חיים חדשים - תוכנית 355 - לממש את הזמן

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום טל מנדלבאום.

שלום לכולם.

אורן: היום אנחנו רוצים ללמוד איך לנהל את הזמן שלנו בתבונה. הזמן הוא מצרך יקר, ואולי היום בחיים המודרניים עם כל הטכנולוגיה והקידמה והקצב המהיר מאוד שהולך ומתגבר ללא הרף, זמן הוא הדבר הכי יקר שיש. איך ננהל אותו בתבונה כך שלא נצטער כשנביט לאחור ונראה שביזבזנו אותו על דברים שאין בהם ערך וננצל אותו ממש ממש טוב, כל רגע ורגע בצורה הכי טובה, זה הנושא שלנו היום, תהיו איתנו. טל, בואי תפתחי בבקשה.

טל: דיברנו על כך שיש שלבי התפתחות בתפיסת הזמן, שהחברה בעצם מלמדת אותנו איך לנהל אותו, אבל מסתבר שרובנו לא עושים זאת בהכרח בצורה כל כך מוצלחת, אולי לא מלמדים אותנו את זה מספיק טוב בגיל ההתבגרות. אנחנו לומדים איך לעמוד בכל המטלות שלנו ואחר כך הלאה בחיים, אבל רובנו מרגישים שהזמן חומק לנו מבין האצבעות, אנחנו לא באמת מצליחים לתפוס אותו, לאחוז בו.

יש מושג שנקרא "שעון מצפן" לעומת "שעון הזמן", שאומר לנו שיש דברים מאוד מאוד דחופים שצריך לעשות עכשיו, ויש את הדברים שבאמת חשוב לי לעשות. ורובנו לצערנו מתנהלים לפי מה שדחוף וצריך כרגע לעשות, ואת הדברים החשובים משאירים לאחר כך. את הזמן עם הילדים, עם המשפחה, לעשות דברים שבאמת חשובים לי, ערכיים לי, לצערנו זה נדחק. לכן היום נרצה קצת לדבר על איך לוודא שבאמת ננצל, נממש כל רגע ונבחר גם את הדברים שאנחנו עושים, בצורה נכונה. קודם הייתי רוצה לשאול שאלה כללית, האם יש בכלל דבר כזה בזבוז זמן בעיניך?

ודאי, אבל יחסי. אנחנו מתפתחים במשך ההיסטוריה, אני אוהב לראות בכל זאת לפי ציר הזמן, אם לא במיליוני, אז במאות אלפי שנים, איך האנושות מתפתחת. והשאלה היא כך, האם אני יכול להתפתח יותר מהר מהדור שלי? למהר את הזמן, להיות כאילו לא ב 2014, אלא ב 2024, אני יכול לקפוץ או לא? יכול לעשות קפיצת זמן?

טל: בדרך כלל לא.

בדרך כלל לא, זאת שאלה. אם אני לא יכול, האם אני יכול להיות מוצלח בדורי בעניין של יישום הזמן? כאן השאלה. אני חי בתקופה שבה נולדתי, מהיום שנולדתי ועד היום שאני עוזב, זאת התקופה שלי, האם אני יכול לממש את הזמן בצורה המועילה ביותר. מה זה נקרא "המועיל ביותר"? או שאני ממלא את החיים שלי באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

טל: מה הם הדברים האלה, אלה דברים שאני רוצה?

אלה עיקר המילויים שאדם רוצה, ובכל אחד בהתמזגות ספציפית משלו, מיוחדת, כולם נמצאים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. יש לי שש מטרות בחיים, רק יכול להיות שאני נמצא בין אוכל למין, יכול להיות שגם משפחה, יכול להיות שחשוב לי רק כסף או שליטה, המעמד החברתי, יכול להיות שאני שואף רק למושכלות, שלא איכפת לי מכל היתר, מין, משפחה וגם לא מה לאכול בדיוק, אני יכול להזניח הכל, העיקר בשבילי רק זה. כך בכל אחד ואחד שש המטרות האלה, שיש ברצון לקבל הכללי שלי להשיג בחיים, בכל אחד ואחד המטרות האלה נמצאות בהתמזגות שונה, ובזה אנחנו נבדלים, שונים זה מזה. יישום הרצון שלי בכללות הוא נניח, עשרה אחוז אוכל, עשרים אחוז מין, עוד עשרה אחוז משפחה, ועשרים אחוז כסף, אבל מממשלה, שליטה וכולי זה כבר נניח ארבעים אחוז, כך אני מורכב במאה האחוז שלי. עכשיו השאלה היא, האם במה שנולדתי אני נשאר? אנחנו רואים שלא, כי תלוי באיזו חברה אני נמצא, לאן אני נמשך, עד כמה החברה שקיימת בזמני וגם משתנה בהתאם לזמן, משפיעה עליי, בהתאם לזה אני יכול להשתמש בתכונות שלי, בנטיות, ברצונות שלי בהתאם לסביבה.

