חיים חדשים - תוכנית 1083 - לחיות בהווה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: מספר התכנית שלנו היום הוא 1083. בתכנית שלנו היום ננסה להתבונן על תופעה שכובשת את כל העולם, המיינדפולנס, קשיבות בעברית, תופעה שיש לה הרבה ביטויים היום בכל תחומי החיים. ננסה להבין על מה התופעה הזאת יושבת, על מה היא נשענת ואיך היא יכולה ללמד אותנו כמה דברים בדרך לחיים חדשים.

טל: אנחנו רוצים לדבר על כמה עקרונות שאנחנו רואים שחוזרים על עצמם בכל מיני תורות, גישות, תרבויות. אנחנו רואים שכבני אדם הנטייה הבסיסית שלנו היא לחיות בעתיד או בעבר, בכל מיני מחשבות שנכנסות אלינו ומסיטות את תשומת הלב שלנו מרגע ההווה, ממה שקורה כאן ועכשיו.

בעצם אומרים לנו, אם תלמדו איך לעשות את זה, איך להביא את הקשב שלכם לכאן ועכשיו, תפתח בפניכם המציאות האמיתית, היכולת שלכם לפעול נכון בחיים, להבין את החיים שלכם בצורה טובה יותר. אנחנו רוצים קצת לדבר על זה, על ההבנה שאנחנו כבני אדם צריכים ללמוד להתייחס נכון יותר לכאן ועכשיו.

זאת אומרת, איך לשמור על לא לברוח מהמציאות.

טל: נכון. איך לייצב את התודעה שלנו שכל הזמן בורחת לכל מיני כיוונים.

בסדר, כן.

טל: רציתי להבין, למה בצורה טבעית אנחנו כאלה, מפוזרים, נמשכים לכל מיני דברים?

כי אנחנו צריכים כוח כדי להיות מרוכזים במשהו.

טל: למה?

זה לוקח אנרגיה. ואם הדבר הזה שאני רוצה להיות מרוכז בו, מדאיג אותי פחות מכמות האנרגיה שאני צריך כדי להיות כל הזמן מכוון אליו, אז אני צריך או להעלות את החשיבות שלו בעיני, או לעזוב אותו, אחרת איך? זאת אומרת, למה אנחנו עוזבים את תשומת הלב שיש לנו לדבר אחד ועוברים לדבר השני? מפני שאנחנו לא מרגישים בו מספיק התעניינות, חשיבות. מה רע בזה?

טל: מה רע שאנחנו עוזבים את תשומת הלב?

כן. אני נמצא בבית קולנוע, מסתכל על סרט וחושב על עצמי, כי יש משהו בחיים שלי שיותר חשוב לי ממה שאני רואה שם על המסך או בטלוויזיה בבית. אני חושב על משהו יותר חשוב, סך הכול החשיבות קובעת איפה יהיו המחשבות שלי. יכול להיות שאני כסטודנט חייב לשבת ולהקשיב למרצה, למרות שיש לי דאגה אחרת. כאן אנחנו כבר נצטרך ללמוד איך אני מעביר חשיבות רבה יותר להרצאה, במקום חשיבות על המחשבה שהייתי רוצה לברוח אליה. אבל זה תלוי בחשיבות.

טל: היום פשוט מתייחסים לתופעה הזאת של חוסר קשב וריכוז, כאל משהו מאוד שכיח, הקושי להתרכז זו בעיה מוחית ממש. קשה לנו לרכז את עצמנו, גם אם זה חשוב לנו. אנחנו מתקשים להתרכז, הקשב שלנו מאוד קצר, הראש שלנו ישר קופץ למקומות אחרים. האם זה לא משהו שאנחנו צריכים לתרגל אותו, ממש לשנות את ההרגלים שלנו כדי שנוכל להתרכז.

יכול להיות שבמקצת אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי הרגלים ועל ידי אימון כזה. אבל בעצם זה לא יעזור, כי אחרי כל הדברים האלה עומד הרצון ליהנות, הרצון לקבל שמכתיב לנו את החשיבות שבכל דבר. ולדבר חשוב אני אתן תשומת לב ולדבר לא חשוב, כמה שאחייב את עצמי להקשיב ולשמוע, בכל זאת תשומת הלב שלי והקשיבות שלי תהיה לא מספקת.

