חיים חדשים - תוכנית 1073 - לאומיות והומניות בישראל

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום נדבר על החיים כאן בישראל. אם מתבוננים על מה שקורה איתנו בשנים האחרונות, רואים קונפליקט בין נטייה ללאומיות לבין נטייה להומניות. ננסה להבין איפה אנחנו נמצאים בתוך המקום הזה בדרך לחיים חדשים, טובים הרבה יותר.

ניצה: החברה הישראלית היא חברה מאוד מורכבת ובעלת הרבה דעות. היא מגוונת והיא כוללת בתוכה הרבה מאוד צבע. אנחנו רואים שלצד הקונפליקטים, השסעים והקרעים בהרבה מאוד תחומים, יש ביטוי מאוד בולט לקונפליקט בין הרגש הלאומי, לבין הרצון להיות קוסמופוליטי, פתוח, והומני. אנחנו רואים שאפילו בהסברה הישראלית, כשאנחנו רוצים להתגאות כמה אנחנו עושים טוב בעולם, אנחנו בעיקר מדגישים את הפן ההומני שבנו, ואם יש איזו מפולת במקום כלשהו בעולם, אנחנו מיד מתגייסים ושולחים חילוץ והצלה לכל חור בעולם ועושים את כל הפעולות ההומניות האפשריות.

   ננסה להבין מה מיוחד בלאומיות הישראלית, ואחר כך אולי ננסה להבין גם מהי אותה שאיפה להומניות בחברה הישראלית.

אנחנו עם שסבל מאוד ועם שכולם שונאים אותו, עם שמרגיש את עצמו שהוא כולו נמצא תחת זכוכית המגדלת של כולם, וכולם לוחצים אותו לפינה. ומי שרוצה להיות קצת יותר גדול במשהו ממישהו, הוא נותן לנו בעיטה ועל ידי זה הוא כאילו עולה. ובכל מקום בעולם מי שרוצה להדגיש עד כמה הוא מיוחד הוא יכול לרדת עלינו וכולם יראו שהוא מיוחד. זאת אומרת אנחנו מין שק חבטות של העולם.

ולכן אחרי אלפיים שנה שאנחנו נמצאים בגלות, והגלות לא מסתיימת גם בימינו, ולמרות שאנחנו כבר שמונים שנה נמצאים במדינת ישראל כביכול, זה דווקא עוד יותר ויותר מורגש, עד כמה אנחנו לא כמו כולם. חשבנו להיות עם כמו כולם, מדינה כמו כולם וזה לא היה, לא יהיה ולא יקרה. ואין לנו שום תקווה להיות כמו כולם ושלא יכוונו אלינו אצבע ויגידו עלינו דברים, אז בואו נשכח מזה, כי זה לא יקרה.

ולכן החברה מאוד מאוד לחוצה, היא תמיד צריכה לצבוע את עצמה וכל הזמן לסובב את עצמה לכל מיני כיוונים להיראות כמה שאפשר יפה וטוב בעיניי כולם. מה שאין כן העמים האחרים, הם אפילו לא מסתכלים על זה שיש דבר כזה, הם אפילו לא שמים לב לזה, אין להם את זה מבפנים, ואילו אני תמיד צריך לחשוב איך אני אראה בעיניי אחרים, מה יגידו עליי.

ניצה: כן. נכון. זו נטייה מעניינת שיש לנו.

זו נטייה. הייתי אומר שזה רגש נחיתות. העמים האחרים לא מרגישים את זה כך, איזה אומה שלא תהיה.

ניצה: כן, אין להם צורך להצדיק את עצמם, לנו יש כל הזמן צורך להצדיק את עצמנו.

נכון. ולכן אחרי כל רגשות הקיפוח האלו על כל מיני דברים, כשאנחנו מדברים על ההתנהגות היומיומית שלנו גם עם העולם, אז אנחנו שם מוכנים להסכים עם הכול, כאילו אין ברירה, התרגלנו לזה במשך אלפיים שנה. אנחנו מפחדים אפילו להתחיל במלחמה, רק בתנאי שכבר מתחילים לתקוף אותנו אז אנחנו קצת פה ושם יכולים לענות, כי "מה יגידו?".

