חיים חדשים - תוכנית 118 - כלי משותף

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום.

אורן: אנחנו מדברים על עולם העבודה החדש, רוצים ללמוד דברים חדשים שקשורים למקום שבו אנחנו מבלים את רוב שעות היום והחיים שלנו. רוצים לדעת יותר על הקשרים בינינו בארגונים שבהם אנחנו עובדים, עם האנשים איתם אנחנו חיים, ועד מערכות היחסים של הארגון שלנו עם ארגונים אחרים. בכל פעם אנחנו לומדים להכיר את הגישה האינטגרלית שהרב לייטמן מלמד אותנו, ותופסים ממנה תובנות חדשות שננסה ליישם בחיי היום יום שלנו, ונתחיל להרגיש את החיים החדשים שעליהם הוא מדבר.

בשיחה הקודמת התחלנו לדבר על האינטראקציות שנוכל לנהל בינינו, בין האנשים שעובדים בארגון מסוים, שעל ידן נוכל להגיע להישגים חדשים, לרגשות חדשים, שיפתח לנו עולם מתקדם יותר שבתוכו נוכל לחיות טוב יותר. דיברת על תרגילים שנרצה לפתח ולהעמיק בהם יותר. אמרת שהאנשים שמתחילים את האינטראקציות החברתיות האלה ביניהם, במקום העבודה. אמרת שאפשר להגיע איתם למצב שבו ניצור בינינו רצון משותף, מעין שכל משותף, שימצא בין כולם ויהיה של כולם, ואיתו נוכל להגיע ולפרוץ לרמה של הישגיות חדשה, פריחה של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כצוות או כארגון בכלל.

ניצה: נעשה קודם הבחנה בין חכמת ההמונים, שם מקובל לעשות סטטיסטיקות, ולוקחים כמות גדולה של אנשים ושואלים שאלה, כשלחלק גדול מהם אין מושג מה התשובה ולבסוף מסתבר שהממוצע שלהם נותן תשובה מאוד מדוייקת. ואתה מדבר פה על משהו אחר.

אחר ושונה. אני מדבר על רמה אחרת של החשיבה.

ניצה: אתה מדבר על יצירה שנוצרת על ידי התקשרות נכונה בין בני אדם בקבוצה לא גדולה, בין שישה לעשרה אנשים שיוצרים שטח משותף, שֶכֶל משותף שבאמצעותו הם יכולים לחשוב על רעיונות חדשים, על פתרון לקונפליקטים. זאת אומרת, זה יכול להיות כלי עבודה? אפשר לומר אפילו שבלעדיו אולי אי אפשר שזה יהיה, כי הכלי הזה הוא הבסיס להצלחה? כלומר החשיבה האינדיווידואלית כבר לא תביא לנו את הפתרונות ואנחנו כבר רואים שאין לנו פתרונות אלא רק דרך ההתקשרות. ואתה התחלת לספר לנו בתוכנית הקודמת מה הם התנאים שאנחנו צריכים ליצור בין המשתתפים כדי שההתקשרות הזאת תוכל בכלל להתבצע.

הזכרת נושא של הידברות ונושא של איזה שוויון ושל אמפתיה, היכולת להרגיש את האחר. תיארת את זה כאילו אתה נכנס לתוך מישהו ומרגיש אותו. היכולת הזאת נעשית לא רק כדי שיהיה לנו נעים ונחמד, בטוח שיהיה גם נעים ונחמד, אבל חוץ מזה ניצור את ההתקשרות הזו ומתוכה נוכל להתחיל לחשוב באופן חדש.

אדם רואה שהוא לא מסוגל להבין את החיים המודרניים לבד בשכל שלו, שיש כאן מין התנהגות אחרת מצד הטבע הכללי, הסביבתי שלנו. בזה שאנחנו מתחילים להתקשר בינינו, אנחנו יוצרים מעין כלי חדש שתואם לטבע, יותר קרוב לטבע הכללי. כי הטבע הכללי, מאיפה הוא בא? מניצוץ אחד קטן שהתפרץ וברא את הכל. ובתוכנית של האבולוציה, התוכנה הזאת כל הזמן מפעילה את כל החלקים של החומר, של הרצון, ובכל זאת, למרות שהרצון מתפרץ ומתפתח לכל הכיוונים, כוח אחד כביכול סוגר את הכל יחד. אנחנו לומדים את זה יותר ויותר מיום ליום במדע.

ולכן יוצא שכשאנחנו מתחילים להתחבר בינינו, אנחנו מגיעים להרגיש יותר, להבין יותר אותו כוח שמנהל אותנו, הטבע, שהוא כולו כללי, סוגר את כולנו יחד, ושולט בכולם בשווה. ואם אנחנו נייצר בינינו בעצמנו, כוח כזה, ואנחנו עושים את זה בינינו על ידי התרגילים וקונים על ידם לאט לאט ובהדרגה, את הרגש ואת השכל החדשים, המשותפים, אז על ידי כך נבין יותר מה מנהל אותנו, מה מניע אותנו, מאיפה יש לי רצונות ומחשבות, מאיפה יש לאחרים רצונות ומחשבות, ואיך אנחנו מתחילים לשלב אותם יחד. איך דרך השילוב הזה, אנחנו מתחילים להרגיש שבינינו מתעצב רצון חדש, מוח חדש משותף, שלא שייך לאף אחד אלא שייך לכולם. ודרכו אנחנו יכולים להרגיש את הטבע הסובב, הגדול, ומה הוא רוצה מאיתנו.

זאת אומרת שנוכל לראות דברים עתידיים, נוכל לצְפות למה שקורה, למה שצפוי, דרך הכלי הזה. בסופו של דבר זה מה שחסר לנו. לכן אנחנו רואים שמנהיגי אירופה נכנסים להידברות ולא יכולים לעשות כלום ולמרות שחייבים לתת פיתרון, הם לא מסוגלים. זה ממש טרגי, וכך בכל מצב. והיום זה בכל ארגון, לא רק בארגונים הגדולים האלה, אפילו בארגונים הקטנים. כי כולנו תלויים בכולם ולכן איבדנו את הכלי שהיה לנו קודם אישי, אינדיווידואלי, שהיינו יכולים לנהל את עצמנו, את העסק שלנו, והיום זה מאוד קשה, מאבדים את הדרך.

