חיים חדשים - תוכנית 1031 - ייחודה של השפה העברית

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: במסגרת סדרת התוכניות שלנו "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן אנחנו רוצים לדבר הפעם על השפה העברית. האם היא מיוחדת או שהיא עוד שפה בין שאר השפות, האם יש לה תכלית מסוימת, והאם היא יכולה לעזור לנו בהתפתחות שלנו לעבר חיים חדשים וטובים יותר ממה שיש לנו היום.

ניצה: השפה העברית היא באמת שפה מיוחדת, ייחודית. יש אומרים שהיא שפה קשה. זו שפה שמית, אנחנו רואים שהיא שונה, אפילו כשאנחנו קוראים אנחנו קוראים מימין לשמאל וכולם קוראים ההיפך, משמאל לימין. זאת אומרת יש משהו מיוחד בשפה הזאת ואנחנו רוצים להבין מה הייחודיות הזאת. השפות הלטיניות התפתחו מהאנגלית, הצרפתית, האיטלקית, הספרדית. יש גם שפות סיניות, יפניות, יש המון שפות וצורות של תקשורת, מה מיוחד בשפה העברית?

קודם כל אנחנו רואים שהשפה עצמה לא שונה מיתר השפות. היא נשמעת נורמלית, הצלילים שלה הם לא צלילים מיוחדים יוצאי דופן. אמנם זו שפה שלא כותבים אותה בצורה לטינית, אבל זו לא בעיה, יש צורות שונות לכתיבה, היפנים יכולים לכתוב מלמעלה למטה וההיפך. גם הערבים כותבים כמונו, מימין לשמאל, ועוד, אנחנו גם רואים עד כמה השפה של האתיופים והכתב שלהם מאד שונה.

לכן העברית לא מאד שונה. היא אמנם לא כמו של הסינים או הסימנים של האתיופים, או אפילו של הארמנים או הגרוזינים, השפות שלהם עתיקות מאד ושונות, הן כאילו מוזרות לעין האירופאית, אבל  מי אמר שהעין האירופאית היא דווקא העין הנכונה כדי שאנחנו ניקח אותה כקנה מידה.

אבל אם אנחנו ניגש למקור השפות אז ודאי שמקור השפות זה העברית הקדומה. היא באה מהשומרים, מבבל, מאותם זמנים, ולאט לאט זה התפתח. אבל זה לא כל כך חשוב לנו, מה שחשוב לנו זה הצורך התפתחות השפה ובמיוחד התפתחות השפה העברית.

בעצם אין שום צורך לעברית, ממש כך, כי העברית כולה הייתה מיועדת רק כדי לרשום את המצבים הרוחניים של האדם, את צורות התקשרות שלו לא-לוהות, ודרך צורות האלה ההתקשרות עם הדומים לו, עם אלה שכן מתקשרים ביניהם ואז לא-לוהות. זה בלבד. זה קוד שמיועד רק כדי  לרשום את ההתפעלויות, את ההתרשמויות, את המחקרים בקשר שבין האדם לא-לוהים. לכן מה שעשו עם השפה הזאת משך אלפי שנים זה מילא, אבל היא לא מובנת לאדם הרגיל, הוא לא מבין את האלמנטים של האותיות, הוא לא מבין את מהות האותיות ואת צורת ההתקשרות ביניהן. הוא לא מבין את הבית של האותיות, את היסודות, את השורשים של האותיות. החוקים האלה הם לגמרי חוקים רוחניים ולכן האדם לא נמצא בזה. מה שאנחנו מקבלים זה פשוט אלף בית ועם זה מתחילים להשתמש, כמו שמלמדים, אני רואה מה הנכדים שלי למדו. ככה זה.

