חיים חדשים - תוכנית 358 - הומור ומצב רוח

+תקציר השיחה
הומור ומצב רוח | ||
הומור מביא אותנו להתלבש בכל מיני דמויות ולכן משחרר אותנו מהרצינות שלנו - באמצעות שימוש בהומור ובדיחות אפשר לחנך וללמד, בדרך שתיזכר אצל הלומד - הצחוק מדבק, מוריד מתח, משחרר לחץ - אנחנו צוחקים מתופעות בלתי צפויות - הומור וצחוק תמיד צריכים לבוא מתוך אהבה, אחרת זה פוגע באדם - דוגמה לשימוש בהומור עדין ביחסים בין בני זוג - כדאי לאדם לפעמים לצחוק על החולשות שלו. לא "לשחק אותה" מושלם כחברה, אנו יכולים לצחוק על הטבע האגואיסטי שלנו שמפריע לנו להתחבר זה עם זה |
||
+תמליל השיחה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו רוצים לדבר היום על הומור ועל צחוק, לבחון את ההומור מזוויות שונות של מבט, לדעת איך לשלב אותו בחיים שלנו, על מנת לשפר את מערכות היחסים, ולהעלות את הקשרים בינינו לחיים איכותיים יותר כדי להגיע לרמה חדשה של חיים.
ניצה: היינו רוצים לדבר על הקשר בין הומור למצב רוח. מצד אחד אנחנו יודעים שכאשר יש לנו מצב רוח טוב, אז קל להצחיק אותנו. מצד שני הומור יכול גם לעזור לנו לשנות את מצב הרוח. קורה הרבה פעמים שאנחנו נכנסים למקום באווירה קודרת, אבל פתאום מישהו מצחיק אותנו ומשהו מתחלף בנו.
איך משפיע ההומור על מצב הרוח ומה הקשר ביניהם?
אנחנו מתלבשים על מצב שאנחנו שומעים, והמצב המסוים הזה מדבר על דברים רציניים בצורה קלה, ואפילו קלה מאוד שמחייבת אותנו לראות את הדברים הרציניים בצורה לא רצינית. כלומר או שאנחנו רואים את המצב כנמוך מהרצינות של המצב עצמו, או שאנחנו רואים את זה בצורה הפוכה, או שאנחנו רואים את זה בקשר הפוך בין הדברים, בהשפעה של חזרה ממצחיק לצוחק. וכשאנחנו מחליפים את המקום ממבצע לצופה, או ההיפך כשאנחנו עוברים כמה גופים, ולא צוחקים על האדם עצמו אלא ממישהו שצוחק על משהו, או על מישהו, כי תמיד יש פה שניים, אז אנחנו עוברים את ההתלבשות הזאת מאחד לשני בשמיעת הבדיחה עצמה, ויוצא שאנחנו מאבדים את הרצינות שלנו.
מה שחייב להיות בהומור זה לא סתם צחוק אלא צריכה להיות בו הברקה, כמו הבלטה של דבר ידוע אבל מנקודת מבט חדשה ושונה. זה מוציא אותנו מהמצב הרגיל שלנו ומכניס אותנו לשלב אחר של יחסים. וודאי שקל יותר לאדם להתחיל לצחוק על מישהו זר, או על תופעות נפוצות ולא על עצמו, כל עוד הוא לא יוצא קצת מתוך עצמו ונעשה רך יותר, מורכב יותר ורגיש מבפנים עד שהוא יכול לעבור ממצב ומצב, ואז הוא מסוגל לשמוע גם על עצמו. כך מביאים את האדם למצב שאפשר להתחיל לדבר איתו גם על דברים רציניים והוא יקבל אותם בצורה אובייקטיבית, כלומר על ידי כמה תרגילים אפשר להרגיל את האדם לעבור מצבים שונים ומנוגדים.
ניצה: אפשר באמצעות ההומור ממש לשנות ולהשפיע על מצב הרוח שלנו?
