חיים חדשים - תוכנית 356 - ניהול נכון של הזמן

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, היום אנחנו קצרים בזמן, כי אנחנו רוצים ללמוד איך לנהל את הזמן שלנו. אז תהיו מוכנים, יוצאים לדרך, ניהול זמן בתבונה על מנת לקחת את החיים למקום טוב יותר.

טל: מיד נגיע לעצות יותר פרקטיות, אבל אני רוצה בכל זאת להתחיל מסיפור אישי שגרם לי לחשוב קצת אחרת על איך שאני מנהלת את הזמן שלי. בדרך כלל לא זוכרים יותר מדי דברים מתקופת הלימודים באוניברסיטה, חוץ מחוויות רגשיות פה ושם, אבל אחת החוויות שאני כן זוכרת היא מקורס שעסק בפסיכולוגיה של המבוגר והזקן, שבו ניתנה פרספקטיבה מאוד רחבה על החיים, על שלבי ההתפתחות עד סוף החיים כמו שכבר דיברנו בתכניות הקודמות.

באחד מהשיעורים המרצה שלנו, אדם מאוד מיוחד, עשה לנו תרגיל. הוא עמד על הבמה והשמיע את השיר don't worry be happy, שיר מוכר ומאוד שמח, ומהר מאוד הסטודנטים התחילו להתנועע בשמחה ולחייך. לשמוע שיר באמצע הלימודים זה משהו חדש ונחמד, ובמשך כארבע דקות כולם נכנסו לאווירה מאוד שמחה וחביבה. המרצה לעומת זאת נשאר לעמוד על הבמה בפנים רציניות וחתומות והסתכל עלינו בצורה מאוד נוקבת. ואחרי שכל זה הסתיים, הוא אמר לנו בצורה מאוד קודרת כמה אנחנו נאיביים, באיזו קלות נתנו לשיר כזה קליל לסחוף אותנו להרגשה שלא צריך לדאוג, הכל יהיה בסדר, תהיו מאושרים, והוא, מהפרספקטיבה שיש לו על החיים בזמן הזקנה, לקראת סוף החיים, לא רואה סיבה להירגע, הוא לא רואה סיבה לתת לזמן לחלוף ולהרגיש שהכל בסדר.

זה רגע שמאוד נחרט בי, למרות שלא ממש ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, ואני חושבת שדי מהר הדחקתי אותו והמשכתי הלאה כמו שבדרך כלל כולם עושים. אבל התחושה הזאת של הפסימיות, של חוסר הפתרון נשארה אצלי, והבנתי שלא כדאי לתת לחיים לעבור סתם כך, אלא צריך לעשות משהו אחר.

לכן קודם רציתי קצת לשאול על העניין הזה. בדרך כלל אנחנו חיים בתחושה הזאת, של don't worry be happy, הכל יהיה בסדר. האם יש איזו אלטרנטיבה לגישה הזאת? אבל משהו אופטימי, כי הפסימיות ההיא לא התאימה כל כך.

יש כמה גישות לחיים, זה ברור לנו. אנחנו רואים בכל התרבות האנושית, בכל מה שאנחנו כבני אדם מייצרים, בחינוך, בתרבות, בספרות, בציור, במוסיקה, בריקוד, בכל דבר, שיש כאן כמה גישות.

קודם כל זו באמת עובדה שהחיים מתחילים ונגמרים, ואנחנו עוד הרבה יותר שפלים מדרגת החי, מהחיות והבהמות שמהם אנחנו מתפתחים. כי הם לא מרגישים את סוף החיים, סיום החיים, ואילו אנחנו כן מרגישים את זה, והמחשבות על סוף החיים מתחילות אצלנו דווקא מגיל ילדות, ילד בגיל שבע, שמונה, תשע, עשר, כבר מתחיל לחשוב על זה, זה מאוד מדאיג אותו. אבל יחד עם זה אנחנו דוחים את הנקודה הזאת, משתדלים לכסות אותה, שהיא לא תתרומם. ולפעמים כשהיא מתרוממת, היא עושה לנו דקירה עמוקה וכואבת, ואנחנו לא אוהבים את זה.