מה שאין כן המקובלים, כשהם הוציאו את השפה הם גילו אותה מתוך כוחות רוחניים. בהתקשרות ביניהם הם הבינו מהם כוחות חיוביים ושליליים, נתינה וקבלה, ועד כמה הם צריכים להיות מוגבלים, באיזה תחומים, רצונות. מתוך זה הם מצאו שבהתקשרות ביניהם לא-לוהים יש סך הכול עשרים ושתים ועוד חמש צורות ביטויים שנקראים אותיות. אות זה סימן.

ניצה: סימן מייצג את צורת ההתקשרות?

כן.

ניצה: גם בין בני אדם או רק בין בני אדם לא-לוהים?

בין בני אדם ומתוכם לא-לוהים.

ניצה: זה מין קשר משולש כזה.

כן. המקובלים גילו את צורות הקשר האלה מתוך העבודה הרוחנית שלהם ומתוך זה הגיעה להם השפה. השפה הזאת היא בעצם מאד פשוטה. ביסודה יש נקודה שזה הרצון ההתחלתי. מחוץ לנקודה יש קו, או מלמעלה למטה שזה אור חכמה, או ימינה שמאלה, שמאלה ימינה, שזה אור חסדים, עיגול שזה ההתקשרות הנכונה עם המרכז בתוכה, ומשולש וריבוע. אלה צורות הקשר בין בני האדם ובין בני האדם לא-לוהים.

לכן את לא יכולה להגיד מה עם כל הצורות האחרות, נניח מגן דוד ועוד כל מיני, אין, אלא דווקא הצורות האלה, לא אליפסות ולא שום דבר. זאת אומרת יש צורות מאד מוגדרות בהתקשרות בין הרצונות של בני אדם שהם עושים כדי להידמות לכוח העליון, עם כוח העליון.

השפה שאנחנו כותבים מתחלקת גם לקבוצות אותיות. יש חמש קבוצות אותיות מלבד מנצפ"ך שהן אותיות סופיות. זה דבר אחד. דבר שני בתוך האותיות האלה יש צורות שונות שאנחנו מבטאים אותן בצורות אחרות. זאת אומרת גם הדקדוק הוא לא מפני שכך בא לנו לעשות ואנחנו משנים אותו מדור לדור. הצרפתים נניח לא יכולים להבין צרפתי שחי לפני חמש מאות שנה, ואני כבר לא מדבר לפני אלף ואלף חמש מאות שנה, זה כאילו בני אדם שונים ושפה שונה. אבל אצלנו לא. אנחנו לומדים את הגמרא שנכתבה לפני אלפיים שנה, ספרי הקודש נכתבו קודם, לפני שלושת אלפים שנה. אברהם כתב לפני שלוש וחצי אלף שנה, וזה לא נורא, אנחנו סך הכול מבינים את הכול. חוץ מזה יש לנו עברית וארמית, שזו השפה וההעתקה שלה.

ניצה: עברית זו שפה מקורית וארמית זו העתקה שלה?

כן, ממש כך, זו העתקה רוחנית של העברית. לכן השפה שלנו לא משתנה, גם הדקדוק שלה לא משתנה. כל החוקים הם חוקים קבועים ואין להם שום אפשרות להשתנות מפני שהם שייכים ליסודות הטבע הרוחני שלא משתנה.

ניצה: כלומר מאחר והם מתארים בעצם את צורות ההתקשרות בין בני אדם לבין הכוח העליון אז הם לא יכולים להשתנות, כי זה חוקים.

כן, אלה חוקים שהם מעבר לאדם. אבל כשהאדם משיג את החוקים האלה, אז כדי לצייר אותם, לציין אותם, הוא לוקח אותם וכאילו מוריד אותם לשפה המדוברת או לשפת הכתיבה. אנחנו דיברנו בינתיים על שפת הכתיבה.

ניצה: מה ההבדל בין השפה הכתובה לשפה המדוברת?