כן, ואף יותר מכך, אפשר אולי להעביר את שיטת החינוך דרך הומור וצחוק, רק שלכך צריכים מומחים. אבל נראה לי שזה יכול להיות, מפני שהאדם רוצה לזכור את הבדיחות, לא כמו את המספרים והנוסחאות ועוד כל מיני חכמות שאין להם קשר ישיר אליו. לקשור אליו את הלימוד בצורה פתאומית, זה אפשרי ומאוד מועיל לזיכרון, כי הדבר הראשון שנכנס לזיכרון אלה דיבורים בהקשר מיוחד. כלומר אם אדם רוצה לזכור איזו מילה או להבין מושג אז הוא צריך לקשור אותו למשהו דומה ואז הוא יזכור, כי הזכרון שלנו עובד בצורה אסוציאטיבית.
ניצה: זה מאוד מעניין מה שאמרת עכשיו. לפני כ15 שנה במסגרת התפקיד שלי, הייתי צריכה לעבור קורס שיווק, וזה לא היה תחום שנמשכתי אליו, אבל בכל זאת הלכתי לשם בתחושה שאקשיב למרצה, והמרצה פתח בבדיחה שאני לא שכחתי, ובאותו הרגע השתנתה בי כל החשיבה על נושא השיווק וגם גרמה לי להקשיב לכל ההרצאה. מה גרם לכך שייווצר אצלי הומור וישנה לי את כל ההרגשה לגבי השיווק?
אני לא ממש מומחה להומור ולצחוק, אבל אני רוצה להגיד שזה עובד בצורה מקבילה. כלומר אם אני רוצה לזכור איך קוראים למשהו מסוים, או מה קורה בתופעה מיוחדת, אז כדי לזכור אני חייב לקשור את זה לעצמי, למושגים שאני כבר יודע ומבין, וככל שהקשר יהיה מוזר יותר, אני אזכור את זה יותר וזה מעניין.
ניצה: כלומר יש משהו בניגודיות שיוצר קשר בראשנו.
כן, זה יוצר קשר שעוזר לי, כך עובד הזיכרון שלנו. אני לא יכול לזכור סתם משהו, אלא זה חייב להיות קשור לדברים שכבר נמצאים אצלי, וככל שזה יהיה דומה לדברים שנמצאים אצלי בצלילים או קשור במשהו וגם מנוגד זה יהיה בלתי נשכח.
אותו דבר קורה בהומור, בצחוק. אנחנו קושרים מצבים, דברים או תופעות שאין ביניהם קשר כביכול, או שהם לא יכולים להיות בחיים שלנו ואנחנו קושרים אותם, זה מעורר שמחה וצחוק מתוך הברקה, כי המוח שלנו לא רגיל לקשור את הדברים האלה יחד, ואנשים נמשכים לזה, כי זה מעורר תשומת לב, ולכן אני חושב שהיינו יכולים להשתמש בתופעה הזאת להפצה.
ניצה: הזכרת קודם שבשביל צחוק צריך לפחות שני אנשים, למרות שאפשר גם לקרוא בספר בדיחות.
כן, ויש ספריות שלמות כאלה.
ניצה: אבל זה מהנה יותר לצחוק כשיש עוד מישהו, ועל כך יש מחקרים, שאם אדם יושב לצפות לבד בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, הוא יצחק הרבה פחות מאשר אם הוא יימצא בחברה.
יש בכך תופעה וירלית.
ניצה: מה היא התופעה הוירלית הזאת, הצחוק המדבק הזה, למה אני רואה אדם צוחק וזה מצחיק גם אותי?
זו תופעה מיוחדת שאופיינית לבני אדם, ותלוי איזה בני אדם, יש כאלה שזה באמת כך ביניהם ויש כאלה שלא, כי חייבת להיות איזו קרבה ביניהם כדי שזה יעבוד.