ניצה: מה יגיד העולם.

ומתוך הלחצים האלה החיצוניים ומתוך זה שאנחנו באמת עם לא מתוקן, מפותח מדי לעומת הפוטנציאל הפנימי הרוחני שלו שלא ממומש בכלל, אז יש בתוך העם התנגדות פנימית מאוד גדולה בין הפוטנציאל הרוחני והמימוש הגשמי.

כי מצד הפוטנציאל הרוחני אנחנו צריכים להיות עם נבחר, אנחנו צריכים להיות עם שמראה לכל העולם דוגמה, עם שמלמד את כל העולם איך לבנות את החברה האנושית, את המשפחה, את המדינה, ובכלל לסדר את כל האנושות וכל העולם, ומצד שני אנחנו לא מממשים את זה במאומה, אלא ההיפך.

אם נראה את עצמנו מהצד, נראה עד כמה שאנחנו הפוך מזה, גם במשפחות, גם במדיניות, גם בתרבות, גם בחינוך, בכל דבר אנחנו ממש ההיפך, לא מוצלחים, וכל זה מפני שאנחנו לא רוצים להכיר את היעוד שלנו. יש ביסוד שלנו שבירה, שנאה עצמית, אנחנו בתוך תוכנו ממש לא אוהבים את עצמנו.

ניצה: למה?

מפני שאנחנו מנוגדים ליעוד הרוחני שלנו. אני לא יכול לצאת ולהגיד, "אני יהודי ואני גאה בזה מפני שיש לי שיטה לתיקון העולם, ואני יכול להראות לכולם עד כמה אני נמצא בגובה מעל כולם ואני דווקא רוצה להתחלק בזה". ולא שבזה אני רוצה להראות את עצמי שאני יותר, אלא אני מוכן להתחלק עם כולם. אין לנו את היסוד הזה, אנחנו לא יודעים מה שיש לנו. ואז יוצא שבמקום שאנחנו יוצאים ומפרסמים את כל מה שיש לנו לתת לעולם, את מה שהעולם בתת ההכרה מצפה מאיתנו, אז יוצא ההיפך, ואנחנו אומרים "אין לנו כלום". והעולם מסתכל עלינו ככה בחשדנות, ובחשדנות בתת ההכרה הוא אומר, "יש להם, הם רק לא רוצים להתחלק איתנו ולכן מה שלא נעשה מגיע להם".

ניצה: זאת אומרת יש פה השלכה של מה שאנחנו מרגישים וחווים מהיחס של העולם כלפינו, שבזה הוא גורם לנו להתבונן פנימה. וכמו שאמרת, קודם כל לא להיות גאים ביהדותנו, כי אין בעצם על מה כל כך להיות גאה בלאום שלי. וגם דיברת על זה שיש שנאה עצמית כשאנחנו מנוגדים ליעוד הרוחני. זאת אומרת, כשאנחנו לא מממשים את עצמנו, אז בפער הזה של חוסר המימוש, נכנסת שנאה עצמית.

כן. לכן אנחנו שונאים את עצמנו.

ניצה: זאת אומרת השנאה העצמית מגיעה, כשיש פער בין מה שאני יכול להיות, לבין מה שאני בפועל.

כן.

ניצה: ואם אני לא מממש את היעוד שלי, בפער שנוצר נכנסת שנאה עצמית.

כן. אפילו שאני לא יודע על מה.

ניצה: אפילו לא ברור למה.

לא, אני לא יודע במה אני אשם, במה אני יכול לממש את עצמי, במה אני יכול להתחלק עם כל העולם, אבל כל זה בכל זאת משאיר בי הרגשת חוסר מימוש, הרגשת קיפוח.

אורן: אז איזו שנאה יש בנו?

אנחנו שונאים את עצמנו.

אורן: למה?

