חיים חדשים - תוכנית 109 - תחרות בעולם החדש

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: בתקופה האחרונה בסדרת השיחות אנחנו מדברים על "עולם העבודה החדש", ארגונים, חברות, המקומות שבהם אנחנו מבלים את רוב שעות היום שלנו, לא חשוב איפה אנחנו חיים, לא חשוב מי אנחנו. הפעם אנחנו רוצים ללמוד צעד אחר צעד מהרב לייטמן את הגישה האינטגרלית ואיך היא מתיישמת בתוך העולם של הארגונים והחברות.

בשיחה הקודמת דברנו על אחד הדברים החשובים ביותר לארגון היום, שזה בניית האסטרטגיה. ולמדנו ממך דגשים על פי הגישה האינטגרלית, איך ארגון שרוצה להצליח מחר ורוצה ללכת קדימה, לפרוץ ולשגשג ולהיות מחדֵש, איזה דגשים הוא יכול לקחת לעצמו כדי להתאים למגמות, לתהליך שהעולם והסביבה העסקית, הסביבה של הצרכנים עוברת היום, ולהכין את עצמו מבעוד מועד למחר.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים מהארגון כלפי חוץ, אנחנו פוגשים את המתחרים שלנו. הגישה שלנו עד היום לתחרות, למתחרים שלנו, היתה שאנחנו מנסים בכל מצב להשתדל להיות טובים יותר מהם. לפעמים זה ממש במלחמת מחירים, ולפעמים זה בניסיון להיות טובים יותר בשירות, באיכות, במקצועיות. בצורה כזאת בסופו של דבר תמיד רצינו ליצור איזשהו יתרון תחרותי מול המתחרים. וזה גם ברור שבאיזשהו אופן, כדי שנוכל להתרחב, לצמוח ולגדול, זה חייב לבוא  תמיד על חשבון המתחרה שבאופן טבעי צריך להצטמצם.

ופה מאוד מעניין אותנו דרך הגישה החדשה שאתה מציג לנו, איזה דרך חדשה אנחנו יכולים למצוא, כדי להתמודד בשוק התחרותי הזה? באיזה אופן בכלל מתנהלת התחרות הזאת?

התחרות לא נעלמת, רק היא תחרות מסוג אחר. אני לא שם את הרווח שלי כמטרה על חשבון האחרים, אלא אני שם את המטרה שלי, כשירות יותר יפה, וסיפוק הצרכים של הצרכן כמטרה.

בואו נעשה סדר פשוט. בסופו של דבר אנחנו עולים לרמה שנקראת "ואהבת לרעך כמוך". אני מבין שזה אולי לא המילים שצריכים לשמוע בעניין, אבל הַקשר, חוק ההתקשרות בין כולם ברשת הזאת שמתגלה זה אהבת הזולת. זה חוק ההתקשרות, זה הקומוניקציה,  הקומוטציה שישנה בין כל החלקים, אם אנחנו רוצים שהרשת שלנו האנושית תתאים בדיוק לאותה הרשת שהטבע מגלה.

או שהאנושות תהיה הפוכה, ועד כמה שהרשת שלנו הרשת האנושית, לא תהיה מתאימה לאותה רשת שהטבע מגלה, אז אנחנו נסבול. והסבל הזה הוא בעצם מקדם אותנו להיות מתאימים, אם אנחנו רוצים או לא רוצים. הסבל גובר כי אנחנו גדלים, והרשת מתקרבת מלמטה, רשת הטבע, והיא מחייבת אותנו בכל זאת להסתדר יותר ויותר, עד שאנחנו נהיה מותאמים.

אז החוק הוא פשוט, אני צריך ברשת האינטגרלית לקבל את כולם כמו שאני מקבל את עצמי, זה החוק של הקומוטציה השלמה, הקשר בין החלקים, ובמילים שלנו זה נקרא "אהבה", "ואהבת לרעך כמוך", זה אותו הדבר. להיות פתוח לאחרים והם פתוחים אליך, ואתם כולם כאחד.

   מתוך זה אני צריך להוציא עכשיו את כל יתר החוקים, את צורות ההתנהגות שלי עם המתחרים בעבר, עם הצרכנים, עם כל מיני ארגונים השייכים או לא שייכים לי בדיוק. התחרות נשארת, ולַמה לא? אם אני יכול להיות יותר מועיל לארגון הרשת הזאת החדשה, בהתקשרות בין כולם, אז לַמה שלא אשאר. אלא שאני לא אהיה לבד בשוק ואני חייב עוד מוחות, וכל אחד מי שיודע יותר להשפיע לאחרים שיבוא, ישתתף ויצליח. ובזה תמיד שתהיה תחרות. אז אנחנו נתקדם בהתאם לטבע, בקצב המתאים לטבע, ואנחנו בזה לא נסבול אף פעם, והאנושות כל הזמן תשגשג בצורה יפה וטובה בתוכה.

לכן התחרות היא תחרות טובה, רק שהיא תחרות כזו, שלא שאני אוכל את האחרים ואז אני מוכר מה שאני מייצר, כי אין בשוק אף אחד אחר, ואני מוכר דברים זולים ורקובים במחיר יקר, כי לאנשים אין ברירה והם קונים. אלא אני חייב להיות בתחרות עם עוד ארגונים כמוני, שכל אחד מאיתנו יחפש איך למלא את הרצון של הזולת, ומזה אנחנו ניזונים.

זאת אומרת, אני לא שם לפַני עכשיו מטרה להרוויח כמה שיותר ולהרוס את המתחרים, אלא אני שם לפַני מטרה לספק באמת את הרצון של הצרכן ולא הרצון המקולקל, אלא הרצון האינטגרלי שלו. אחרת אני לא אחזיק בארגון שלי, כי מה שלא שייך לרשת האינטגרלית המשגשגת זה לא יתקיים ובזה אני נמצא בתחרות.

ומתוך זה אני עושה חשבון עם הארגון החדש שלי, כמה אני צריך לשלם לכולם, כמה רווח והפסד צריך להיות. ויוצא שאני יורד ויורד בעלויות על ידי זה שכולנו מתארגנים מחדש, הפועלים והמנהלים, וכולם מתחילים להבין איך צריכים לעבוד. לא סתם לנפח את מקומות העבודה, אלא אנחנו מגיעים אולי לחצי ממה שהיה קודם, אבל משגשגים.

