חיים חדשים - תוכנית 107 - מקום העבודה שלנו

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום.

אורן: שלום ניצה מזוז.

שלום.

אורן: ואנחנו שמחים שאתם מצטרפים אלינו, אנחנו מדברים כאן על עולם העבודה החדש, ארגונים, חברות, מקומות עבודה, ומשתדלים ללמוד מהרב לייטמן, שמציג את הגישה האינטגרלית לעולם העבודה החדש, איך אפשר לקחת את עצמנו, את הארגונים שבהם אנחנו עובדים, את החיים שלנו בכלל, למקום טוב יותר, איך אפשר לבנות לעצמנו חיים חדשים.

בשיחה הקודמת שלנו דימינו לעצמנו סיטואציה שבה אנחנו נמצאים בכינוס של מנהלי משאבי אנוש, אנשים שמפקדים על ההדרכה והפיתוח בארגונים, ואתה מוזמן ומצייג בכנס הזה את הגישה אינטגרלית לעולם העבודה החדש, והיו שאלות שהיינו רוצים לענות עליהן מתוך המקום הזה. ניצה ואני נתפוס את המקום של המראיינים בכנס, אתה תתפוס את המקום של הנציג של הגישה האינטגרלית לעולם העבודה החדש. וכך דרך השאלות ודרך התשובות שאתה תענה, אנחנו נשמח להסביר לציבור מנהלי משאבי האנוש את הגישה הזאת ולמה היא כדאית היום בעולם המתפתח של הארגונים.

ניצה: אולי נזכיר שבפגישה הקודמת דיברת על התועלות של הארגון, ועכשיו היינו רוצים להתמקד קצת בתועלות של הפרט, של העובד בתוך הארגון. מה התועלות שלו מהגישה הזאת?

קודם כל, האדם בעולם שלנו הוא מסכן. הוא נמצא בייאוש, הוא לא יודע איך להסתדר בעולם, הוא מרגיש מאוד מבודד. מצד אחד הוא רוצה להיות לבד, מצד שני הוא זקוק מאוד לחום ולתמיכה. הוא לא יודע איך להסתדר בעולם הגדול. הוא נדבק למקום העבודה, מסתכל בטלוויזיה על הפרסום על כל מיני דברים, משתדל ללמוד משם איך להתנהג ולפי זה מחזיק את עצמו בעולם כל כך מסובך ומורכב.

הוא לא יודע איך לבנות משפחה. הוא לא יודע איך לבנות את היחסים שלו עם אחרים. כל הקשרים שלו הם דרך אס.אם.אס, וכל העולם זה דרך מסך הטלוויזיה והמחשב. הוא מסתתר אחרי הנישה שלו ולכן כל אחד צריך את האוטו שלי, הדירה שלי, והכל שיהיה צמוד אלי. יש לי מקרר, יש לי מיקרוגל, יש לי מכונת כביסה, הכל, ואני צריך להיות מאורגן, שאני אחיה כמו בבונקר, כמו באיזה תא בודד.

מצד אחד, אמנם זה דומה לבית סוהר, מצד שני זה המקום הכי בטוח ומאין ברירה מסכימים לזה. האדם לחוץ מהחברה הכללית האנושית, הוא נמצא כל הזמן בלחצים, כשהוא נוסע למקום העבודה חימשה קילומטר לשעה, עם המון מכוניות מסביב לו וכולם כמוהו, כולם מקרינים כל אחד על השני כזאת גישה, ומיום ליום הגישה הזאת מתגברת יותר ויותר בכל העולם. כשהוא נמצא לבד בבית, למרות שהוא בעל משפחה הוא לא כל כך מרגיש את הקשר עם משפחה, בעיות, חובות, מינוס בבנק ואוברדרפט וכן הלאה. הוא גם מאוד מאוים מהתפחות העולם. כי אם זה היה נורמלי וכך הוא היה מסתדר עם המשפחה שלו, מתחיל לעבוד, מתחיל את  החיים, מוליד ילדים, נמצא במשפחה, גומר את החיים שלו, הולך לבית קברות, אז בסדר. אבל עכשיו העולם הגדול נכנס לתוך התא שלו ומתחיל ממש לערער לו את החיים עם שאלות קשות על כך שהעולם נגמר. שמהיום למחר יכולים לפטר אותו. שמחר תהיה מלחמה ויגיע סוף העולם, ועוד ועוד כל מיני דברים.

זאת אומרת, העולם בעצמו מתחיל כאילו לרעוד. ולא הוא נמצא בצורה קבועה, בטוחה, ואפילו אם יש לי את הפינה שלי, מספיק, אז אני בתוך הפינה שלי איכשהו יכול לצבוע את החיים שלי במשהו קטן, בסמים, בכל מיני דברים, אלא עכשיו יסודות העולם מתחילים ממש להיות מורגשים כמו רעידת אדמה בלתי פוסקת, מכל מיני כיוונים ואופנים.

ולכן האדם לא יודע איך להתייחס לחיים. הוא נמצא במתח רב, הוא לא יכול לתת את כל הנשמה שלו בעבודה, יש לו עוד הרבה בעיות ותסכולים ולחצים והוא נמצא בייאוש, במחלה ואנחנו יודעים עד כמה שהתפוקה שלו ממש יורדת כמעט לאפס. הוא בא ועושה מה שרוצים ממנו, משחק את זה יותר נכון. ואנחנו רואים שעד כמה שהוא מפחד לאבד את מקום העבודה. הוא לא מסוגל ליותר. ואם אנחנו נחליף אותו במישהו אחר זה יהיה אותו דבר. בתור המנהלים אנחנו רואים את זה כך, ולכן אנחנו מאוד מודאגים.