כי בתת ההכרה, עמוק בתוכי, אני אפילו לא מרגיש את זה, אבל זה בגלל שאני לא ממומש נכון. יש לי יעוד גדול מאוד שאני צריך להראות לכל העולם איך נכון לחיות, איך נכון להתקדם, איך נכון לחנך את הילדים, לבנות משפחה, כל דבר ששייך לחיי האדם, יש לי שיטה, שאני יכול להביא את כל העולם לשלמות ואני לא מממש את זה.

אני לא יודע את זה כמעט, אבל זה שאני לא יודע זה לא פוטר אותי מהבעיה, אני מרגיש מבפנים שאני לא מנוצל.

אורן: אז את מי אני שונא?

את עצמי. אני רוצה לברוח מהיהדות, אני רוצה לברוח מלהיות יהודי, אני מוכן להיות לא יודע מה, אפריקאי, דרום אמריקאי, תגיד מי שאתה רוצה רק לא להיות יהודי. אני מרגיש את עצמי בתור יהודי כל הזמן נמצא במלחציים, תחת זכוכית מגדלת וכל האנושות מסתכלת עלי, על הקטן, על הנבזה על האשם, כמו על איזה חיידק.

ניצה: עכשיו באמת תיארת את עניין השנאה עצמית. מה הקשר בין שנאה עצמית שמרגיש אדם כלפיי לאומיותו, לבין שנאה שמתחילה להתפתח בין חברי האומה אחד כלפי השני?

כאן זה שילוב של הרבה גורמים. קודם כל זה האגו הגדול. שנית, כל אחד רוצה לרמות את השני, להצליח על חשבון הזולת, כי בזה הוא מרגיש שלפחות הוא מנצל את עצמו באיזו מסגרת. שלישית יש לו דחף פנימי, רוחני, לשנאת עמו עוד מחורבן בית המקדש.

ניצה: זה משהו שטבוע בפנים.

כן. שהוא לא יכול לסבול אותו.

אורן: למה?

כי נפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם. נפלנו למקום שבו אנחנו נמצאים בצורה טבעית, ובצורה טבעית אף אחד מאיתנו לא קרוב לשני.

אורן: לא הבנתי.

כי אנחנו אוסף של שבעים אומות העולם, עם ישראל, הם התחברו לפי הזמנת אברהם לקבוצה אחת. אברהם חיבר אותם למעלה מהם, לפי "על כל פשעים תכסה אהבה", כולם הצליחו להגיע לאהבה הדדית ביניהם. אבל זו אהבה הדדית, היא מחבקת, היא מחברת אנשים לגמרי זרים זה לזה. וברגע שהאהבה הזאת נעלמה..

אורן: לזה אתה קורא חורבן בית המקדש, למה שקרה, כשאהבה בינינו נעלמה?

כן. חורבן בית המקדש השני, כשרבי עקיבא צעק "ואהבת לרעך כמוך".

אורן: ואז?

ואז היא נעלמה, אנחנו כבר לא שייכים לעם אחד.

אורן: איך זה קשור להיום, לשנאה היום?

כי אנחנו הנציגים של שבעים אומות העולם. בתוך עם ישראל יש את כל העולם.

אורן: נכון. אז איך זה קשור לשנאה היום בינינו?

כי אין לנו שום קשר. ואם אין שום קשר בין שבעים אומות העולם שנמצאות בעולם, אז כשאצלנו אין קשר רוחני, אצלם אין קשר גשמי.

אורן: מה זה אומר קשר רוחני?

כי היינו קשורים בכוח רוחני, וכשהוא נעלם, אז אנחנו קשורים בכוח אנטי רוחני, בכוח השנאה. ולכן אנחנו רוצים לברוח זה מזה, אנחנו לא רוצים, לא מסוגלים להיות יחד. רק מחוסר ברירה בגלל שהשונאים לוחצים עלינו, אז אנחנו מתקבצים כדי שיהיו לנו יותר כוחות, מתוך תקווה להינצל.

אורן: נראה אם הבנתי. אתה אומר האינטראקציה בין ישראלי אחד לישראלי אחר היא ממש לא כמו האינטראקציה בין צרפתי אחד לצרפתי אחר.