ולכן הייתי אומר שרוב ההתעסקות של בני אדם במה שהם רוצים להשיג בחיים שלהם, זה כדי לברוח מהשאלה הזאת, "בשביל מה אני חי?", "למה אני חי?", "אם הכל מגיע לסוף, האם יש תועלת במה שאני עוסק?". אבל מצד שני, אם הכל מגיע לסוף, בשביל מה לי לחיות את הסוף, אני בינתיים אשחק בזה, בכל מה שיש. כמו ילדים שמשחקים בארגז חול, גם אני משחק בכל העבודות שלנו למיניהן.

ואנחנו רואים שתשעים אחוז ממה שהאנושות עושה, אלה סתם עבודות. אנחנו רק הורסים בזה את כדור הארץ, מרוקנים אותו מחומרי גלם. אבל מה נעשה? אם אנחנו לא נעשה את זה, במה נתעסק, במה נחיה? אנחנו נצטרך להיות מול שאלת הנצח הזו שאני לא נצחי, שזה ממש הורס אותי.

ולכן אנחנו בונים ובונים לעצמנו כל מיני מערכות, שהן בעצמן כבר פועלות בצורה כזאת על ידי החברה, כך שזה מגיע אלי ומחייב אותי לעסוק בכל זה ולשכוח. אנחנו רואים שככל שאנחנו מתקדמים יותר אנחנו יותר ויותר עסוקים. וזה מפני שבתת ההכרה אנחנו רוצים להיות עסוקים, זה לא שמישהו מחייב אותנו. אנחנו לא מחויבים לפי החיים הגשמיים שלנו, אלא אנחנו עושים את החיים הגשמיים שלנו כאלה, שהם כבר ממש מחייבים אותנו כל הזמן להסתובב ולרוץ וממש למלא את החיים שלנו עד כדי כך שלא תהיה לנו אפילו מנוחה. כי אם לא מדובר על מנוחה לטווח קצר, על כמה שבועות חופש נניח, אלא על להיות חופשי, זו כבר בעיה.

וכאן אנחנו מגיעים למשבר כמו שאנחנו רואים בדור הנוכחי. הם לא רוצים להיות עסוקים מדי, הם לא רוצים לגדול, הם לא רוצים לקבל את צורת החיים שלנו, שבה אנחנו רק משחקים וממלאים את עצמנו עם כל מיני דברים של מה בכך, ובלבד שלא לחשוב יותר מדי על מהות החיים. הם נמצאים באמת בייאוש ואת אותה שאלה שנמצאת בהם בצורה סמויה עדיין הם דוחים, אבל כבר משתדלים להמתיק אותה עם סמים, אלכוהול, כל מיני בילויים למיניהם. זאת אומרת, אנחנו נמצאים בתפר בין העידן הקודם לבין העידן החדש.

הייתי אומר שכל החיים שלנו הם מין בריחה מהשאלה שהכל נגמר. ולכן או שאנחנו הולכים להיות עסוקים עד בלי די בכל מיני עסקים מדומים שאנחנו בעצמנו מייצרים אותם. ואנחנו רואים ערים שלמות אפשר להגיד, שכל מה שעושים בהן זה לטפל זה בזה וזה בזה. יש עורכי דין, רואי חשבון, יש כאלה וכאלה. זאת אומרת, אנשים דואגים כמה שיותר ויותר לסובב את עצמם ולמלא את עצמם בכל מיני צורות הכרחיות כביכול.