יש אדם שבו אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, והוא נמצא בתוך סביבה שמשפיעה עליו איך ובאיזו צורה יממש את הנטיות האלה שלו, בסך הכל כדי להגיע לתענוג. כי מה הם אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות? אלה מקורות התענוג שאותם, ועל ידם אני רוצה למלא את עצמי. כי האני בכללי, אני רצון ליהנות. השאלה היא, עד כמה החברה שבה אני נמצא מתחילה לסובב אותי, היא יכולה להגדיל לי פתאום את הרצון למדע או לשליטה או לכסף, ואז אני מזניח לגמרי אוכל, מין, משפחה. יכול להיות הפוך, אני נכנס לחברה שבה אומרים לי מה הם אוכל ומין, בוא נעשה חיים, נאכל ונשתה, אלה החיים, ואז אני בכלל לא שם לב אולי ליתר הדברים, אלא לוקח אותם אבל כדי להשיג אוכל ומין. או הפוך, לא איכפת לי אוכל, מין ומשפחה, אני משתמש בהם אך ורק כדי להשיג נניח כבוד ושליטה. זאת אומרת, תלוי כאן בחברה איך אני מממש את עצמי, אם כי הנטיות הטבעיות שלי מאוד חשובות, בכל זאת לאורך הזמן הן מכַוונות את האדם לנישה המסוימת שלו

טל: האם מה שקובע את יכולת מימוש הזמן, הן בעצם אותן שאיפות ששולטות עליי?

עד עכשיו דיברנו על האיכויות. זאת אומרת, לאיזה כיוון אני נמשך יותר כתוצאה מהנטיות הטבעיות שלי והנטיות של החברה שאני נכלל בה על ידי הגורל, על ידי איזה מקרה, או שזה כך יַצא מפני שנולדתי כך ואני חי כך וכולי, תלוי באיזה זמן ובאיזו מדינה ובאיזו חברה. אבל יש כאן תמיד מאבק, וזה ידוע בהיסטוריה ובפילוסופיה, מאבק בין פרט לכלל. הפרט רוצה לממש את עצמו עד כמה שיותר על ידי הכלל, והכלל רוצה לבלוע את הפרט ולהשתמש בו לטובת הכלל, וממש עד כמה שאפשר לא לקחת בחשבון בכלל את הפרטים, אין להם כאילו ערך, מלבד עד כמה הם נבלעים בתוך הכלל. ולכן כאן אנחנו נמצאים באיזה חשבון, הייתי אומר, מאוד מורכב. אבל לענייננו, אם אני רוצה לנהל את הזמן שלי, אני חייב כמה שיותר להתפתח גם מבחינת הפרט וגם מבחינת הכלל, כי רק בקשר או בגבול ביניהם אני אמצא את המימוש העצמי, הייתי אומר האופטימאלי.

טל: מה זאת אומרת "בגבול בין פרט לכלל"?

אני צריך להרגיש את הכלל, לאן הוא נמשך ומה מטרתו, לאן אני נמשך לפי הנטיות הטבעיות שלי, ומה הייתה מטרתי אם הייתי יכול לשנות את כל העולם לטובת עצמי, ומה יכול להיות בקשר ביני לבין הכלל. זאת אומרת, בכל זאת איך אני מממש את עצמי על ידי הכלל שבו אני נמצא. זה נקרא שאני הולך לנהל את הזמן בחיים שלי, לא סתם זמן, הזמן הכללי מה הוא? זמן אסטרונומי? זמן אישי? זמן רגשי? אבל אני מממש את זמן החיים שלי בצורה המועילה ביותר. אני בודק את עצמי בצורה כזאת שזה הכלל ואלה הנטיות שלו והתהליך שהוא עובר, וזה אני, והייתי עובד בצורה כזאת כדי לענות על החיים שלי, על השאלות האלה בצורה שלי, ואיפה אנחנו יכולים באמת להיפגש יחד.