 לכן, על ידי זה אנחנו בונים את עצמנו כמותאמים לעולם החדש, לתנאים החדשים, לחיות נכון בצורה ברורה, בריאה, בעולם הגלובלי, מפני שאנחנו בונים כלי גלובלי, כלי משותף. כמו שמגלים שהעולם כולו סגור, כולו גלובלי, כך גם אנחנו נסתכל דרך הרגש והשכל המשותפים הללו, נבין ונחליט נכון מה לעשות.

דיברנו על זה שאנחנו צריכים לשחק בביטול הדעה שלנו, שאני אבטל אותה כלפי האחרים. אני חושב על האחר שהוא חשוב וגדול ומיוחד, אני רוצה לזרום עם הדעה שלו, להתכלל בו, וכך גם הוא משתדל להתכלל בי. כך אנחנו, כולנו נכללים בכולם, וכל אחד בכולם, בתוך המעגל שלנו. אנחנו עושים תרגילים בהם משתדלים להעריך כל אחד את השני. כל אחד מסתכל על האחרים ומתחיל לדבר בשבחם, עד כמה הם גדולים, חכמים, עד כמה הם מיוחדים. וברור לכל אחד שהכל יכול להיות שקר לפי דעתו הפנימית, אבל אנחנו משחקים כמו ילדים קטנים שמשחקים להיות אחרים, ובאמת על ידי המשחק אנחנו קונים תכונות חדשות. כך אני צריך לעשות עכשיו.

אז אני מסתכל על גברת ואני מדבר בשבחה, שהיא חכמה, מבינה, מספיקה הכל, בקיצור כל מיני דברים, כלפי העבודה, הבית, החיים, הזריזות, ההצלחה, כלפי הכל. אני מעלֶה לפני יותר ויותר כל אחד ואחד, וכך גם כולם מעלים אותי. זה עוזר לנו להתעלות מעל הדעה הפרטית שלנו, לראות שבאמת יכולה להיות הסתכלות אחרת לגמרי ממה שאני חושב, זה דבר אחד. דבר שני, זה מרבה קשר ושלמות, שלום, בינינו ועוזר לנו לבנות את הכלי המשותף הזה. אנחנו עוזבים כל מה ששייך לאגו ולביקורת זה על זה, ולא חשוב מי נמצא לפַני. זה יכול להיות אנשים שלא כל כך מבינים וטובים, והרבה פעמים טועים בחיים ובעבודה, ועושים לפעמים נזקים גדולים, ואנחנו יודעים שהם לא כל כך מסודרים. אני עוזב את כל הדברים, אני מדבר רק על הדברים הטובים למרות שאולי אני רואה אחרת. וכך אנחנו עושים תרגילים.

התרגילים האלו הם לא סתם תרגילים, אלא כשאנחנו מתקשרים בינינו, אנחנו בונים בזה את הרמה החדשה של הקיום שלנו. וצריכים להבין שלא יכול להיות שאשתמש באגו שלי כמו שהיה קודם, ואראה דרכו את כולם בצורה שלילית כדי להעלות את עצמי, כדי להרגיש את עצמי כקיים, כשולט ומכובד. במקום זה אני אתחיל לראות את הקיום שלי, שאני מכובד ומיוחד בכך שאני יכול להעריך את האנשים האחרים למרות כל מה שנראה לי בהם כשלילי.

זאת אומרת, האגו שלי, שלא מבטלים אותו, הוא דווקא עוזר לי עכשיו להתעלות מעליו בדיוק באותן התכונות השליליות שיש בו. מפני שאני עולה מעליהן. אני כמו רוכב על הגל, כמו נמצא על הגל, מעליו, ואיפה שהוא דווקא מתגאה, איפה שהוא פורץ, איפה שהוא רוצה לעשות ביקורת וכן הלאה, אני עושה את ההיפך. זאת אומרת, אני כאילו מעתיק ממנו, בצורה הפוכה, ואז במקום האגו, אני בונה עכשיו צורה חדשה של חיים אחרים. אם יש לי עכשיו אגו מצד השמאל, אני בונה בדיוק כנגדו את צורת הימין ההפוכה.

ואז יש לי שתי צורות ואני מתרגל להיות בין שתיהן. אני עצמי הופך להיות עצמאי גם מהאגו הטבעי שלי, שבו נולדתי והתפתחתי והייתי כל הזמן ממש עימו וחשבתי שזה אני. אני מתרחק ממנו, ואני בונה משהו מצד ימין, את צורת ההתקשרות החיובית לאחרים, בנתינה, אפילו באהבה, בחיבור. ואז אני קיים בין שניהם.

אני מתחיל עכשיו להיות עצמאי, נייטרלי. ביטלתי בזה את הטבע שאיתו נולדתי, שלא בחרתי, את הטבע שעיצבו בי ההורים, גן הילדים, בית הספר, כלי התקשורת, כולם. על ידי זה שעשיתי ממנו העתקה, אני בעצם ניטרלתי אותו, ואותו הטבע לא שולט עליי, אלא אני נמצא בין שניים. וזה כבר כמושכות שעל ידן אני מוביל את עצמי לאן שאני רוצה. כך זה קורה לכל אחד ואחד מאיתנו שיושב במעגל.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים כאן עכשיו כבני אדם שיכולים לשלוט על כל מה שנמצא בנו מאותו כוח המוליד אותנו, מאותו רצון שהתפתח על ידי האבולוציה והביא אותנו עכשיו למשהו חדש, ועכשיו אנחנו רוכבים עליו, עכשיו אנחנו הופכים להיות בני אדם, כי אנחנו גדלים מעליו ומתחילים לראות קדימה בצורה בריאה, בלתי תלויה בכוח הזה, איך אנחנו יכולים להתקדם. ואם כך עכשיו אנחנו יכולים לבנות חברה חדשה, יחסים חדשים. אנחנו יכולים להחליט על הדברים בצורה חפשית כשהמצב הקודם, הטבע, צורת החשיבה הקודמת שהיא כסף, כבוד, מושכלות, ושליטה, כל הדברים האלה, לא שולטים בי. אני יכול לקחת את החיים שלי, את הזמן שיש לי כאן לחיות, בצורה עצמאית מזה, בלתי תלויה, ולנהל אותם לפי בחירה לערכים אלו או לאלו, כך או כך, ולבחור אז ולראות לפַני מטרות אחרות לגמרי ממה שהחדירו בי, ממה שהאגו הזה שַׂם לפַני כדבר הכרחי.