או שאנחנו באמת נחשוב על מהות החיים, על סוף החיים, או שבאמת יש לנו שאלה ותשובה על סוף החיים, אז כדאי לנו לעורר את השאלה, וכנראה שאז אנחנו נשנה את החיים שלנו. אם היינו באמת חוקרים נכון וטוב את החיים שלנו, היינו רואים שאנחנו עדיין נמצאים ועוסקים בדרגת חי, וממלאים רק את החיים הגשמיים האלה שתלויים בגוף, אבל בעצם הרוח שלנו, השאלות שלנו הן הרבה יותר למעלה מזה.

אם היינו מבינים שאפשר להגיע לדרגה הבאה, גבוהה יותר, לחיים חוץ גופיים, עד כמה שזה אולי נראה לא מציאותי, היינו באמת ממלאים את עצמנו אחרת, היינו מנהלים את החיים, מנהלים את הזמן בצורה אחרת.

טל: שמתי לב שאנשים שכן מודעים, שכן שואלים את עצמם את השאלות ואפילו כאלה שעובדים בבתי חולים ורואים כל הזמן את האמת הזאת, את המציאות בעיניים מפוקחות, הם אנשים יותר אמיצים, הם פחות פוחדים להגיד מה שהם חושבים. לפעמים אפילו מבחינה רגשית הם יותר אמיתיים. זאת אומרת להכחשה הזאת יש מחיר מאוד גדול לפעמים, אפילו ברמה של אדם שפוחד להגיד שהוא אוהב את הילדים שלו, שפוחד לבטא את עצמו. זאת אומרת, למודעות הזאת לזמן המוגבל יש ערך אפילו בזה שאנחנו ננצל את הזמן לדברים כאלה. איך אנחנו יכולים להגיע לאומץ הזה מבלי להיות בפחד מהמוות?

אנחנו צריכים להשתחרר מהמוות ואז אנחנו נוכל להגיד. הם עושים את זה מתוך הנקודה המקצועית שבהם, כי אדם שרואה יום יום מקרים של חיים ומוות, חיים ומוות, מתחיל להתרגל לזה ולהתייחס לזה בצורה שטחית, אפילו שגם הוא הולך. שרשרת של אנשים מגיעה לזה וגם הוא אחד מתוך השרשרת, הולך וזהו.

אבל אנחנו מדברים על היכולת שלנו להשיג את הדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו, דרגת האדם, שזו הרוח שבנו שהיא לא שייכת לגוף שלנו. אנחנו מדברים על כך שלא נתעסק בגוף בלבד, כי באמת הגענו למצב שאנחנו לא חייבים לעשות את זה, אם נשקיע עשרה אחוז מהחיים שלנו לצורך הגוף זה יהיה מספיק ודי. ואם נשקיע את כל יתר הזמן, אם ננהל את הזמן בצורה כזאת שאנחנו נפתח את דרגת האדם שבנו, שהיא כולה במודעות, בהתפתחות הפנימית, אז נוכל להגיע לזמן אחר, לתנועה, למציאות, לפעולות ששייכות לדרגת האדם. שהיא לא נמצאת בחומר, היא כולה ביחס בינינו וברוח.

טל: אז קיבלנו כיוון אופטימי יותר, והיה אפשר ללמד אותו הקורס באוניברסיטה קצת אחרת כך שהיינו יוצאים ממנו יותר אופטימיים, שזה כבר טוב.

אני מנסה להבין מה המורה הזה רצה להראות. האם הוא רצה להראות שעל ידי השפעת הסביבה, זאת אומרת השפעה חיצונית, אדם משתנה כל כך מהר? זה ידוע.

טל: הוא טען ששירים מהסוג הזה מסממים אותנו, הם גורמים לנו לשכוח את המציאות האמיתית.

כל דבר מסמם אותנו. אם אני נמצא בסביבה, אני תמיד נכנס תחת השפעת הסביבה, לא חשוב מה היא מביאה לי.

טל: כן. הוא גם רצה להראות כמה בקלות אנחנו מדחיקים את המציאות האמיתית שהיא לא כזאת ורודה ונעימה, ונכנסים למצב כזה של שכחה או הדחקה כי נעים לנו.