וחוץ מזה, גם המחירים שאנחנו דורשים עבור העבודה שלנו, הם מחירים שיש לנו מהם רווח כדי להתקיים בצורה נורמלית, מה שבינתיים מקובל בחברה שלנו האינטגרלית פחות או יותר, ובזה אנחנו מסתפקים, ובכל יתר הדברים אנחנו מוזילים את המוצר שלנו. אנחנו לא הולכים להרוויח מיליונים ומיליארדים כדי להכניס אותם אחר כך לבנק, אלא אנחנו חיים עם כל ההוצאות, עם כל הדברים שאנחנו צריכים בלבד ואין לנו מטרה לרווח מיותר. הרווח שלנו הוא לתת לצרכן מוצר טוב וזול, שיגרום לו תוספת בחיים האינטגרליים שלו בלבד.

אורן: היום יש בארגונים תקציבים שמטרתם להשמיד את הארגונים המתחרים. על פי הגישה האינטגרלית, זה משהו שכדאי לי לעשות או משהו שלא כדאי לי לעשות? אני רוצה ללמוד לפתח אסטרטגיה לשנים הקרובות על פי השיטה האינטגרלית. האם כדאי לי להשקיע משאבים ומאמצים כדי להשמיד את המתחרים?

זה לא יכול להיות.

אורן: לא כדאי לי.

לא. לא שלא כדאי, אסור. הגישה האינטגרלית דוחה את זה.

אורן: אבל אחרת הם יאכלו אותי.

לא, הם לא יאכלו אותך.

אורן: לַמה?

כי הם לא יהיו מותאמים בכלל לגישה האינטגרלית, והם ייעלמו מהשטח, הם יפשטו את הרגל. פשוט מאוד. אתה רואה מה שקורה בעולם. אתה הולך עכשיו לייצר משהו, שקודם כל אין לאחרים, הגישה שלך, המוצר שלך, היחס שלך, הכל זה חדש. אין לך מתחרים, ואם יבואו מתחרים, אדרבא.

ניצה: עכשיו נגעת בנקודה שהיא גם חשובה והיא חלק מהאסטרטגיה שאנחנו קוראים לה "בידול", ייחודיות. אז הייחודיות הזאת, הבידול המיוחד שעכשיו הצגת, הוא בזה שעכשיו אנחנו מתחילים להבין את המגמה החדשה?

כן.

ניצה: ולהתאים את עצמנו לאט לאט אליה. וזה בעצם ייתן לנו את היתרון היום בשוק התחרותי לכאורה.

בטוח.

ניצה: זאת אומרת, שאם החברה והארגון שבניהולי הולך לעבור תהליך כזה, אני יכולה להיות בטוחה שמבחינת המתחרים יש לי פה יתרון מאוד ברור. אלא אם כן גם הם מתחילים ללמוד את אותה גישה.

כן. ואז שיהיו מתחרים. כי מה המטרה שלך להרוויח מיליונים, או המטרה שלך לספק משהו טוב לבני האדם, שיקשור אותם יותר יפה איש לרעהו?

ניצה: מה קורה אם אני נניח חברת תקשורת והתחלתי לעבוד בגישה הזאת, החברה המתחרה רואה שמשהו טוב מתחיל להתרחש פה, משהו אחר.

במה יותר טוב? אז את עושה עכשיו שירותי תקשורת, מקשרת את כולם עם כולם, וגובה על זה סכומים כדי להחזיק את החברה ולא יותר. את לא אוספת מיליונים, את לא עושה שום טריקים עם האנשים, את רוצה באמת לנהוג אתם כמו שאת עושה לאדם הקרוב לך, החשוב לך, היקר לך. זה הכל.  האם את רוצה להרוויח עליו?

ניצה: לא.

ואם זה קרוב, נגיד הילד שלך?

ניצה: אבל לקח לי זמן להגיד לא.

אורן: כי אתם קפצתם פה מאה מדרגות התפתחות קדימה.

או שאתה רואה שאתה צריך לעלות לפס חדש, או שאתה נשאר.

אורן: בפס החדש יכול להיות שיש סולם של התפתחות. בינתיים הבנתי, שהעיקרון שמעלה אותי לרמה של הצלחה חדשה, זה שהמוצר או השירות שלי יגרום לצרכנים להיות מקושרים יותר, בקשר טוב יותר בינם לבין אנשים אחרים. זה עולם המחר.

לא ולא.

אורן: מה לא, זה מה שלימדת אותי כעיקרון על בגיבוש אסטרטגיות.

גישה שלך, זה שאתה מפתח מוצר שהוא בסופו של דבר גורם להם קשר יותר טוב, נכון.

אורן: כן. את זה כדאי לפתח.

כן.

אורן: אז אני רוצה מחר שהארגון שלי יעבור לשם.

לא, זה לא מספיק. הגישה שלך לעבודה, לצרכן ולעולם, חייבת להשתנות.

אורן: למה?

אתה לא יכול עכשיו לייצר כלי תקשורת במקום נעליים, שהם יקַשרו בין בני אדם יותר טוב. אלא הגישה שלך חייבת להיות אחרת, שאתה עושה את זה לטובת בני האדם בלבד. ואת עצמך אתה רואה כמשרת להם, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", מתוך אהבה אתה עושה זאת. זאת אומרת, כמה שאתה מקבל בחזרה מהצרכן, זה אך ורק כדי להתקיים בצורה נורמלית כמו הצרכן עצמו. הגישה הזאת מביאה אותך להכרחיות של רמת חיים אחת לכולם.

אורן: רמת חיים אחת לכולם, זה דברים רחוקים ממני כרגע. אני עכשיו מנכ"ל של ארגון ענק, ואמרת לי שאני צריך לדאוג לזה שהכל יהיה לטובת בני האדם, לא להיות ארגון תאב בצע ולעשוק אותם. היום אני "אוכל" את כל המתחרים, ואחרי שהשמדתי את כולם אני מוכר לצרכן דברים רקובים. הבנתי שזה הפוך מהגישה האינטגרלית. איך אני הופך את התמונה ועושה בדיוק הפוך.

בשביל מה לך לעשות את זה?

אורן: כי אני רוצה להתאים למגמה החדשה. אמרת שהמגמה החדשה היא שהכל הופך להיות יותר ויותר מקושר.