יכול להיות שאני אחשוב על ערכים אחרים לגמרי עכשיו. למשל, יכול להיות שקשר חברתי יהפוך בשבילי להיות דבר מאוד מרכזי. יכול להיות שאראה שבקשר החברתי, פתאום אני מתחיל לפתח צורת חברה חדשה, צורת חיים חדשים, בילוי חדש, נוהלים חדשים בעבודה, בייצור, בדברים החדשים שאנשים ירצו.

אולי אנחנו בכלל מייצרים גם במשרד שלנו, בעסק שלנו, דברים שנגמרים ואין בהם יותר צורך. ובצורה החדשה שאנשים יתחילו להתקשר בעל כורחם בכל העולם, הם ירצו דברים אחרים, הם ירצו דברים השייכים להתקשרות החדשה ביניהם. ואז אני אדע מה הם ירצו, במה אני יכול לשרת אותם וכך להתפתח ולהצליח כבעל עסק. והעיקר, שבזה אנחנו נמצאים באיזון בינינו, באיזון עם כל יתר חלקי האנושות, עם הטבע, ויוצאים בכלל, מכלל המשבר, עולים לדרגה חדשה של קיום.

בזאת הגענו למצב שאלה לא סתם תרגילים, אלא זו צורת חיים חדשה. קשה מאוד לתאר את כל האופנים, כל הצורות שנרגיש, נקבל, ונגלה, אלא לאט לאט במשך הסדנאות האלה נדבר על זה ונראה עד כמה אנחנו משתנים, כמה ההסתכלות שלנו משתנה, כמה בהתאם לזה אנחנו רוצים לארגן מחדש את הארגון שלנו, ונראה שהצורה הזאת באמת מצליחה.

ניצה: אני מרגישה שנתת פה את הטכנולוגיה המרכזית של ההתקשרות, של החיבור בין בני אדם.

אנחנו רק צריכים להבין שזו לא סתם התקשרות מסוימת חדשה בין בני אדם, אלא שכל ההתפתחות שלנו היתה מתוך שינוי בהתקשרות בינינו. מה שאנחנו עוברים שייך להתפתחות הזאת. היתה תקופת העבדות, זה סוג התקשרות בין בני האדם. אחר כך ימי הביניים, פיאודליזם, קפיטליזם, עכשיו זה בכלל הזמן המודרני, פוסט מודרני וכן הלאה. כל הקיום של האדם, כל ההתפתחות של בני האדם היו בשינוי הקשר ביניהם. זאת אומרת, כאן אנחנו נמצאים בדיוק באותה הזרימה, באותו כיוון, באותו גל, באותו תדר שאנחנו נתקעים ומרגישים בו משבר, ואנחנו בתרגיל הזה, פותרים את המשבר וממשיכים הלאה בהתפתחות שלנו.

ניצה: התרגיל שנתת לנו הוא ממש מרכזי. כשדיברת עליו נזכרתי שהרבה פעמים עשינו מעגלים כאלה שבהם נתַנו מחמאות אחד לשני, אבל לא הבנו בכלל מה זה בעצם עושה. זאת אומרת שלא היתה כַּוונה נכונה, הבנה הנכונה איך להשתמש בזה נכון, איך לקחת את זה צעד אחד קדימה. ואז מה שיוצא זה שיש תרגילים וטכניקות, שיועצים ארגוניים משתשמשים בהם ויגידו, "את זה אנחנו מכירים". אבל בעצם עשינו את זה, אבל כתרגיל מאוד חיצוני שאפילו לא בדיוק הבנו מה המטרה שלו. ופה התחלתי להבין, אבל יש עוד הרבה מה להבין. אז מה  המטרה של כל התהליך שנתת.

שינוי פנימי.

ניצה: בדיוק. למשל גם כשאתה עושה את התרגיל הזה שכל אחד אומר בשיבחו של השני, אז בזה שהוא משבח את השני, הוא במידה מסוימת עוזר לו לצאת מעצמו?

כן. הוא בונה את הצד השני. הוא בונה העתק משלו, ועל ידי כך נעשה ממש עצמאי ששולט בטבע שלו וכבר מתחיל להתקדם בצורה חדשה.

ניצה: אז עכשיו אני רוצה שניקח את הטכנולוגיה המרכזית הזאת, וממש נרד בה לכמה שיותר לפרטים, בצורה כזאת שאנחנו נבין איך באמת מנחים תהליך כזה, איך עוברים תהליך כזה.

זה נעשה בעשרות סדנאות.

ניצה: שיש מאחוריהן שכל מסוים, רציונל מסוים.

כן. אבל יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאני לא יודע איך לסדר את זה כך שיהיה מיד מוכן לעכשיו.

ניצה: בתכנית הקודמת, הדבר הראשון שאמרת לנו זה, תתחילו בזה שצריך לדבר על טבע האדם. זו ההתחלה.

כן, זאת אומרת אנחנו מתחילים מרחוק מאוד. אנחנו חוזרים על מה שעברנו קודם כל בשיחה בסדנאות. זה ברור. כדי לחזק את מה ששמענו ולחזור על זה. כשבן אדם חוזר על זה בעצמו, הוא מתחיל להבין את מה שהוא שומע. והוא גם שומע מאחרים והם גם מתקנים את עצמם, זה דורש הרבה שעות של סדנאות, עד שאנחנו מגיעים לתרגילים ממש פרקטיים. שלא מדברים על החומר התיאורטי, אלא על היחס בינינו.