אבל היה אפשר לעשות אחרת. להביא לנו איזו עצבות, וגם בה היינו נכנסים. אלא תלוי מה האדם רוצה, אולי כדאי לו לשכוח על הכל ולהיות בשמחה. אם אנחנו לא מגיעים לדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו, דרגת האדם, מדְרגת המדבר אלא נשארים כדי לשרת את הגוף, זאת אומרת לשרוּת דרגת החי שבנו, אז כדאי לנו לשכוח מהכל. לבלבל את דרגת האדם שמתעוררת לפעמים ולחיות רק את החיים הגשמיים, לשכוח מהמוות כמה שיותר, להיכנס לתוך סמים וכך להמשיך. מה עוד אפשר לעשות?

טל: ולמי שלא מסתפק בזה?

למי שלא מסתפק בזה, הפסיכולוגיה, כמו גם אותו המורה שלך, לא יכולה לעזור בזה. כי היא מתעסקת רק באיך לעשות את החיים הגופניים שלנו, ששייכים לגוף, כמה שיותר נסבלים.

טל: אז נניח שאנחנו כבר נמצאים באיזשהו מסלול ואנחנו מעוניינים לפתח את המודעות שלנו ולהגיע לאותה התפתחות שקראת לה "אדם", שבה אנחנו שולטים בזמן שלנו. עדיין יש תחושה שקשה לנו לנהל את הזמן, הוא מתבזבז לנו, הוא בורח לנו. מה מבזבז לנו את הזמן, ממה כדאי לנו להימנע? אולי מטלוויזיה, אולי מהפייסבוק, יש כל מיני דברים כאלה.

מתוך המחקר של המציאות אנחנו רואים שהמציאות מתחלקת לשני כוחות, כוח הנתינה וכוח הקבלה, פלוס ומינוס. אנחנו חיים כולנו בכוח הקבלה ולכן אנחנו מוגבלים, כי כמה אפשר לקבל? אני חייב לקבל ממישהו, ממשהו והמקורות האלה תמיד נמצאים במצב שאני לא מסוגל לקבל מהם בצורה חופשית כמו שבא לי. אצל ילד מפונק כלפי ההורים שאוהבים אותו באהבה חלוטה זה אפשרי, וגם אז בצורה די מוגבלת. אבל אם הרצונות שלי גדלים ואם אני נמצא בחברה וכל אחד בחברה הוא גם כמוני, אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. לכן אנחנו נכנסים לסמים, לייאוש וכן הלאה, מתוך זה שלא יכולים למלא את עצמנו.

לכן כוח הקבלה הוא מאוד מאוד מוגבל. וכוח ההשפעה דווקא לא. כי להשפיע לכולם, אם הייתי מקבל מזה תועלת, אם הייתי מקבל מזה מצב רוח טוב, הרגשת החיות, הרגשת החיים, הייתי בשמחה עושה את זה. זאת אומרת, הבעיה שלנו שאנחנו בנויים בצורה כזאת שמקבלה יש לי תענוג, ומנתינה אין לי תענוג, אלא רק כלפי הילדים, כלפי מישהו שאני אוהב, ככל שאני נותן אני מרגיש מזה תענוג. יש לנו רק כמה דוגמאות בסך הכל שהן קצרות בזמן ולא גדלות במידה שלהן, שבהן אני יכול ליהנות מהשפעה, מנתינה.

וכאן אנחנו יכולים להמשיך לחקור הלאה מה היו החיים אם היינו מארגנים אותם לא בכוח הקבלה אלא בכוח ההשפעה. אנחנו יכולים להגיע למחקר מאוד מעניין, שאם כולנו היינו נולדים או היינו יכולים לפתח כוח השפעה ולחיות בפרדיגמה הזאת, היינו ממש בלתי מוגבלים, לא תלויים בזמן. הזמן כבר היה מורגש אצלנו בצורה אחרת. לא זמן שמורגש כי חסר לי, חסר לי, ואני מרגיש זמן בין מה שאני רוצה ומתי אני אקבל. אלא הזמן היה מתקצר לאפס, כי הוא היה נמדד בין מה שאני רוצה לתת ובין זה שאני נותן. ואם אני יכול לתת ויש לי מה לתת, אז בעצם אין לי זמן, הרגשת הזמן נעלמת. ואז אנחנו מדברים לא במושגים של זמן אלא פשוט בפעולות.