טל: אני חושבת שזה מאוד מעניין מה שאתה אומר. כי הגישות שקיימות היום מנסות לטפל בסימפטומים ולא בשורש הבעיה. בין שנותנים כדורים לילדים כדי שהם יתרכזו במשהו שלא מעניין אותם או על ידי שיטות אחרות.

זה לגמרי לא נכון.

טל: בדיוק. במקום לטפל בחשיבות, או בעניין שימשוך אותי לתת קשב, אנחנו מאלצים את עצמנו לתת קשב לדברים שאולי לא באמת מעניינים אותנו.

מה יוצא מזה שאנחנו אומרים לילד אתה צריך ללמוד, אתה צריך להקשיב, אתה צריך לעשות את זה ולעשות את זה כי זה חשוב לך בחיים? זה לא מספיק, זה לא נותן לו חשיבות. אצלו זה עדיין לא מושרש. זה שבעוד 20 שנה כשהוא יהיה פלוס 20 שנה, ויהיה אדם ולא ילד, הוא ישתמש בזה ויצטרך את זה, זה לא אומר לו עכשיו כלום. אז מה לעשות?

אני לא רואה בחוסר הקשיבות הזאת בעיה. אלא מה שחשוב לאדם אז כן, ומה שלא חשוב אז לא. כך אנחנו תמיד מתפתחים בחברה, תמיד. מה שטוב לי אני עושה, מה שלא לא. מה שחשוב לי אני עושה, מה שלא לא. מה זאת אומרת מה שחשוב, אני עושה כל מה שחשוב? לא. אלא אני עושה תמיד מה שחשוב בגלל כסף, בגלל מישהו שלוחץ עלי, בגלל שמישהו מצפה ממני למשהו וכן הלאה, אבל חשוב. בכל זאת לפי החשיבות. אפילו שיתנו לי מכות, אז זה חשוב, לכן אני אעשה. לא חשוב על ידי איזה גירויים אני אקשיב, אבל הם צריכים להיות מספיקים לעומת עוצמת ההקשבה שדורשים ממני.

אורן: אני רוצה לדבר על זמנים. יש את זמן ההווה, למשל עכשיו אני מדבר איתך ושואל אותך שאלה. יש את זמן העבר, לפני 5 דקות עשיתי משהו, לפני שנה עשיתי משהו. ויש את זמן העתיד, משהו שאעשה עוד מעט. עכשיו כשאני מדבר איתך אני כאילו בזמן הווה, אבל יכול להיות שתוך כדי שאני מדבר איתך או מקשיב לך, פתאום המחשבות שלי עפות למשהו שקרה בעבר, או לדבר שנמצא בעתיד, ואולי אני מפספס משהו שנמצא עכשיו בהווה. אמרת שהיסוד של איפה נמצאת תשומת הלב של האדם, זה הרצון שלו. לפי מה שחשוב בעיניו, לפי מה שהוא רוצה, לשם תשומת הלב שלו מופנית באופן טבעי.

כן.

אורן: וגם אם הוא מאוד יתאמץ לעשות כל מיני תירגולים, בסופו של דבר זה לא ממש יעשה את השינוי המהותי כי מה שיהיה בעיניו חשוב, לאן שהרצון שלו יהיה מכוון, לשם תשומת הלב תלך. עכשיו אני רוצה שתסביר לי איך העיקרון הזה נע על ציר הזמן. אני חי עכשיו אבל העבר סוחב אותי כל הזמן והעתיד מושך אותי אליו כל הזמן. מה קורה עם ההווה בעיניך, אני מפספס? מה קורה פה?

אני לא מבין. אני נמצא באיזו זרימה שנמצאת בי והזרימה הזאת רוצה לקחת אותי לאיזה מחשבות, לאיזה צורות, תמונות, ואני צריך יחד עם זה להקשיב למה שאתה מדבר.

אורן: נגיד.

איך אני אשכנע את עצמי שעלי לעזוב את העולם הפנימי שלי, שאני מדבר עם עצמי, רואה את הצורות הפנימיות שיש בי, ולהקשיב למה שיש בך. למה?