ניצה: ראיתי יום אחד סרטון שהועלה ביו טיוב והוא זכה למיליוני צפיות, ובסרטון הראו אנשים בתוך רכבת תחתית בדרך לעבודה, כשמישהי קיבלה פתאום הודעה בנייד והתחילה לצחוק. היה לה צחוק מדבק ותוך שתי דקות כל הקרון צחק, למרות שאנשים לא ידעו על מה. כלומר לא היה שום קשר ביניהם, ואפילו הסיבה לא היתה ברורה, ובכל זאת כולם נדבקו בצחוק. זה משהו שכאשר אדם צופה בזה הוא כבר מרגיש רצון לצחוק.
אדם מרגיש שזו אמת.
ניצה: מה יש בזה שעובר ומדביק את כולם?
ראשית זה בגלל שיש בין בני אדם איזו הבנה הדדית, קשר. קשר שהם נמצאים במצב פחות או יותר דומה ויש ביניהם אווירה, יש התקשרות.
ניצה: יש גם דחיסות, כי רואים שהקרון היה מאוד דחוס.
אולי גם בגלל זה, נכון, זה חשוב מאוד. לא דיברנו על כך שהצחוק הוא גם הגנה, הצחוק מקרב, הצחוק מוריד מתח, הצחוק משחרר את האדם ממתח פנימי ונותן הרפיה פנימית. דיברנו פעם שהצחוק כביכול מאפס את כולם, מוריד אותם לאפס, ולכן אנשים נמשכים לזה, כי הם מורידים את המתחים מעצמם, ולכן זה כל כך נחמד ורצוי וכולם מקבלים את זה בצורה נכונה ויפה, מלבד חולי הנפש.
אורן: יש הבדל ממה אנחנו צוחקים?
במקרה של הקרון ברכבת התחתית, הם לא ידעו ממה צוחקים.
אורן: אני שואל על מצב אחר. סיטואציה שבה יקרה לניצה משהו. פתאום חלילה תישבר רגל אחת בכסא והיא תיפול. יכול להיות ששנינו נצחק כי זו סיטואציה מצחיקה, משהו מפתיע שקרה לה וזה מצחיק.
היא בוכה ואנחנו צוחקים.
אורן: אולי היא לא בוכה, אולי לא יקרה לה כלום, אבל הסיטואציה עצמה מפתיעה, אף אחד לא מדמיין שבאמצע תוכנית בערוץ המהולל שלנו פתאום תשבר רגל בכיסא וניצה תיפול. אז אנחנו צחקנו, למשל ממשהו שקרה לניצה. אמרת שבצחוק יש משהו משחרר, הוא פועל להפגת מתחים ולחצים. האם יש חשיבות מִמה אנחנו צוחקים? אנחנו יכולים לצחוק אם פתאום חלילה יקרה למישהו משהו רע, כי זה יכול להיות מצחיק לפעמים, למשל אם מישהו מחליק על בננה ברחוב, זה מפתיע, זה מצחיק. יכולים להיות מקורות שונים לצחוק. מה היחס שלך לגבי זה?
זה קורה בצורה ספונטנית. זה תלוי באדם, ביחס שלו למי שקורה, למה שקורה. אבל שוב, ממה אנחנו כאן צוחקים? אנחנו צוחקים מתופעה בלתי צפויה, כמו בננה או כיסא, שזה משהו בלתי צפוי. זה מעורר צחוק, כי זו בדרך כלל תופעה בלתי צפויה אבל לא דרמטית. זה לא פיצוץ שפתאום קורה לך כמה מטרים ממך, או אפילו במרחק ממך.
ניצה: משהו שיש בו סכנה אפילו סכנת חיים.
זה לא משהו שמעורר בך חשש על עצמך, אלא אתה רואה תופעה כזאת קטנה. לא שאדם חלילה נפל מתחת למכונית.
אורן: אז זו טרגדיה, זה לא מצחיק.