טל: בהקשר לכך יש סקר מפורסם שעשתה אחות אוסטרלית שטיפלה באנשים לקראת מותם, היא גילתה שרוב האנשים מתחרטים על דברים שהם לא עשו במהלך חייהם, שהם לא שמחו מספיק, שהם עבדו יותר מדַי. ואחד הדברים שאמרו, אולי הראשון למעשה, "הלוואי והיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי ולא לציפיות של אחרים ממני". כלומר, זאת החרטה הנפוצה ביותר שאנשים מרגישים, שהם לא חיו את מה שבאמת רצו לחיות, אלא את מה שהסביבה השפיעה להם, סחבה אותם.

התכופפו כלפי החברה. אסור לאדם להיבלע בתוך החברה.

טל: מסתבר שרוב האנשים לא מצליחים לעשות זאת.

כן, נכון, הם אפילו לא מודעים לכך. הם לוקחים בקלות את הערכים של החברה והופכים אותם לערכים של עצמם וזו בעיה.

טל: אז מה אפשר לעשות בשביל לשים לב לזה, להיות מודעים יותר ובאמת לחיות את החיים לפי מה שחשוב לנו? לפעמים צריך איזו תזכורת שהזמן מוגבל כדי שלאדם יהיה את האומץ ללכת קצת נגד הזרם או לבחור משהו אחר.

אני לא חושב שצריך ללכת נגד הזרם, כי נגד הזרם זה גם עם הזרם רק בצורה קצת שונה, אלא בכלל לא לשייך את עצמו לזרם. איך שהם הולכים ואני לא שייך, אני לא מעמיד את עצמי נגדם, אני פשוט לא נבלע בהם, לא מתקשר אליהם, יש לי שביל משלי. וכך כל אחד יכול, והחברה רק תתעשר מזה, ואז אני מבדיל בכל זאת את עצמי מהאחרים, ויש לי חיים משלי, זמן משלי וניצול זמן החיים בצורה נכונה, אני לא משעבד את החברה לטובת עצמי, אלא יוצא דווקא אחרי מחקר מעמיק. אני לא יודע אם חקרת או לא, בנוגע למה שאמרו הזקנים, שאם אני רוצה לממש את עצמי בצורה הנכונה ביותר, אני צריך לתרום לחברה, אבל בצורה שאני לא נבלע בה, לא מתבטל כלפיה וכלפי הערכים שלה, אלא משתדל להעלות אותה.

טל: זה המפגש שעליו דיברת, בין השאיפות הפרטיות לכלל.

כן, כשאני פועל כדי להעלות את החברה לדרגה אחרת לגמרי מהיכן שהיא נמצאת. מעלה את הרצון ההדדי לתמיכה, לחיבור, להעלות אותם בערכים שלהם. ובזה אני יכול להיות במימוש הנכון גם של עצמי וגם של החברה, שאנחנו מוסיפים זה לזה, וכך כל אחד ואחד.

טל: בסקר שהזכרתי קודם, אנשים אמרו שהם מתחרטים על כך שלא היו מספיק בקשר עם חברים, עם משפחה. שלמעשה הקשר עם אחרים, אהבה, זה הדבר שמאוד חסר לאנשים בגיל הזה. האם גם זה קשור לעניין הנתינה והתרומה?

לא, זו לא נתינה ותרומה, הם מצטערים על עצמם, זה רצון אגואיסטי שמצטער עכשיו למה הוא לא לקח מהעולם הזה עוד קצת איתו.

טל: עוד קצת יחס מאחרים.

כן.

טל: מה זאת אומרת לא להצטער על עצמי? על מה כן להצטער, על כך שלא מספיק השתמשתי בעצמי?

