חיים חדשים - תוכנית 119 - יתרונות החיבור בעבודת הצוות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: וכאן בסדרה הזו, בתוך "חיים חדשים", אנחנו מדברים על עולם העבודה החדש. אנחנו לומדים מהרב לייטמן בכל שיחה עוד משהו על החיים שאותם אנחנו מבלים במקום שבו אנחנו עובדים, בארגון שאנחנו עובדים, על היחסים שיש לנו עם האנשים שאנחנו עובדים איתם, ועם הארגונים שאנחנו עובדים איתם. ודרך התמונות, המצבים והתהליכים האלה שכל אחד מאיתנו חווה במשך כל חייו כאדם בוגר בארגונים שבו הוא עובד, אנחנו מנסים להבין מהם אותם חיים חדשים שאנחנו יכולים היום לגעת בהם, להתקדם אליהם, להתפתח אליהם, לפתוח לעצמנו שער אל קיום חדש, טוב יותר, מלא יותר, מספק יותר. אתם מוזמנים להצטרף אלינו.

ניצה, על מה אנחנו נתמקד היום?

ניצה: אז אולי לפני ההתמקדות, כמה מילים כדי לזכור קצת את הדברים שנאמרו עד עכשיו במהלך הפגישות. בתכנית הראשונה בנושא דיברת על כך שאנחנו עברנו איזה תהליך התפתחותי, הרצון האנושי שלנו עבר תהליך התפתחותי. והתהליך הזה גרם לנו היום להגיע לאיזו נקודה שבה אנחנו חווים באמת איזו הרגשת משבר. ומה שנמצא כרגע במשבר זה הרצון האנושי, הרצון החברתי שלנו, וזו איזו תמונה רחבה של מה שקורה כרגע בכלל. אנחנו יכולים לראות את זה גם באדם הפרטי וגם בחברה.

לכן אנחנו צריכים לתקן את הרצון הכללי שלנו לכל החיים שלנו, אבל אנחנו לא יכולים להגיע עם זה לקהל הרחב, ולכן אנחנו באים דרך שיפור היחסים בעבודה. כי את זה הרצון האגואיסטי שלנו מבין שכדאי לנו לשפר, כי בזה אנחנו נהיה יעילים יותר, ויהיה לנו יותר טוב וקל, וכולי. אבל המטרה שלנו כמחנכים היא הרבה מעבר לכך.

ניצה: נכון. ובאמת מקום העבודה הוא מקום שבו אנחנו מבלים את מירב שעות היום, והוא גם באמת מהווה מעין מעבדה לבחינת הקשרים בינינו, הקשרים שיש בין האנשים. משם המשכת ואמרת שיש פער בין הרצון הכללי של הטבע, ואנחנו יכולים גם לראות איך הוא משתקף ברצון של המערכת והארגון, שיש רצון לפעול כמערכת שיש בה קשרים, והקשרים מתואמים ויש חיבורים ביניהם, לבין הרצון של הפרט, של העובד, שמגיע לאותו ארגון אבל הוא דווקא מושך לכיוון שלו.

ואז נוצר איזשהו קונפליקט בין שני כוחות. מצד אחד הכוח של המערכת, ואני כרגע אפילו לא מדברת על המערכת הכללית של הטבע, אלא על הארגון עצמו, כי זה משתקף בו. הארגון רוצה חיבור, כל מערכת צריכה חיבור, ומצד שני הפרטים בתוכה דווקא מושכים לכיוון השני. הקונפליקט הזה יוצר איזשהו פער. ואיפה אנחנו מרגישים אותו ביומיום? זה בא לידי ביטוי בערכים.

בחברות וארגונים היום הנושא של ערכים הוא נושא מאוד משמעותי. ואז יוצא שהארגון מאוד מאוד רוצה להשתית ערכים של שיתוף, הקשבה, הוגנות ושקיפות, ושל כל המילים הללו שהן באמת מילים מאוד נכונות. והן לא רק מילים, אלא הם באמת עקרונות, שאם היינו מיישמים את זה באמת, זה היה לטובת הארגון, אלא שהפרט, העובד, אין לו לכאורה שום אינטרס לממש את הערכים האלה. ושם נוצר שבר מאוד גדול.

נכון.

ניצה: לארגון טוב משהו אחד, כולם בשכל מבינים שזה נכון, ובפועל בלתי אפשרי לממש את הערכים הללו.