אורן: אפילו לא בי ובך, אפילו משהו עם עצמך. אתה רוצה לעשות משהו עם עצמך, אתה רוצה ליצור משהו, אתה מתיישב ורוצה לכתוב משהו. אתה מתיישב מול המחשב או מול המחברת שלך ורוצה לכתוב או לצייר, לא משנה מה, משהו הכי אישי שלך. כשהכנסנו עכשיו עוד בן אדם זה מבלבל לנו את הבירור, לכן נתייחס לזה שאתה רוצה לעשות עכשיו פעולה מסוימת, אפילו לחשוב על משהו או לעשות משהו, לא משנה באיזו רמה, ותוך כדי כך שאתה כאילו מתכנן אתה פתאום עף.

כן.

אורן: לאן אתה עף? כשאתה עף מהפעולה עצמה אתה עף לשני כיוונים, או למשהו מהעבר או לעתיד. למה אנחנו ככה עפים?

חוסר חשיבות, אין יותר. חוסר חשיבות. כי אם זה היה חשוב, מה שלא תגיד, אם זה היה חשוב לרצון שלי הייתי נשאר. אלא אם כן יש לי בעיה רפואית.

אורן: האם האדם מפסיד? האם יכול להיות שבחיים קורים לנו מצבים מסוימים, שהם כאילו קורים לי עכשיו, ובגלל שאני ככה משייט לעבר ולעתיד, אני מפספס משהו עכשיו?

ודאי שזה יכול להיות, ודאי שאתה מפסיד. אבל אתה צריך לשכנע את עצמך, אתה צריך לדאוג, אתה צריך להבין, להרגיש. אולי לעשות חשבון כמה תפסיד אם אתה לא תקשיב, זו עבודה.

אורן: העניין שאתה ממקד אותנו עליו מתחילת הדיון, הוא מה חשוב לי ומה לא חשוב לי לפי הרצון הבסיסי שיש לי ליהנות.

סך הכול דבר פשוט.

אורן: אני רוצה ליהנות עכשיו, אבל פתאום מתוך העכשיו הזה, מתוך הסיטואציות שיש לי ברגע נתון אני עף לסיטואציות מהעבר או מהעתיד. האם בזה אני מפספס משהו שאולי היה יכול לתת לי הנאה מאד גדולה? או אולי זה דבר מאוד חשוב שנמצא לפניי עכשיו, וברגע שאני משייט לעבר ולעתיד אני מפספס משהו? זה יכול להיות?

יכול להיות, אבל אתה צריך להרגיש את הפספוס הזה. אתה צריך להרגיש איפה אתה מפסיד ואיפה אתה מרוויח. אתה מדבר בינתיים תיאורטית.

טל: למה כל הגישות והתורות מדברות על רגע ההווה כעל המפתח לגילוי המציאות, להתפתחות?

כי אני שוקל הכול בהווה.

אורן: תסביר.

אפילו שזה עבר ועתיד, אני מביא אותם להווה, לתכונותיי, למחשבותיי, ושוקל אותם בהווה.

טל: מה יש פה בהווה? כשאני נמצאת כאן ועכשיו, עם מה שקורה מולי, עם כל המציאות, אבל כאן.

מכשיר שאני שוקל בו חשיבות. מה שיהיה בעתיד אני לא יודע. מה שבעבר אני גם לא יודע. גם העתיד וגם העבר, נשקלים אצלי במכשיר של ההווה. אני לא יודע מה העתיד, אלא אני פשוט מתאר את זה בהווה.

טל: כי הנטייה שלנו היא להיות בתוך הראש שלנו, במחשבות, בדאגות, בפחדים, בכל מיני לחצים שאנחנו מרגישים, ואז אנחנו מפספסים את מה שקורה מולנו כאן ועכשיו, כי אנחנו עסוקים בתוך עצמנו בכל מיני מחשבות.

כן, אני יודע, כל אחד מרגיש את זה על עצמו. במיוחד בזמננו, כי הזמן רץ ואנחנו עמוסים בכל מיני צורות מדיה והכול.

טל: האם יש חשיבות לזה שנעצור לרגע ונפסיק לעשות כל כך הרבה?

את לא תוכלי לעשות את זה.

טל: למה?

ככה. אם תיכנסי לאיזו מדיטציה, זה לא יוסיף לך. את תצאי מזרימת החיים, ומה יהיה לך? לך אולי יהיה בדמיון המודרך איזו צורת קיום כזאת מעורפלת ונוחה.

אני עוד לא ראיתי, שכולם רצים אחרי ההודים והסינים לקנות מהם אותם אנשים שיודעים לעשות מדיטציות למיניהן, ולמשוך אותם לכל מיני חברות מודרניות שיעזרו להם להיות ממש בהקשבה, בקשיבות, לא.