אתה מאמין לי?!

אורן: בטח שאני מאמין לך.

למה?

אורן: כי זה נשמע הגיוני. אני רואה את זה גם בחדשות, כל יום ארגונים קורסים. זה לא נבואות. אתה מנתח בצורה מאוד הגיונית את מה שאני רואה היום בשוק.

ואז?

אורן: ואז אני הופך את התמונה.

לא, אתה לא הופך את התמונה. אתה בזה לא הפכת שום דבר.

אורן: רגע, עוד לא הפכתי, תן לי להפוך ותגיד לי במה הפכתי לא טוב.

אתה פשוט מצאת איזה פטנט להמשיך בדרכך.

אורן: לא, אני בעד שהכל יהיה מקושר ובטוב, ולא להיות תאב בצע ולא למכור לך שום דבר רקוב. כמו לילדים שלי.

רק תביא עוד כמה מיליארדים.

אורן: לא, לא יודע אם מיליארדים, אבל אל תהפוך אותי עכשיו לפילנטרופ, אני בסך הכל ארגון עסקי, אני לא עמותה. אני לא חושב שעכשיו הדיון הופך להיות על עמותה, אלא הדיון הוא איך להיות ארגון מצליח בעולם מקושר. בגובה הזה הדיון שלנו מתקיים. אם היינו רוצים עכשיו דיון שבו תסביר לי איך הארגון שלי הופך להיות עמותה ללא כוונות רווח, אז זה דיון נפרד, ואני לא יודע כמה קהל מאזינים יהיו לו, ולכן אני לא רוצה לדון בו. אני כן רוצה לדון איך ארגון מתקדם אל עבר התאמה לקישוריות הזאת שמתגלה.

אם אנחנו דנים עכשיו על עניין התחרות, אז הבנתי קודם כל, שלאכול את האחרים זה כבר לא לפי הגישה של קשר טוב בין כולם. והסברת עוד עיקרון, שצריך לעשות שירות טוב ללקוחות, כאילו שהם הילדים שלך.

עכשיו אני רוצה להבין את עניין התחרות. נגיד בארגון שלי, כל האנשים, מהמנהלים עד אחרון העובדים, כולנו נצטרך לפתח יותר ויותר את המודעות האינטגרלית לפי העקרונות שאתה תלמד אותנו, ומתוך זה אנחנו נתחיל להרגיש את ציבור הצרכנים שאותו אנחנו משרתים. נתחיל להרגיש איך לתת להם רק דברים טובים, לא לעשוק אותם, לא לתת להם מוצרי זבל אלא מוצרים איכותיים במחיר הוגן.

אם אני הולך איתך ואני אשתדל באמת שכל האנשים בארגון שלי, כולל בעלי המניות וכולל כל מי שבטווח ההשפעה שלי, יתחיל לאמץ את הגישה הזאת, אז אני כבר לא צריך להיות מוטרד מהמתחרים? היום יש לי סעיף הוצאות שמאוד מטריד אותי, התחרות. אם אני מאמץ את הקו של השירות הטוב, לטובת ההוגנות, לטובת הצרכנים, האם זה יקנה לי חוסן שיגן עלי מפני הארגונים האחרים שבאים לטרוף אותי כל יום?

הם לא יטרפו אותך, בתנאי שאתה תחשוב על שירות הלקוחות ולא על הקיום שלך.

אורן: הבנתי. ואיך הם יידעו על זה, מי יספר להם על זה?

לא יספרו, זה נמצא בחוק הרשת.

אורן: מה זאת אומרת?

זה הרשת הכללית שקושרת בין כולם. אם אתה חושב לטובת הזולת, אז אף אחד לא יכול לנגוע בך.

אורן: למה?

כי אתה החלק החיובי שבמערכת ואז הם לא יכולים לאחוז בך. אף אחד לא יבוא אליך. אף אחד לא יכול לנגוע בך ולהזיק לך.

אורן: על מה אתה בונה, שהציבור ירגיש את ההבדל בין המוצרים שלי למוצרים שלהם?

אני בונה את זה רק על הרשת עצמה שנמצאת ואתה יושב עליה. רשת הטבע שמתגלה כקשר בין כולם. שאם אתה תומך בקשר הזה, שום זר לא יכול לבוא אליך ולהזיק.

אורן: נגיד שלניצה יש ארגון מסוים ולי יש ארגון אחר שניהם בתחום התקשורת. ואני מתחיל לפתח את המודעות של הארגון והעובדים, ומתחיל לפרמט את הארגון שלי על פי הגישה האינטגרלית. שנה מהיום, התקדמתי כמה שהצלחתי לקדם את עצמי והעובדים לגישה החדשה המקושרת טוב, וניצה נשארה כמו שהיא היום.

להתאים את עצמך למערכת החדשה.

אורן: כן, הארגון שלי עשה את זה, וניצה בארגון שלה לא עשו את זה. אני גם הפסקתי בעצתך, לנסות להרוס את ניצה כארגון מתחרה ובכלל לא עוסק בזה. אני מרגיש שנכנסתי לאיזשהו התפתחות פנימית של הארגון שלי, של העובדים, של המחשבות, הרעיונות החדשים.

 גישה חדשה.

אורן: נכון. ובינתיים עברה שנה, אני התקדמתי שלושה צעדים קדימה בציר הזה, וניצה תקועה כמו שהיא היום.

אגואיסטית.  

אורן: האם ציבור הצרכנים ירגיש שכדאי לו לרכוש את השירותים או המוצר ממני ולא מניצה? מי יגן עלי? מה ישמור עלי? מה ייתן לארגון שלי להתקיים בשוק ובציבור של הצרכנים, מאיפה זה יבוא? אתה אומר, "אתה תהיה מוגן". ההגנה הזאת תבוא מציבור הצרכנים שיחוש שהשירותים שלי עדיפים?

 גם כן.

אורן: ואיך הוא יחוש?

לפי הגישה שלכם.

אורן: הצרכן ירגיש את זה.

כן, שהם פועלים לטובת האזרח.

אורן: זה לא סתם לטובתו, הגדרת את טובתו כך שיש לו טובה חדשה. הצרכן של מחר, זה צרכן שמשלם רק על משהו שמחזק את הקישוריות בינו לבין אנשים אחרים, שממנה הוא מוצא סיפוק ברכישה שלו.