שלא מספיק תרמתי. דיברנו בתכניות הקודמות, על כך שמימוש האדם הוא בזה שהוא רוכש חיים חדשים, חיים של הנתינה, חיים של השפעה. שהוא מגלה שהכוח שממלא את העולם הוא דווקא כוח האהבה וכוח הנתינה. זה מה שהרבה מבוגרים מגלים, ואז הם מצטערים שהם לא נכללים בכוח הזה. לכן, אנחנו צריכים ללמד את האנשים שבאמת החיים הנצחיים, החדשים, נמצאים שם. ואז אפילו בגיל צעיר אדם יידע מה יש לפניו, מה באמת כדאי לו, איך כדאי לו לנצל את הזמן. שכל ניצול הזמן, ניהול הזמן, הוא כדי להביא את עצמו, הייתי אומר, לרמה שהיא למעלה מהזמן. שהזמן ניתן כדי לעלות מעליו.

טל: באמת דיברנו על כך באחת התכניות הקודמות. אז איך אתה ממליץ לאדם עכשיו לעשות איזה בירור עם עצמו?

זה על ידי שימוש בחברה בצורה מסוימת. שגם הוא מועיל לחברה וגם החברה מועילה לו. ששניהם, גם הוא וגם החברה, מעלים את עצמם מעל הזמן. אנחנו גם צריכים להבין שהזמן זה הרגשה בגוף שלנו, ומחוצה לגוף שלנו הזמן שלנו לא קיים. הזמן הוא תפיסה מאוד סובייקטיבית פנימית של האדם, כי כך אנחנו פועלים. כמה שאנחנו נושמים, כמה שהלב שלנו דופק, כמה שהמטבוליזם שלנו עובר כל מיני תופעות, לפי זה אנחנו מודדים את עצמנו. זאת אומרת, לפי זה אנחנו מודדים את הזמן, כלומר, לפי חיי הבהמה שלנו, הגוף שלנו, הגוף החי. ואם אני מתנתק מהחיים האלה של הגוף החי, אז אני יכול להעלות את עצמי לציר זמן אחר, שהוא לא זמן, אלא מספר פעולות שאני מסוגל לעשות בכל פעם ואז זה לא תלוי בזמן בכלל. קשה לתאר זאת, אבל זה קיים. בכלל, לפי איינשטיין אנחנו יכולים לדבר כאן הרבה על הזמן. מתי הוא נפסק, מתי הוא משתנה, איך אפשר להרחיב או לקצר אותו.

לכן, הזמן הפסיכולוגי שלנו תלוי כולו בגוף החי. ואם אנחנו רוצים לעלות מהגוף החי הזה לדרגה הבאה, לדרגת הרוח שלנו, למודעות, אנחנו יכולים להתנתק מהזמן הזה של הגוף. שהוא יחיה, אבל אני רוכש לעצמי עוד מערכת קליטה ופליטה. שבכניסות והיציאות של המערכת הזאת אני מתחיל לחיות חיים במושג זמן שהוא רק מנתינה לקבלה, ולא לפי השעון, לפי הסטופר, לפי כמה שמסתובבים כדור הארץ, השמש, הירח וכולי בחלל. זה בכלל לא שייך לחיים שלי, אני הרבה יותר מורכב מהרבה יותר, נעלה מהם, מכדי שהם יקבעו לי את הזמן בחיים.

טל: אז אם נלך לנקודה שבה מתחילים את המסע אל עבר הרחבת המודעות, אז קודם כל צריך להיות איזה בירור האם באמת אני חיה את החיים שלי או את החיים של הכלל. ואז, אני לא יודעת, אולי האדם צריך לקחת דף ולנסות לשאול את עצמו מה חשוב לו, האם הוא מממש את החיים שלו. איך בכלל מתחילים לעשות את הבירור הזה?