 אורן: אני רוצה שנעבור עכשיו לחכמת הקבלה וליחס שלה לזמן ההווה. מה היחס להווה בקבלה?

הכול זה הווה. אין עבר ואין עתיד, אלא הכול הווה.

אורן: מה בעצם אמרת?

אמרתי שאדם לא יודע מה זה הווה ומה זה עתיד. הכול נדמה לו.

אורן: הוא לא יודע מה זה עבר ומה זה עתיד?

כן.

אורן: הכול זה הווה?

הכול הווה בלבד.

אורן: למה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה?

גם מה שהיה אתמול ושלשום, ששייך לי, גם זה מורגש אצלי בהווה. אם עכשיו אני חושב על זה, אז איך אני חושב על אתמול? הכול נמצא בהווה. אלא אני מתאר לעצמי איזשהו מצב שאני קורא לו אתמול.

טל: אז במה בעצם כדאי לנו למלא את ההווה שלנו? האם במחשבות על כל מיני דברים שאולי יהיו או היו, או במשהו אחר? זאת אומרת איך לנצל את ההווה שלנו בצורה הכי נכונה, מיטבית?

רק לעבוד בהווה.

טל: על מה צריך לעבוד בהווה?

בגלל האתמול ובגלל המחר, הכול צריך להצטמצם בהווה, כאן ועכשיו בלבד.

אורן: הדאגות על מחר יכולות לשגע בן אדם.

אין דבר כזה, הכול בהווה. אל תחשוב על העתיד. אין עתיד. הופ, כבר עתיד. אתה כבר נמצא בו כל הזמן, אז מה יש לך לחשוב על העתיד? רק על ההווה. אם אתה דבוק בהווה בהבחנות אמיתיות, רוחניות, אתה לא צריך זמנים, אתה נמצא רק בהווה. הזמן נעלם.

טל: מה אתה עושה? מה זה נקרא להיות דבוק בהווה?

שאני פותר הכול רק בהווה. עכשיו, ברגע זה אני עוצר את הכול ונמצא בזה בלבד.

אורן: במה?

בקשר שלי עם המציאות ועם הכוח העליון, עם הכול יחד וזהו ואין זמן.

טל: איך בן אדם יכול ללמוד להיות בקשר עם המציאות בהווה שלו? כי זה בעצם מה שרצינו להגיד, שכל החיים שלנו אנחנו רצים, עושים המון פעולות, אבל אנחנו אולי לא באמת בקשר עם המציאות בכלל. אז איך אנחנו יכולים לייצור קשר עם המציאות כאן ועכשיו?

הקשר למציאות כאן ועכשיו, אנחנו צריכים בשביל זה חברה שהיא תעזור לי. "איש את רעהו יעזורו", אחרת זה בלתי אפשרי.

אורן: תעזור לך במה?

תעזור לי לקבל את הכול בהווה.

אורן: מה זה אומר לקבל את הכול בהווה?

לא לדאוג, לא לחשוב על שום דבר חוץ מהווה. אני צריך להיות בחברה, ועם כל החברה הזאת אנחנו מפתחים יחס למציאות כאן ועכשיו בלבד.

אורן: אני מנסה לחדור אחרי הסלוגן הזה "כאן ועכשיו". מה הוא אומר בפועל?

הוא אומר שאנחנו לא חושבים על מחר. אנחנו עכשיו רוצים לממש, לבצע את הכול.

אורן: מה אנחנו רוצים לבצע?

חיבור בינינו, כי רק זה מה שחסר. אני רוצה לקצר זמן, מקום, תנועה, את שלושת המרכיבים האלו של המציאות. מקום זה מקום אחד, זאת העשירייה שבה אני מתרכז.

אורן: מה זו עשירייה? תדבר בצורה שכל אחד יבין.

עשרה בני אדם שרוצים לעצור את הזמן. הם נפגשים ביניהם ולומדים איך הם עובדים על זה שאין תנועה. מה זה אין תנועה? הם חושבים רק על החיבור ביניהם, עד כמה הוא יותר שלם.

אורן: מה זה חיבור?

חיבור זה שכל אחד ממלא את האחרים. זה נקרא חיבור.

אורן: ממלא, מה זה?