היחס בינינו כולל כל מיני צורות חיוביות שאנחנו צריכים לפתח בינינו מעל האגו שלנו, גם בדיבור, גם בתנועות, גם בהסתכלות, גם בשמיעה, בכל דבר. אנחנו צריכים לעשות כאן ממש תרגילים. נסגור עיניים, נתחיל לדבר בעיניים עצומות. נסתום את האוזניים, ונתחיל להסתכל כך אחד לשני, מה אנחנו יכולים לשדר במבט אחד אל השני וכן הלאה. בקיצור, צריכים להוציא את האדם קצת מחוץ צורת ההתקשרות.

יש הרבה תרגילים שמראים עד כמה שאנחנו לא נמצאים בקשר. למשל אם אנחנו מוסרים אחד לשני איזה משפט, עד כמה שהמשפט הזה מתקלקל בדרך, אז איך אנחנו נעשה שהוא לא יתקלקל. יש בזה הרבה מאוד דברים. אחר כך, בואו נדבר לפי התנועות ולא לפי הלשון, נראה איך את יכולה  להביע משהו, או איך אני יכול, וכן הלאה. זאת אומרת, אלה לא תרגילים, אלא אנחנו צריכים ללמד את האדם, איך לבטא את היחס החיובי שלו לחברה, לאחרים, וזה בעצם חינוך חדש, שהוא לא קיבל אותו קודם. וצריך לעזור לו להוציא מעצמו את הדברים ולדעת איך לשחק את עצמו.

יש כאן צורך להתעלות מעל המחשבות והרצונות הנוכחיים שלי, שאני חייב לבצע. צריך לעשות הרבה תרגילים כדי להיות מוכן לעשות את זה, לראות את עצמי מהצד של הרצון לקבל שלי, שזה האגו שלי. ואני, האדם, נמצא מעליו. אני מסתכל כמו פסיכולוג על עצמי, חוקר את עצמי, בודק את עצמי, באיזה "סלף קונטרול", ושואל את עצמי איך אני יכול למרות כל האגו שלי, להיות דווקא הפוך ממנו. זה עוזר לאדם לשלוט על עצמו, זה עוזר לאדם עד כדי כך שהוא יכול לעבור מצד האגו, לצד השני ולהיות באמת ביחס היפה ובאהבה לשני.

נניח שאני מתאר אותך כבת שלי, אז איך אני מתייחס אליך, באיזה חום, באיזו סבלנות, באיזה יחס, אני לא מסתכל עליך כמו על אישה, אני מסתכל עליך כמו על בת, ואני כבר לא חושב איך לנצל אותך, נניח אם אני עובד לידך או משהו כזה, אלא להתייחס כמו האדם שאני צריך לדאוג לטובתו, שיהיה לו טוב. ורק כשיהיה לו טוב, אז יהיה לי טוב.

אלה תרגילים מיוחדים, שבהם האדם שובר את עצמו מבפנים, הוא מתחיל להתנתק מכל מיני צורות רגילות שיש שלו, שהוא מאד רגיל בהן, איך שהוא מתייחס לכולם, ופתאום הוא מתחיל לגלות שהוא יכול לראות את האחרים בצורה אחרת, נניח, זה כמו האבא שלי, זה כמו התינוק שלי, זאת כמו הבת שלי וכולי. זאת אומרת, איפה האגו מצידו מראה לנו צורות חיוביות של יחס. אז כך, בצורה כזאת אני אתייחס לאנשים וגם לזרים, או אפילו לשנואים עלי, עד כדי כך.

אורן: לא הבנתי מה עושה אדם כדי לראות אחרים בצורה אחרת, "זה כמו אבא שלי זה כמו התינוק שלי"?

איפה שהאגו שלי נותן לי צורות חיוביות, לאבא שלי אני מתייחס בצורה חיובית, לתינוק שלי, לבת שלי, אני מתייחס בצורה חיובית? כן. אז בוא נעשה כך, שאני אתייחס בצורה כזאת לאנשים זרים, ואפילו לשנואים עלי.

אורן: מהעבודה?

בינתיים אנחנו מדברים על חוג העבודה.

אורן: אבל איך אני יכול לעשות את זה?

צריכים לעשות תרגילים. עכשיו אני מדבר אליך כמו לילד שלי, לבן שלי.

אורן: אבל איך אתה יכול?

עכשיו אני נמצא איתך במעגל, ואני צריך לדבר אליך כך. בן כמה אתה?

אורן: 38.

אני יכול להתייחס אליך כמו לבן שלי.

אורן: אבל מה קורה מחוץ למעגל?

אנחנו לא מדברים על "מחוץ למעגל", אנחנו משחקים, אנחנו נמצאים בתרגילים.

אורן: זה כמו משחק תפקידים.

וודאי משחק. אבל משחק שנמשך הרבה זמן.

אורן: כמה זמן?

נניח, כל יום שעה, מה זה חשוב, אבל זה הרגל שנעשה טבע שני. פתאום אני מרגיש שאת מה שאני קונה בתוך המעגל. האנשים האלה מתחילים להיות מאד קרובים לי, אנחנו מתחילים להרגיש זה את זה, אנחנו מתחילים להבין זה את זה ואנחנו נכנסים אל כל מיני מעגלים אחרים. זה לא המעגל הקבוע, אנחנו כל הזמן צריכים לשנות, כי לא חשוב לי עם מי להיות. אני רק צריך להשתדל להתייחס אליו בצורה חיובית, ולא חשובה לי דמות האדם.

אורן: ולא חשוב מי הוא?

לא חשוב.

אורן: יש בעבודה כאלה שאני יותר שונא וכאלה שאני יותר אוהב.

"כל הפוסל במומו פוסל", אני לא קורא נכון אף אחד, אני קורא אותו באגו שלי. אני מתעלה מעל האגו, ואז אני מתייחס אליו באופן ניטרלי, עכשיו השאלה היא, איך אני מפתח אליו צורה חיובית? אלה תרגילים.

אורן: אני צריך לנסות לחשוב עליו בצורה חיובית בתוך האינטראקציות שיש בנינו, זאת אומרת, מה אני מצייר לעצמי?