נכון.

אורן: אז הוא יחוש את זה.

נכון.

אורן: אז הוא שומר עלי.

כן.

אורן: זאת אומרת, ציבור הצרכנים "יצביע ברגליים", כמו שאומרים. הוא ירגיש שכדאי לו לרכוש מהארגון שלי ולא משל ניצה.

כן. כי בטוח שמצדכם מכל הלב בא מוצר טוב, מוצר שצריכים אותו, יחד עם הגישה, יחד עם האחריות, עם הכל. בקיצור, יש לו עסק עם חברה שהוא רוצה להיות בקשר איתה, כי החברה הזאת כבר מצאה את עצמה גם כן ברשת החדשה.

אורן: נניח שגם ניצה, גם ארגון ב' מצטרף להתפתחות על פי הגישה האינטגרלית, וגם הוא מתחיל לפעול בטוב כלפי הציבור. אמרת קודם שמצב כזה הוא בסדר גמור, זה דווקא טוב שתהיה תחרות בינינו.

מי מרוויח?

אורן: הציבור.

יופי.

אורן: אז זה טוב.

בטח. אני רואה אימהות, שאם יש להן אפשרות הן מזמינות מנקה וטבחית ומטפלת לתינוק שלהם ועוד מישהו ועוד מישהו. למה לא, אם אפשר לתינוק הזה העיקר להוסיף.

אורן: נניח שארגון א' וארגון ב', שניהם מתחילים להתפתח על פי התפיסה האינטגרלית, במה התחרות ביניהם של מחר שונה מהתחרות בינינו היום, לפני שהתחלנו את התהליך?

עד כמה אנחנו יכולים להועיל יותר לקשר בין בני אדם, כי זה סך הכל חסר לאנושות, קשר בין בני אדם בצורה האופטימלית. זאת אומרת שמאיתנו זה יהיה במינימום ההוצאות ומקסימום רווח לציבור.

אורן: זו תחרות לגיטימית בעיניך? תחרות על פי הגישה אינטגרלית.

כן, היא חייבת להיות.

אורן: למה? ואם לא תהיה?

אז מי יודע איך פועלים הארגונים האלו? רק בצורה כזאת, בצורה תחרותית ביניהם אנחנו יכולים להבין שהם באמת כל הזמן מתקדמים בהשפעה לזולת יותר ויותר.

החלק שביניהם, ההפרש בין שני הארגונים האלו, הוא מי חושב יותר לטובת הזולת.

אורן: נכון.

זה הכל.

אורן: אז אתה דווקא רוצה שתישאר ביניהם התחרות?

בטח.

אורן: כי הצרכן ירוויח יותר, הציבור ירוויח יותר.

הציבור ירוויח קודם כל יותר יחס, התחרות היא ביחס. ומתוך היחס יפתחו דברים חדשים.

אורן: תרחיב בבקשה, זה מעניין. במה התחרות?

ביחס לצרכן. עד כמה אני חושב על הרשת האינטגרלית והצרכן האינטגרלי, עד כמה אני יכול להועיל לו, לעזור לו, לספק לו, לתמוך בו. עד כמה אני חושב עליו. עד כמה הוא נעשה לי יותר יקר, קרוב. זאת אומרת, התחרות בין שני הארגונים הופכת להיות תחרות רוחנית.

אורן: מה פירוש "רוחנית"?

ביחס למי יותר אוהב את הזולת.

אורן: למה זה נקרא רוחני?

כי זה ברוח, בהרגשה. זה הכל. אז אנחנו רואים שכל העולם בנוי כדי להגיע לתחרות הרוחנית. זה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה". בזה שאתה מספק לאחרים נעליים, בגדים, שירותים למיניהם וכולי, הטבע, דרך זה שאתם צריכים את הדברים האלו, תחייב אתכם להביא את עצמכם לאהבת הזולת, כל אחד לשני.

ניצה: אם נסתכל על התמונה, אז בעצם התחרות הקודמת הביאה אותנו למצב שזה פיתח לנו את השכל, את החשיבה, איך להשיג יותר, ובעצם זה די ברור, שעשינו את הכל לתועלת עצמנו, כדי להתפתח.

עכשיו כל זה קורס ומגיעה מגמה חדשה.

ניצה: ובמגמה החדשה, כשדיברת על תחרות, ניסיתי לחשוב, איך אני אהיה יותר טובה בתחרות החדשה. אני אצטרך גם לפתח את השכל, אבל כמו שאמרת קודם, יש שכל אינדיבידואלי ויש שכל אינטגרלי. זאת אומרת שאני אצטרך כל הזמן לפתח את השכל האינטגרלי שלי.

כן. נניח ששתי נשים אוהבות ילד אחד, ומי יותר. זה לטובת הילד, הוא מרוויח. אז למה שלא יהיו תחרויות?

ניצה: זאת הופכת להיות בעצם תחרות חיובית.

כן, בטח.

ניצה: קודם התחרות היתה שלילית.

ואז התחרות הופכת לתחרות רוחנית. מי יותר אוהב את הצרכן, מי יותר דואג לצרכן. אז יוצא שכל התרבות, החינוך, התעשייה, הכלכלה, הכספים, כל מה שיש בינינו היום בקשר אגואיסטי, הוא יהפוך להיות קשר אלטרואיסטי.

ניצה: היום יש מונח שנוהגים לדבר עליו בארגונים שנקרא, "אגו ארגוני", "גאווה ארגונית". יש איזשהו רצון תמיד להיות הכי טוב, הכי חזק, הכי מוביל.

אז עוד מעט זה יקרוס סופית.

ניצה: ומה יחליף את זה?

גם האגו, אבל אגו הפוך.

אורן: מי משרת טוב יותר את הציבור, לטובת הציבור.

כן. ואז יהיו מדליות, תחרויות למיניהן. ודאי. רק המטרה, זאת אומרת, מי המקבל, מי המרוויח, זה ישתנה. אז כולם יראו מה באמת מרוויחים מהתחרות הזאת. מי היום מרוויח? הצרכן כבר לא מרוויח מזה שנמצאים בתחרויות איזה ארגונים. פעם הוא היה מרוויח, אז זה נעשה יותר זול וכולי. היום כבר לא, כולם מגיעים להסכמים למיניהם, כולם מסכמים את המחיר. פעם הקפיטליזם היה כך מתקדם וחשבנו שיתן באמת פירות טובים, אבל זה מיד הגיע למצב שלא כך. ברגע שרוצים רק כסף, אז כבר יכולים ללכת לכל דבר ולהרוס.