טנת"א. מחכמת הקבלה אנחנו לומדים שטנת"א זה טעמים, נקודות, תגין ואותיות, ואת הכול אנחנו לומדים מהתקשרות של הנשמה לבורא. האור העליון בא לנו מהבורא ומתלבש בתוך הכלי של הנשמה של אדם, הנשמה שלו זה נקרא הרצון המתוקן שלו, וכשהאור הזה ממלא את הנשמה אז הנשמה מתחילה להתפעל מהאור הזה, ובהתפעלות שלה היא מציירת את הסימנים שנקראים "טנת"א", טעמים, נקודות, תגין ואותיות. וכך מאותיות לאותיות יש לנו שפה, מילים. במילים יש כל מיני סימנים של ניגון, זאת אומרת איך לקרוא נכון כי יש כאן גם עניין של רגש נוסף, כמו שיש בספר תורה, אבל כול זה שפת הכתיבה.

לכן כמו שיש לנו חמישה סוגי אותיות וחמש אותיות סופיות, מנצפ"ך, כך יש לנו גם חמישה סוגי צלילים שדרכם אנחנו מעבירים את השפה המדוברת. למה חמישה? כי אלה חמישה חלקי הנשמה, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. לכן יש לנו חמישה סוגי אותיות, חוץ מהאותיות סופיות שהן חייבות להיות בסוף המילה, וחמישה ביטויים בפה, כמו אותיות גרוניות ועוד. זאת אומרת כל האותיות מתחלקות לחמש קבוצות וגם הן בהתאם לכתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.

ניצה: הייחודיות היא בצורת ההגייה, בהיגוי שלהן?

כן. אבל אנחנו לא יודעים להשתמש בזה נכון. פעם תימנים השתמשו בזה נכון אבל היום גם זה נעלם, מאוד חבל. יש לנו גם הרבה אותיות כמו ש' וס', ע' וא', שנעלמות מהשפה המדוברת ואנחנו לא מרגישים אותן. אנחנו צריכים לזכור איך כותבים, נראה לנו שזה מיותר, אבל הן כולן לפי חוקי דקדוק ברזל ואסור לנו לשנות.

אורן: אני רוצה להבין משהו עקרוני בכל התהליך המדהים שתיארת. אמרת שהשפה העברית מתארת בעצם התקשרויות בין בני אדם ומתוך ההתקשרויות האלה הם מתקשרים לאלוהים, ואת זה הם מבטאים בסימנים השונים של השפה, החל מהמרכיבים הכי קטנים שמרכיבים את הצורה של כל אות ואות, נקודה, קו למעלה, למטה, ימינה, שמאלה, ועד הרכבת האותיות האלה למילים  עם ניקוד, טעמים וכן הלאה. אמרת גם שביסוד השפה העברית יש התקשרויות בין אנשים ושמתוכן הם הגיעו להתקשרויות עם א‑לוהים.

כן, הם ביטאו את זה בעל פה ובכתב.

אורן: ומכך נוצרה השפה העברית?

כן.

אורן: מה זה אומר, תן לי איזו דוגמה כדי שאני אבין אותך. מה זאת אומרת שאנשים מתקשרים אחד לשני ומתוך כך מתקשרים לא‑לוהים, ואז באה להם פתאום הרגשה לצורה של אות, של מילה?

אם מדברים על שפת הכתיבה אז זה פשוט מאוד, כי יש סך הכול נקודת רצון שחורה.

אורן: מה זה נקודת הרצון השחורה?

זה כבר קשור לחכמת הקבלה.

ניצה: זה הרצון של האדם.

זה הרצון של האדם או הרצון השחור שלו האגואיסטי. אם האדם רוצה להתפתח אז הוא עושה כל מיני תחבולות כדי לקבל מכוח ההשפעה של הבורא, מכוח האהבה הזה כוחות ואז הנקודה הזאת מתחילה להתרחב. וכשהיא מתרחבת היא מקבלת נפח ובנפח הזה היא יכולה למלאות את הרצון של הזולת. כלומר ברצון שהיא קיבלה מא‑לוהים היא יכולה לרָצות או את הא‑לוהים או את הזולת.

אורן: מי זה א‑לוהים?

זה הכוח הכללי של הטבע שכולו השפעה ואהבה.