נכון. אבל זאת תופעה בלתי צפויה שקורית איתנו, וגם יכולה לקרות איתי. והיא מעוררת צחוק, אבל זה תלוי גם איפה. זה מאוד קשור אצלנו במידת החשש, החשד שהיא מעוררת.
נניח שניצה הייתה נופלת, אבל הייתה נופלת אם היינו יחד באיזה טיול בהרים, היית צוחק?
אורן: פחות, כי אז הייתי דואג שאולי קרה לה משהו, וחלילה שברה את הרגל.
לא היית צוחק בכלל, כי היית כבר פוחד, מראש. זאת אומרת, התופעה מצחיקה אם היא לא מעוררת חשש וסכנה.
אורן: נדבר על לצחוק על מישהו ולצחוק על עצמי. לצחוק על מישהו, זה אם יש לו חולשה מסוימת בהתנהגות שלו, בתכונות האופי שלו, בתגובות שלו, ואני עושה ממנו צחוק. זה מצב מסוים שאני צוחק על משהו, על איזה פגם שיש בו.
מתוך האהבה?
אורן: זה יכול להיות מתוך אהבה וזה יכול להיות מתוך זלזול.
הומור וצחוק חייב להיות מתוך האהבה.
אורן: קודם נתאר את המציאות הקיימת. היום יכול להיות שאני וניצה נצחק על משהו שיש בך, או שאתה וניצה תצחקו על משהו שיש בי. לא מתוך אהבה. אני לא יודע למה. אני מנסה להבין את הסיטואציה הזאת.
זאת אומרת, זה לא הומור וצחוק. זה כבר לא הומור.
אורן: לא הומור. אנחנו צוחקים על פגם שיש במישהו. זו תופעה נפוצה, כל אחד חווה אותה לפעמים, שצוחקים על פגם שיש במישהו ולפעמים צוחקים על פגם שיש בי. מה זה עושה לנו? למה אנחנו אוהבים לצחוק על פגם שאנחנו רואים אצל מישהו?
כי בזה אתה מוריד אותו, ובזה אתה מעלה את עצמך. ואז אתה מרגיש את עצמך יותר טוב. האגו שלך מרוצה מזה. הוא מרגיש את עצמו יותר גדול, נפוח.
אורן: לכן אנחנו אוהבים לעשות את זה, כי אנחנו בזה מעלים את עצמנו?
בטח.
אורן: אם צוחקים עלי, מישהו לועג לי. אני מאוד נפגע, נכון?
אם אתה נפגע.
אורן: מאוד.
יכול להיות שצוחקים ממני ואני לא נפגע. כי גם אני צוחק מהתופעות האלה שנמצאות בי. מה לעשות? זה מה שיש לי. תלוי עד כמה האדם מפותח, האם הוא מסוגל לראות את עצמו מהצד.
אורן: אם לועגים לי, מה אני יכול לעשות, חוץ מלהיפגע?
קודם כל, האם אני מודה שזה נמצא בי או לא.
אורן: החולשה הזאת שמציינים?
כן.
אורן: בהנחה שזה משהו שיש בי באמת.
יחס לא ידידותי מהצד השני, שעושים את זה לא מאהבה, אלא מתוך רצון להשפיל, היחס הזה פוגע. אם היו עושים אותו דבר אבל בצורה נעימה, רכה, כצחוק על משהו, לאדם שאתה אוהב, זה משהו אחר, היית מקבל זאת בצורה אחרת לגמרי. זה כבר היה חינוכי, וגורם אולי אפילו להתקרבות. אני מכיר כמה חולשות שלך, ואני מספר לך על זה בצורה הומוריסטית, ויחד עם זה מראה לך שאני אוהב אותך. אני אוהב בך את החולשות האלה, את ההרגלים שלך.