זה בדיוק כמו בקבוצה שלנו. כמו שאנחנו צריכים לבנות קבוצה, והקבוצה מתקנת את הפרט, כך זה אותו דבר בארגון. אנחנו לא דואגים לכל אחד ואחד, כי אנחנו מבינים שהפרט תמיד יהיה נגד, אלא אנחנו צריכים ליצור כזאת סביבה בארגון, שהסביבה הזאת תמשוך לתוכה וממש תבלע בתוכה כל פרט ופרט, כל העובד ועובד. לא תהיה לו ברירה, ובצורה נוחה וקלה, אמנם שזה נגד הטבע שלו, הוא יזרום לתוך החיבור.

ניצה: בפעם האחרונה התחלת לתת לנו כבר תרגילים פרקטיים. בתרגילים האלה ובמצבים המיוחדים שהעברת, במשחקים ובסדנאות, העברת אותנו שרשרת של מצבים שיש להם מטרה לחלץ אותנו, את הפרט, מאותה חשיבה, מאותה פרדיגמה בסיסית שבה אנחנו שמים את עצמנו. "האני" שלנו הוא תמיד המרכז, אין לנו דרך אחרת, אנחנו חושבים דרך עצמנו, ונתת לנו איזו סוג של פרקטיקה כדי לצאת קצת מעצמנו, ולהצליח בסופו של דבר לבנות איזו חשיבה חדשה, שהיא כבר חשיבה שחושבת כ"אנחנו", כאיזושהי מערכת.

קראת לזה גם "השכל המשותף".

הרגש משותף.

ניצה: רגש משותף, שכל משותף, בדיוק. עברנו באמת שרשרת של מצבים כאלה. השאלה הראשונה שהחברים והצוות המקצועי שאיתו אנחנו עובדים ביקשו לברר היא, מה התהליך הפסיכולוגי שעובר האדם. כי האדם עובר תהליך פסיכולוגי מסוים, ברגע שהוא מקלף את עצמו מפרדיגמה א' שבה הוא נמצא בתוך עצמו, עד שהוא מגיע לפרדיגמה השנייה, שבה הוא בעצם כבר מצליח להתחבר ולהגיע למצב של שכל משותף. יש חשיבות בהבנת הפסיכולוגיה הזאת כדי באמת להיות מסוגלים להעביר את התהליך בצורה שיטתית, עם שלבים נכונים?

אנחנו דואגים לארגון, אנחנו דואגים לסביבה, כולנו בונים סביבה. אף אחד לא שם לב לעצמו, כי אם ישים לב לעצמו אז כל אחד מיד ייתקל בכל מיני בעיות וקושיות. אלא אנחנו צריכים להבין שאם כל הארגון שלנו, כל האנשים שנמצאים בעבודה המשותפת בתוך העסק שלנו, יהיו מחוברים נכון, אנחנו בטוח שנהיה חזקים יותר, יעילים יותר, בריאים יותר, שבעי רצון יותר, שמחים וכן הלאה. וחוץ מזה אנחנו נהיה בהתאמה לאותו הטבע הכולל, שהיחס הקרוב הזה לכוח הכללי שמנהל אותנו ומשך האבולוציה קירב אותנו כך לעצמו, הוא יהיה ידידותי אלינו, לארגון שלנו.   

וכשהוא יהיה ידידותי וקרוב לארגון שלנו, אז אנחנו נצליח אפילו לא מתוך שאנחנו מחוברים, אלא מתוך כך שאנחנו מחוברים אליו, לכוח הכללי. תהיה לנו תמיכה גדולה מאוד מהכוח הכללי, מהטבע הכללי. זה מאוד חשוב. אז ברור שכל אחד ואחד שנמצא בתוך הארגון, חייב לדאוג איך אנחנו יוצרים סביבה טובה. זו המטרה, ליצור סביבה טובה שהיא תעזור לנו גם בעבודה וגם מחוץ לעבודה, במשפחות, בסופי שבוע. כל דבר שאנחנו עושים נעשה את זה יחד, כמו שהיום עושים הרבה ארגונים.  

אנחנו צריכים לגרום לכך שמקום העבודה שלנו, יהפוך להיות באמת למקום החיים שלנו. לא שרוב שעות היום אנחנו סתם נבלה שם, אלא שאנחנו באמת ניכנס לשם אפילו עם המשפחות, עם החזון האישי של כל אחד, שהכל יהיה דרך החיבור. לא דווקא בעסק שלנו אנחנו נמצאים עם המשפחות ועם הבעיות שלנו בבית ועם כל הדברים, אלא זה לא העסק, זה כבר הופך להיות לקבוצה, לסביבה. זה הופך להיות לאיחוד, זה הופך להיות למשפחה אחת גדולה, לאיזה שבט. וכך אנחנו צריכים לראות את זה.  