את זה צריך ללמוד, מעצמו הוא לא יכול לברר זאת. מעצמו מספיק שיש לו חוסר שביעות רצון, זה מספיק. אבל את כל היתר הוא צריך לקבל כבר מאנשים שחקרו את העניין, שכבר נמצאים, מתקדמים בזה. יש ספרים על כך, יש מומחים שכבר נמצאים ברמה הזאת של ניהול הזמן בצורה שלא תלויה בגוף החי. העולם שלנו מחולק לארבע קטגוריות, דומם, צומח, חי, ודרגת האדם שלא נמצאת בצורה הגשמית. במה אנחנו נבדלים מהחיות? אנחנו נבדלים מהן בפנימיות שלנו, בהתפתחות הפנימית. פיזיולוגית אנחנו אותו עולם חי. ולכן אנחנו צריכים גם לצאת ממושגים של זמן, תנועה ומקום משלושת הדרגות האלה, דומם, צומח וחי, ולחיות ברמה של המדבר. ואת זה אנחנו עדיין לא משיגים. אבל זאת המדרגה שמחכה לנו.

טל: מה שאנחנו רואים זה שבאמת מציף אותנו העומס של החיים. אנחנו כל הזמן רצים אחרי כיבוי שרפות, אחרי מה שצריך להספיק, ויוקר המחיה. זאת אומרת, יש המון עומס.

אנחנו נמצאים בשבי של החברה, של הזמן הזה. זו בעיה גדולה.

טל: נכון, אם אני נמצאת בסביבה או בחברה שמשדרת לי שאלה הדברים החשובים, הריצות האינסופיות נאמר אחרי כסף, השליטה שתיארת, כל מיני דברים, יהיה לי הרבה יותר קשה לעצור ולהגיד רגע, מה באמת חשוב כאן, מה חשוב לי.

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. כי אנחנו רואים שאחרי שאנחנו שקועים מאוד בחיי חברה וכל הזמן פועלים מחוסר זמן, ופועלים ממש כמשוגעים להספיק, אנחנו מגיעים לחשבון נפש ומפסיקים את המרוץ הזה.

אורן: דיברת קודם על מבוגרים ואופן התייחסותם לחיים, זה מתחבר לכך שכאילו בדיעבד החיים עומדים להסתיים ואז אנחנו מצטערים על הזמן שבזבזנו בריצות חסרות תוחלת. אמרת קודם שאנשים מבוגרים מתחילים להרגיש שהכוח שממלא את העולם זה כוח נתינה, כוח אהבה ומצטערים שהם לא היו בזה יותר במהלך החיים שלהם, מצטערים על השנים שעברו.

כך אמרתם קודם, שהם מצטערים על כך שלא השקיעו בילדים, במשפחה, בחברים, בנתינה דווקא.

אורן: זה מה שרציתי לשאול, מה הוא הדבר שאותו הזקנים מרגישים כשהם מסתכלים לאחור, ושצעירים, שהחיים עוד לפניהם עדיין לא מגלים? מה היא אותה חוכמת חיים שמבוגרים רכשו והם מצטערים על השנים שכבר אבדו להם ולא עשו, וצעירים לא יודעים את זה בהתחלה.

יש להם שוני באמצעי לתענוג ובמקור התענוג. הצעירים חושבים שמקור התענוג זה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות וכל אחד לפי זה רוצה להשיג. אנשים מבוגרים כבר מבינים שבזה אין מילוי. לא באוכל, לא במין, לא במשפחה, יש מילויים בהמיים, גשמיים, אפילו בכסף, בשליטה, כבוד ובמושכלות אבל תענוג האמיתי נמצא בקשר היפה בין בני האדם, באהבה, ביחס, ועל זה הם מצטערים שלא השקיעו בזה מספיק כדי להשיג זאת וליהנות מזה וגם ליהנות לאחרים. זאת חוכמת חיים שהם משיגים בסוף, אנחנו בחינוך האינטגראלי צריכים להביא את הידיעה הזאת, לא רק ידיעה אלא הוכחה, כי הצעירים לא כל כך רוצים לשמוע. בשבילם כל החיים הם עכשיו תביא לי ליהנות, וליהנות מדברים שנמצאים אצלם בתוכנה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות והם לא רוצים לשמוע שהמילוי האמיתי לא תלוי בזמן, לא תלוי בגבול, לא תלוי במרחק, בנפח, בכלום, זה רק היחס הפתוח בין בני האדם שנקרא "ואהבת".

אורן: לא הבנתי את המשפט האחרון, המילוי האמיתי מה הוא?