לא. ואפילו לא כמו בין צרפתי לגרמני.

ניצה: עד כדי כך.

כן. כי בין הצרפתי לגרמני יש שנאה, דחיה גשמית.

אורן: כי הם לאומים שונים.

כן. ואצלנו זו שנאה. לעומת אותה אהבה שהייתה קושרת בינינו, עכשיו יש אנטי.

אורן: מה זה האנטי הזה? תסביר לי מה זה, למה בינינו יש איזה אנטי שאין בין שני אנשים אחרים באומה אחרת, או בין שתי אומות. זה אנטי מסוג אחר?

אני רוצה לסדר אותך, אני רוצה לנצל אותך.

ניצה: אבל זה כבר הביטוי של האנטי. מה עומד מאחוריו, יש באנטי הזה איזה כוח פוטנציאלי כזה?

עד שאנחנו לא רוכשים אהבה לאומית, ועל ידי חכמת הקבלה בלבד אפשר לעשות זאת, לכך היא מיועדת, אנחנו לא נסבול זה את זה. לא נסבול זה את זה עד כדי כך, תראו כמה מפלגות יש לנו ואיזו שנאה יש בין כולם. אנשים מוכנים להסתדר יותר עם השכנים..

ניצה: להסתדר עם כולם.

כן, עם כולם רק לא עם היהודים. ליהודי עם יהודי הכי קשה להסתדר. אבל ברגע שהוא מסתדר הוא כבר חושב איך אני אנצל אותו.

אורן: עצוב כמה שזה נכון. תגיד לי בבקשה, אמרת קודם שהנטייה שלנו לנצל אחד את השני, להרוויח על חשבון מישהו אחר בינינו הישראלים, גורמת לאדם הרגשה שהוא לפחות מממש את עצמו במשהו. ולפני כן אמרת לי שהסיבה לזה שאנחנו שונאים את עצמנו היא כי האדם מרגיש שיש בו פוטנציאל לא ממומש. ולכן הוא שונא את עצמו ושונא את היהדות שלו, את הלאום שלו וכן הלאה. כי הוא לא יכול לסבול את הפער.

כן, כי יש את זה לו מצד הטבע.

 אורן: למה כשאני מסדר ישראלי אחר, במשהו זה מרגיע אותי בהרגשה. למה זה כן נותן לי טיפה תחושה שאני מממש משהו מהפוטנציאל? אמנם שזה מימוש אחר לגמרי.

מימוש של שנאה.

אורן: אז למה הוא קצת מרגיע אותי, מה יש שם?

כי דחף יש לך, רצון יש לך.

אורן: רצון למה?

רצון לשנוא אותו. אתה נמצא בקליפה ולכן מתי היא נרגעת? מתי שאתה מממש את השנאה.

אורן: תסביר קצת, אני לא מבין את זה.

אני לא יכול להסביר יותר מהמילים האלה, באמת לא.

אורן: למה אם ישראלי אחד מנצל ישראלי אחר, זה טיפה מרגיע אותו?

יותר ממה שאני מסדר או מנצל בן אדם מאומה אחרת.

אורן: למה?

כי כלפיו אין לי שנאה רוחנית וכלפי הישראלי, היהודי יש לי שנאה רוחנית.

אורן: מה זה שנאה רוחנית?

כי פעם היינו באהבה ועכשיו בשנאה. מה אכפת לך מהשכנה, אם אתה לא נמצא איתה בקשרים מיוחדים? אבל אם היא הייתה  אשתך, ועכשיו התגרשתם ואתם בכאסח, אז מה? ודאי שיש כאן דרישה, יש כאן בכל זאת קשר שלילי.

ניצה: בוא נסתכל עכשיו קצת קדימה, כי המצב כרגע זה באמת המצב שתיארנו. אם אני מסתכלת קצת קדימה על החברה הישראלית, האם האהבה הלאומית חשובה לחברה הישראלית בימינו?

לא.

ניצה: מה כן חשוב?