זה לא שייך לעבודה.

אורן: כי בעבודה, נראה לי שזה יהיה לי בלתי אפשרי.

נראה אחר כך, זה יכנס בצורה טבעית בשיעורים קטנים. בסדנה,בזמן התרגיל, אנחנו לא מכירים זה את זה. אתה כך, כמו שאתה. אני מסתכל עליך בלי שום דיעה קודמת, אין עבר.

אורן: זאת אומרת, השלב הראשון בתרגיל זה כאילו למחוק את היחס הקיים בי? נניח שאנחנו שלושתנו במעגל, אז נניח שאת ניצה אני יותר מחבב, ואותך פחות מחבב, אז אתה אומר שבשלב אפס עושים "deiet".

האנשים במעגל, הם כולם אנשים מיוחדים מאד, אני מסתכל על כל אלה שנמצאים איתי, והם ממש מיוחדים, אחת היא כזאת חכמה, והוא כזה מיוחד, וההוא זריז, כך כל אחד ואחד. בוא נמצא עשרים מילים טובות על האדם שנמצא לפני, אתה יודע כמה שזה קשה?

אורן: מילים טובות באמת?

מה זה "באמת"? באמת זה מה שלפי האגו שלי.

אורן: בתרגול בתוך הארגון, יכול להיות מצב שאתה נאמר המנהל שלי, ואנחנו באותו מעגל?

זה לא חשוב, אבל כן ודאי, אז מה?

ניצה: זה צריך להיות כך?

זה לא חשוב.

אורן: לא מפרידים?

לא, כולם שווים.

אורן: עושים ערבוב.

כן.

אורן: אז שנינו עובדים בצוות שאתה מנהל, ואותי אתה לא אוהב ואת ניצה, אתה כן אוהב. זה היחס מהמנהל. מה אני מרגיש? אני שונא את ניצה כי אתה אוהב אותה. אותך אני גם שונא, ואתה שונא אותי. עכשיו אנחנו מתיישבים לעיגול, ובוא נלך שלב, שלב, שאני אצליח ליישם. אנחנו מתיישבים באופן אקראי, היום אני איתך, מחר אמרת שאתיישב ליד מישהו אחר, במקרה רצה הגורל ואנחנו באותו מעגל לשמחתנו או לצערנו. מה אני צריך לעשות בשלב הראשון? אני עוצם עיניים ואני מנסה למחוק את המטען שיש לי כלפיך וכלפיה, מה השלב הראשון?

אנחנו משחקים. נניח כמו שאתה ואני משחקים בשחמט, עכשיו אנחנו "אויבים", אבא ובן משחקים בשחמט, משחקים בצורה רצינית, ולא שאתה כאבא, לפעמים עושה איזו חולשה בכוונה לבן, לא. אז אנחנו אחד נגד השני?

אורן: במשחק?

כן. זה גורם לאיזה ריחוק בינינו?

אורן: חס וחלילה. אני מבין דווקא את הקשר, אני זוכר ששיחקתי כך עם הבן שלי, שהוא היה מאושפז, ולא יכול היה לקום, אז הרגשתי שזה מאד מחזק.

אז למה לא לשחק כאן?

אורן: רגע, חכה, אתה עוד לא הבן שלי ולא כלום, אתה הבוס שלי שאני שונא אותך באופן כללי. בינינו, הייתי שמח שתצא כבר לפנסיה.

כן, אבל זה היה לפני שאנחנו התיישבנו סביב השולחן.

אורן: חכה, אני עוד לא במצב הזה. אני אומר בוא נסדר את סדר הפעולות כדי שאני אזרום איתך בתרגיל.

בסדר.

אורן: אני מרגיש שכדי לממש טוב את התרגיל הזה, אתה דורש ממני, שקודם אני אמחק את העבר, כך שאני לא אכיר אותך, ולא אכיר את ניצה. אבל בוא לא נשנה את זה, בוא נניח, שאתה המנהל, ושנינו אנשי צוות שלך והתיישבנו במקרה.

לא, אני צריך להיות המנחה.

אורן: בסדר, אז יש לנו אדם שלישי שהוא ראש הצוות שלנו.

כן. אני המנחה. אז מתחילים מרחוק, מתחילים מהרפיה, סוגרים עיניים למשך דקה דומייה. כולם יושבים, גם לסגור עיניים זה קשה מול האחרים.

עכשיו אנחנו נמחה כפיים כולם יחד, "אחת שתיים שלוש אני אחשורוש". זאת אומרת, אני מוציא אתכם מכל מיני התקשרויות קודמות, אני עושה תרגילים כדי לעשות מכם ילדים, משהו כזה מאד פשוט, מאד פרימיטיבי, מאד ישר. עכשיו סוגרים עין אחת מסתכלים על כולם, עכשיו עין שניה, יופי, עכשיו כל אחד מראה לשני כמה אצבעות הוא מוציא. עושים המון תרגילים, סתם כך, כדי לבלבל אתכם.

אורן: משהו אינפנטילי.

אינפנטילי מאד. בכוונה.

ניצה: זה כדי לבלבל את האגו, את מי מבלבלים?

כן. ודאי, כאילו שאין כאן שום קשר, לא לעבודה, ולא למעמד, ולא אני כך, ואתה כך, אין. ברור שהתרגילים האלו, ויש הרבה כאלו, הם תרגילים פשוטים של ילדים, שבהם קודם כל, כולם משתתפים יחד, וזה שכל אחד ואחד עושה אותם כך שמחייבים אותו, וכל אחד ואחד משחק בזה, מביא למצב שכך אנחנו משחקים. המשחק משווה מחבר בנינו, כי אנחנו משחקים כולנו יחד. לאט לאט, מתחילים בצורה כזאת.

אורן: משחק עשה את כולנו "דבילים"?

כן , ודאי.

אורן: כולנו נמצאים באיזו מבוכה.

כן, מבוכה.

אורן: לכולם לא נעים.

זה עובר, אחר כך אתה תראה שזה עובר. אחר כך כולם צועקים, או כולם אומרים בקול רם וביחד איזה מין משפטים, כמו "בוקר טוב".