המילוי האמיתי הוא, אם אתה מתקשר לכל יתר בני האדם ובקשר ביניכם אתם מתחילים לגלות יחס פתוח, השפעה הדדית. אז אתה מגלה בקשר ביניכם את הרגשת החיים הנצחיים, וזה כבר שייך לדרגת האדם, מעל דרגת החי, כי שלושת הדרגות האלה, דומם, צומח וחי נמצאים בעולם הזה, דרגת האדם לא נמצאת, אנחנו צריכים לאתר אותה, לבנות אותה, לייצב אותה ולחיות בה. זה משהו שלא נמצא, לא שייך לגוף שלנו, זה שייך למודעות החדשה שלנו, למטריצה החדשה בוא נגיד.

טל: משהו נוסף מעניין בסקר הזה הוא, שאנשים מתחרטים על כך שלא אפשרו לעצמם להיות מאושרים יותר, שהרגישו שהם העמידו פנים בפני הסביבה ובפני עצמם שהם מסופקים ומאושרים ולמעשה בתוך תוכם הם לא היו מסופקים.

כולם כך.

טל: מאין זה נובע? למה אנחנו לא יכולים להכיר בכך שאנחנו לא מאושרים? למה רק בגיל כל כך מבוגר מגיעים להכרה הזאת?

כך החברה בנויה. היא כולה נמצאת בהתרסקות טוטלית, אין לה שום מטרות נעלות, אין לה שום הצלחה. אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו הורסים את החיים שלנו, מראש הורסים את החיים של הדור הצעיר, של הילדים שלנו, הנכדים שלנו, אני בכלל לא יודע בשביל מה להוליד ובשביל מה, ביניהם, להמשיך, לכן, באמת הם לא רוצים להתחתן ולהביא ילדים, זאת בעיה. הדור שלנו אחראי לכך שכך יצא כי לא שמענו ועדיין לא שומעים וגם לילדים שלנו קשה לשמוע, שיש מטרת חיים אחרת, להגיע לדרגת האדם ולא לדרגת הגוף החי, לא לשרת אותו אלא לשרת את האדם שבי, את הרוח שבי.

 ועלינו למצוא מה זה נקרא לחיות ברוח שלנו? תן לגוף שלך מה שהוא צריך, היום זו בכלל לא בעיה, אפשר לספק לכל אחד ואחד את מה שהוא צריך. ומה עם הרוח שלך? איך נבדיל את הרוח הזאת מהגוף בצורה כזאת של, בואו נטפל בה, בואו נקשור את כל הרוחות שלנו יחד ונעשה מהן רוח אחת. מה זה נקרא? מה הדרגה הזאת? מה היא החברה הזאת שמתקשרת כך ברוחות וחיה? לפי מה? אנחנו עוד מעט נגיע למצב שכל אחד יקבל את מה שהוא צריך, אנחנו רואים שהיום אין בעיה, לא באוכל ולא בכלום. מה יהיה איתנו, עם עצמנו? כשכולנו נהיה פנויים מעבודה הכל ייעשה על ידי ביומכניקה ורובוטיקה ומה אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מה זה נקרא לרכוש את דרגת האדם, לבנות אותה? זה מאוד חשוב. להתחיל לכוון את הדור הצעיר לכיוון הזה זאת בעיה גדולה וזאת חובתנו, אז נראה אותם מאושרים כי יש מטרה. אחרת בחיים שלנו הם לא רואים, מימשנו את דרגות הדומם, הצומח והחי, ואת דרגת האדם עדיין לא התחלנו, לכן הם נמצאים כאילו ללא אופק.

אורן: אז אם הייתי שואל אותך משפט אחרון בקשר לניהול זמן, מה הדבר הכדאי לי ביותר כאדם צעיר לעשות מבחינת ניהול הזמן שלי בחיים?

לעשות רק דברים הכרחיים לדרגה הגשמית שלנו ואת כל יתר הזמן למימוש הדרגה הרוחנית, דרגת האדם.

אורן: שהיא?

שהיא הרוח שבנו, נתינה.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, תודה גם לכם שהייתם איתנו.

מנהלים את הזמן מחדש, חיים חדשים, כל טוב, להתראות.

לחצו כאן להורדה