ובעזרת ההנהלה אנחנו צריכים להביא לכל עובד את הידיעה הזאת, שאנחנו הולכים למטרה כזאת. שהארגון שלנו, מקום העבודה שלנו, הופך להיות משהו משותף שבו אנחנו נמצאים בשיתוף ההדדי, אפילו באחריות הדדית, בערבות הדדית, בחיבור בינינו כזה שכל אחד צריך לדאוג לאחרים מפני שבכך אנחנו בונים ארגון חזק.

הכל כדי להצליח. והנהלה צריכה גם לעודד את זה מבחינת הרווח, שהרווחים אשר שיבואו כתוצאה מכך, הם במשהו גם יתחלקו בין המשתתפים, בין כולם, כמו שאנחנו מוכרים מניות, או מחלקים מניות. כי ברור לנו שבהחלט נוכל לחסוך יותר ולהיות יותר מועילים, ללא שום ספק. זה קודם כל. ולכן בכל הפעולות שאנחנו עכשיו עושים עם בני הארגון, הן כדי לעלות את חשיבות החיבור.

אנחנו מסבירים להם את כל העניין של הכוח המשותף, המוח המשותף, חכמת ההמונים, כל מיני דוגמאות חיוביות שיש לנו מהעולם, ומהמחקרים על כך. אנחנו צריכים גם מבחינת הבריאות, מבחינת החינוך, מכל הדברים, להראות כמה אדם חוסך מעצמו עצבים, כמה שכך זה יותר קל, נוח, יפה וטוב לנו. כלומר סביבה טובה היא באמת טובה לכל אחד.

ולנו לא יהיה קשה לעשות זאת, למרות שכל אחד מאיתנו הוא אגואיסט וחושב רק על עצמו, במידה והארגון ישפיע כך, יקרין מעצמו את החשיבות הזאת, זאת אומרת, אם אנחנו נדבר על כך, אם ממש נשחק בזה, נעשה משחקים כאלה, תרגילים, סדנאות וכן הלאה, אז ברור שאנחנו בכך נעשה כזאת אווירה, שלכל אחד ואחד יהיה קל יותר להיות משתתף מאשר מתנגד, אמנם שמהטבע של כל אחד הוא רוצה להתנגד.

אז התנאי הראשון הוא העלאת החשיבות של החיבור. שאין בחיים שלנו דבר חשוב יותר מסביבה טובה, כי היא קובעת לי את הכל. אנחנו יכולים להראות באחוזים כמה אני מרוויח בבריאות, כמה במצב רוח, כמה אני חוסך בכל הבעיות, כמה על ידי זה אני יכול לפתור את הבעיות בבית והבעיות בעבודה ולהתקדם, וגם כמה אני מרוויח כסף יותר מאשר קודם, וכולי. זאת אומרת, הכל אפשר להביא באחוזים, כמה פחות קורות בין בני העובדים מחלות דם, סכרת, השמנה, התקפות לב ואפילו סרטן, וכל מיני דברים. יש על זה סטטיסטיקות שכדאי לנו להביא לעובדים ולהראות להם שההבראה היא הבראה נפשית, גופנית, בכל הרמות.

אחרי שאנחנו שטפנו את עצמנו עם כל הידיעה הזאת שכדאי לנו, וחוץ מזה שהנהלה כך אומרת, גם כל עובד ועובד רואה שבפעם הראשונה אולי מחליטים משהו לטובתו, וכבר יש לו באמת הסכמה עם זה, אז איך אנחנו עושים זאת?

אנחנו מתחילים להסביר להם מהי הפסיכולוגיה של האדם. למה אנחנו שונאים זה את זה? זה מהאגו שלנו. למה אנחנו רוצים תמיד להרוויח על חשבון הזולת? כי אחרת אנחנו לא מרגישים שאנחנו מרוויחים, אנחנו תמיד מודדים את עצמנו כלפי הזולת, עד כמה שרע לו, לי יותר טוב. כי או שאני עולה והוא יורד, או שהוא יורד, וגם זה מספיק לי, כי העיקר הוא ההפרש בינינו.   

וגם על זה יש מחקרים. אם אומרים לי "אנחנו מעלים לך משכורת ב-10% אבל לאחרים ב-20%", אני כבר לא רוצה אפילו 10%, רק שלא יעלו לאחרים. זאת אומרת, תמיד אני מודד את עצמי כלפיהם. אז כאן אנחנו לומדים מה זה האגו שלנו, כמה שהוא הורס לנו את הכל, כמה שהוא ממית אותנו. ואם לא היה לי דבר כזה, עד כמה שאני הייתי משוחרר מכל המתחים, צרות, בעיות, מחלות, וכמה באמת הייתי מרוויח.   