במה שהם רוצים, ברצון שלו.

אורן: מה זה ממלא? לא הבנתי.

למלא את הרצונות שלהם.

אורן: כל אחד את של האחרים.

כן.

אורן: זו מין קבוצה כזאת של כעשרה אנשים, שרוצים ללמוד לעצור את הזמן, ולצורך זה הם מתחילים ביניהם באיזו הפעולה?

למלא את האחרים. למלא זה את זה. והם לא רוצים שזה יקרה מחר, או בעוד אלף שנה, אלא עכשיו בלבד. בזה הם עוצרים את המציאות והופכים אותה למציאות סטטית, שלא משתנה שום דבר.

עשירייה, עשרה אנשים שכולם מחוברים ורוצים בחיבור שלהם רק להשפיע זה לזה, ושיהיה להם רצון אחד, מחשבה אחת, מצב אחד, וכשהם מתרכזים בזה הם עוצרים את כל המציאות. הם מתחילים להרגיש בתוך החיבור שביניהם שזאת המציאות החדשה, שהיא נמצאת למעלה מזמן, תנועה ומקום. לא משתנה שום דבר. ואז מגיעים למצב, שאם מהמצב הזה אני יכול לא לצאת אז אני מגיע לקשיבות האידיאלית.

אורן: מה אני קולט אז שעכשיו אני לא קולט במציאות, בהווה?

הכול. כל המציאות נמצאת כבר בשליטה שלך. היא נמצאת כולה בתוך החיבור, למעלה מזמן, תנועה ומקום.

אורן: איפה היא עכשיו, המציאות הזאת?

עכשיו אין לנו את זה.

אורן: למה?

כי אנחנו לא מקושרים בינינו. אנחנו לא נמצאים כאן עשרה, ולא מבטלים את עצמנו, כל אחד ואחד   כדי להשפיע רק לאחרים. אנחנו לא רוצים להתעלות למעלה מהזמן, ששום דבר לא ישתנה, רק הקשר שלנו שיתגבר יותר ויותר. ולכן אנחנו לא יכולים לעבור למעלה מזמן, תנועה ומקום. אנחנו נשארים בעולם הזה.

אורן: נראה אם הבנתי את מה שהסברת בדקות האחרונות. אם אדם רוצה לחדור לתוך ההווה ולהרגיש בו כל מה שרק אפשר לחוש, הוא צריך ליצור קשר מיוחד עם אנשים נוספים, זו עבודה של קבוצת אנשים, נאמר כעשרה אנשים, ודווקא בתוך ההתקשרות המיוחדת שהם יוצרים ביניהם, הם יכולים כמו למקסם את ההווה שלהם למקסימום האפשרי.

למה זה לא תהליך שאדם יכול לעשות עם עצמו לבד? למה הוספת לי פתאום עוד אנשים נוספים, למה הפכת את זה לעבודה שהיא לא אישית אלא קבוצתית?

אתם דברתם על הקשיבות. אז איך יכול להיות, למי אני אקשיב?

אורן: לעצמי.

לא, אני לא יכול, אני חייב השפעה מהם והם צריכים השפעה ממני. רק בהשפעה הדדית זה אל זה וזה אל זה, אנחנו נוכל להחזיק את עצמנו כולנו בקשיבות המקסימלית. 

טל: כשאנחנו בקשיבות זה לזה, למה אנחנו קשובים?

שאנחנו נמצאים ביציאה ממסגרת העולם הזה.

אורן: יציאה לאן?

יציאה לממד אחר, שם אין זמן ותנועה ומקום.

אורן: מה יש שם?

כל ההגדרות ותכונות חדשות שנקראות "רוחניות".

אורן: במה הן מתאפיינות שהן לא קיימות בממד שאני מרגיש עכשיו?

בזה שאין זמן, תנועה ומקום, הכול קבוע וקיים ולא משתנה.

אורן: זה ההווה בצורתו המקסימלית?

זה לא ההווה. אם אתה אומר הווה אז יש גם עבר ועתיד.

אורן: אז מה זה?

זו המציאות. ככה זה.

טל: כשאנשים מנסים להשיג את הקשיבות הזאת לבד בכל מיני שיטות שקיימות, אז באמת מגיעים למצב שבסופו של דבר הם מרגישים רק את עצמם. וכאן אתה מתאר משהו שנפתח, איזה מרחב.