וגם אנחנו המנהלים, אם אנחנו רוצים להתפתח, רואים שהקשר שלנו עם כל החברות ועם העולם, לא ברור לנו, מה יקרה מהיום למחר. אין לנו בדיוק הרגשה נכונה לעתיד. וכאן אנחנו כן מבינים, אומרים המנהלים, שמה שאתה ממליץ זה בעצם להעלות את האדם לרמת השינויים שקורים היום בעולם, במדינה, בחברה האנושית, במשפחה ובכל מקום. כי העולם האינטגרלי הזה שבא ונולד מתוך העולם שלנו מציג לנו את עצמו בתפיסה חדשה, פרדיגמה, ובכלל, יש יחסים אחרים וקשרים חדשים בין האומות ובין אדם וחברו.

אורן: ארגונים.

כל זה הוא דבר אקטואלי. זה בעצם מה שאנחנו עושים. זאת אומרת, אנחנו מתחילים את הבראת המצב מהאדם הפרטי, כולם בחברה חייבים לעבור את זה, לא פועלי ייצור ולא מנהלים ולא מי שקשור לספקים, אלא כולם, כולל העליונים ביותר, כל הדרגות. המפעל הופך להיות מותאם לתבנית החדשה של העולם האינטגרלי. כך אנחנו צריכים לראות את המפעל שלכם.

ובהתאם לזה אנחנו בודקים את היחסים במשפחות, את חינוך הילדים. שהכל יקבל צורה אינטגרלית באמת, ושאותו עובד שבא, הוא בא ממשפחה יפה, נורמאלית, למקום עבודה יפה, נורמלי, עם כולם יחד, שיודע איך ולאן מתקדמים. לכן השינוי הוא בתוך האדם, בכל אדם ואדם שנמצא בצורה פיסית בחברה, או נוכח בגלל שהוא קשור לאלו שנמצאים כאן פיסית במקום העבודה. זה מה שצריך להיות.

למה אנחנו מדגישים את הדברים האלה ואולי לא היה כדאי לפתוח את השאלה בצורה כל כך רחבה לקבלת ההחלטה, האם אנחנו באמת מתאימים לעשות את הראורגניזציה הזאת בתוך הארגון? דווקא בגלל הגישה האינטגרלית, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים לשנות את כל הארגון לטובה בהתאם לעולם. ולכן אחרי השינוי הזה נתקדם הלאה, וכל פעם עם העולם שיתקדם גם אנחנו נתקדם עימו, אנחנו נהיה ממש הזוכים להשתתפות הנכונה עם כל מה שקורה בעולם.

אנחנו לא נהיה מפגרים. אנחנו לא ניכנס למצב שלא מובן מה קורה ופתאום יש לנו אילו הפתעות בלתי נעימות מכל מיני מקומות מהשותפים שלנו בעסק. לכן השינויים האלו חייבים להיות בכללות בכל המפעל, והם חייבים להמשיך. הארגון שלנו, שהוא נכנס לעבודה הוא נכנס בהתחלה ללימוד כדי ליישם את כל הדברים האלה בתוך כל אדם, לראות איך הם מתיישמים אחר כך בתוך הקשר בין בני האדם, בתוך המפעל עצמו.

יכול להיות שמזה יהיו שינויים על הייצור ועל הקשרים החיצוניים של המפעל שלכם, זה ברור, אבל אנחנו נצטרך להמשיך את העבודה שלנו, השותפות שלנו היא בעצם שותפות קבועה ולאורך זמן, מפני שכל פעם אנחנו צריכים יותר ויותר להתאים את עצמנו לעולם המתקדם, לגלובליזציה יותר צמודה, יותר גבוהה.

אני לא רוצה להסתיר כאן את ההקיף של העבודה שאנחנו צריכים לעשות.

אורן: מה התועלות של העובד מהגישה האינטגרלית? אתה ציירת תמונה שמאוד הזדהיתי איתה מבחינת הקשיים שהאדם מרגיש היום, כעובד, כאדם בכלל. בעולם המתפתח אדם מרגיש היום קשיים, ציירת את זה שהוא מרגיש כמו באיזה בונקר, בבידוד פנימי, וזה משליך על כל ההיבטים בחייו. אז את הניתוח של המצב הלא נעים דהיום עשית בצורה באמת מושלמת, והזדהיתי איתו מאוד. הבנתי שהגישה האינטגרלית תבוא ותטפל בכל הליקויים האלה, בכל הבידודים האלה.

לא רק בכך. אולי לא הדגשתי את זה, וכדאי להוסיף, שזה נותן לכל אדם ואדם מקום להתפתחות. זה חסר לאדם, שהוא לא רק חי בבונקר ובא למקום העבודה, ומה שדורשים ממנו הוא עושה ולא רוצה שום דבר, העיקר להעביר את היום וכולי, כאן אתה בא למקום הפריחה שלך, למקום ההתפתחות. כי הגישה האינטגרלית נותנת לך הרגשה שככל שאתה יותר מתפתח, אתה מפתח את הסביבה. עד כמה שהסביבה מתפתחת, היא מושכת אותך להתפתחות. ואז בצורה הדדית כזאת אתה מרגיש כל פעם כמו שהיית קם בבוקר כשאתה היית ילד, איך היית קופץ מהמיטה, ורץ החוצה לשמש.

בצורה כזאת אתה צריך להרגיש גם כשאתה בעל משפחה, בעבודה, בכל מיני מצבי לחץ. אתה לא צריך להרגיש אותם, אתה צריך להרגיש שאתה נמצא בסביבה שעוזרת לך לעבור בכל המצבים שלך בצורה יפה, קלה, ודווקא ליהנות מהם. החברה צריכה לספק לך את ההרגשה הזאת, האם תבוא לעבודה כמו ילד שקופץ מהמיטה ורץ לכלום, אתה קופץ רץ מיד החוצה לחצר, ומחפש, איפה חברים שלי, איפה המשחקים שלי?