אם אני מסתכל בכללות שכולם כמו משפחה, אז מה אכפת לי שאחרים מרוויחים 20% ואני נניח 10%. אז אני רק שמח מזה. זאת אומרת, טובת החברה וטובת האדם הופכים להיות אותו דבר, היינו הך. אמנם שזה נראה קצת משוגע, קצת משהו לא מציאותי, אבל אפשר להגיע לכך. אם אנחנו נתקדם אפילו כך, אז אני בזה עוד יותר מתעשר.

נניח כולם חוץ ממני מקבלים איזו תוספת, או למישהו יש היום איזו שמחה ואני נכלל מהשמחה הזאת, אז גם אני שמח. זאת אומרת, תיאורטית, אמנם שזה קשה, אבל תיאורטית אדם מזה מקבל כל כך יכולת למלא את עצמו ברגשות והשפעות ומילויים טובים, שאין גבול לזה.

אז איך אנחנו ניגשים לכך. אחרי שאנחנו לומדים על טבע האדם האגואיסטי, במקביל לכך אנחנו לומדים על טבע הארגון שהוא ידידותי כלפי כל אחד ואחד, אנחנו מעבירים מספר שיחות על הטבע, מה זה נקרא רצון לקבל, על אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, עד כמה שאנחנו בזה בונים את עצמנו כל פעם יותר ויותר. איך אנחנו תמיד מודדים את עצמנו כלפי הסביבה. אם למשל אני חי באיזה קיבוץ, אז מספיק לי להיות ככה ואם אני חי בעיר אז מספיק ככה. זה תלוי בין מי אני חי, כי הם נותנים לי את רמת ההצלחה וצורת ההצלחה. אני צריך גם בית אם לכולם יש, וגם אוטו אם לכולם יש, גם שניים אם לכולם, וכולי, הדשא שיהיה לא פחות ירוק וכן הלאה. זה ברור.

ואיך האגו שלנו בסופו של דבר ממית אותנו ועכשיו מביא אותנו למשבר הכללי, שממנו אנחנו גם לא רואים שום סיכוי לצאת, אם כולנו יחד לא נתחיל לממש אותו כמו אצלנו בארגון. זאת אומרת, להראות להם שהתיקון שאנחנו עושים בארגון, זה אותו תיקון שכל העולם יצטרך לעשות, ואנחנו בזה הראשונים, ממש המובילים, ונוכל לתת דוגמה בזה לכולם. זאת אומרת שאין ברירה לכל העולם, ומה שאנחנו עושים הוא לא מנוגד לטבע ולא מנוגד לדרך של כל העולם, רק הם עדיין בפיגור מאיתנו. אז נהיה המוצלחים הראשונים.

זאת אומרת, לעודד אותם בכל הצורות שאנחנו משהו מיוחד, שאנחנו באמת עוסקים בדברים שהם גילוי חדש, חברה חדשה, צורה חדשה של קיום שכל העולם מתקדם לזה. ואחרי שיש את זה, אז להסביר מהם החוקים שצריכים להיות בחברה אינטגרלית, שכל אחד במקצת מכניע את עצמו ומכבד את החברה.

זאת אומרת שאני בכל מצב ומצב צריך לשחק ב"האם מה שאני עושה זה לטובת החברה בכללות". זאת אומרת, האם סך הכול החברה שלנו מרוויחה. אנחנו לא חושבים על הרווח של המפעל, של העסק, הרווח הכספי, אנחנו חושבים עכשיו אך ורק על הרווח אנושי, על מצב הרוח, על מצב היחסים בינינו. כי על הרווחים אני יכול תמיד לחשוב, "איפה זה ומי ייהנה מזה, זה לא אני ולא אכפת לי" וכן הלאה. אלא מדובר על איך אנחנו נחיה אותן שעות ואפילו מעבר לזה. כי איך שאני בא הביתה תלוי באיזה מצב אני עוזב את העבודה. אז איך אנחנו נחיה בחברה טובה. "סביבה טובה" זה למעשה השם לעניין.

אז מעריכים את הסביבה, מעריכים את האדם שמשתתף בזה. כל אחד נותן דוגמה לאחרים, אפילו דוגמה מוגזמת עד כמה הוא דואג לסביבה ולחברה. אני מכבה את האור במקום שלא צריך שיידלק, אני שומר על כל מיני דברים בסביבה שלנו, אני מביא לכולם סוכריות, אני מספר דברים יפים וטובים לאחרים, אנחנו מחייכים לכולם. מדובר כאן על עבודה פסיכולוגית, זה ברור.