נפתח עולם חדש.

טל: איך הוא נפתח לאדם?

כמו שאמרתי. על ידי זה ש-10 אנשים מתחברים ביניהם ורוצים לתמוך זה בזה. שכל אחד לא יצא מבעיית הקשיבות שלו וכולם יהיו מחוברים. כולם יהיו עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה ואז בחיבור כזה של ה-10 הם מגיעים פתאום למצב שהם מרגישים שבמקום 10 יש להם משהו משותף אחד. והמשותף הזה, האחד שיש ביניהם, זה נקרא יציאה למדרגה יותר עליונה.

אורן: מה יש ביניהם משותף?

זה שהם רוצים לתמוך זה בזה.

אורן: כל הטכנולוגיה הקבוצתית הזאת שתיארת, היא הפרקטיקה של חכמת הקבלה, אם אני מבין את התמונה?

כן, נכון.

אורן: נאמר שאדם לומד את הפרקטיקה הזאת ומתרגל אותה בקבוצה של 10 אנשים ומצליח במשהו. אני מניח שיש פה איזה תהליך כי זה נשמע לי מאוד מאוד עמוק, ונניח שהוא מצליח להתקדם בזה במשהו. איך זה משפיע על היומיום של האדם, אתה יכול לתת לי דוגמה?

הוא עובר יומיום כמו כל בני האדם.

אורן: בשביל מה הוא עשה את זה אם זה לא מוסיף לו כלום?

כדי להשיג את העולם העליון.

אורן: מה זה הוסיף לו, לאן הוא מגיע שקודם לא היה לו, לפני התרגול הזה?

הוא מגיע למצב שהוא מבין בשביל מה העולם הזה קיים והוא קיים, ולאן הוא צריך להגיע. הוא מבין את העולם הזה, איך העולם מתקיים מעל זמן, תנועה ומקום. הוא רואה כוחות שפועלים במציאות ולא שאנחנו רואים כאן בעולם הזה את התוצאות מהם וגם התוצאות מאוד מאוד אפלות. הוא נמצא בכל המרכז של יצירת העתיד של העולם.

אורן: את כל התובנות האלה הוא מגלה בכל רגע ובכל מצב ובכל סיטואציה שהוא חווה?

כן.

אורן: אל המרחב הזה של התובנות הגבוהות, הוא יכול לחדור כל רגע, לא משנה איפה הוא נמצא? נניח הוא בבית שלו, או בעבודה, או בכביש, בפקקים וכולי.

הוא כל הזמן נמצא גם בזה וגם בזה. בצורה חיצונה הוא נמצא בעולם הזה ורואה אותו כמו שאתה רואה. בצורה הפנימית הוא רואה את המציאות העליונה איך היא מנהלת את העולם הזה.

אורן: זאת אומרת, התרגול הקבוצתי הוא מכשיר לפיתוח ראיה אישית באדם. היא אפילו לא ראיית ההווה אלא ראיית המציאות.

נכון, כן.

אורן: אדם כזה לפני שהוא הולך לישון בלילה, ממה הוא מוטרד? אני מוטרד מה עם הילדים, הפרנסה, העבודה, עם הפרויקטים, אלף ואחד דאגות לא נותנות לי להירדם. אדם כזה שהצליח במשהו, שלמד את השיטה ותרגל אותה קצת, ממה הוא מוטרד לפני שהוא הולך לישון?

כמו תינוק שנרדם בידיים של אימא.

אורן: כלומר?

אין ממה להיות מוטרד.

אורן: לפני שהוא נרדם, על מה הוא חושב?

כלום. רק שיהיה קשור לאותה מערכת עליונה.

אורן: איך אתה מגדיר את המציאות הזאת שקראת לה "המציאות"?

זה המקום מאיפה שאנחנו מקבלים את החיים. מקום שמחזיק אותנו, דואג לנו ומכייל את כול החיים שלנו. אם אנחנו מבינים ומרגישים ומכירים אותו, אז אין לנו שום הפתעות רעות.

טל: ברגע שאדם מבין את החשיבות שיש במה שהוא יכול לגלות בכאן ועכשיו להתקשר למציאות, זה מה שנותן לו את האפשרות להימנע מהסחות הדעת ובאמת להתרכז במה שחשוב.

הקשיבות, אז נמצאת ממש בהפעלה מרבית.