כך צריכה להיות הגישה הזאת. כל עוד שהאדם, הפועל, העובד, המנהל, לא חשוב מי, לא מגיע בצורה כזאת לעבודה, שזה מקום ההנאה שלו, מגרש המשחקים, ההתפתחות, לא השגנו מה שצריך לעשות, לא השגנו את המטרה. כי הוא בא למקום הקשר עם האחרים. והמקום הזה, הוא המקום הנכון, זה בעצם מקום להתפתחות האדם.

מה היה לך בילדות? מקום הקשר עם החברים שלך היה מגרש משחקים, ועל ידי הקשר הנכון איתם היית נהנה. המשחק עצמו אולי לא היה כל כך קל, הייתם מטפסים, הייתם עושים עבודה, אבל הייתם רואים בזה אתגר. ראיתם בזה תענוג, איזו מטרה היפה, איזו השתתפות, זה כנגד זה, זה בעד זה וכן הלאה.

למה זה נקרא משחק ולמה זה נותן הנאה, במקום שזה יקרא עבודה קשה, עבודת פרך, מה ההבדל? זה כמו שאנחנו רואים מהתורה. לפרעה, אלה פיתום ורעמסס ולעם ישראל אלה ערים של סכנה ודלות. זאת אומרת, הכל תלוי בגישה, ביחס בין בני אדם. או שאתה נמצא בסביבה רעה, תחרותית, שכל הזמן אתה נמצא בגבולות, כולם בלחץ, או שאתה נמצא בחברה ידידותית שרק עוזרת לך, תומכת בך ואתה מרגיש שם דווקא הרחבה.

אורן: הייתי מאוד שמח אם אני כמנהל וגם כל העובדים בארגון והמנהלים שלי, כולנו נבוא לעבודה, כמו למגרש משחקים.

מה ההבדל? אין הבדל בין עבודה למגרש משחקים.

אורן: היום אני בטוח שרוב העובדים שלי מכבים את השעון המעורר שמצלצל להם, שוב ושוב בבוקר. זו בדיוק תמונה הפוכה מהילד שאתה מעיר אותו בבוקר, והוא קם עם עיניים גדולות ויוצא לבלוע את העולם, ובערב אתה צריך לשכנע אותו ללכת לישון, כי הוא לא רוצה, יש לו עיסוקים, הוא נהנה מהחיים. רוב האנשים המבוגרים שאני מכיר ואפילו בעלי המשרות הבחירות ביותר, רוצים בבוקר שהשעון יישרף ויפסיק כבר לשגע אותם ובערב רוצים רק לישון, זה בדיוק הפוך. זאת אומרת, אני מאד מזדהה עם התמונה שציירתי, היא מאוד קוסמת לי. אבל הייתי רוצה שתיפתח את זה עוד.

אמרת שיש מפתח לעבור מגישת האדם הבוגר, הסובל והמיוסר, לילד במגרש המשחקים. עכשיו אני גם הבנתי לאן אתה רוצה להוליך את הארגון שלי. הגדרת מטרה מאד גבוהה, אתה רוצה להעביר אותנו תהליך שיגרום לתחושה.

התפיסה של האדם היא כזאת שאו שבשבילו זה מקום העינויים או שבשבילו זה מקום התענוגים. הכל תלוי ביחסים בין בני האדם במקום העבודה בלבד.

אורן: למה?

כי זה לא תלוי במכונות, זה לא תלוי במזג האוויר, זה לא תלוי בשום דבר שיש. זה תלוי רק בבני האדם וביחס ביניהם. או שאני נמצא בבית סוהר, או שאני נמצא בבית הארחה, בנופש. נניח שאנחנו הגענו לאיזה כפר נופש, מה ההבדל? אם זה בית סוהר, זה מקום מבודד, ואם זה כפר נופש? היחס בין בני האדם.

אורן: מה פירוש?

או שיש כאלה שמחייבים את האלו, ואלו שמרגישים לחוצים מהאלו, או שכולנו נמצאים בחופש, בידידות, ביחס יפה. העבודה יכולה להיות כמתנה, כפרס. אני מגיע, אני משתתף עם האחרים. כמו עם ילדים, תראה איך שהם רצים, מה שהם עושים, איזה בזבוז קלוריות. כמה אנרגיה הם משחררים. אני בקושי זז, אני משמין, כל מה שאני אכלתי הולך לשומן במקום לזוז כמוהם, למה? כי אני לא מרגיש תועלת בקשר עם אחרים. למה שלא נעשה את זה, למה שלא נעשה את המפעל למגרש משחקים, למגרש כדורגל, מגרש טניס, כל מיני מגרשי משחקים, כדי שנהיה יחד באינטראקציה יפה זה עם זה.

אני עושה איזו עבודה, אני לא רוצה לראות למי אני מוסר אותה וממי מקבל, עשיתי את שלי, תעזבו אותי, אני רוצה להיות נפרד מכולם. זו הצורה? זה מנוגד לטבע כבר עכשיו, בגלל זה תראה מה שקורה בעולם? למה נמצאים בפשיטת רגל? מתוך חוסר הקשר הנכון. אם העולם הוא אינטגרלי ואנחנו לא מותאמים לו, אז אנחנו מפסידים. זה קורה עד כדי כך שאין מה לעשות. זה הכל מחוסר הקשר הנכון בין בני אדם וזה מה שאנחנו מלמדים כאן.