אורן: וזה צריך להיות ביחד?

כן. אם אנחנו מדברים על מצבים כמו שאתה אומר, אז צריכים להתחיל מרחוק.

אורן: תיארתי לך בעדינות חלק מהאינטראקציות שיש אצלי בעבודה. סכינים בגב זה אצלנו "על הבוקר" מה שנקרא.

בסדר. בצורה כזאת מתקדמים יותר ויותר לאיזה ריכוך פנימי. האדם מבולבל, בכל אחד מאיתנו יש ילד שאנחנו צריכים לעורר. דרך אגב, במה אתה אהבת לשחק שהיית בן חמש?

אורן: בעיקר כדורגל חצי יום.

איך אתה שיחקת?

אורן: הייתי אלוף.

יופי. עם עוד חברים?

אורן: אי אפשר לשחק לבד.

אבל העיקר בשבילך היה להיות אלוף ביניהם?

אורן: נהניתי שגם הם היו חזקים והיינו קבוצה טובה, וכן ולהצטיין זה היה ברור, זה היה התמריץ המרכזי.

יופי. עכשיו ניצה תספר לנו במה שהיא הייתה אוהבת לשחק בגיל חמש. כל אחד ואחד ניכנס לגיל חמש. ואנחנו מרגישים כבר יותר קרובים, אנחנו מרגישים כבר יותר שווים, אנחנו מתרחקים מהמחשבה על העבודה, אני כבר שכחתי על העבודה, אני כבר נמצא איתכם בחצר, עם הבובות ושם עם הבנות ואנחנו איתך בכדורגל או במשהו אחר. אז לתת לאדם קצת להיות בצורה חופשית, לא מחויבת, לא לוחצת, לא מחלקת אותו מאחרים ומסדרת אותו לפי המשרה ולפי הכסף ולפי כל מיני דברים, להיות כך, כמו  ילד. עכשיו אנחנו נמשיך בתרגילי החימום שלנו.

אורן: קראת לזה הרפיה?

כן, הרפיה. אתה יכול להתחיל לעבוד עם  הידיים במקום עם הפה, בפנטומימה. נניח, תסביר לנו מה אתה רוצה לעשות הערב, או בכנס הקרוב וכן הלאה. כל אחד יוצא קצת בליקוי, באילו מאמצים וצריך לשחק עם הידיים, לפי הבעת הפנים. תעשה לי פרצופים שאתה בוכה או צוחק.

אורן: אני שם לב שאתה לא שואל אותם שום דבר על החיים שלהם בעבודה? אתה שאלת תמיד על סוף השבוע, על הערב, מה היה פעם בילדות ומה עכשיו בפנאי שלך?

כן, סתם כך. בשביל מה לי את זה? אבל לא לספר לי, אלא להביע את זה בפנטומימה. עכשיו תשחק לי שאתה בוכה ואתה צוחק, כך, עם פה עד האוזניים והפוך. פנים צוחקות, פנים חמורות, פנים שאתה מתרגז, ופנים שאתה אוהב.

ועוברים למשחק שבו כל אחד אומר לשני איזה משפט מחמאה. תגיד לי איזה משפט, אבל בהתאם להבעת פנים, ובנוסף לכך שאתה כל כך שונא אותי. ובוא נתאר לעצמנו שאנחנו לא מכירים זה את זה, לגמרי.

אורן: זה התרגול?

כן. אנחנו לא מכירים זה את זה. יושבים לפנינו אנשים שאנחנו לא מכירים אותם. נסענו לחופש באיזה בית מלון, על חוף הים אי שם, אפילו לחו"ל, ואז נפגשנו. ואנחנו יושבים כך, ולא מכירים זה את זה, עד כדי כך, אנחנו לגמרי אנשים זרים.

אורן: למצב כזה אנחנו צריכים להיכנס למעגל?

תיכנס לזה.

אורן: אז אני כבר לא מכיר אותך ולא מכיר את ניצה. מה הלאה?

זהו. אז איך אתה מרגיש איתנו? בחופש, שום דבר לא לוחץ, אתה לא חייב לאף אחד שום דבר.

אורן: אני מתבונן ומחפש מה טוב בך. זה מה שביקשו ממני. יש לך חיוך מקסים. אני לא יודע מה הייתי אומר לפני שהיו מבקשים, אבל ביקשו אז אני אומר.

בסדר. זה קצת יותר קל למצוא.

אורן: אתה כבר לא אתה בשבילי, עכשיו דמיינתי שאני לא מכיר אותך.

כן, זה מיוחד. אפשר לשחק, ואפשר לראות את השני בצורה אחרת לגמרי.

אורן: אבל זה לא אחרת לגמרי, כי זה כבר לא לראות את השני. אתה כבר לא הבוס שלי, יצאתי מזה.

אתה רוצה שאני אצא לפנסיה, אז נניח שאחרי הפנסיה אנחנו נפגשים באיזה מקום, למרות שיש לך כל מיני זיכרונות לא נעימים, אבל פתאום אנחנו נמצאים יחד באיזה מקום, באמצע היער, בים, אין לנו מה לעשות, יושבים ומשחקים ששבש או שחמט, או כל משחק שתרצה ומדברים, אין לך עם מי לדבר וגם לי אין. כך, כמו בחיים הרגילים. אנחנו צריכים לדבר על עבודה, וגם אתה אולי כבר לא נמצא בעבודה הזאת, אז אפשר להתעלות, להתרחק מכל הצורות האלו. אפשר לבנות כל מיני תרגילים כאלו.

אורן: ואז מה? הבאת אותי לניקוי הרגש הרע ותחושת זרות שיש לי איתך עכשיו?

אני בונה בך כל מיני תבניות חדשות, של יחסים לבני אדם. כמו שחקן, אני עכשיו צריך לבכות, ולחנוק אותך, אני עכשיו צריך לשמוח, ולחבק אותך. אני בכלל לא מתייחס אליך. אני מתייחס לתפקיד שלי, איך אני צריך עכשיו לשחק. לכן אני אומר, פעם פנים חמוצות, פעם פנים שמחות, פעם נעימות, ופעם מפחידות.