אורן: אם הבנתי נכון, בעולם של מחר, ארגון יצליח יותר ככל שיהיה יותר מוכוון לטובת הציבור.

כן. בלבד.

אורן: זאת אומרת, אם היום אני עושק את הציבור כדי להצליח, אתה אומר, בעולם של מחר אתה עומד לקרוס. מי יצליח בעולם של מחר? מי שהיום יגדיר את טובת הציבור כדגל שעל פיו הוא מנהל את הפעילות שלו.

כן.

ניצה: אחד המודלים שאנחנו עושים בו שימוש שלמדנו אותו מהייעוץ האסטרטיבי מכונה "מודל סוואט". המודל הזה אומר, שאם אתה רוצה באמת להיות תחרותי בשוק שלך, אתה צריך לבדוק מספר דברים. דבר אחד, אתה צריך להסתכל החוצה, כלפי חוץ, כלפי הסביבה החיצונית, ולבדוק באמת איזה הזדמנויות יש לך, ומצד שני, איזה איומים או סיכונים יכולים להיות לך. והדבר השני שאתה בודק, פנימה, כלפי פנים, בתוך הארגון שלך, איזה חוזקות יש לך, ומצד שני מה הן החולשות שלך. אם אנחנו מסתכלים על המודל הזה, תנסה לכייל לי אותו, כי בעצם בכל התהליך הזה שאנחנו עוברים איתך, אתה כאילו מכייל אותנו, עושה לנו איזשהו כיול.

לא. המערכת הזאת שסיפרת עליה עכשיו, היא נשארת. רק המטרה היא שונה. זה הכל.

אני צריך את החוזקות? כן. אני צריך את החולשות? כן. אני צריך לדעת מה קורה בשוק? כן. אני צריך לדעת את התחרות? כן. אני צריך הכל לדעת. רק אחרי כל זה, מהצורה האינטגרלית שלי, עם הארגון האינטגרלי שלי, אני שם לפניי מטרה אינטגרלית ועובד עליה.

ניצה: קודם, חיפשתי הזדמנויות עסקיות, איך להיות יותר טוב, יותר תחרותי. כעת, מה נחשב הזדמנות?

הצרכן. את לא מסתכלת בכלל על המתחרים.

ניצה: הצרכן.

כן, הצרכן. האם אני יכולה לפתח עכשיו גישה חדשה ומוצר חדש לצרכן החדש, האינטגרלי.

ניצה: אמרנו שיש הזדמנות ויש מצד שני סיכונים. מה הם הסיכונים שיכולים להיות לי לפי הגישה הזאת?

צריכים לבדוק עד כמה את צריכה ללכת בזה, האם צרכן כבר מוכן או עוד לא מוכן. כי אלה דברים שאין להם שיעור, זה רק עכשיו התחיל להתפתח. צריכים לשקול את זה.

ניצה: זאת אומרת, לעשות את זה בצעדים לפי ההתאמה.

בואו נראה קודם מה אנחנו יכולים להציע, אם אנחנו מדברים על דברים חדשים. אבל שוב, צריכים להיכנס להבראה בתוך הארגון שלנו. הוא חייב להשתנות, הוא חייב להחליף גישה. כולם צריכים להבין לאן אנחנו הולכים, כל אחד ואחד שבארגון, כי זה נותן לנו כוח, זה נותן לנו הגנה שהמתחרים לא יבואו, זה נותן לנו תמיכה שאנחנו נצליח. כי אנחנו נמצאים כאן בהתאמה עם הטבע.

מתוך הגישה הזאת אנחנו גם נתחיל לראות דברים חדשים, אנחנו נתחיל לשמוע דברים חדשים, ממש צלילים חדשים בעולם, תמונות חדשות בעולם, אנחנו נראה עולם חדש. ואז הגישה שלנו, היא לא כמו שאנחנו עכשיו מתארים לעצמנו שקצת תשתנה, היא לגמרי תשתנה.

אורן: זה יביא הברקות בפיתוח?

בטוח.

אורן: למה?

כי זה מוח חדש.

ניצה: יש מודל נוסף שבודק את הכוחות שפועלים בשוק. הוא טוען שיש חמישה כוחות משמעותיים שהיום אנחנו בודקים אותם. כוח אחד, הוא היריבות בין החברות המתחרות. הכוח השני, זה כל מיני מוצרים חלופיים, שהם יכולים להחליף את המוצר שלי, נניח במחיר זול יותר, משהו שקל יותר להשיג. הכוח השלישי, הוא איום תמידי שאיזשהו גורם חדש שלא היווה קודם תחרות פתאום ייכנס, שחקן חדש נכנס למגרש ופתאום יהווה עוד פעם איזו תחרות. חוץ משלושת הכוחות האלה יש לי מצד ימין את הצרכן, שהוא גם כן מפעיל עליי היום את הכוח שלו. הצרכן היום הוא לא פשוט, הוא תובעני, הוא משתמש ברשתות החברתיות. אם אני עושה משהו שלא מתאים לו, מייד כל המערכות משתוללות, הוא עושה מחאות. הצרכן לא מתנהג היום כמו פעם. והכוח החמישי, האחרון, זה הספק שלי, הספק שממנו אני קונה לפעמים מוצרים, מוצרי יסוד, חומרים, ולפעמים שירותים. גם הוא תמיד מאיים לדלג עליי, ולפנות ישירות לצרכן.

כל הכוחות האלה הם כוחות שהיום אני מתמודד איתם.

כן.

ניצה: בגישה החדשה, איך היית מסתכל על הכוחות האלה? האם הם פועלים בגישה החדשה או שיש כוחות אחרים, חדשים?

אני לא הייתי מסתכל עליהם בכלל, כי אני עליתי לקומה השנייה.

ניצה: זאת אומרת, אם אני עולה לקומה השנייה, זה מעל לכוחות האלה?

בטח. אני כבר פועל לגמרי בצורה חדשה.

ניצה: איזה כוחות פועלים שם?