מכל העולם ואירופה המאוחדת, וכל הקשרים שיש בין החברות ובתוך החברה ובתוך המשפחה, כל זה לא תלוי באדם, אלא בקשרים המקולקלים בין בני האדם. שם האגו של האדם הורס את הכל, שם יש שנאת חינם, כל הפנאטיות, הכל זה שם, בין בני האדם.

לכן אנחנו לא צריכים לתקן את האדם עצמו, זה עוד מה שמיוחד וצריכים להדגיש בשיטה שלנו. אנחנו לא באים לאדם ואומרים אתה רע, אתה צריך לתקן את עצמך, לא, חס ושלום, אתה טוב, אתה מושלם, אתה בסדר גמור, אנחנו מאד אוהבים אותך, אנחנו מאד מכבדים אותך, אתה לא צריך לשנות בעצמך שום דבר, חוץ מדבר אחד, בוא נשנה את היחסים בינינו. אתה מבין איזו גישה פסיכולוגית חדשה מאד מיוחדת יש לך כאן? רק לשנות את היחסים בין בני האדם. תישאר עם כל התכונות שנולדת איתן, ומה שקיבלת בחינוך ואתה היום בין שלושים, ארבעים, חמישים, תישאר עם זה. ההסתכלות שלך על החיים, על העולם, הכל נשאר. אנחנו עובדים רק על איך להתקשר בינינו. לא לאכול זה את זה, אפילו לא במחשבות ולא ברצונות, כי מזה אנחנו מרגישים רע, מזה באות כל המחלות, הסרטן, לחץ דם, מחלות לב, סכרת, כל מיני תוצאות באות רק מזה שאני כל הזמן נמצא בלחץ מהמחשבות השליליות של הסביבה וגם אני כך כלפי הסביבה. הגוף שלי כל הזמן נמצא בהתנגדות, בהתנגשות, בשמירה, בפחד מלהיפגע מאחרים. אם אנחנו נשחרר את היחס בינינו, בצורה אידיאלית כמו שאני מרגיש שאני נמצא בידיים של אמא שלי כתינוק, אז מה רע? זה הכל. ואמא אהבה אותי כמו שאני? כן. אז זהו. אני בשבילה הייתי הכי יפה, הכי חכם, הכי הכי, כך אנחנו נקבל זה את זה. ולא חשוב לי מי אתה ומה אתה, אני אקבל אותך כמו התינוק האהוב שלי. ואתה אותי.

וכל אחד ואחד, לא משנה את עצמו, לא צריך כלום. אנחנו לא באים לאנוס את האדם. זה נקרא לעשות ממנו פריט אינטגראלי. ואז בצורה כזאת הוא מרגיש את כולם, הוא פותח את עצמו כלפי כולם. הילד במשפחה מרגיש את עצמו כראש משפחה, כל הבית שלו, הוא רץ, הוא עושה מה שבא לו, הוא דורש וכולם מחייכים וכולם אוהבים אותו.

וכך כולם כלפי כולם, ומתוך היחס היפה הזה לאחרים, אני מרגיש איך אני צריך לדאוג להם, איך הם דואגים לי. אז אנחנו מגיעים לאיזון אחר, לא לאיזון שאם אני אתן לך בוקס, אתה תיתן לי בוקס, ואז אנחנו נשמור מרחק, לא. אלא ההיפך, האהבה תיקבע עכשיו את היחסים בינינו, עד כמה שאנחנו קרובים זה לזה, עד כמה שאנחנו מתקשרים זה לזה. לא מתוך נקודה של שנאה, אלא מתוך אהבה אחד לשני, אנחנו מתחילים לבנות קשרים. ובהתאם לזה אנחנו כבר נמצאים במקום העבודה כגוף אחד שבשבילו כל מה שאנחנו עושים, כל התכניות, כל מה שאנחנו מבצעים, כמה שאנחנו מרוויחים, זה הכל שלנו, זה מפעל, זה הופך להיות משהו קרוב לכולם.

ניצה: אתה עכשיו בעצם תיארת מצב שאם אנחנו רק נדע להתחבר ולהתקשר נכון בינינו אז הכל ישתנה.

"על כל פשעים תכסה האהבה" מעל כל הרע שיש בכל אחד. אנחנו לא מטפלים בזה, אנחנו מתקשרים, למרות שאני יודע, אני אדם שרואה אותך ממש כרנטגן ולא חשוב לי, אני מתייחס אליך באהבה. כמו שחיים במשפחה. אני חי יחד עם עוד אדם שאני מכיר אותו שלושים, ארבעים שנה, נניח אני עם אשתי כבר מעל ארבעים שנה, אז מה, אנחנו לא מכירים זה את זה? איך זה יכול להיות? אז זה לא חשוב. אין מקום לשנאה, אין מקום להתנגשות. אנשים מבינים שכאן צריכה להיות אהבה, קשר, הדדיות, מעל כל החסרונות והבעיות שיש בכל אחד ואחד, שאנחנו לא נשנה זה את זה, מי שהיה כך הוא גם יישאר כך, וזה ברור ובטוח. ואני רואה את זה גם על הילד, למה כתוב "חנך נער על פי דרכו"? אני לא יכול לשנות אף אחד וגם לא את עצמי, אני יכול לשנות רק את היחס בין בני האדם, בלבד.

אם כך, אני לא נמצא בדרישה לאף אחד. זה מה שיוצא, מעניין. אני לא דורש מהילד שלי, אתה צריך להשתנות כך וכך ואתה כך וכך. הוא יכול להגיד לי, מה אתה רוצה ממני? זה אני. ככה אתה עשית אותי, ככה החברה עשתה אותי, מי אני? מה אתם רוצים ממני? ובזה הוא צודק. הוא קיבל מהרשימות, מכל מיני אנשים, אולי מסבים ומסבתות, או ממי שהיה עוד בדורות הקודמים. אלא אין לי שום טענה על אף תכונה שבו, על אף גישה שלו לחיים, כלום. אני רק צריך ללמד אותו, איך יפה להתייחס לאחרים. למרות שבאחרים, כמוהו, יש רק תכונות שליליות. אני לא מחכה שיהיו באדם תכונות חיוביות. אני מחכה ממנו רק לדבר אחד, שמעל התכונות השליליות, יהיה לו יחס יפה לכולם, כמו שבי.