אנחנו נוסעים איתך לאיזו הרצאה. ואני שמח לשמוע מראש ששם הכינו לך מרק רגל. מצד אחד אני יכול לצחוק על זה, ומצד שני, מאוד נעים לי שאני יודע מראש שעוד מעט אתה תהנה. יש בזה חיבה. ויכול להיות הפוך.
אורן: אני רוצה להתעניין במצבים ההפוכים. למשל יש מישהו שהוא מאוד קרוב לי שאני אוהב אותו, ויש לו חולשות מסוימות ויש לי חולשות מסוימות. פגמים מסוימים בו, פגמים מסוימים בי. אתה אומר שאם זה בא מתוך אהבה, זה יכול דווקא לקרב, ויכול לחנך, לקדם את האדם.
כן, שאנחנו מכירים את החולשות זה של זה ובכל זאת אנחנו יחד. כמה שנים עוברות בין בני האדם עד שהם מכירים זה את זה ובסופו של דבר משלימים. עד שמגיעים לגיל זקנה.
אורן: אני רוצה להיות חכם לפני גיל זקנה.
אני אומר את זה, כי אנחנו צריכים להשתמש בזה כדי להביא את בני האדם לחיבור.
אורן: אז אני רוצה להתחבר יותר עם אשתי, לה יש פגמים מסוימים ולי יש פגמים מסוימים.
לה יש בטח יותר
אורן: לאו דווקא. איך אני יכול לבוא מתוך האהבה? אני אוהב אותה מאוד, אני רוצה להיות מחובר איתה יותר ויותר, איך להשתמש בחולשות שיש לאחר? זו לא חייבת להיות אשתי, זה יכול להיות מישהו בעבודה, יש לו חולשות מסוימות וגם לי יש, איך לעשות שזה לא יהיה מקור להתנגשויות אלא דווקא מקור לצחוק ולחיבור?
בכל מיני אירועים קטנים פה ושם, יחד עם איזו מתנה קטנה, עם כל מיני דברים. נניח עם אותו מרק רגל, אם היו מביאים לי אז הייתי מביא לך. זאת אומרת, להדגיש שהחולשות שלך חשובות לי, שהן דווקא גורמות לחיבור בינינו.
אורן: לדוגמה, אשתי מאוד אוהבת אותי והיא מנסה מכל הלב לעשות לי מרק תימני, לשמח את בעלה. נניח שהיא טרחה יום שלם, עשתה מרק ומגישה לי, אבל אם היא לא הייתה מודיעה לי שזה מרק תימני, לא הייתי יודע. מה אני עושה עם זה עכשיו? אני יכול להתעצבן, אני יכול גם לשתוק.
איך להתעצבן?
אורן: אני לא מתעצבן, אני רוצה להתחבר.
זה בא מחוכמה.
אורן: אני רוצה להשתמש בצחוק, הבנתי שצוחקים על החולשות באהבה ומתחברים. המרק לפניי, מה אני עושה?
בצחוק היית צריך להראות לה שאתה מחפש במרק.
אורן: איפה המדבקה שכתוב עליה "מרק תימני", שכחת לשים את המדבקה.
גם יפה.
אורן: איך היא תגיב?
היא צריכה להבין שהכל בא מתוך הכוונות היפות שלה והכוונות היפות שלך, זה ברור, שהכל בא להשלמה. היא עשתה את זה מתוך האהבה.
אורן: היא בטח עשתה את זה מתוך אהבה, אני שואל איך אני צריך להגיב. סתם נתתי דוגמא, יש לנו אלף מקרים כאלה ביום. איך אני משתמש בכלי של הצחוק, שהוא באמת יבוא מתוך האהבה ושהוא יחבר?
אתה צריך לחבר את האהבה שלך והצורה האמתית של אותו הבגד או המרק או משהו אחר עם הדבר שהוא לא כך. נניח שהיא שמה לך את נעלי הבית לא באותו צד של המיטה, אני מבין שזה מאוד חשוב לך.
אורן: יש מקרים רבים, לא חסרים דוגמאות.