בזה שאתה עושה כל מיני תרגילים כאלה, אתה נותן לאדם אפשרות, להיות קצת למעלה מהאגו שלו, לא להיות דבוק אליו כמו עור לבשר. תקלף את הבשר מהעור. תקלף, תפריד ביניהם. אי אפשר כל הזמן להיות בתוך הטבע הבהמי, שנתנו לך, פיתחו בך, ואתה כל הזמן נשאר בזה. אתה לא אתה, זה מה שבנו בך. אנחנו רוצים להוציא אותך קצת מזה, שאתה תוכל להיות משהו אחר, מה שאתה תרצה. מה שתעדיף אחר כך.

אבל אתה חייב להתנתק, לצאת מזה, אחרת אתה כל הזמן נמצא בתוך מה שעשו לך, ואתה מסכן, וכך אתה גומר את החיים. נכון שההורים, גן הילדים, המורים בבית הספר, וכל כלי התקשורת, והחיים שלך אשמים, אולי קיבלת מכות ועוד כל מיני, נכון. אבל זה מה שקושר אותך, זה מה שכובל אותך. האם אפשרי כך להמשיך? אנחנו רוצים לעשות לך איזה חופש מעצמך, אם בכלל אפשר להגיד שזה אתה.

התרגילים האלו הם מיועדים לכך שאתה תוכל לראות את עצמך מלמעלה, מהצד לפחות, ולהחליט האם אני רוצה את הצורה הזאת או לא. המון אנשים באים אלי ושואלים, "איך אני יכול להיפטר מזה, ומזה? יש לי כל הזמן כאלו בעיות, בבית, ובעבודה, ובכלל בכל. הביקורת שלי והלחץ שהסובבים ממש מרגישים ממני, וקצב החיים הזה שאני דורש מעצמי, והדיוק שאני דורש מאחרים, והביקורת שאני עובר בבית ומעביר על אשתי ועל כל בני ביתי ובכלל על הכל, איך אני יכול להיפטר מזה? אני לא יודע. אבל כולם כבר שונאים אותי, כולם כבר לא יכולים לסבול אותי, גם אני לא סובל את עצמי, גם אני רוצה להיות קצת יותר חופשי, קצת יותר פשוט, להרגיש קצת יותר נוח. אני מרגיש שאני לא מרוויח, יש לי לחץ דם וסכרת וכל מיני דברים, תעזור לי". אז אני עוזר. אני עוזר לאדם קצת לצאת ממה שהכניסו לו בזמן החינוך, בילדות וכולי. ואולי בכלל גם דיכאו אותו. אני עוזר לו לצאת מזה קצת, שיבדוק אחר כך מה הוא רוצה, אבל אני רוצה לתת לו, כל מיני צורות אחרות. והוא יבחר באיזו סצנה הוא רוצה להיות, באיזו צורת חיים.

ניצה: זה המקום אולי להדגיש את התועלות, כי נתת עכשיו כל כך הרבה תועלות. הרי רוב האנשים הם סגורים, יהיה להם קשה לעשות פעולה כזאת, אבל כשהסברת את התועלות, אז הייתה פה קודם כל התועלת שצומחת לאדם הפרטי. כי הרבה אנשים יעידו על עצמם שהם מרגישים את הכבדות הזאת, והרצינות הזאת שכבר עולה להם בבריאות, שיש תחושה של אובדן שמחת חיים ואובדן החשק, ובעצם מה שאתה אומר, אנחנו כלואים בכלא של עצמנו.

אני רוצה להרגיש את עצמי כך, מעופף באוויר, האם יש משהו יותר טוב מזה, כדי להרגיש כך את החיים? ואני לא מסוגל, כל הזמן מתוח, כולי מכווץ כאילו שאני כל הזמן עם נשק דרוך ביד וצריך כל הזמן להיות מוכן, ולראות מי עכשיו רוצה לירות או שיורה לכיוון שלי, כל הזמן אני נמצא במלחמה. בשביל מה? אני לא נהנה מזה. אני לא נהנה אף רגע בחיים. אנחנו צריכים להסביר לאנשים שבתרגילים האלו הם קונים חיים, כי הם מקבלים חופש מעצמם. זה נקרא "לצאת לחופש".

ניצה: לצאת לחופש במקום העבודה זה נשמע נחמד. בדרך כלל אנחנו צריכים לברוח מאוד רחוק בשביל זה, וזה גם לא עוזר לנו.

אז מצד אחד יש את התועלות של האדם עצמו, כשהוא באמת מתחיל להרוויח את החיים שלו מחדש, בזה שהוא מתחיל לאט לאט להיפרד, לשבור קצת את התבניות הישנות שלו, את הצורה הישנה. והתועלת השנייה, שממנה אולי בכלל התחלנו, שדיברנו על הארגון ועל היכולת להתחבר לאיזו חשיבה משותפת, זו בעצם התועלת השנייה, זו המתנה.

זאת אומרת, הוא מרוויח גם לעצמו וגם לסביבה. "סביבה" זה כולל משפחה וכולי, לכל המעגלים. נכון.

ניצה: אז בכך הוא מתחיל להרגיש את האחר ומתחיל פתאום לצאת מעצמו, וזה השלב הראשון. מה השלב הבא?

זו בינתיים מין הרפיה. הלאה זו כבר לא הרפיה מהמצב הקודם, אלא עכשיו איך אנחנו, מלבישים על עצמנו, את הצורה הכי טובה לבריאות, להצלחה, לכל, איזו צורה היא האופטימלית. איזה תפקיד אני מלביש על עצמי עכשיו. איך אני מתפקד כדי שיהיה לי טוב? ואנחנו מדברים מצד האגו אם זה לא ברור.

אורן: זה ברור.

אז איך אני מתפקד כך שיהיה לי טוב עם כולם, בכל המקרים, עד סוף החיים, ועד 120 ממש ולא פחות, כי אני הולך לחיות עכשיו בצורה הבריאה ביותר. אני עכשיו בסינרגיה, בהתקשרות, בהרמוניה עם כולם, עם הטבע, עם הכל, אז למה שאני לא אחיה עד 120 בצורה בריאה, יפה, טובה? ואחרי שאני מרפה, את עצמי, מהמצב הקודם, האגואיסטי, הלחוץ, איך אני מקבל עכשיו על עצמי צורה חדשה?