אז כל אחד מאיתנו הוא איזו קופסה רעה שמפתחת מתוכה כלפי אחרים יחסים טובים. איך אני מסוגל לעשות את זה? על ידי הלחץ של החברה עלי. כולנו מחייבים, כולנו מלמדים אותי איך להיות טוב כלפיהם. זה בדיוק הערבות הדדית שאנחנו צריכים לפתח, זה הכל. אין יכולת להתקיים בעולמנו אם לא בצורה כזאת. כי הרע שבנו הוא נצחי, אנחנו יכולים רק מעליו לבנות מטריית שלום ואהבה, וזה מה שאני עושה.

לכן אם אומרים לנו, אתם באים לשנות את האדם? לא. אני צריך להגיד מראש, אנחנו לא משנים את האדם, אנחנו רק משנים את היחס, אנחנו מלמדים אותו איך לבנות יחסים בין בני אדם. ונכון שמזה כולם נהנים והאגו שלהם נהנה. כי כולם בעצם תיאורטית, היו רוצים להיות בחברה כזאת טובה, רק לא יודעים לעשות זאת, כי אז אתה לא צריך משטרה, בתי סוהר, מכות, קנסות, לא חשוב מה. אתה ממש נמצא בעולם טוב. אמנם אתה כאגואיסט נשאר כמו שאתה, לא חשוב, זה לא אגואיסט, כמו שאתה. רק הרגילו אותך, חינכו אותך, להתייחס יפה לאחרים, ואת זה אתה גם מרגיש מאחרים, אליך.

ניצה: אני רוצה פה עוד חידוד רציונאלי, כי בסך הכל זה נכון שיש הבנה, קיימת הבנה גם בינינו, מנהלי משאבי אנוש, וגם בקרב המנכ"לים, שמערכות היחסים בין בני אדם, הם ללא ספק  אחד הדברים המשמעותיים בארגון, אבל אתה פה מתאר מצב שכאילו זה הדבר היחיד.

זה הדבר היחיד שיכול להכין את החברה, או המפעל, או המשפחה, או העולם להתקדמות הנכונה. זו תשתית להתקדמות הנכונה, לא יכול להיות שינוי בלי זה. לכן, אם חלקי העולם, חלקי האנושות, לא יתחילו לקבל צורה כזאת, הם אבודים. הם יצטרכו לקבל צורה כזאת רק על ידי הכרת הרע. מה זאת אומרת? כל אחד נשאר כאגואיסט, אבל היחסים בין כולם יגיעו למלחמות, לצרות, כמו שכתוב, ל"שונא איש אויבי יושבי ביתו", ואז, אחרי הגילוי הרע הזה, הגדול, ביחסים בינינו, במלחמה, בצרות, בבעיות, בכך שאנשים יאכלו זה את זה, אז הם יבינו בכל הרע שיתגלה, שהם חייבים לבנות מעל השנאה שלהם קשרי אהבה, קשרי חיבור.

אז או שאנחנו עושים את זה על ידי החינוך, עם הרע הקטן שיש בינתיים, או במלחמות שבצורה ישירה אוכלים בהן זה את זה. מתוך הרע והצרות ואז זה יבוא על ידי הייסורים. אבל כשאנחנו מלמדים אותם, אנחנו בעצם מגלים להם את כל המצבים הללו, עד כמה שכל אחד ואחד רע, עד כמה שבצורה טבעית היום אנחנו מקרינים את הרע הזה לכולם, ורק הפחד מנזק עוצר אותנו מלפרוץ עם כל הרע הזה החוצה, כל אחד כלפי האחרים. והחינוך האינטגרלי לא בא כדי לטפל בכל אחד פנימה, אלא רק לעשות קשרים יפים בינינו.

כך יוצא שצורת האנושות היא שכל אחד הוא כמו כג'ולה קטנה עם אגו קטן, והמינוס וכל הקשרים בנינו הם קשרי פלוס. ואז אנחנו נמצאים במערכת, כמו שדומם, צומח וחי, גם אנחנו בונים מערכות כאלה בנינו, שבהן כל אחד מקושר עם אחרים ואז יש לנו מערכת שלמה. והפלוס הזה שבו אנחנו מתייחסים זה לזה כמו בפיזיקה, ממנו אנחנו מבינים שלא יכולים להיות רק פלוסים, הם דוחים זה את זה. אני בפלוס שלי מתקשר למינוס שלךְ, כי אני רוצה למלא אותךְ ואת בפלוס שלךְ מתקשרת אלי ורוצה למלא את המינוס שלי. ואז בצורה כזאת המערכת הופכת לאינטגראלית, יפה, קשורה. וכל אחד בנוי כך שדווקא על ידי כל מיני קשרים מאחד לשני, ולפי כמה שכל אחד מקבל מכולם, ונותן לכולם, כך אנחנו מגיעים להרמוניה שלמה.

והחינוך האינטגראלי שלנו מכוון אותנו למבנה כזה. וברור לנו מתוך כל התהליך שאנחנו מגלים, בכמה עשרות השנים בחברה האנושית, שאין לנו ברירה, אלא להתאים את עצמנו לכזאת התפתחות.

אורן: הייתי רוצה אם תוכל קצת להרחיב, אתה עושה פה הקבלה שהיא מאד מעניינת לגבי מלחמה.