אורן: אהבה אני מכיר, אבל מה זה השפעה?

השפעה זה נתינת כל טוב.

אורן: אם כך זה הכוח הכללי של אהבה ונתינה של כל טוב?

כן, ואנחנו חיים בו, נמצאים בו.

אורן: מה זאת אומרת נמצאים בו?

אתה אומנם לא מרגיש אבל אתה נמצא בו.

אורן: מה אתה אומר בעצם?

אני אומר שאנחנו חיים בתוך הא‑לוהים.

אורן: שהוא כוח האהבה והנתינה הכללי שבבריאה?

כן, ואנחנו נמצאים בו כי "אין עוד מלבדו".

אורן: הבנתי, ויש אותנו, בני האדם שצריכים להתחיל לפתח בינינו התקשרויות.

כדי להרגיש את הא‑לוהים. לכן אנחנו צריכים ליצור בינינו כאלה צורות קשר שיהיו דומות לטבע של הא‑לוהים.

אורן: מה הכוונה?

אנחנו נמצאים מלכתחילה בצורה הפוכה מא‑לוהים.

אורן: במה היא הפוכה?

אנחנו אגואיסטים, כל אחד חושב רק לטובת עצמו. אבל אם אנחנו נוכל להתעלות מעל הטבע שלנו ולהתקשר אחד לשני בצורת השפעה ואהבה, בחיבור בינינו, אז דווקא בחיבור שאנחנו מפתחים בינינו אנחנו יכולים להרגיש את הא‑לוהים לפי חוק השתוות הצורה, לפי השתוות התכונות.

אורן: איך כל זה קשור לשפה העברית ולהתפתחות שלה?

אנחנו מגלים שבהתקשרות בינינו ישנם חוקים, איך להתקשר, ואותם חוקים קיימים בהתקשרות בינינו לא‑לוהים. את כל צורות הרצון שלנו, לקבל, להשפיע, לאהוב, להתרחק, להתקרב, את כל הצורות האלה אנחנו רושמים בצורה סכמתית, כמו בשרטוט, וזה מביא אותנו לשפה. זאת שפת הקודש, למה קודש? כי אני רושם כאן פעולות שבהן אני מסביר לעצמי ולאחרים איך אנחנו יכולים להידמות לא‑לוהים, להתקרב אליו, לגלות אותו, להתחבר עימו. זאת השפה. שפה זה קשר.

ניצה: זה בעצם מה שמייחד את השפה העברית ביחס לשפות האחרות?

כן.

ניצה: כלומר השפות אחרות הן בעצם העברת מידע ממני אליך, כבני אדם, ואילו השפה העברית כוללת גם את ההתקשרות בינינו כדי להרגיש את הכוח העליון.

נכון.

ניצה: ההתקשרות בינינו אל הכוח העליון מתוארת באמצעות האותיות?

זה יכול להיות אותיות ויכול להיות מילים. כמו שדיברנו, במילים יש חמישה מבואות הפה, יש גם שפה עליונה, שפה תתאה, תחתונה, ובהתקשרות בין שתי השפות יש ביטויים. בקיצור, יש מה ללמוד.

ניצה: זה נשמע כמו שפת מחשב. למתכנתים יש שפה משלהם והם לגמרי מבינים מה הם מעבירים אחד לשני. גם כאן יש שפת התקשרות מיוחדת שמתוארת באותיות.

נכון. אם אנחנו נפתח ספר של מקובלים ששם הם כותבים על הכוונות שלהם, אז נחנו לא נראה שם שום דבר, רק א', ה', י', כל מיני סימנים. אי אפשר להבין שם שום דבר, אבל כך הם כותבים את הפעולות שאדם צריך לעשות כדי שיהיו לו כוונות נכונות בהתקשרות בינו לבין אחרים ואז לא‑לוהים.

אורן: למה התנ"ך כתוב בעברית?