אהבה לאומית לישראלים בכלל לא חשובה, הם לא מסתכלים על זה, לא מדברים על זה ולא מפתחים אותה. אנחנו לא רואים את זה בשום תכניות בבתי ספר, בסרטים, בתיאטרון, בכלום, לא דואגים לזה בכלל. ההיפך, דואגים עד כמה שכל אחד מצפצף על השני ואת זה אני רואה בכל מקום.

ניצה: מה חכמת הקבלה אומרת, שחשוב שתהיה אהבה לאומית?

חכמת הקבלה אומרת שזה חייב להיפתח בזמננו ולהתפתח, אבל מתוך הכרחיות שלנו להביא את זה לעולם.

אורן: להביא את מה, את האהבה הלאומית שלנו?

לא, את אהבת העולם. ולכן נצטרך לפתח אהבה לאומית.

אורן: אז תסביר, אני רואה שיש פה תכנית דו שלבית.

כן.

אורן: תסביר אותה בבקשה.

מפני שאני חייב את זה לעולם.

אורן: את מה?

ללמד לעולם את האהבה, אז אני חייב קודם כל להשיג את האהבה בינינו. זה מה שמחייב אותי להיות באהבת ישראל. ומאהבת ישראל לאהבת העולם.

ניצה: בשביל להגיע באמת להומניות אמיתית, באמת לאהבה שהיא חובקת עולם, השלב הראשון הוא דווקא אהבה בתוך ישראל וגם הומניזם ?

 כן.

ניצה: למה, מה המשמעות שלו? נעשה לרגע הבחנה, מה הבדל בין אהבה לאומית שלנו להומניזם?

 כי הוא לא ההומניזם הרגיל ולא אהבת עם בצורה רגילה, אלא אך ורק לצורך חיבוק העולם.

ניצה: זאת אומרת זה לא שאנחנו מתחברים בינינו כדי לאהוב את עצמנו ולהפריד את עצמנו מאחרים.

נכון, אלא מלכתחילה אנחנו עושים את זה כדי להביא אהבה לעולם.

ניצה: וזאת הייחודיות של האהבה הלאומית.

 כן. לכן אפילו אהבת העם, אהבת ישראל היא כולה הומניסטית.

אורן: תהליך כמו שתיארת כאן, איך הוא ישפיע על הכוח של האנטי כמו שקראת לו, כוח האנטי הרוחני שנמצא בין ישראלים. מה הוא יעשה לכוח הזה?

עד כמה שהם יצליחו להתחבר ביניהם, מתוך זה יהיה להם כוח להתחבר ולחבר את כל העולם, את כל המציאות.

אורן: איזה סוג של כוח?

אם עם ישראל מסוגל להתחבר במשהו בינו לבין עצמו, יהיה לו כוח ויכולת והבנה וגישה לחבר, לחבק את כל האנושות.

אורן: מה הקשר?

הקשר הוא שהשנאה שיש בתוך ישראל זה לזה, מהשבירה הרוחנית שהייתה להם לפני 2000 שנה, תיתן להם בתיקון כוח לחבק את כל העולם.

אורן: כל דבר שאמרת נשמע לי מאוד הגיוני וממש אפילו כואב בלב להרגיש עד כמה שזה נכון. חוץ מנקודה אחת שגם עכשיו חזרת עליה. למה כל הזמן אתה נתפס לאירועים שקרו לפני 2000 שנה. מה הקשר שלהם להיום?

 כי היינו כעם ישראל, פעם התחברנו יחד לקבוצה אחת על ידי אברהם בבבל העתיקה לפני 3500 שנה.

אורן: אתה הולך עוד יותר רחוק. למה אתה הולך לשם?

כי זה יסוד האומה. כי היסוד של קבוצת אנשים זרים שהתחברו יחד לקבוצה אחת, קרה בבבל העתיקה. כשאברהם אבינו לקח את כל הבבלים וצעק להם "מי לה' אליי, מי רוצה לצאת מכל המלחמה הזאת שיש לנו כאן בבבל? בבקשה". ואנשים שמעו כי הוא היה כוהן, הוא היה איש ידוע ורוחני בבבל, והוא לימד אותם איך להתחבר ב"ואהבת לרעך כמוך".