גילוי היחס הרע בנינו.

אורן: כן. אבל הייתי רוצה אם תוכל לקשור לי את מה שאנחנו חווים ביום יום כמנהלי משאבי אנוש. אנחנו מכירים היטב את התהליכים שאתה מדבר עליהם שהם תוקעים באופן מוחלט את כל התהליכים בארגון שלנו.

אנחנו מרגישים שבין העובדים בתוך הארגונים שלנו, מתנהלות מלחמות כאלה ואתה עשית כאן הקבלה בין המלחמות שאנחנו מכירים בתוך הארגון שלנו, לבין ההתפתחות של כלל העולם לכיוון של סכסוכים ומלחמות. והייתה לי תחושה בהסבר שלך, שאתה רואה איזו הקבלה בין האינטראקציות השליליות שאנחנו מזהים כל אחד בתוך הארגון שלו, לבין האינטראקציות השליליות בעולם. ואז מה שמצא חן בעיני שאמרת, בואו רגע נסתכל קדימה, הרי זה מובן שהאינטראקציות השליליות בעולם יכולות להביא אותנו לאיזו קטסטרופה כללית, שכולם יינזקו ממנה. אצלי באירגון עוד אין תחושה כזאת שמאיים עלינו איזה מצב כזה מסוכן כמו מלחמה שתשמיד את כל הכדור הזה ברמה הכלל אנושית.

זאת אומרת, אנחנו רגילים לזה שיש פה מלחמה סמויה בין כל העובדים ובין כל הרמות ובין כל המחלקות ובין כל האגפים. אנחנו לא מכירים משהו אחר. אני הבנתי מאוד חזק שאם היחסים לא יהיו טובים בין האנשים ובין אירגונים ובין מדינות, העולם הולך לקטסטרופה.

כי בסופו של דבר הוא חייב לגלות את הרע כדי להיתקן.

אורן: את זה אני מבין כשאני מסתכל במבט גדול, כמו שעשית קודם, על העולם. גם האירגון שלינע על אותו תרחיש שהוא הולך לקראת הרע, בעיניך?

כל אירגון, כל משפחה, כל קשר בין בני אדם, גדול או בקטן, חייב לעבור אותו התהליך כי כלל ופרט שווים. במילים אחרות, גילוי הרע חייב להיות בכל רמה ורמה.

אורן: אתה צופה שבשנים הקרובות מצב מערכות היחסים בתוך האירגונים, ישתפרו או יחמירו אם לא נטפל בזה מבעוד מועד? ואם יחמירו, לאן הם הולכים להחמיר? ולָמה, הרציונל חשוב פה, לפי המודל של התפיסה שלך? איך אתה רואה את ההתפתחות של אירגונים שונים בשנים הקרובות? אם אנחנו לוקחים אירגון מסויים, על ציר מאוד מדוייק של מערכות יחסים, נניח את האירגון שממנו אני בא, אז האם אתה מציע פה איזו רפואה מונעת?

נכון.

אורן: לפי המודל שאתה רואה קדימה בשנים הקרובות, אם אני לא מתחיל תהליך של רפואה מונעת לשיפור מערכות היחסים, על פי הגישה הזאת האינטגרלית, והדברים ממשיכים להתנהל כפי שהם מתנהלים היום, ביותר הצלחה, בפחות הצלחה, אז איך לפי הניתוח שלך אתה רואה את האירגון שלי בעוד שנה, בעוד שנתיים, בעוד שלוש?

היחסים בין בני אדם יגיעו למצב שהם לא יראו אחד את השני.

אורן: העובדים?

כן, העובדים, לא יראו אחד את שני. כל אחד יתייחס רק למקום העבודה שלו ומה שבא אליו, ולא מי שמגיע ולא מי שמשפיע ולא מי שמקבל ולא מי שנותן. זאת אומרת, הוא, באגו הצר שלו המוגבר, לא יוכל לראות את האנשים האחרים סביבו. הוא ירצה להיות יותר סגור, פחות לדבר, פחות להשתתף, פחות להתייחס לכל אדם שנמצא סביבו, גם כלפי זה שיותר גדול ממנו, וגם יותר קטן וגם שווה.

בגלל זה הקשרים בין כל בני האדם שנמצאים במפעל, אם הם יהיו בריחוק, בחוסר הבנה ביניהם, זה מאוד ישפיע על התפוקה, על התפתחות הדברים החדשים. היום זה בלתי אפשרי שאדם אחד יפתח משהו וקשה מאוד לעבוד יחד באיזה קולקטיב, בקבוצה, אם אין ביניהם הבנה וכל אחד משחק כלפי השני וכל אחד שׂם רגל כלפי כולם ובצורה נסתרת כזאת שלא יגלו את זה.

לכן אין לנו ברירה אלא להעלות אותם לקשר היפה, הנכון. זה דבר אחד. דבר שני, ללא ספק שמספר הגירושין, הריחוק בין חברי המשפחה יגדל וזה ישפיע על כל אחד ואחד, וגם על הגישה שלו בחיים, על המצב רוח, על מצב הבריאות וכולי. ואנחנו נרגיש את התוצאה גם בעבודה. יהיו מתחים, לחצים, לחץ דם, סכרת, מחלות לב וכולי.