איך זה יכול להיות אחרת? במה? באידיש? איך יכול להיות שספר שמדבר על עבודת האדם עם הא‑לוהים, יהיה כתוב בשפה אחרת, באיזו שפה אפשר לכתוב את זה? איך לבטא את זה? זה אתה שקורא בתנ"ך את המילים ואת צורת האותיות והמשפטים, לפי מה שאתה מבין.

אבל המקובל לא קורא את זה בצורה כזאת, הוא קורא את התנ"ך בצורה פנימית. בשבילו צורת האותיות, כמו בספר התורה למשל, שאסור לשנות שם אפילו קוצו של יוד, כי הכל מלא במידע איך אנחנו מתקשרים בינינו, איך אנחנו מתקשרים לא‑לוהים. איך א‑לוהים רוצה לבטא את עצמו ברצונות שלנו, בנו, בתוך הנשמה שלנו. אז ההתקשרות בינינו לא‑לוהים זה כתב התורה.

אורן: האם זה כמו סוג של נוסחאות ולכן אסור לשנות שם פסיק?

אסור. ודאי, ודאי. ובמשך כל אלפי הדורות זה ככה.

אורן: בזמן מסוים לפני אלפיים שנה העם שלנו יצא לגלות, התפזר בין כל אומות העולם וכל קבוצת יהודים שהגיעה למקום מסוים, למשל לתימן, לרוסיה, התחילה לדבר בשפה המקומית של האזור ההוא.

כן, כי לא רצו בכלל להשתמש בה.

אורן: נכון. השפה נשארה רק לשמש ללימוד התורה, לבית כנסת וכן הלאה. אלפיים שנים עוברות ולאט לאט אנחנו מתקרבים לזמננו, מתחילה מגמה של חזרה לארץ, ומחיים את השפה העברית. היום אתה ואני יושבים פה באולפן טלוויזיה, ומדברים בשפה העברית. מה אתה יכול לומר לי על כל התהליך הזה? השפה כביכול נעלמה, ועכשיו כאילו החזרנו אותה והיא השפה הרשמית של המדינה. מהו התהליך הזה ומה התחנה הבאה בו?

זה תהליך שאין בו שום צורך אם אנחנו לא נתחיל להתקשר בינינו בלבבות ולגלות את העברית הנכונה שזו שפת ההתקשרות בינינו לא‑לוהות. אחרת אסור לנו בכלל להשתמש בה והיא לא מיועדת להתקשרות יומיומית, לכתיבה בכל העיתונים, באינטרנט ובכל השאר. לא לזה השפה הזאת מיועדת. המקובלים בכלל לא רצו לגלות את השפה, מלכתחילה מלפני אלפי שנים.

אורן: למה היא מיועדת?

היא מיועדת רק כדי להסביר לנו את צורת הקשר בינינו ולא‑לוהים.

אורן: אז על מה אמורים לדבר בעברית הזו שאתה מכוון אליה? שהיא שפה שקושרת לבבות?

רק "ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך", על זה כל השפה שהתורה מדברת בה.

ניצה: לכן היא מכונה "שפת קודש"?

לכן זה קודש, "קודש" זה נבדל. "את מקודשת לי", זאת אומרת, את שייכת רק לי. אז קודש זה שייכות, זה שייך רק לקשר בינינו ולכוח העליון.

ניצה: והשפה הזו שאנחנו מדברים, נניח, בשפה העברית פה בישראל?

כן אבל זה זול. אנחנו ממש משפילים את הקוד הזה שיש לנו בינינו לא‑לוהים. אבל מה כבר יש לבקש מאיתנו.

ניצה: יש כביכול שפה מאוד גבוהה שמתארת את כל ההתקשרות בין בני האדם לכוח העליון, ובעצם הפכנו אותה כמו כל שפה אחרת להתקשרות של "תן וקח" בינינו.

נכון. כן.

ניצה: הורדנו אותה לרמה נמוכה יותר של התקשרות.

ודאי.

