד מכביד עליהם, מאוד מקשה עליהם. זאת אומרת, מבחינה פסיכולוגית אתה חושב שזה לא בריא להם?

לא בריא ולא טוב.

אורן: מה אני כאדם צעיר הייתי יכול ללמוד מאדם זקן?

יחס לחיים, ללמוד שההישגים האלה שעכשיו אתה מרגיש אותם כחשובים, הם לגמרי לא חשובים. וצריכים למלא את החיים בצורה שאתה יכול להשאיר את הרושם שלך לנצח. זה מה שזקן וגם אדם שמתקרב לגיל זקנה היו רוצים.

אורן: תגדיר שוב את הדבר הזה.

איך להשאיר את עצמי לנצח. וכאן אנחנו מגיעים לנקודת החינוך האינטגרלי, ואם היינו מסבירים להם שיש כאן באמת מערכת קשר נצחית בינינו, ואנחנו יכולים להביע בה את עצמנו, ובצורה כזאת להישאר בה, ברוח החדשה שאנחנו קונים בהשפעה לזולת, ולא בקבלה, כי בקבלה אנחנו מתים ולא נשאר מזה כלום, אלא אם אני הולך ומתקשר לאחרים בהשפעה, אז הכוח הזה הוא כוח נצחי כי הוא פועל מתוך עצמו, הוא לא זקוק לקבל מאחרים, ולכן הוא פועל כל הזמן.

אם אני נכלל בכוח הזה של השפעה, של נתינה, הכוח הזה ממלא את כל המציאות, ואם אני הולך יחד עימו, אני כביכול מגביר את כוח ההשפעה ברצון שלי ואז אני נכלל בו וחי בו. והאני לא מת, האני הזה שלי שהצליח להשתלב בכוח ההשפעה הזה הוא לא מת, כי כוח ההשפעה בעצמו הוא נצחי.

צריכים להסביר את זה לאנשים, יש כאן עניין של תפיסה פסיכולוגית, אבל זה כמו שאנחנו תופסים את עצמנו עכשיו. איך אני תופס את עצמי? אני תופס את עצמי שאני חי וקיים וכל זמן  מקבל, מקבל, מקבל. הכוחות שלי מתחילים להיות יותר דלים, נעלמים, ואני כבר לא רוצה לקבל, אני כבר מזדקן, דועך, עד שאני מת. זאת אומרת, כוח הקבלה שלי מת, הוא פוחת, פוחת ועד שנעלם, וזה נקרא אצלי מת. אם אני מפתח כוח השפעה ממני, כוח נתינה, בזה אני לא ארגיש מוות. כי אני מתחיל לראות שכוח ההשפעה, כוח הנתינה ממלא את העולם, ואני עם הרצון החדש שלי נכלל בכוח ההשפעה הזה, אני מוסיף בו עוצמה. אני מגלה דרכי את כוח ההשפעה, ואז אני מתלבש כאילו בגוף חדש, אני רוכש חיים חדשים. זו רוח, זה לא הגוף הזה, הגוף הזה הוא כבר בהמה, וכאן אני מתחיל להרגיש שקודם חייתי ברוח אחת לקבל, ועכשיו אני חי ברוח אחרת, עם תכונה להשפיע. וברוח של להשפיע אני לא שפוט, אני לא שייך למלאך המוות.

אורן: את הביטוי של הנתינה הזאת הוא יבטא מול אנשים בכל הגילאים שנמצאים מולו. לכן אתה אומר שהמבוגרים והצעירים צריכים להיות מעורבים?

הוא יבטא את כולם, והוא הופך להיות חלק מאוד מועיל לכל החברה. ואתה יכול לקחת את האנשים האלה, לא הזקנים ממש שהם כבר סניליים, אלא אני מדבר על אנשים אחרי גיל 50 והלאה, תלוי באיזו תקופה, שהם כבר מרגישים סיום, ואתה יכול להסביר להם איך אתה הולך לעשות מהם נצחיים שלא מסיימים את החיים עם הגוף הזה, כי לא מזדהים עם הגוף. בונים גוף חדש, גוף של השפעה, לא גוף של קבלה.

אורן: אם אדם רוצה לא להרגיש את ההזדקנות כמשהו שמביא אותו לחיים שהולכים ודועכים, הולכים ונגמרים עד שהנר שלו כבה לגמרי, צריך שהוא יהיה כמה שיותר בנתינה?

כן. לא רק בנתינה, בגילוי המערכת, בקשר אינטגרלי ששם הוא ירגיש את הקיום הנצחי שלו, עוד לפני שנפטר מהגוף.

אורן: הנושא הזה הוא מרתק. אם נצא לעוד רגע במבט רחב על כל מה שדברנו, לא רק על גיל הזקנה, מה כדאי לנו לקחת לעצמנו כתובנה לראש, גם כאנשים צעירים, מתוך ההבנה הזאת שהחיים בנויים מכזה גרף שבסוף הוא נגמר והזמן נגמר. מתוך הראיה שאלה הם חיינו, מה כדאי לנו לקחת כאיזו תובנה שתלווה אותנו כל הזמן?

צריכים ללמד את האנשים.

אורן: מה?

שמגיל הצעיר כל החיים הם באמת איזו עליה ל-20, אפילו 30 שנה, ואחר כך ירידה.

אורן: ולכן?

ולכן צריכים להשתמש בכל החיים האלה כדי לעשות מהחיים האלה משהו שיהיה עליה בלבד.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן. תודה טל. תודה גם לכם שהייתם איתנו. חיים חדשים עולים בלבד. להתראות כל טוב. 

לחצו כאן להורדה