אנחנו לא נוכל לעמוד ביחס האנושי שצריך להיות כדי להיות בהדדיות, בתמיכה בין כל אחד ואחד, בין כל פועל ופועל גם מצד הסביבה שלו. נניח שיש לנו עסק ויש לו שותפים, יש לו תומכים, בעלי מניות למיניהן, ספקים, מקבלים ונותנים ומשפיעים וכולי, אני חושב שהיחסים בין השותפים, יהיו הרבה יותר גסים, פורמלים ומאוד מאוד יבשים. לא תהיה שם שום אפשרות לדַבּר בין בני אדם, לבקש איזו דחייה או משהו, אלא הכל יהיה הרבה יותר קרוב למשפט, ליחסים מאוד מוגדרים. כל אחד, ברגע שיש לו אפשרות להרוויח על דמו של השני, ישתמש בזה ללא היסוס.

אנחנו רואים עכשיו איך אירופה מראה לנו את הפרוטקציונזם, שכאן זה פאשיזם ושם זה טרור, כל אחד רוצה להתרחק מהשני. השבירה הזאת ממשיכה והיא תגיע לשבירת כל הקשרים שיש בין המדינות. כל אחד ירצה לשים לשני את הרגל, הם יפסיקו להתקשר ביניהן, אז אם לא מתקשרים היום ביניהן, אנחנו מבינים שכל התעשייה והמסחר והכלכלה, והבנקאות, הכל יפול בצורה דרסטית, לא כמו שהיום, שזה התדרדרות מִשנה לשנה אלא הרבה יותר.

לכן אני צופה עולם שהוא ממש עולם הרוס. איך זה שהעולם לא יתדרדר למלחמה, אני לא מבין. בצורה טבעית הוא חייב להתדרדר למלחמה כי אם יש התרחקות, כל אחד מתחיל לעסוק בכוח, בפרוטקציונזם, עולים משטרים פשיסטים, ואז זה מביא בין המדינות למלחמות וגם בין המערכות הבנקאיות, הכלכליות, התעשייתיות, המסחריות, זה מביא לקריסה.

בשנים הקודמות, בדורות הקודמים, כשמדינה נלחמה נגד מדינה, אז לכל מדינה היה מסחר, תעשייה, שלא קשורים כל כך לחוץ. מה קורה עכשיו? ואם המדינות יכנסו ממש למלחמות, אז מה יקרה עכשיו אם הקשרים האלה יתבטלו, איך הם יוכלו להתקיים, התעשייה, המזון? אני לא יכול לתאר לעצמי. אנחנו לא מבינים כמה אנחנו תלויים זה בזה. בפרט שבמלחמה אתה חותך מכל מדינה ומדינה את הקשרים שלך בצורה מכוונת.

לכן נראה לי שאם אנחנו לא נגלה את הנחיצות בזה, לא נגלה את הצורך בחיבור היפה, הנכון בין כולם, בדרגת המשפחה, בין בני אדם בעבודה, בין כל המפעלים, במסחר, בתעשייה, בבנקאות וכן הלאה, במדינות ובכלל בכל האנושות, שזה בעצם כל המפתח לקיום שלנו, ואני כבר לא מדבר על ההתפתחות, אלא לקיום, אז איך נראה איזה עתיד?

לכן אנחנו רואים שאנשים לא רוצים להוליד ילדים, לא רוצים להקים משפחה, לא רוצים שום התחייבויות. הם יכולים לקחת חובות, מה אכפת לי מחובות, אם אני לא בטוח שמחר אני אשלם אותם. מי ישלם? הבנקים כבר מיואשים. החובות למדינות הם מעל הראש. מה תעשה לי? תכניס עוד כמה מיליונים לבתי סוהר, מה תעשה? זאת אומרת, יבוא הזמן שזה יקרוס בבת אחת וזהו. כל אחד חייב לאחרים מי יודע כמה.

אורן: כן, זה מאוד דומה גם למה שקורה בסביבה העסקית.

לכן כאן ממש צריכים להבין שזו הצרה הכללית ורק בהדדיות אנחנו יכולים איכשהו לרפא את זה.

ניצה: כשתיארת את המצב שעכשיו תיארת, זה יצר בי הזדהות עצומה כי זה כבר חלק מהקשיים שאתה מתאר פה, הם כבר נמצאים בפועל בשטח ואנחנו רואים את זה.

דברתי על זה גם לפני עשר שנים, עכשיו סוף סוף רואים שזה כך. כבר יש אפשרות לגשת ולהציע משהו.

ניצה: כמי שמתעסקת עם כוח אדם, עם אנשים, עם הון אנושי, כשאני מסתכלת על הדור ה"וויי", הוא מכונה, הדור הצעיר, בטווח של הגילאים של בין שלושים וחמש ומטה, שזה בעצם כוח העבודה המשמעותי היום בחברות ואירגונים, הוא מאוד עונה לתיאור שאתה תיארת קודם. כל אחד מאחורי המסך שלו, מאחורי חוסר הקשר, אפילו חוסר עניין אחד בשני. אני זוכרת שפעם היתה קנאה יותר גדולה. היום לפעמים נדמה שאפילו זה כבר אין. יש איזה ניתוק. האדם פשוט לא מעניין. זה רחוק לגמרי ממגרש המשחקים שתיארת קודם. זה נראה שכל אחד עושה טובה שהוא בכלל קם בבוקר, עושה פרצוף, מתיישב עושה את מה שהוא עושה וזהו.

וגם לבעל הבית אין מה לעשות כי אין לו במקומם מישהו אחר, כולם אותו דבר.

ניצה: כי זה כוח העבודה.

כן.

ניצה: איך אני לוקחת את החומר האנושי הזה, שאתה מתאר עכשיו, זה נראה כאילו שזה בדיוק ההיפך המושלם ממה שבעצם תיארת, שצריך להתחיל לעבוד איתו.

איך עושים את השינוי?

ניצה: איך בכלל אני חושבת על ההתחלה, אין לי נקודת התחלה, איך בכלל מתחילים עם החומר האנושי הזה, שזה בעצם החומר שאיתו צריך לעבוד?