רק מתוך יחס יפה לזולת, לצרכן בלבד. יכול להיות שאני עכשיו מייצר דברים חדשים, אני מפתח תכניות חדשות, נגיד אם זה בנקים או ארגונים כלכליים. אני מפתח אולי אספקה חדשה, תחזוקה חדשה. אני מפתח יחס חדש לצרכן, זה הכל, בהתאם לרשת הטבע שממנה אנחנו ניזונים.

אני רוצה להיות המשך של הטבע, מה שהטבע לא סיפק לאדם, כמו שלחַיות הוא מספק את הכל. לאדם הוא לא מספק את הכל. האדם צריך ביגוד, לבוש, נעליים, בית, כל מה שיש לו בבית, חימום, קירור, ועוד המון דברים. הטבע לא סיפק זאת. ואני במקום הטבע ממשיך ומספק, כאילו שזה בא מהטבע, באותה המגמה. אם אני כך מתייחס לצרכן, אני יחד עם הטבע, מגיע אליו לדבקות.

אורן: איזו רמה של סיפוק מהעשייה יחוש ארגון שפועל לפי העיקרון הזה, שהוא מצטרף לגל הזה שאתה אומר. כמו שהטבע מספק לחיות הכל, הארגון שלי עושה טוב בעולם, נותן דברים טובים במחירים הוגנים לאנשים.

הוא מרגיש כמו הטבע שנותן.

אורן: בארגון זה יורגש?

כן.

אורן: מה יורגש?

יורגש שאנחנו המשך של הטבע, אנחנו מספקים לאדם דברים הכרחיים לו, מה שהטבע לא סיפק ונתן לנו לספק. אז אנחנו ממשיכים את הטבע, אנחנו בזה מרגישים את הטבע, אנחנו נדבקים אליו.

אורן: אל מי?

דבוקים לטבע עצמו, לכוח הטבע, לאהבה שיש בו, להשפעה שיש בו. אנחנו כאילו נכללים בו, בתוך הטבע, אנחנו לא נבדלים כבר. הארגון שלי הוא כאילו נכנס כולו לטבע וממשיך אותה גישה לאחרים. לכן לא יכול להיות שמישהו יזיק לנו, לא יכול להיות שאנחנו נהיה לא מסופקים במשהו, שמשהו יחסר, שמשהו יקרה. כי אני עובר מהארגון ומצרכן ומכל מה שיש, אני אוהב, אני מצטרף לטבע כחלק מהמשפיע הגדול המחזיק את החיים.

כך האנושות צריכה לראות את כל העיסוק שלה שבעולם הזה, להשלים את הטבע.

אורן: האם כמו שאתה אומר שהטבע נתן לנו חיים, אז גם הארגון שלי, אם אני מביא אותו לחשוב ולפעול על פי הגישה האינטגרלית, אני בעצם מאפשר חיים טובים לציבור?

אני משלים את הציבור במה שהטבע חסר. הטבע נתן לי את זה לעשות, הוא נתן לי את זה להוסיף. לדומם, צומח וחי לא חסר כלום, לאדם חסרים הרבה דברים כדי להתקיים, כדי לחיות, וזה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה"[1]. אתם צריכים להשיג את זה לבד ביחס היפה ביניכם, כמו שאני מתייחס אליכם. ובכך שאני מתייחס לכולם כמו הטבע, באהבה, בהשפעה, אני בכך מצטרף לטבע. אני כבר לא נמצא מצד בני האדם ובכלל הנבראים, אלא לצד הבורא.

אורן: נניח שאני ארגון שמתחיל להתפתח ולחשוב על פי הגישה האינטגרלית, ואתה ציבור של צרכנים. ואני מתחיל לפתח את הגישה האינטגרלית אצלי בארגון, ואתה כציבור של צרכנים, מתחיל להרגיש שהיחס שהארגון שלי נותן לך כציבור לקוחות, הוא יחס טוב כמו של אמא.

כן, ועוד איך.

אורן: האמא היא מעל כל הילדים, מעל המאבקים ומעל כל הדברים האלה?

כן.

אורן: לא בדיוק הצלחתי לתפוס את התמונה שציירת. אמרת שיש את הכוח שמייצר חיים, אבל אם הבנתי נכון, אתה אומר, שהוא לא גמר את העבודה כלפינו, בני האדם. החיות מסודרות, וכשחתול נולד, עד יום מותו הכל יהיה בסדר, הוא ילך, ימצא, יסתדר. אצל בני האדם לא, יש כוח שנותן לנו חיים, ואחר כך "לך תסתדר".

אם הארגון שלי בא בגישה חיובית לטובת הציבור, אני כאילו עובר לצד של הטובים, לצד של הכוח הזה שמאפשר את החיים, את הזרימה, את הקיום, את הטוב.

אתה נדבק לצד הטבע.

אורן: וזה נותן לי כוחות, תעצומות ואנרגיות?

הכל.

ניצה: זה נותן לו יתרון בכך שהוא הופך להיות כחלק מהגישה הזו של הטבע?

בטח.

ניצה: איך זה יבוא לידי ביטוי בפועל?

האנשים ירגישו.

אורן: ציבור הצרכנים?

לא, קודם כל העובדים.

אורן: התחושות האלה יבואו מבפנים החוצה?

בשביל מה אנחנו עושים קודם כל חינוך אינטגרלי בארגון עצמו?

אורן: מה יתחילו להרגיש בארגון?

הם יתחילו להרגיש שהם נמצאים בעולם שהכל טוב, שלא יכול לקרות להם שום דבר רע.

אורן: עם העובדים?

עם העובדים, עם המנהלים, עם כולם. הם יראו עד כמה אפשר עוד להוסיף ועוד להועיל, יהיו להם אפשרויות, והם אף פעם לא יידעו רע, לא בבריאות, לא ביחסים ביניהם ולא בכלום, כי הם כבר נמצאים בכוח הזה של הטבע.

אורן: והצרכנים?

גם הצרכנים ירגישו שמהם בא השפע, הטוב, וירצו להשתמש במה שהם מייצרים ואפילו להצטרף אליהם.

אורן: נניח שניצה ואני, שני ארגונים שמייצרים מים מינרלים ואני מעביר בארגון שלי את תהליך תפיסת העולם האינטגרלית, וניצה לא. ואתה תלך מחר לסופר, תקנה פעם אחת את הבקבוק שלי, ופעם אחת את הבקבוק של ניצה.