אתה אמרת אלף, אז אני התחלתי לחשוב.
אורן: איך אני משתמש בכלי של הצחוק, זה מה שאני מנסה ללמוד. למה לחבר את האהבה שלי? אני אוהב אותה, יש משהו שהתפקשש ומכל הלב היא רצתה שיצא טוב.
אתה מספר את זה מתוך אהבה.
אורן: מה לספר מתוך האהבה?
אתה אמרת בעצמך, שאתה מחפש מדבקה, שאתה לא יודע איך להתייחס למרק הזה, אם זה מרק פולני או מרק רגל תימני. כבר בזה אתה מעורר משהו שנשמע אולי כביקורת, אבל מצד שני זה מביע את זה שאתה מבין את המאמצים שלה. אתה לא מבטל אותה. זה כמו ילד קטן שרצה לעשות לך משהו יפה, כמו שהוא מכניס לך את המוצץ שלו לפה מתוך חיבה.
ניצה: איך הופכים את הביקורת שיכולה להיות קשה ולא נעימה למשהו שזורם, מצחיק ואפשר לעלות מעליו?
זה מאוד תלוי ביחסים ובמקרה ואיך להפוך את זה, צריכים לראות את האדם. אבל ודאי שזה אפשרי.
אורן: לגבי, לצחוק על עצמי. אמרת שזו דרגת התפתחות יותר גבוהה של האדם. כדאי לי לצחוק על עצמי ואם כן, על מה?
כן. שאתה תספר על החולשות שלך, על הדחפים שלך, הרצונות, המחשבות, הכוונות וכן הלאה, עד כמה הם מתעוררים פתאום ושולטים עליך ואתה לא יודע. נניח ששד קטן יוצא מבפנים ואתה פתאום מאבד את העשתונות וההפך. תגלה קצת את עצמך בחולשות, אז מה, אין בזה שום דבר פסול.
אורן: למה כדאי לי לעשות זאת?
בכך אתה נעשה יותר אנושי, יותר קרוב לאחרים. הם מבינים שאתה בן אדם שפוי ולא מי שעושה מעצמו רק איזה פסל, שאפשר לדבר איתך על כל מקרה ומקרה בחיים, שאתה מבין את האחרים. אתה לא איזה פוליטיקאי ולא איזה שחקן ולא איזה פלסטיק, אלא באמת אנושי. זה כדאי.
ניצה: פעם היינו צוחקים מכל מיני דברים, פנטומימה, צ'ארלי צ'אפלין, אחר כך כל מיני סרטי בורקס ועוד. כל פעם ההומור הולך ומשתכלל. מה יהיה הז'אנר הבא?
בכל זאת אני חושב יותר ויותר על מה שאנחנו זקוקים לו. הוליווד יכולה להכניס מה שבא לה, אבל אנחנו זקוקים מאוד לצחוק מטבע האדם. עד כמה אנחנו טיפשים לעומת מה שצריכים להיות, עד כמה אנחנו עקשנים, עד כמה אנחנו לא לומדים ממכות קודמות, ממצבים קודמים, עד כמה אנחנו מזלזלים זה בזה. זאת אומרת, כל מה שמפריע לנו לתיקון הסביבה, לתיקון החברה שבנו, לחיבור בינינו. כל התופעות השליליות של האדם, שאנחנו לא מסוגלים וההפך, אני רוצה להתקשר ואני מנסה ולא יודע איך. ואז בצחוק להעביר כאלה מצבים על אנשים שלא יודעים ונכשלים בזה מתוך שלא מבינים אותם וכן הלאה. אבל הכל ביחס האדם לחברו.
אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה רבה ניצה. תודה גם לכם. אל תשכחו להכין מדבקות לכל סיטואציה ולכל מנה שתגיע אליכם. חיים חדשים, לומדים להתחבר מעל הפגמים שיש בכל אחד מאיתנו.