אורן: אבל האם ההתקשרות הזאת האיכותית, של אהבה ולב פתוח ונתינה וכל טוב בין איש לרעהו, היא אמורה להתרחש בחיי היומיום שלנו? זה לא משהו אי שם בעננים, זה אמור להתקיים ממש ביומיום בקשרים בין אנשים?

בוא נחזור לקשר הנכון בינינו "ואהבת לרעך כמוך", ומתוך זה נגיע "ואהבת את ה' א‑לוהיך". ואז תיפתח לך שפה, שאתה תדע את הפנימיות שלה ואתה תדע איך להתקשר בין כולם ועם הא‑לוהים בצורה נכונה. ואז תגלה את פנימיות השפה, ולא תהיה מבולבל עם העברית שאתה קורא בעיתון.

ניצה: ופנימיות השפה שייכת רק לנו היהודים?

כמו שבסוף הדורות בטוח שאנחנו נתקשר לכל בני העולם, וכולם יבינו את השפה הזאת מתוך ההתקשרות הנכונה ביניהם. אבל שוב אני אומר, מקובלים מלכתחילה רצו לשמור את השפה הזאת רק לאלה שמתקשרים ביניהם ולא‑לוהים בלבד.

ניצה: אז כמו שהזכרנו מקודם זה כמו איזו שפת תכנות שהיא בעצם שפה בינלאומית, שכל המתכנתים, ולא משנה באיזו שפה הם מדברים ומאיזו תרבות הם מגיעים, הם יבינו את אותה השפה. האם זה אותו דבר לגבי שפת הקודש העברית שהיא שפה שמתארת התקשרויות שהן לא תלוית תרבות וכן הלאה?

לא, לגמרי לא. אין כאן שום דבר אחר, רק שפת החיבור בינינו ולכוח עליון.

אורן: אני חייב לשאול עוד שאלה שמטרידה אותי קצת. אתה אומר שהעברית היא בעצם שפה שמתארת התקשרויות מאוד איכותיות ונעלות של אהבה ונתינה בין אנשים, שמתוכם האנשים האלה מרגישים את כוח האהבה והנתינה הכללי שפועל בכל הבריאה.

כן.

אורן: כשאני פותח את התנ"ך, אני רואה שם המון התקשרויות בין האנשים, שהן מאוד שליליות, מאוד רעות. יש שם הרג, מלחמה, ניאוף וזיוף, גזל, אלף ואחד סיפורים על הרע. זאת אומרת, לא הכול וורוד שם. אז כשאתה מדבר על כך שהעברית נוצרה כשפה שהיא בדרך אל האהבה הזאת הגבוהה, האם בדרך אל אותה אהבה גבוהה האנשים עוברים בהתקשרויות ביניהם כל מיני משברים, קונפליקטים, סכסוכים, גילויים של דברים מאוד כואבים? או שהכול זה סרט שמח כזה?

לא, לא שמח. "זה כנגד זה ברא א‑לוהים".

אורן: כלומר?

אתה מגלה התקשרויות כנגד ניתוקים, שנאה כנגד אהבה, ובשניהם אתה משתמש כדי לברר את מהות הא‑לוהות. כי אתה לא יכול לברר אותה בצורה אחרת, אלא בדבר והיפוכו, "יתרון אור מתוך חושך". ולכן צריכים להבין את הסיפורים האלה, אבל אי אפשר בלי שלילי. דווקא בגלל השלילי, בגלל האגו, בגלל כל התכונות הנוראות שישנן בבני האדם, מתוך זה אנחנו יכולים להכיר את הא‑לוהות.

אורן: אמרת קודם שבתוך השפה העברית יש פנימיות של השפה. מה זו פנימיות השפה?

אור, אור. השפה היא בסך הכול הכלי, אותיות זה כלים, ומי שממלא אותן זה האור, נוכחות הא‑לוהות. האור ממלא כל אות ואות, את אותו כלי, שהוא אות, אותו רצון בצורה מיוחדת. זאת השפה הנכונה האמתית.