האגו באנושות היה קטן באותם הזמנים והם הצליחו להתחבר. ולכן לקבוצה הזאת הוא קרא "ישראל" ישר א‑ל, שזה בעצם אוסף של כל 70 אומות העולם שהיו בבבל והוא לקח אותם לכאן, לארץ כנען, לישראל. וכך הם חיו וחיזקו את הקשר ביניהם על פני כל מיני הפרעות, שבכוונה התעוררו בהם כדי לחזק את הקשר.

ורק כשהם לפני 2000 שנה נכנסו להתפרצות אגו מאוד גדולה, אז הם לא הצליחו להחזיק. זה היה בזמנו של רבי עקיבא שצעק שאת "ואהבת לרעך כמוך" חייבים לקיים והעם לא יכול היה לעמוד בזה. אז הוא נשבר, זאת אומרת הוא נפל מהגובה הרוחני שהיה באהבת אחים, וגם בגובה הגשמי כשהתחילו לשנוא זה את זה כי הם גם התפרדו כמו 70 אומות. כל אחד נמצא בהתנגשות עם השני, כי בכל אחד יש שורש של 70 אומות.

אורן: איך זה משפיע או שלא משפיע עלינו היום?

זה משפיע. שאנחנו לא יכולים להתחבר. כי בך יש שורש של 70 אומות ובי ובכולם. כי בינתיים ההורים שלנו וסבא וכל אלו במשך הדורות האלה התחברו ביניהם, התחתנו ביניהם, אז בכל אחד ואחד מאתנו יש 70 השורשים. לא שורש אחד 70 שורשים.

וכשאנחנו הולכים להתחבר, 70 השורשים האלה מתחילים להשלים זה את זה. וכשאנחנו לא יכולים להביא את המאור המחזיר למוטב שיחבר ביניהם, אז כל אחד ואחד מאיתנו "מפוצץ" מבפנים, עומד להתפוצץ. הוא נמצא בטירוף פנימי עד כמה שהוא מנוגד לעצמו.

אורן: מה יכול להרגיע את הטירוף הזה הפנימי, את הפיצוץ הפנימי?

רק המאור, האור העליון שמביא קשר בין כל החלקים האלה, 70 השורשים האלה שיש בכל אחד.

אורן: תיארת לי עכשיו שאדם מתפוצץ מבפנים. האם זה קשור ליחסים בין אנשים או רק שכל אחד מתפוצץ מבפנים?

לא, אתה לא יכול להתקשר לאדם אחר, זאת בעיה. אתה בעצמך נמצא בכל מיני סכסוכים פנימיים וגם הוא נמצא בסכסוכים פנימיים ואתם ביניכם נמצאים באיזו רגיעה. איך אפשר לעשות את זה? אפשר לעשות את זה על ידי האור העליון.

אורן: מה זה האור העליון?

על ידי חכמת הקבלה אנחנו מושכים את האנרגיה העליונה שקיימת בעולם. היא חובקת את כל העולם, את הדומם, הצומח, החי ואת בני האדם, אם אנחנו בני אדם, אם אנחנו רוצים להיות קשורים כמו כל חלקי הטבע יחד.

אורן: ואז אם נלמד איך למשוך את האנרגיה הזאת שמחברת את כל הפרטים בבריאה, מה היא תעשה ליחסים בינינו?

היא תביא לנו יכולת לאהוב זה את זה, אחרת לא. אז אנחנו יכולים להיות מקושרים בינינו או על ידי שנאה חיצונה או על ידי אהבה פנימית.

ניצה: איך האהבה הרוחנית בינינו, בתוך עם ישראל תשפיע על ההומניזם בכל העולם?

כי אנחנו קשורים אליהם ב-70 שורשים. וברגע שאנחנו מתחברים הם מתחילים להרגיש שהם רוצים להתחבר ומתחילים להרגיש שזה בא מאיתנו, הכוח הטוב.

אורן: יכול להיות עולם הומני יותר?

לגמרי. נקוה שנגיע לזה.