זאת אומרת, אנחנו יוצאים ממסגרת הזמן. זה מה שמדובר גם בפיזיקה מודרנית וגם בפסיכולוגיה הגבוהה הזאת, פסיכולוגיה של השפעה ולא של קבלה.

אורן: תוכל להסביר את זה שוב, לא הבנתי.

קודם כל זמן זה נתון פנימי אישי פסיכולוגי אגואיסטי. זאת אומרת אני מודד את הזמן מפני שזה ההבדל בין מה שאני רוצה, משתוקק, לבין מה שאני מממש. בזה אני מרגיש את הזמן. אני תמיד מרגיש את הזמן בחוסר. אם באותו רגע שאני רוצה, הייתי גם מקבל את מה שאני רוצה, לא הייתי מרגיש זמן.

אם מרגע הרצון לרגע המימוש לא היה עובר זמן אלא הרצון היה מתממש מיד, לא הייתי מרגיש את הזמן. זה נקרא להיות למעלה מהזמן. זאת אומרת, נניח שהיתה לך מהירות אינסופית, בקבלת הרצוי או בכלל מהירות. אבל כל הטבע שלנו נמצא תחת מהירות האור, מהירות מוגבלת, ולכן יש זמן, כי המהירות והזמן קשורים יחד. יש מרחק מהירות וזמן, שלושה גורמים שקשורים זה לזה. אם היית מקבל מיד את מה שאתה רוצה, לא היית מרגיש זמן. בעולם שלנו לא קיים דבר כזה, אבל תיאורטית זה כך.

מתי אני יכול להגיע למצב שאני נמצא באפס זמן, שזה נקרא שאני נמצא במהירות אינסופית ובמרחק שכולו מתקבץ לאפס, לנקודה? מתי שאני יכול לבצע פעולה ומבצע אותה מיד, ברגע שאני רוצה. וזה יכול להיות רק בפעולת ההשפעה.

אורן: מה זה השפעה?

נתינה שהיא תלויה בי. אם היינו עוברים ממערכת קשר בינינו שבה כל אחד מקבל מהשני, למערכת שבה כל אחד נותן לשני ויכול לתת, יש לו מה לתת, והשני רוצה לקבל ממנו, אז היינו חיים במערכת קשר בינינו שבה לא היינו מרגישים את הזמן. זמן זה הרגל, זה עניין פסיכולוגי בלבד. ועל זה המדע כבר מדבר. זאת אומרת מה שבעצם אנחנו צריכים, אם אנחנו מדברים על ניצול החיים האמיתי, על ניצול הזמן, על ניהול הזמן הנכון שלנו, כמה שיש לנו, זה לדעת איך להגיע לפעולת ההשפעה הטהורה, שעל ידה אני עולה לרמה שבה אני נמצא ללא זמן, ללא מקום וללא תנועה. כי אם הזמן הוא אפס, אין תנועה ואין מקום, הכל נמצא באותו מקום, בנקודה. אנחנו יכולים להגיע למצב כזה אם רק היינו משנים את היחס שלנו מלקבל ללתת. האם זה אפשרי? זאת נשארת השאלה.