אפילו בלי ידיעה מראש, אני לא אקנה את הבקבוק שלה. הרשת עצמה שמנהלת אותי, תיתן לי בידיים רק את הבקבוק שלך.

אורן: וכשתשתה?

אצלך אני ארגיש תענוג, לעומת טעם מגעיל ממה שהיא מוכרת לי.

אורן: למה?

כי שם אין נשמה, אין מילוי. אני לא ארגיש כנגד החסרונות הנוכחיים שלי, שכבר באים מתוך הרשת, שזה מתאים לי. זה מים שמתאימים לפרה, או לא יודע למי, ובכלל מאיפה לקחו אותם.

ניצה: אתה כלקוח או כצרכן, תרגיש בפנימיות שלך, מי עבר לגישה החדשה ומי עדיין מחזיק בגישה הישנה?

לפי הקלקול והתיקון שלי, כך אשתמש במה שאתם מייצרים או במה שהם. ההשגחה העליונה, החוק של השתוות הצורה, הוא יביא אותי או לכאן או לכאן.

אורן: הדוגמה עם הארגונים שמייצרים מים מינרלים, מזכירה לי איך שמכינים אוכל. 

כמו שאתה מגיע לאיזה מקום לפני ההרצאה שלנו.

אורן: כן, בדיוק. נניח שמגישים שם אוכל, אז אתה מרגיש שהאוכל נעשה באהבה ומכל הלב. אתה מרגיש את זה בכל ביס. ואם הייתי קונה בדיוק את אותו דבר על פי אותם מתכונים באיזו מסעדה ששם לא עשו את זה מכל הלב, אלא רק על מנת לעשות עליי קופה, אז בטוח שהיה הבדל בטעם. את זה כל אחד מכיר וכל אחד מבין.

כן.

אורן: זה במישור הבינאישי, כמו שאומרים, "האוכל של אימא" וכן הלאה.

זה לא "האוכל של אימא". אנחנו רואים את זה במיוחד על תינוקות, שאם אתה לא מספק לו את החום, למרות שאתה נותן לו כל טוב, לעומת תינוק אחר שאתה מספק לו דברים לא מי יודע מה, אבל בחום, אז איך כל אחד מתפתח.

אורן: אתה אומר שבעולם העסקים של מחר, ציבור הצרכנים יהיה כמו שופט. הוא ירגיש שמוצר שארגון א' מייצר, יש בו "נשמה"?

כן, הוא לא יוכל לקחת בקבוק אחר. הוא יגיד, "אני אוהב ורוצה את זה". "למה אתה רוצה את זה?" "אני לא יודע, אני רוצה אותו, אני אוהב אותו". זו נקראת "השגחה עליונה" שמכוונת אותו דווקא למוצר הזה. מה זו "השגחה עליונה"? זו השתוות הצורה.

אורן: זאת אומרת שהציבור עומד לאלף אותי. אתה אומר לי, "אתה יכול לא להתפתח, אין בעיה. העולם מתפתח, הקשר בין הכל מתחזק, אתה יכול או ללכת עם המגמה, או להפסיד." ואני אומר לך, "תהיה בריא אתה והחוכמות שלך, בהצלחה, תעבוד עם ניצה". אז אתה אומר, "בסדר, יעברו שנה, שנתיים, והציבור יצביע ברגליים".

הציבור ירגיש שאחרי שהיא בנתה מחדש את כל הארגון שלה לפי הגישה האינטגרלית, אם שנינו נמכור את אותם מים בשלושה שקלים, אז הצרכן של עוד שנה, שנתיים, יבוא למדף וייקח רק את שלה.

כן, הוא ייקח רק את שלה. כי שם הוא ירגיש יותר מילוי שמתאים לכלים שלו, לרצונות שלו. אנחנו לא פועלים סתם כך במקרה זה או במקרה זה.

ניצה: אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו היום בארגונים, זו הרגשה של חוסר יציבות ואיתנות של הארגון. התחושה היא כמו בסירה בים שהכל סוער, אתה לא יודע מאיפה תגיע הסערה הבאה ומה יקרה. אין יציבות, וחוסר היציבות הזה מורגש על ידי העובדים ועל ידי כולם.

האם המעבר אל הגישה שאתה מציע היא הפתרון?

הגישה שאני מציג לך היא הגישה הכי בטוחה שיכולה להיות לעתיד. כי אנחנו רואים לאן זה הולך ומה המגמה ומה התכנית שלי בהתאם למגמה, שהיא בדיוק תואמת לו. אז מה יש כאן לדבר בכלל? זה לא ים סוער, אנחנו בדיוק רואים מה קורה ואנחנו באים כדי להרגיע את הים. ולמרות שיהיו שינויים גדולים מאוד, החינוך האינטגרלי הוא מתאים את הארגון למה שיקרה.

אורן: אבל כל יום יש הפתעה חדשה. ההוא קורס, זה קורס, המדינה הזאת קורסת, השוק הזה קורס.

כי הם לא מתאימים לשינויים האינטגרלים שקורים בחברה האנושית, שקורים בהכרח, ולא שאנחנו מזמינים אותם ובעצמנו מותאמים אליהם. אם תתאים את עצמך, אז לא יהיה כלום, זו כל הבעיה. אני לא מרגיש גלים, איזה גלים?

אורן: הדבר הכי יציב היום בשוק, זה אי היציבות. הדבר הכי קבוע, ששום דבר לא קבוע. כמנכ"ל, כבעלים, כהנהלה בכירה, אלה הדברים שמאוד מטרידים היום. במה ההחדרה של הגישה האינטגרלית לארגון שלי, תבטיח לי יציבות בעולם הבלתי יציב הזה, הרי זאת המציאות.

למה העולם נעשה בלתי יציב? כי נכנסת בו עכשיו המגמה החדשה, המרכיב החדש, שהוא הקשר הלא מובן, הלא ידוע בין כולם. הקשר הזה שפתאום מתגלה בין כולם, הוא שובר לנו את הכל. הוא לא נותן לי לעשות בצורה פרוטקציוניסטית, אגואיסטית חשבונות, הוא לא נותן לי לשמור על המשפחה כמו קודם, הוא לא נותן לי שום דבר. אני פתאום מתחיל להיות קשור לעוד אלף תנאים שאני לא מכיר אותם ולא רוצה להכיר בהם, זה נקרא ים סוער. וזה סוער, מתוך זה שאני פתאום מרגיש שכל העולם מקושר ולוחץ מאלף מקומות.

תנו לי כמו קודם להתקדם. עשיתי קודם עגלות לסוסים, אז תן לי לעשות עגלות לסוסים. אבל לא, היום אתה לא יכול. מה שאנחנו עושים, אנחנו משנים לך את הראש, שהראש שלך גם יהיה אינטגרלי בהתאם לשינויים החדשים, ואז אתה לא מרגיש ים סוער, ובשבילך הוא הופך להיות רגוע. אתה כאילו נמצא, ואתה לא מרגיש את הגלים האלו.

אורן: למה?

הגלים האלו הם כנגד הגישה הישנה. כלפי הגישה החדשה זה לא גלים, אתה עולה לקומה השנייה וזו רצפה יציבה, ותעשה מה שאתה רוצה.

אורן: ומה שם, העולם נכנס לפריזר?

העולם נכנס לקשר יפה וחזק בין כולם.

אורן: ושם יתנו לי שקט? היום הסביבה העסקית, ומעבר לרמה העסקית, גם כל הסביבה שבתוכה הארגון שלי פועל, כל רגע מפציצה אותי באיזה ריקושט, באיזה שיגעון, מהבוקר עד הערב, ואני לא יכול להעביר יום.

אתה בכלל עוזב את כל הדברים האלה. תמשיך איתם בינתיים, אבל עכשיו אתה עסוק בלעשות מהפכה פנימית בארגון, בשדרוג הארגון שלך, וכך אתה מתעלם לאט לאט מכל מה שמעסיק אותם. אתה ממשיך לעשות את הדברים, אבל לאט לאט הראש שלך הופך להיות חדש, אתה מתחיל לחשוב. הרי אנחנו לא מדברים על כך שאתה מפסיק היום משהו, אנחנו מדברים איך אתה מתכנן את הארגון שלך לעוד חצי שנה, שנה, שנתיים וכן הלאה.

אז אתה כבר עם הראש החדש של הפועלים והמנהלים שלך שלומדים את הגישה החדשה, את החיים החדשים, את העולם החדש, והם מתחילים להתאים את עצמם להיכנס לעולם החדש הזה. ומתחילים לחפש, איפה הדלת הזאת, עם מה אנחנו נכנסים לשם, מה אנחנו עוזבים כאן כדבר ישן נושן, מה אנחנו לוקחים איתנו, ומה אנחנו מחדשים בתוכנו ובארגון שלנו ובמוצרים.

אורן: נניח שכל האנשים בארגון שלי נכנסים לתהליך הזה עוד שנה או שנתיים והופכים להיות ארגון שפועל וחושב על פי הגישה האינטגראלית. האם השינויים בסביבה של הארגון שלנו כבר לא יאיימו עלינו? כי הבעיה היום, שהשינויים מאיימים עליי. האם יהיו אז שינויים, או שהכל יהיה סטאטי, "מת" כזה? מה יהיה?

אני חושב שאתה תתחיל לייצר דברים שאין עליהם תחרות, או שתהיה תחרות, אבל היא תהיה לטובה. לא כדי להרוס אותך, אלא כדי לעשות טוב לציבור. התחרות תהיה בכיוון אחר.

אם המטרה היא טובת הציבור, אז זה מחייב את שנינו להיכנס להידברות, איך אנחנו עושים לטובת הציבור. ואז אתה תייצר מים מינרלים מסוג אחד ואני מסוג שני, אתה בצורה כזאת ואני בצורה אחרת, כי הציבור הוא מגוון. אבל אנחנו לא נלחמים זה עם זה, אלא אנחנו נלחמים עבור הציבור.

אין בינינו יחס של שונא, של מתחרה. התחרותיות בינינו היא רק לטובת הציבור, ולכן אנחנו לא נמצאים בשנאה. אנחנו על ידי התחרות הזאת יכולים לעשות שם יותר טוב, לגרום יותר טוב לציבור. לכן במידה שאנחנו אוהבים את הציבור, אנחנו אוהבים זה את זה, כי זה עוזר לנו להמשיך את האהבה, את השירות, את היחס. ההיפך, דווקא שם התחרות מביאה לשגשוג, ואילו אצלנו היום התחרות תמיד מביאה בסופו של דבר לקריסה.

ניצה: אחד הדברים הכי מטרידים זו תקופת המעבר. כמו שאמרת, מקומה ראשונה לקומה שנייה יש באמצע מדרגות. 

זו לא שאלה עכשיו, כי קודם כל אנחנו צריכים לעשות חינוך. כל עוד אנחנו לא משלימים את החינוך, אנחנו לא עוברים לשום דבר. ההיפך, אסור לנו לעשות את זה.

ניצה: כלומר, קודם כל אנחנו עוברים תהליך של הבנה?

הבנה, הרגשה, המון סדנאות ועוד הרבה דברים. אנחנו רואים איך הציבור שלנו משתנה, איך הוא מוכן להתכלל זה עם זה, איך הראש משתנה, איך הגישה לעולם משתנה. אנחנו עושים את כל המשחקים האלה וההפעלות עם ציבור העובדים והמנהלים. אנחנו צריכים לעבוד איתם, וצריכים כבר לחיות איתם את המצב הבא, לעשות תכניות למיניהן וחלומות כאלו.

אחרי שזה ברור לנו, אנחנו מולידים את המצב הבא, מתוך החיסרון שכבר נולד אצלנו, הוא כבר מתבשל בנו, ואז אנחנו מגיעים לנחיצות של המעבר, ורק אז עושים אותו.

זה כמו שפעם הטבע היה מקדם אותנו בצורה אגואיסטית, ועל ידי המכות היה מחייב אותנו להתקדם, כך אנחנו מייצרים בעצמנו את העולם החדש, הפנימי שלנו, וזה יחייב אותנו להתקדם ולהוליד מצב חדש.

אורן: האם כשנהיה מוכנים, נוכל להתחיל לפעול ברמה החדשה הזאת, גם אם כל הסביבה שלנו תישאר עדיין בפאזה הישנה?

בטח.

אורן: זאת אומרת שאנחנו פורצי דרך, אנחנו מובילים.

העיקר התאמה לטבע, זה הכל.

[1] "פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף ג, ב' גמרא)

לחצו כאן להורדה