אורן: מה אני צריך עכשיו לעשות?

לעבור לתרגילים הבאים. התרגילים הבאים הם לתת מחמאות לכולם.

אורן: האם התרגיל נתינת מחמאות זה כבר נחשב לצורה החדשה?

כן, ההיפך ממה שהיה קודם. אין לי איך לבנות משהו אחר. אותו האגו עוזר לי, זה "עזר כנגדו", והוא עוזר לי לבנות את ההפוך ממנו. אני לא צריך לדאוג ולדמיין לעצמי איזה תפקיד ל"הפיל" על עצמי, ובאיזו צורה בכל זאת אני צריך להתנהג עם אחרים. אני פשוט לוקח את האגו שלי והופך אותו.

אורן: נניח שאני מדמה שאני והמנהל נמצאים ביחד, אז אני לוקח את כל השנאה שיש לי אליו ומה אני עושה איתה?

זה לא עובד בצורה ישירה. אני לא מדבר כך, עליי כלפיו, אלא אני בעצמי.

אורן: גם קודם אמרת את זה, שאתה בכלל לא מתייחס אל השני, אלא לתפקיד שאתה צריך לעשות. אז תסביר.

נכון.  לא אכפת לי עד כמה הסתכלתי עליהם, באופן שלילי או חיובי, אלא אכפת לי איך עכשיו אני עושה הפוך מהטבע הקודם שלי.

אורן: זה בא לידי ביטוי למשל בתרגיל המחמאות, של בניית הצורה החדשה?

גם. התרגילים האלו באים כדי להראות לי כל מיני צורות, אפשרויות ביחס לזולת. אבל עכשיו אני נמצא בתרגילים עם האחרים חוץ מהמחמאות, אני מבטל את עצמי כלפיהם כמו שאמרנו קודם, אני מעריך כל אחד כאילו כגדול, כמוצלח, כאדם מיוחד, כי בכל זאת כל אחד הוא מיוחד, וכולי. זאת אומרת, אנחנו עכשיו מתחילים לרומם כל אחד ואחד.

אורן: זה השלב הבא? של בניית הצורה החדשה, הטובה, שאיתה אני אחיה בטוב עד 120 שנה?

כן. זה השלב הבא. התרגיל הראשון הוא, שאני מרומם כל אחד ואחד בעיניי. התרגיל השני, זה שאני מקטין את עצמי, את החשיבות העצמית שלי לעומתו. אני משבח כל אחד ואחד. אני מספר עד כמה שאני, כאילו, רוצה להיות קשור אליהם ומקווה שהם יקבלו אותי לתוך החבורה שלהם. עד כמה אני מרגיש שהם אנשים מיוחדים כולם יחד. כי על כל אחד לחוד כבר דיברנו, אז עכשיו כולם יחד. ואיך אני רוצה להתכלל עמהם, לקבל ממש השפעה מהם, מהרגש והשכל שלהם. אלה תרגילים של התכללות.

בוא נדבר עכשיו בינינו, על איזו התרשמות משותפת אנחנו מקבלים מתוך זה? מתוך זה אחרי שכך דיברנו כולם יחד, כשכל אחד הביע את עצמו, אחרי כל התרגילים האלה, מה נוצר בינינו? איזה סוג קשר? חום, הדדיות, עזרה, הבנה, קרבה, השתתפות? עד כמה שאנחנו מרגישים את עצמנו קשורים יחד בערבות הדדית, עד כמה שזה נותן לנו הרגשת הדאגה על כולם.

עכשיו אנחנו הגענו לאיזה מין קיום חדש, שנוצר בינינו. שעוצמת הקיום המשותפת שנמצאת עכשיו בינינו כאן כצלחת משותפת על השולחן, היא הנכס הכללי המשותף שלנו. ולכולנו יש דאגה לזה. אם אנחנו נייצב כאלו יחסים בין העובדים באותו המשרד, או באותו העסק, אז אנחנו נגיע להישגים גדולים. בכך אנחנו נתקן את כל יחסי העבודה, לחיסכון גדול מאוד. ואז נמשיך הלאה, כך שנלמד להמשיך עם זה בזמן העבודה, על ידי "הרגל נעשה טבע שני", וכך גם בבית, וגם בכל מקום ומקום. זאת אומרת, אנחנו בעצם בונים איזה חינוך עצמי, שאנחנו מחנכים את עצמנו, מתוך ההתקשרות בינינו, שלומדים מהתרגילים ההדדיים האלו, איך להשתנות, להשתפר, ולהגיע להרגשת החיים החדשים.

אורן: תן לנו שיעורי בית עד למפגש הבא שלנו איתך כאן בארגון.

להשתדל בבית, לראות את כולם בצורה יפה. לא לעשות שום ביקורת, אלא להיות כלפי כל אחד מבני ביתי, כמו שהוא רוצה שאני אהיה.

אורן: אני התכוונתי למשימה עד למפגש הבא שלנו, אז אם כך התרגיל הוא גם בעבודה וגם בבית, וזאת המשימה הבאה עד למפגש הבא?

ודאי, אם אפשר אז כן. מה גם שכאן דיברנו במשך עשרים, שלושים סדנאות.

אורן: ברור, אז אם כך אני ארשום את ההתרשמויות שלנו ונספר לך עליהם בפעם הבאה כשניפגש?

כן, אנחנו נדבר על זה במפגש הבא.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, היה מרתק. תודה, ניצה מזוז. ותודה לכם שהייתם איתנו. מקווה שרשמתם את שיעורי הבית, ואם לא נקריא לכם אותם שוב: להשתדל עד הפעם הבאה להתייחס לכולם בצורה יפה. לא לעשות שום ביקורת אלא להיות כל אחד כלפי אחרים כמו שהם רוצים שאתה תהיה כלפיהם.

שיהיה לנו בהצלחה. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.