טל: כשאנחנו נמצאים במערכת הזמן הנוכחית, מתוך מה שקראת כוח הקבלה, עדיין אנחנו מרגישים כל מיני מצבים שבהם אנחנו מצליחים לעמוד בזמנים ולעשות מה שאנחנו רוצים ויש תקופות שלא מספיקים, לא מצליחים. אנחנו מוצאים את עצמנו משוטטים באינטרנט כמה שעות מבלי שהתכוונו והזמן נשמט לנו מהידיים. האם יש לזה סיבה מיוחדת, האם יש משהו שאפשר לעשות כדי לנהל יותר נכון את הזמן?

אין לנו מה לעשות, אנחנו רוצים לשרוף את הזמן. אנחנו רוצים לשכוח, אנחנו לא צריכים את הזמן. בשביל מה נולדתי, בשביל מה אני חי, בשביל מה אני צריך לחשוב בשביל מה אני חי ובשביל מה נולדתי? אני שוכח מזה. לכן כולנו נמצאים ברשתות, בפייסבוק, באימיילים, בטוויטרים וכולי וכולי. כל הזמן אנחנו בזה. למה? ייצרנו לעצמנו איזשהו ארגז חול משותף וכולנו משחקים שם ועוזרים זה לזה לשכוח מהכל.

טל: כן, קוראים לזה אסקפיזם.

כן.

טל: האם חשוב לאדם לנהל יומן, לחיות לפי לוח זמנים, לסדר את הזמן שלו?

בתנאי שהוא באמת רוצה להגיע לאמת. אבל אם לא, אז כל התרבות שלנו, כל החיים שלנו הם כדי להשיג את ההיפך, להסתיר מהאדם את השאלה הזאת "מה הטעם בחיים?".

טל: ואם יש לי את השאיפה הזאת למצוא את הטעם, לפתח את עצמי, אתה אומר שכן יש גישה לניהול הזמן. שאפשר לנהל אותו בצורה יותר טובה, אפילו לפני שעלינו מעל זמן ומקום. איך אנחנו נתנהל כך שהזמן לא ישלוט עלינו ואנחנו נכוון אותו לכיוון הרצוי?

זה רק על ידי הסביבה המתאימה. בלתי אפשרי אחרת. האדם צריך להיכנס תחת סביבה מסוימת, מיוחדת, שהיא כבר מבינה שמושג הזמן שולט עלינו, אבל השליטה שלו היא לא שליטה כללית נצחית וטוטאלית, אלא אנחנו יכולים לצאת מהשליטה הזאת ולנהל את עצמנו אחרת. בתרגולים ההדדיים שלנו, על ידי סדנאות מיוחדות, על ידי שיטה מיוחדת של החינוך האינטגרלי, אנחנו יכולים להביא את עצמנו למצב שהקשר בינינו יהפוך להיות לנתינה ההדדית ואז נתחיל להרגיש את עצמנו למעלה מזמן, תנועה ומקום. אנחנו ניכנס למימד של בני אדם ולא נחיה לפי הדופק של הגוף.

טל: יש תכונה שנקראת "דחיינות" שהרבה מאוד אנשים סובלים ממנה. אנחנו נוטים לדחות לרגע הבא משהו שחשוב לנו לעשות. האם יש פיתרון לדבר הזה?

אני חושב שזה דבר טוב. מה יש בזה? ככל שאדם עושה פחות זה טוב, כי הוא עושה הכל רק כדי לבלבל את עצמו, כדי לא לחזור לשאלה הכואבת הזאת, בשביל מה כל רגע ורגע בחיים שלי. האמת היא שבצורה שבה אנשים חיים, אי אפשר להגיד שהם חיים. כולם חיים בצורה שלא מועילה לכלום, אלא בסך הכל כדי להגיע להכרת הרע ואז להתחיל לחפש פרדיגמה חדשה.

אורן: אם אני רוצה לחפש פרדיגמה חדשה, איך אני צריך לנהל את זמני בתהליך החיפוש?

אתה צריך למצוא חברה שמתעסקת בחינוך אינטגרלי.

אורן: ושם אלמד לנהל את הזמן בתבונה?

כן.

אורן: מה אני אלמד?

אתה תלמד איך לעלות למעלה מהזמן.