אני חושב שדווקא בדור כזה, בזמן הזה, במצב כזה, אנחנו כן יכולים להצליח מפני שיש את הכרת הרע, כי אנחנו מבינים שאנחנו הולכים לאבדון. אין משפחה, אין ילדים, אין יחסים טובים עם כולם, אני שוכח את ההורים שלי, שיזדקנו שם, אני זורק להם משהו ככה קצת ולא רוצה לחשוב עליהם כל כך. אני גם יודע שאני לא יכול ליפול על הידיים של הילדים שלי, שאני אצטרך איכשהו לדאוג לעצמי עד שאני אמות. אני יודע שכך זה בחברה.

דווקא בדור כזה, שהכל הולך לקריסה, וקריסה לא פשוטה, לחוסר מזון, לסכנת רעב, לסכנת מלחמה, ליסורים גדולים מאוד, יותר גדולים ממוות, אנחנו דווקא בזה יכולים להגיד לאדם, בוא אנחנו, נעשה בקלות, בצורה יפה, במשחק, בזמן העבודה, כמה תרגילים, נשמע, נדבר, בצורה פשוטה, קלה, שעה ביום, בְּמָקום העבודה ובִּמקום העבודה.

ונעשה כך, חצי שעה שיחה, וחצי שעה איזה תרגיל, משחק. ברור שזה צריך לבוא בהסכמה עם ההנהלה והעובדים, כי אנחנו בעצם רוצים לטפל במצב הפנימי שלהם.  

מה זה פנימי? לא שאנחנו משנים את האופי, את מצב הרוח, הבריאות, ההסתכלות על החיים כך שיהיו מרוממים. זאת אומרת, אנחנו רוצים להביא להם קצת את הרגשת השמחה, הביטחון, הרגשת החום, הרגשת התמיכה, אפילו הייתי אומר שיש כאן משהו כמו נס, יש כאן פטנט מיוחד איך לקבל את החיים יפה וטוב, איך להצליח בהם קצת יותר. זה מה שאנחנו מביאים להם.

אני לא חושב שזה דבר קשה, כי מהפעם הראשונה, אנחנו כבר בנויים להביא להם כאלו שיחות והפעלות שהם אוהבים. אנחנו מעוררים את האדם, הילד או הנער, ומעלים אותו קצת יותר למעלה מהחיים שלו, מבִיצת החיים הזאת. אנחנו נותנים לו איזו ההנחה מכל מה שיש לו. ולכן אנחנו רואים שזה מושך, ואנשים מסכימים לזה.

ופתאום הם מתחילים להרגיש שהם משתנים ביחס. אפשר להסתכל על החיים בצורה אחרת, כי הגישה האינטגרלית היא לא באותו מישור כמו הגישה האגואיסטית הרגילה והיא מתחילה לשנות דברים בתוך האדם, היא מעוררת בתוך האדם הסתכלות חדשה. ולכן הוא פתאום מתחיל להרגיש את עצמו שהעולם יכול להיות חדש, החיים יכולים להיות חדשים, הכל יכול להיות חדש. הכל הרבה יותר קל, הרבה יותר פשוט, אני לא צריך להיות עם הראש שלי "מעל האוזניים", בתוך הצרות והבעיות, אני יכול להלביש משקפיים וורודות ולראות את העולם החדש, היפה.

למרות שהוא לא מבין איך, האדם מתחיל להרגיש שינוי, יש איזו קלות מסביבו. ממצב של אווירה כבדה, חשיכה, מתח, בקורתיות זה לזה או אי אכפתיות כזאת, פתאום מתחילים להרגיש קצת יותר אווריריות, קצת יותר ערפל וורוד, משהו כזה שנמצא בינינו, וזה מושך. האדם מתחיל להרגיש שיש לו פחות מתחים, לחצים, כאבים, יש יותר מצב רוח, אוורור פנימי. זה קורה בהתחלה. ואחר כך אנחנו מתחילים לראות את התוצאות הרציניות בעבודה, בתפוקה, ביחס המוביל, המושך, וכן הלאה וממש בשורה האחרונה, ברווחים.

ניצה: אני רוצה לצאת מהכנס הזה עם כמה עקרונות מפתח שאני אוכל לבוא ולהציג אותם ולשכנע באמצעותם.

אורן: בארגון שלך. לגבי הגישה האינטרגלית.

ניצה: אז בוא ננסה לנסח כמה עקרונות מפתח שיעזרו לי לשכנע את המנכ"ל שלי בגישה הזאת.

כל הבעיות שיש לנו היום הן מתוך חוסר קשר בין בני אדם, בין הארגונים, בין המדינות, כי הטבע מציג את עצמו כאינטגרלי, ואנחנו הפוכים ממנו. להביא את עצמנו להצלחה אפשר רק בהתאמה לאותה המערכת שמתגלה בחברה אנושית, שאנחנו כולנו תלויים זה בזה. לבנות תלות יפה זה בזה אנחנו יכולים רק על ידי החינוך האינטגרלי. על ידי זה האדם נעשה בקשר יפה עם האחרים, מתפטר מבעיות וצרות פנימיות, רוח חדשה שורה בין בני אדם, בין חברי המפעל. הם כולם מתחילים להשתתף יותר בכל התוצרת, בכל מה שהמפעל עוסק בו. ואנחנו צריכים בסופו של דבר לראות את התוצאות משינוי היחס בין בני אדם, בין הפועלים, המנהלים וכן הלאה, עד לשורה האחרונה של הרווח והפסד.

אורן: תודה רבה רבה רבה לך הרב לייטמן. תודה לך ניצה.

ניצה: תודה רבה.

אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה נחשוב על שיפור הקשרים בינינו. אפשר להרוויח. שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה