חיים חדשים - תוכנית 1150 - מגמת האלימות המתגברת

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: נשוחח היום עם הרב לייטמן על המגמה המאוד מדאיגה של התגברות האלימות בזמננו. אין יום שלא שומעים על אירוע אלים כזה או אחר, בדרך כלל אלים יותר מקודמו, וננסה להבין לאן אנחנו הולכים בדרך ל"חיים חדשים". יש תקווה.

יעל: אנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מרגישים שיש עליית מדרגה ברמת האלימות באירועים המאוד פשוטים של היום יום שלנו. החל מאלימות בבתי חולים, בקניונים, בטיסות, במגרשי חנייה, בבתי מלון, בגני ילדים. ההפגנות נעשו מאוד מאוד אלימות. אלימות היא נגד רופאים, נגד אחיות, נגד מלצרים, מורים, דיילות, נהגים, מאבטחים, זה באמת יכול לתפוס את כולנו.

אני יכולה להעיד על עצמי, שבשבוע שעבר נסעתי בכביש והכביש היה תקוע, אני ממהרת, מישהו שם עומד ואני רואה ששום דבר לא זז. בדרך כלל, הייתי יוצאת, רואה מה העניינים, מה קורה. הפעם שקלתי כמה פעמים אם בכלל שווה לי לצאת מהאוטו כדי שחס וחלילה לא יהיה שם איזה מישהו, שפתאום [יתנהג באלימות], כי היום זה יכול להיגמר גם במוות. זה לא נגמר כבר במכת אגרוף, זו ממש הרגשה שהדברים נעשים עם התפרצויות יותר ויותר תכופות וברמות מאוד מאוד גבוהות, שלא היו מקובלות בחברה שלנו עד היום.

אני רוצה להבין את התופעה שתופסת אותנו בתקופה האחרונה. מה קורה כאן? ממה זה נובע?

קודם כל, צריכים להבין שאנחנו כבר חברה מאוד אינדיווידואליסטית. אם פעם היינו מאותו הכפר, מאותה העיר, מדינה קטנה, יהודים, עם ישראל נגיד, איזו שייכות למשפחה יותר גדולה, יותר קטנה, אבל משהו, זה היה איכשהו מרגיע, איכשהו אדם היה נותן יחס אחר לאדם השני. היום אין דבר כזה.

היום העולם הוא משמונה מיליארד אנשים זרים לחלוטים זה לזה, כולל ילדים והורים כולל ההורים ביניהם וכולי. אדם מפסיק להרגיש את בני ביתו, קרובים, תושבי עירו ואזרחי מדינתו ובכלל, אין לו שום הרגשה פנימית שהאנשים האלה הם "משלי" ואלה לא "משלי". אולי זה טוב לעתיד, כשאנחנו נגיע כך לאנושות גלובלית, ושאין הבדל בין כולם, אבל בינתיים אנחנו רואים שהקשרים הטבעיים בינינו, שהיו קיימים אלפי שנה, נקרעים. זו תופעה אחת.

התופעה השנייה היא שכל אחד ואחד, עומד תחת לחצים מאוד גדולים מבחוץ, כי קצב החיים נעשה כזה שאי אפשר לסבול אותו. אנחנו, לפי הטבע שלנו, לא בנויים לזה. אנחנו בנויים לחיות בכפר, בעיירה קטנה, גם זה יותר מדי.

יש לי חבר, הוא חי בצפון קנדה, בעיירה קטנה, אני לא יודע כמה, אולי שלושת אלפים או חמשת אלפים איש, הוא עורך דין. הוא אומר, "אני לא מסוגל להחזיק את המתח מהחיים האלה". הוא פעם בכמה חודשים לוקח עגלה רתומה לאייל הצפון, לוקח אנשים מיוחדים שייקחו אותו ואת המשפחה ונוסע איזה עשרים שעות לצפון, ששם אין בכלל אף אחד בשטח אלפי קילומטרים. בקנדה יש כאלה מקומות. והוא אומר, "אחרי זה אני נרגע וחוזר לעיר המשוגעת שלי". כשאני הייתי בעיירה הזאת, שם בכלל בקושי רואים בני אדם, הכול שקט. זאת אומרת, יש ויש.

אנחנו נכנסנו לקצב חיים כזה, שמערכת העצבים שלנו לא מסוגלת לתפקד לפי הקצב הזה. זה כמו שאתה נותן למנוע של האוטו טורים גבוהים, אז כמה אפשר? אתה חייב אחר כך להוריד ולתת לו טיפולים נוספים וכן הלאה.

לכן מגמת האלימות המתגברת ודאי נמצאת, והיא מתוך קצב החיים. חוץ מקצב החיים, זה בגלל שאנחנו נעשים בכל זאת יותר ויותר חכמים, ואנחנו יותר ויותר מגלים שהחיים שלנו נמצאים בחוסר משמעות. אם היית מדבר על משמעות החיים לפני מאה שנה או כל שכן לפני מאתיים או בכלל עוד אחורה, אנשים לא היו מבינים בכלל על מה אתה מדבר. אני זוכר עוד לפני נניח ארבעים, חמישים שנה, כשהתחלתי להתעניין בחכמת הקבלה, סיפרתי במה אני מתעניין. "אני לא מבין" אומר לי חבר, "בשביל מה לך לשאול בשביל מה חיים? חיים כי חיים. ומה זה, בשביל מה אני חי? אני חי מפני שאני חי". "אבל אתה תמות עוד מעט אז מה עם החיים?" אני אומר לו. ככה כולם. זאת אומרת, אין לו חיסרון מזה שהחיים נגמרים, מזה שהחיים לא מלאים משמעות.

אורן: ואיך זה קשור לאלימות, בעיניך?

חוסר שביעות רצון.

אורן: הוא מביא להתפרצויות אלימות?

כן.

יעל: יש איזו ריקנות אולי.

ריקנות, הכול יחד. זה שאני חי חיים שאני לא בחרתי בהם, ואני לא רוצה אותם, ומחייבים אותי, וכל פעם ממש מדביקים עליי עוד ועוד כל מיני חובות, אני לא יודע מאיפה ואיך אני יכול לגמור את זה.

יעל: והיום האדם כבר לא מסכים לזה. פחות ממה שהוא הסכים לזה פעם.

בטח, ישנם אנשים שהיו רוצים לברוח מכל הדברים האלה, אפילו לכפרים. אין היום כל כך לאן, כי אתה בכל זאת צריך לסדר את החיים שלך. היום הכול מסודר כך שאם אתה לא עובד שמונה, עשר שעות ביום, אתה לא גומר את החודש, אתה נמצא בלי פינה ובלי מזון. אנחנו בנינו את החיים האלו בצורה כזאת שתופעת האלימות המתגברת היא תופעת הזמן.

יעל: למה דווקא עכשיו באמת?

אני תולה את זה, כבן אדם שלומד את חכמת הקבלה, שהגיע הזמן שאנחנו נתחיל לתקן את עצמנו. זאת אומרת, הטבע שלנו באמת דורש טיפול ותיקון, אז בואו נראה במה אנחנו יכולים להיטיב לעצמנו. אני כבר לא מדבר על תופעות רוחניות גבוהות מדי, מעבר לחיים שלנו, אלא אפילו בתוך החיים שלנו, בואו נחזיק את עצמנו בצורה יותר רגועה.

לפי חכמת הקבלה, זה תלוי בחינוך. אנחנו צריכים לקרב את בני האדם אלו לאלו, להשפיע ביניהם את הכוח הטוב. הם צריכים להבין שבהשפעה חיובית אחד על השני, הם יכולים להרגיע זה את זה ואפילו להיטיב עד כדי כך שהם יהיו מרוצים מהחיים. זה הכול תלוי בחינוך. אבל לצערנו, אף אחד לא דואג לזה, עד כדי כך שאנחנו כבר לא מאמינים בזה. אנחנו לא מודעים לכך שחינוך יכול להפוך לנו את החיים.

אורן: יש עוד היבט שהייתי רוצה להוסיף. בשנים האחרונות, כשאתה שומע בחדשות כל יום על עוד איזו התפרצות של אלימות ואתה מסתכל על הדמויות המתפרצות, יותר ויותר יש הרגשה שאלה אנשים שלפני שהתפרצו, היו נראים נורמטיביים לגמרי.

בטח.

אורן: זו יכולה להיות גננת צעירה, זה יכול להיות אדם מבוגר בן שבעים ומשהו, זה יכול להיות בעצם כל אחד. אנחנו נמצאים כאלו במין עולם כזה שכאילו השתגע, וכל בן אדם סביבך שעכשיו אתה מסתכל עליו והוא נראה לך הכי נורמלי, יכול בעוד רגע להתפרץ מתוכו איזו מפלצת חייתית ולהתנהג בצורה כל כך אלימה, שבכלל לא היית מדמיין שביצור הזה טמון כזה דבר.

אתה רואה את זה באמריקה, מפני שיש להם אפשרות לקנות נשק. אתה לא יודע מה קורה לו בעוד רגע, הוא בעצמו לא יודע מה קורה לו בעוד רגע. כי נמצאים במתחים כאלו פנימיים הסמויים מהאדם עצמו, שפתאום הוא שולף את האקדח והולך לגמור את החיים. גם את החיים שלו, לא חשוב לו.

 אנחנו לא מסכימים עם החיים שאנחנו חיים, ולא יודעים מה לעשות. ולכן מסבירה חכמת הקבלה, שאנחנו הגענו למצב שאנחנו חייבים להתחיל לתקן את עצמנו. זאת אומרת להגיע לגמר התיקון שלנו, של עצמנו, ואז לא יהיו תופעות כאלה.

אורן: את מה בדיוק צריך לתקן, כדי להשתלט על ההתפרצויות של האלימות הזאת?

דבר הכי הכי קרוב ופשוט.

אורן: מהו?

לעדכן קשר נכון בין בני אדם. שום דבר חוץ מזה. ובזה, אם אתה רק משקיע, אבל רק בזה. בוא נעזוב את כל העסקים שלנו חוץ מדברים הכרחיים לחיים, לקיום הגוף שלנו כבהמה, אם אנחנו נטפל חוץ מזה רק ביחסים בינינו, וכמה שיותר נתקרב להבין, להרגיש, לסדר את החיים שלנו בצורה ממש כמו ילדים מתוקים בגן. אם אנחנו בזה נשקיע כמטרה עולמית, ממש משימה עולמית, אתה תראה שבזה אנחנו נפתור את כל הבעיות. לא חסר כלום, רק את זה. וזה יהיה קל, כי כולם ילחצו על כולם, כולם יעזרו לכולם.

אורן: הזכרת "כמו ילדים מתוקים בגן". אני בן לאימא, זיכרונה לברכה, גננת. כשאתה גדל בבית של גננת, כל המשפחה היא בענייני גננות. כל הדודות שלי הן גננות או מורות, וגם אשתי כל חייה עבדה בגני ילדים. בשנים האחרונות אשתי הייתה מספרת לי שכל יום היא נכנסת לגני ילדים, ומשנה לשנה, מחודש לחודש, משבוע לשבוע, היא לא מאמינה למראה עיניה. היא הייתה עוברת ביום עבודה בחמישה או יותר גני ילדים, והייתה רואה הרבה את האוכלוסייה באזור גוש דן.

 את האלימות שיש היום בגני ילדים, אתה לא יכול לדמיין עד שאתה לא רואה אותה. ילדים קטנים שעליהם אמרת קודם, "ילדים מתוקים בגן", היום בגנים הילדים לא כל כך מתוקים. יש גם ילדים מאוד מתוקים, אבל יש גם ילדים מאוד "לא מתוקים". הילדים הלא מתוקים מתפרצים באלימות שכאילו לא מובן מאיפה.

גם אי אפשר לזהות את זה מראש, זה בא בפתאומית כזאת.

אורן: ממש. עכשיו אתה אופטימי. שאלתי אותך מה בדיוק צריך לתקן באדם, כדי להשתלט על ההתפרצויות האלימות? אמרת לי דבר אחד פשוט, לתקן את הקשר הנכון בין בני אדם. בוא לצורך העניין נעשה סימולציה. נכנסנו לגן ילדים, היינו רוצים שהם יהיו מתוקנים, לא כולם מתוקים ויש שם אלימות. אני נותן לך אותם בגיל קטן יחסית, זה יכול להיות שלוש, ארבע, בגילאים של ממש ההתחלה, וכבר שם אתה רואה את האלימות מתפרצת.

 מה אנחנו מתחילים לתקן, צעד צעד, לאט לאט, כל החיים לפניהם. הם בידינו, אני הגננת, הגנן, אנשי החינוך, הצוות הפדגוגי, על מה אנחנו צריכים להתחיל להתמקד כדי להטות את הספינה. אם לא נעשה כלום, הם יתפתחו כמו כל ילדי גן, וילדי בית ספר, ונגיע לחברה מאוד אלימה כמו היום, רק הרבה יותר, כל יום יותר. אבל אם נעשה משהו כשהם קטנים, אולי נוכל להטות את הספינה למקום אחר.

אז תן לי עכשיו את התרגום של המוקד שאמרת לי, תטפל ביחסים, בקשר נכון בין בני אדם. בוא תתלבש איתי בתוך גן ילדים, שבו יש ילדים ממש קטנים, פעוטות. ממה מתחילים?

אני נכנס לגן שהגיל הממוצע הוא ארבעים פלוס.

אורן: לא הבנתי את דבריך.

שבעיניי הם ילדים קטנים.

אורן: לאן אתה נכנס?

לחברה שהממוצע הוא נגיד גיל ארבעים פלוס.

אורן: בכיתה של תלמידים שלך?

לא, סתם בחברה. לא חשוב מאיפה. איזה מפעל או כל דבר אחר.

אורן: איפה שיש אנשים מקובצים.

בשבילי, זה נקרא "גן ילדים".

אורן: גם כשהם בוגרים.

"מה לעשות עם ילדים שהזקינו".

אורן: אוקיי.

ואני מתחיל איתם. אני לא מתחיל מגיל שנתיים, שלוש או ארבע, אני מתחיל מגיל ארבעים והלאה.

יעל: למה דווקא מהגיל הזה?

כי אנשים כבר מבינים שיותר טוב לא יהיה, ושהכול בחיים כמו שהיה גם יהיה, כמה שהם יחיו, הם יחיו בחברה כזאת, ובמתח, ובשנאה, ובדחפים, ובכבישים ובכל המקומות.

יעל: זאת אומרת, שהם כבר מרגישים את ההרגשה הזאת.

כן. ואז אני מדבר איתם. מה יש לי לדבר עם הילדים? ילדים זה ילדים, הם מרגישים כתוצאה מהדור שלהם. אבל כאן אני מדבר עם התוצאה של הדור, ואז יש לי למי לפנות ולדבר. ומהם אני מתחיל לארגן קבוצות כמו בגן.

אני מסביר להם שחייבים אנחנו להגיע לחיבור, לאיזון, להידברות הנכונה, וליחס הנכון, ובזה ודאי שאף אחד מאתנו לא מעוניין, אלא כל אחד רוצה להיות מלך העולם. אבל אנחנו צריכים לדעת שהכול תלוי בכולם, וצריך כל אחד להחזיק את האחרים, וכך בצורה כזאת "בוא אנחנו נעשה תרגילים, איך לעשות את זה". בוא אנחנו נעשה את זה בכל החברה שלנו, בכל המדינה והעם שלנו נגיד, וכן הלאה.

זאת אומרת, יש כאן עם מי לדבר, כי האנשים האלה כבר אכלו מספיק מר מהחיים שלהם. כל אחד הרגיש גם אלימות, גם פחד מאלימות וכל מיני מהדברים האלה, אז יש למי לפנות. לרובם נגיד יש בכל זאת משפחה וילדים, הן רוצים שגם במשפחה המצב יהיה יותר רגוע, וגם שהילדים יגדלו בצורה אחרת.

אבל פחות מגיל ארבעים נראה לי שאין עם מי לדבר, ממש לא. גיל ארבעים הוא איזה גיל שאדם מתחיל לראות את החצי שהוא עבר, ועוד את החצי שאולי במקרה הטוב יש לפניו. ויש לו גם משפחה והתחייבויות וכל מיני דברים, והוא גם רואה שיותר טוב לא יהיה, אם לא נעשה משהו.

אז כך הייתי עושה.

אורן: אז נאמר שאני נמצא מולך ואתה מתחיל להסביר לנו את הדברים האלה, שחייבים להגיע לאיזון וכן הלאה.

והשאלה שלי, מה אני אעשה עם הדחף האלים שעומד להתפרץ מתוכי? עומד, עוד לא התפרץ. אבל אני יודע שמחר הוא יתפרץ, כי זה קרה לי גם אתמול וגם שלשום. מה אני עושה אתו?

שאני שואל את האנשים הם אומרים כך, אני נכנס לאינטרנט, רק לא לקרוא חדשות, כי שם יכול להיות שאני אתפרץ עוד יותר מהר. אז אני לוקח איזה סרט עם צחוק, קומדיה, או ספורט, כדורגל. למה זה טוב כדורגל? כי אז אני מתפרץ במקום, עם הקבוצה שלי האהובה נגיד או משהו.

 יש הרבה יכולות להתפרק. להתפרק, לא להתפרץ. לקרוא איזה ספר בדיחות, לשמוע מוסיקה יפה קלה או רצינית. זאת אומרת ישנם כאלה אמצעים. אבל בסופו של דבר אני צריך למנוע מעצמי התפרצות, ולכוון את עצמי לחינוך החדש.

יעל: באותו חינוך חדש שעליו אתה מדבר, לקחת את אותם חבר'ה שנמצאים פחות או יותר באמצע החיים, הם מבינים מה הם לא רוצים, הם חוו את כל המתחים של החיים שמשפיעים עליהם ועכשיו העברת אותם, מעל כל הדברים שאמרת כרגע, לייצר קשר טוב בין בני אדם. איך תתפקד חברה כזאת, תהיה בה אלימות? לא תהיה בה אלימות? הריי הדחף הזה קיים בתוכנו בכל מקרה. איך תיראה החברה הזאת, היא תהיה שונה? למה כדאי לעבור את החינוך הזה, מה זה ייתן לנו?

כולם מחזיקים בצורה הדדית זה את זה כדי להיות רגועים, לקבל את החיים בצורה מאוזנת. נותנים דוגמה טובה לילדים ולאנשים הצעירים מהם מתחת גיל 40.  אנחנו מארגנים את החיים שלנו מ-40 והלאה, וגם מטפלים בכולם, מגיל 0 עד גיל 40, אנחנו יורדים אליהם לאט לאט, משפיעים עליהם, וכך מארגנים חברה יפה וטובה.

יעל: אין שם אלימות?

השפעת הסביבה על האדם היא דבר עצום, דבר גדול, אף אחד לא יכול להתמודד ולעמוד נגדה. ולכן אם אנחנו מגבירים את ההשפעה הזאת, אני חושב שמהר מאוד נראה תוצאות.

אורן: לא תהיה אלימות בחברה כזו?

לא רק אלימות, בכלל תופעות שליליות.

אורן: לא יהיו דחפים פנימיים של התפרצויות?

 לא, כי האווירה תהיה אחרת.

יעל: יהיה בכלל מתח פנימי של הבן אדם?

לא יהיה מתח, לא בכביש, לא במשפחה, לא בכיתות הילדים ולא באף מקום.

יעל: לא יהיה אצל האדם מתח פנימי, משהו שרוצה להתפרץ?

 לא, הוא יקבל כזאת השפעה מהסביבה, שבה כולם רגועים וכך רוצה או לא רוצה, גם הוא יהיה רגוע.

יעל: מה יאזן אותו במצב הזה? היום כל אחד מרגיש את הלחץ הזה בצורה מאוד חזקה בחיים שלו.

למה?

יעל: מכל הסיבות שאמרת בהתחלה, ואני יכולה להגיד דברים נוספים, עבודה, הכול מאוד לחוץ, אנחנו פחות מוכנים להיות ממושמעים ולקבל את החיים ככה, כל מה שאמרת בהתחלה. מה באמת יגרום לזה שכל המתחים האלה ירדו? אפילו שאני אוכל להבין איך חיים בלי המתחים האלה, מה יוציא את האוויר ויוריד את הלחץ?

למה אני צריך להיות כל הזמן במתח?

יעל: אני לא רוצה להיות במתח, אבל מה ישתנה?

אני צריך שיהיה לי מה שנקרא "דרייב", משהו חיובי. שאני ארצה להגיע למשהו, שאני ארצה לעשות משהו. שארגיש את עצמי נמצא באיזה חוסר שקט פנימי, בהרגשת חיים, הרגשת נטייה למשהו, אבל לא יותר מזה.

יעל: מה יגרום לזה שיישאר לי רק דחף חיובי לחיים, להתפתחות, אבל המקום של המתח יעלם?

איזון עם הסביבה, הסביבה בלבד.  

יעל: למה?

במה אני תלוי? אני תלוי רק בסביבה. איפה אני חי? אם הייתי חי בג'ונגל, הייתי מתוח? אולי מחר יכול ליפול עלי נחש מהעץ, אבל אחרת איך? זאת אומרת אני תלוי בסביבה, אני לחוץ מהסביבה, ואני נמצא באינטראקציה בלתי פוסקת עם הסביבה.

יעל: אמרת בהתחלה שיש שלושה גורמים למצב של ההתפרצות הגדולה של האלימות שבה אנחנו נמצאים היום. דבר ראשון, בגלל שאנחנו זרים זה לזה. את זה אני מבינה, ושהזרות הזאת תיעלם כי נהיה בקשרים יותר טובים אחד עם השני, נתחיל להרגיש אחד את השני.

הדבר השני הוא קצב החיים המטורף. והדבר השלישי, שנעשינו יותר חכמים ואנחנו כבר לא מוכנים לחיות בלי משמעות, לחיות כמו אוטומטים.

איך מה שאתה מסביר לגבי החינוך ישפיע על שלושת הגורמים האלו ויהפוך אותי למבסוטה?

זה נקרא דעת הסביבה, וזה ישפיע על כל אחד ואחד. אנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו נמצאים בשדה של מחשבות, של רצונות, של תשוקות, של מטרות השייכות לכל העם, ואפילו לכל העולם. זה משפיע על כולנו. אם ניכנס לשדה של איזון, רוגע, השפעה יפה, נכונה, להשתתפות, זה ישפיע בהכרח על כל אחד ואחת. לא צריך בתי סוהר, לא צריך שום דבר, צריך רק להוריד מעצמנו את המתח המיותר ולאפשר התקשרות נכונה.

אורן: שאלה אחרונה לסיום. האלימות שמתגברת בתקופתנו היא כדי להביא אותנו לאן?

לחיבור יפה וטוב בינינו, ואז נרגיש באמת שהחיים טובים.

אורן: זה כאילו הפוך על הפוך?

כן. הגענו למקום שבו אנחנו צריכים להשקיע.

אורן: ליחסים בינינו?

כן.

אורן: אז למרות שאדם יכול לכאורה לפרוק את הלחצים שלו בצורה אישית, הטיפול היותר רחב הוא בכך שאנחנו בונים חברה חדשה שבעצם תמנע את הצטברותם בתוכו מלכתחילה. על זה בעצם אתה בונה, לא על פריקת לחצים אלא על זה שהם לא יצטברו מלכתחילה.

כן, ודאי.