אורן: לפני שאני עולה, זה תהליך או קפיצה ברגע?

תהליך.

אורן: בתהליך הזה איך אני מנהל את הזמן שלי בתבונה?

שוב אני אומר, אתה צריך להיכנס לחברה כזאת, להתחיל ללמוד לחיות בה, לעבור כל מיני תרגילים. כי זה תרגול, כמו שתכננת את החיים הגשמיים שלך, כך עכשיו אתה צריך להפעיל את עצמך, לתכנן את עצמך בחיים החדשים.

אורן: התכנון הזה הוא תכנון של זמן, של זמן ושל פעולה, אלה הם חיינו.

אז תמלא את הזמן שלך כמה שאפשר יותר בללמוד איך לעלות לדרגה החדשה הזאת. זאת אומרת איך להתרגל, איך להיכנס, איך להעריך את הנתינה ואת הקשר הנכון החדש הזה בין בני אדם, הם אליך ואתה אליהם. שאתה תתחיל לקשור לזה יותר ויותר את הפנימיות שלך, את הרגשות שלך, את המחשבות שלך, את האדם שבך. שתתחיל להרגיש כמה שיותר שזה נמצא למעלה מהגוף, והגוף יכול להיות חי ויכול להיות מת, וגם עכשיו הגוף לא חשוב כי אתה נמצא כאן בכוח הנתינה שהגוף לא מרגיש אותה. הגוף לגמרי לא מבין מה זה כוח הנתינה, זאת אומרת הוא חי בניתוק מאיך שהאדם שבך חי. האדם שבך זה נקרא אותו הרצון להשפיע, לתת, לחלק בין כולם ברוח החדשה הזאת.

אורן: אז יש פה פעולה שבה אני לומד על מושג הנתינה. וככל שאני אתעמק בלימוד הזה של החיים החדשים שאותם אתה מתאר כחיים בנתינה, זה ישפיע עלי כך שאנצל את הזמן שלי, את היום שלי, את העשרים וארבע שעות שלי בצורה טובה יותר?

כן.

אורן: איך? מה אני אלמד לגבי ניצול הזמן שהיום אני לא יודע?

אתה תלמד שאתה צריך כל הזמן להרגיש את עצמך כמה שיותר למעלה מהזמן. אתה לא סופר זמן, אתה סופר את כוח ההשפעה שיוצא ממך כלפי הזולת. ובכוח ההשפעה הזה אתה מתחיל להרגיש חיים חדשים ממרחק חדש שאתה צריך לקצר אותו, להיות כולנו כאיש אחד בלב אחד. נתינה אליהם, להיות כלפי כולם בהשפעה, כמו שקודם רצית להיות בקבלה.

ואז אתה תתחיל להרגיש את היחס בין שתי המערכות. כוח הקבלה שבך מתחיל לגדול, בכוונה לתת לך אפשרות להפעיל כוח השפעה יותר גדול. ואז אתה מתחיל להתקדם בשתי הרמות האלה, למטה קבלה ולמעלה השפעה, יחד. כך שכוח הקבלה, כוח האגו שלך גדל, כדי שאתה מעליו תוכל לבנות יותר כוח השפעה. וכך בשתי המדרגות האלה אתה מתקדם.

אורן: אם בשניות שנותרו הייתי שואל אותך מה העיקרון הראשי לניהול זמן בצורה אופטימלית?

להיכנס לנתינה לזולת ושם להרגיש חיים חדשים, המנותקים מדרגת החי שלנו. ואז אני ארגיש שאני מנותק מהחיים האלה, אני מנותק מהזמן. כבר עכשיו אני רוכש את דרגת העולם הבא. זה נקרא "עולם הבא".

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה רבה טל, תודה גם לכם שהייתם איתנו. נכנסים לנתינה לזולת ועולים מעל הזמן. חיים חדשים, כל טוב, להתראות.

לחצו כאן להורדה