 אנחנו עושים סביבה טובה פיסית, וצריכים להביא דוגמאות למיניהן מה כן ומה לא. וגם בדיבור, מבלי להתבייש. אנחנו יושבים יחד בסדנאות, מסתכלים אחד על השני, ומספרים בשבח של השני. אנחנו מחייכים זה לזה, מוסיפים זה לזה, כל אחד אומר איזה חצי משפט, ואני משתדל להוסיף אליו. אני מתרגל ללכת אחרי אחרים. הם אומרים משהו, ואני לא נגד אלא בעד. חלילה אף פעם לא להיות נגד, אפילו בתור תרגיל. כל התרגילים צריכים להיות רק להשלמה, לחיוב, לא לשלילה. לשים לב לכך.

יש רשימה שלמה מה אפשר לעשות. במיוחד לדבר עד כמה אנחנו מרוויחים בלהתקרב לטבע, בלהיות מובילים כלפי כל האנושות, בכמה נרוויח כולנו בבריאות ובחינוך והכל, כמה שאנחנו מרוויחים בזה, איך זה משפיע על היחסים בבית. וכמה שכל אחד דואג לאחרים, אז כמה אנחנו פתאום מועילים בעבודה.

בקיצור, כל נושא ונושא אנחנו יכולים לפתח, לפתוח אותו ולהראות לכולם עד כמה שזה באמת הדברים הקטנים ביותר. זה יהיה יחד עם המומחים בארגון שיודעים אילו צרות יש להם בגלל הזלזול, בגלל העצלות, בגלל כל הדברים האלה, ואנחנו מעלים את כל הדברים האלה ומספרים עד כמה הם יכולים להרוויח, ממש באחוזים ובכסף.

אנחנו צריכים לעשות יחד איתם פיקניקים וסדנאות יחד עם המשפחות, כל הדברים שממלאים את ליבם. אנחנו מצרפים לעבודה שלנו לב טוב וראש פתוח, כי אנחנו לא עסוקים איך להכניס מקל בגלגלים של כל אחד ואחד, לעצור ולהזיק ולהראות כל אחד את עצמו כמשהו. עד שכולם מתחילים להרגיש מכל הסדנאות הללו שבאמת יש בינינו משהו משותף. מאוד חשובה הדאגה ההדדית, ההתחשבות הדדית, איזו הרגשה כללית וחום. זה בעצם הכל.

העבודה הזאת היא בלתי פוסקת. הסדנאות יכולות אפילו לחזור על עצמן, כי אדם כל הזמן משתנה ומשתפר וגם הארגון בכללות, עד שאנחנו נרגיש בינינו שיש איזה מין מוח כללי, רצון כללי, מחשבה כללית, כוללת. כשנכנסים לכזה מקום מרגישים שם איזה "תיבת נוח", בועה כזאת, שהיא שומרת על אדם, שהיא נותנת לו תמיכה וחום. שהיא מאוד דואגת לו וגם הוא בהתאם לזה מחויב כך להתייחס להכל.

מצד הארגון הוא מרגיש את עצמו כמו תינוק בידיים של אימא. מצד שני זה גם מחייב אותו להיות גדול, המשתתף והמועיל. זו למעשה המטרה של כל ההרצאות, השיחות וההפעלות.

ניצה: אני רוצה שוב לחדד את השאלה, השאלה היא על התהליך הפסיכולוגי שעובר האדם. האדם נמצא במצב שהוא לכוד בתוך החשיבה שלו, בתוך צורת ההתבוננות שלו על החיים. הוא נתון למצב שבו הוא מסתכל על המציאות שלו מתוך ההתנסות שלו, מתוך התכונות ואיכויות האישיות שיש לו, פלוס ההתנסויות שהוא חווה במהלך החיים. זו נקודת המוצא שלו. עכשיו הוא צריך לאט לאט, ממש בשלבים קטנים, להגיע לאיזשהו תהליך, עד שהוא מגיע בסופו של דבר למקום הזה שאתה מתאר, אותה יכולת להתחבר וליצור איזשהו שכל משותף.

אז כשאני אומרת תהליך פסיכולוגי או איזשהו תהליך רגשי שהאדם הזה עובר, אני שואלת על מה עובר עליו? מה עובר דרך ההבנות האלה של מה שהסברת?

זה הכל בצורה אגואיסטית. הוא רואה שהוא מרוויח. אנחנו לא שוברים אותו בזה, אנחנו רק מראים לו שאם הוא עולה מהאגו הפרטי לאגו הכללי הוא מרוויח.

ניצה: למה?

כי באגו הכללי הוא מרוויח יחד עם כולם. אנחנו עושים את זה בכל קומנדו, בכל מקום איפה שאנחנו מתחברים, שאי אפשר להשיג משהו לבד ויחד יכולים להשיג יותר. אז אני מוכן להתחבר. לא רק במשחק, אלא אני רואה עכשיו בעבודה שלי שנוח לי, שטוב לי להיות בשעות האלה בעבודה. שאני נהנה מהן. שאני חי בהן, ממש נושם יפה וטוב. אני מקבל מכולם התרשמות יפה. נעים לי להיות במקום הזה, אמנם שכל פעם יש לי התגברות, כל פעם אני צריך קצת לשדרג את עצמי. ואז אנחנו צריכים לחשוב איך הם באים לעבודה, איך אנחנו עושים את כמה הדקות הללו, עשר הדקות הראשונות בעבודה? להכניס להם שירה, כל מיני דברים.

אורן: בבוקר?

בבוקר, ודאי.

אורן: כל יום?

כן. כל יום. ממה מתחילים את היום?

אורן: כולם יחד?

לא כולם ביחד, זה תלוי באיזה ארגון. הרי ארגון יכול להיות של מאות אנשים.

אורן: אז המחלקה?

מחלקה, צוות, לא חשוב. תמיד יש לך רדיו פנימי בכל מקום. ואם אין אז נתקין רמקול בכל מקום.

אורן: ומה הם עושים?

מקבלים איזו ברכה מהאדם התורן, איזה שיר, כמה מילים יפות, כלומר דברי התעוררות. צריכים לחבר את הדברים. אבל התעוררות היא לקראת החיבור, לקראת היחס, להזכיר להם שאנחנו במקום הזה שומרים על יחס טוב בינינו. ואנחנו מבינים שכל אחד אולי מגיע עם כל מיני בעיות, אבל כדאי לנו לעשות את זה, כדאי לנו להעלות את עצמנו למצב רוח טוב, כי בכל זאת מה עוזר לנו מצב הרוח הרע, אנחנו כולנו מפסידים, בבריאות ובעצבים בהכל. ואז מכך שאני הולך יחד עם האגו שלי וכל היום עכשיו אוכל את עצמי בשקט באיזו פינה, אני לא פותר שום בעיה ולא נעשה שום דבר טוב. בוא אני אעשה על עצמי מאמץ קטן, כמו שאני מקבל איזה סם יפה. זה דבר אחד. ודבר שני, אם למישהו יש יום הולדת או עוד משהו, זה עולה פרוטות, אנחנו יכולים אולי להתאסף באיזה מקום, לעשות "לחיים" קטן עם כוס מיץ או אפילו כוס יין וחתיכת עוגה. לא לזלזל בדברים האלה.  

אורן: אמרת שיהיה תורן, האם חשוב שכולם ייקחו חלק בהכנת איזה תדריך בוקר כזה. כאילו איפוס בוקר כזה.

כן.

אורן: כל יום מתחיל ממנו.

כל יום.

אורן: האם זה חשוב שכל אחד יקבל יום להכין את זה?

כן, חשוב.

אורן: האם הוא יכין את זה לבדו, או אולי בזוג?

אולי בזוגות, זה לא חשוב.

אורן: אבל העיקר שכל אחד עובר את החוויה הזאת.

השפעה יפה שלו על החברה.

אורן: נניח שאני וניצה צריכים להכין את מחר. הרי אתמול ושלשום עשו את זה.

אתם צריכים למצוא זאת.

אורן: זה ברור. אבל תכוון אותי לאיזה רציונל שעליו אחר כך נוסיף מעליו את היצירתיות, שאני אדע שבטוח אני הולך בקו הנכון.

היום אני וניצה שמחים מאוד שיש לנו הזדמנות לתרום לחברה מצב רוח טוב.

ניצה: המטרה היא לרומם את מצב הרוח?

כן. לחמם את כולם למצב רוח טוב.

אורן: עכשיו אנחנו על זה צריכים להמציא משהו?

קודם כל להמציא איזה שיר יפה, כמה מילים חמות. לכבד מישהו, לספר משהו מיוחד על מישהו, כל פעם על מישהו אחר. לשתף אם למישהו יש יום הולדת או משהו קרה שם, וכן הלאה. עכשיו כשאנחנו יודעים מתי יש יום הולדת לכל אחד, או אם נולד לו ילד, אז יש לנו קופה קטנה שממנה אנחנו עושים "לחיים!" עבורו, כולם מוזמנים בתחילת הפסקת הצהריים להגיע, וכולי.

אורן: כל יום צריך לכבד מישהו שעשה משהו טוב לארגון?

רצוי אם יש, ואם לא אז לא. המטרה היא לרומם את החברה שהיא תדאג למצב רוח טוב של כל אחד ואחד. לשמח את החברים, ובזה אפשר תמיד להוסיף, גם בבוקר, אולי אפשר לעשות משהו גם בהפסקת צהריים, וגם בערב. אולי אנחנו יכולים לעשות בהפסת צהריים איזו סדנה קטנה. או גם אם כל אחד יישאר במקום, אפשר יהיה להתחבר לסדנא למישהו שמעביר אותה דרך הרדיו המקומי. אנחנו דואגים לחדשות טובות.

אורן: מה זה חדשות טובות?

חדשות טובות זה שאנחנו מספרים על כל דבר ודבר שטוב לכולם.

אורן: מתוך חיי הארגון?

חדשות טובות מתוך הארגון ומתוך העולם.

אורן: מה הכוונה חדשות טובות מהעולם?

לא יודע, לא חשוב מה.

אורן: ולמה רק טובות?

כי בשביל מה לנו חדשות רעות? מישהו מחטט בעולם, ובכוונה מחפש לנו חדשות רעות ואחר כך מפחיד אותנו בכל מיני מבזקי חדשות, בשביל מה לי את זה? אני לא צריך את זה, זה דבר אחד. דבר שני, להשמיע מוסיקה במשך היום, נעימות כאלה שמקובלות על כלום פחות או יותר, נוחות וטובות לכולם, לא שמרדימות, אלא לכיוון הקצב היפה. מדובר על זה אלף ואחד דברים.  

אורן: ברור. זה היה רק סוגריים, כי עניין אותי הבוקר.

ניצה: זה קורה כבר אחרי שעושים את התהליך ומשתיתים אותו בחברה, אז כחלק מהפרקטיקה היום יומית עושים את זה. אני רוצה לחזור לתהליך המרכזי, אני חוזרת לבנייה הזאת של החברה טובה.

אנחנו גם הקדמנו את זה בתוכנית הקודמת וזה היה משהו שמאוד מושך, ועל זה גם נשאלו הרבה מאוד שאלות. המטרה היתה לעשות את כל התהליך שהעברת אותנו בשביל לבנות את המוח המשותף הזה, השכל המשותף, הרגש המשותף. והרגשנו שכאילו התעכבנו על התרגילים ושכחנו שבעצם אנחנו רוצים את זה.

לא, אנחנו לא מדברים על זה.

ניצה: בוא תגיד לי על מה כן מדברים.

זה מפחיד אולי, זה דוחה, זה בלתי מציאותי, זה משהו ערטילאי, משהו רוחני, מיסטי, לא יודע. אנחנו לא מדברים על זה, אבל הם יתחילו להרגיש את זה. זה כמו במשפחה מאוד צמודה כזאת שיש בה איזו מין הרגשה משותפת מה קורה במשפחה, רוח המשפחה, כי הם הופכים להיות כאיזו דמות אחת, גוף אחד.

ניצה: מה שזה עושה הוא "לגבש את הרוח"?

כן.

ניצה: את זה כולם מבינים.

יופי שיהיה במילים כאלה, אני לא מכיר אותן.

ניצה: עוד שאלות שנשאלו. זה היה כתהליך הכנה, וקראנו לו "לשקשק את האדם". למה? כי הוא עובר איזה תהליך, הוא צריך לצאת מעצמו על ידי זה שהוא עושה כל מיני תרגילים. אחר כך הוא צריך לקלף מעצמו כל מיני תבניות ישנות. לשלב ראשון קראת הרפיה, ובשלב שני העברת אותו למצב שבו הוא צריך לשחק צורות חדשות דרך כל מיני תרגילים. כל זה דיברנו בפעם הקודמת.

זה רק סדנאות. אני לא מאמין בשיחות והרצאות.

ניצה: אתה מאמין רק בסדנאות, בתרגילים?

כן. כאן במקום מסבירים וכאן במקום מדברים על זה. אל תקראי לזה סדנאות, זו הידברות, שאנשים יושבים ומשוחחים ביניהם.

ניצה: שאלות שעלו באמת מהצוות הן, איך מביאים אותם בכלל לשלב הזה שיהיו מוכנים להתחיל את התהליך? כלומר היה חסר לנו איזה שלב הכנה. שלב הכנה שמכין את החברה, את הארגון אולי אפילו את צוות ההנהלה להתחיל בכלל את התהליך הזה, שבו אתה מגיע לאיזשהו שלב שבו אתה כבר מסכים ליצור את התהליך, זו איזושהי הסכמה שאני כבר מבינה שאני רוצה להתחבר. השלב הראשון שנתת הוא שלב השכלתי, חסרה לנו בין ההשכלה לבין זה איזו הכנה.  

לא חסר. אנחנו דיברנו על כך. אנחנו מסבירים מה טבע האדם, הרצון לקבל.

ניצה: פה היית נותן תרגילים?

וודאי.

ניצה: כי למשל, כשעשינו את התוכניות של הזוגיות, אז כשניסינו להבין את טבע הגבר ואת טבע האישה, נתת לנו ממש תרגילים מובנים איך לבנות את זה.

וגם כאן.

ניצה: איזה תרגילים היית מציע לנו?

פשוט שידברו על זה, לא צריכים יותר.

ניצה: לשאול שאלות מה טבע האדם?

כל אחד שידבר לכולם בתוך מעגל עד כמה הוא מבין או לא מבין מה זה נקרא טבע האדם שהוא האגו, שהוא הרע, למה הוא רע ולמה הוא טוב וכולי. ללעוס את זה. אבל לפני זה מסבירים להם. זו הסדנא הראשונה.

הסדנה השנייה היא, שהאגו שלנו עובר אבולוציה. איך הוא בא, איך הוא היה בתקופה העתיקה, ואחר כך בימי הביניים, והקפיטליזם, עד שהגענו עכשיו למצב שאנחנו לא יודעים בכלל מה ומי. איך האגו מתפתח בתוך הכפר ובתוך העיר, ואם אני לבד או עם משפחה. שידברו על כל הדברים האלה, שיהיה להם נושא יותר קרוב, שיכירו את עצמם, שידברו על עצמם בכל מיני מצבים. מדובר על האדם המצוי כאילו, אם כי תלוי איפה הוא מצוי.

מדברים על האגו. איך אנחנו הגענו למשבר, איך עברנו את המאה העשרים והאגו פתאום נסתם ומתעגל ואנחנו לא יודעים מה לעשות עימו. ואנחנו נמצאים במצב שהוא כאילו נעשה עגול מצד אחד, ומצד שני אנחנו לא רוצים להיכנס עימו בצורה עגולה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה בין המערכת שאנחנו נמצאים בה, שאנחנו קשורים זה לזה יחד, ובין העובדה שכל אחד ואחד הוא אגואיסט, אינדבידואליסט. אז איך אנחנו היום נמצאים במצב כך.

כך גם המדינות, כולן קשורות זו לזו, כמו למשל המדינות באירופה, שמצד אחד הן לא יכולות להיפרד, ומצד שני הן סובלות שלא יכולות להיפרד. וכך לא רק השוק האירופאי, אלא כל העולם הופך להיות תלוי זה בזה. אז התלות הזאת היא באה על ידי ההתפתחות שלנו מאליה, אנחנו לא בחרנו בזה, אנחנו פתאום מגלים זאת. וגם כל בני אדם מקושרים יחד, ולהביא דוגמאות שמקושרים יחד, איך העצים מקושרים יחד, איך החיות והעצים, איך החיות ובני האדם. איך כולנו יחד נמצאים במערכת אחת.

יש נושאים ומחקרים רבים שאנחנו יכולים להביא להם שידברו על זה. שיהיה ברור לכל אחד שכאשר הוא שומע את האחרים הוא יותר לומד ממה שאני מספר להם. כל אחד ששומע את האחרים הוא מתרשם יותר, כי בזה הוא מכניס את האגו שלו בעד ונגד, ככה וככה. כך זה אם אני שומע מהחבר, ואילו אם אני שומע ממרצה, אז שיספר.

ניצה: כי הוא מקבל את זה כעובדות, ולא בהכרח הוא מסכים עם זה.  

כן. הוא אפילו לא חושב מסכים או לא מסכים, אלא ככה זה. אבל אם אני יושב במעגל עם בני ביתי מה שנקרא, עם האנשים שאני עובד איתם יום יום, כאן אני מאוד נמצא בחדות ההרגשה. אחר כך דיברנו על הרצון לקבל, על המשבר שאנחנו הגענו.

עכשיו, איפה משבר הזה קורה, במשפחה, בחינוך, בתרבות, במדע, ביחסים חברתיים, בכלכלה, בפיננסים, באקולוגיה, ביחס שלנו לטבע ותגובות הטבע. ואחר כך נדון במה המשבר, המקור של המשבר. ואז מגיעים לסיכום שהמקור של המשבר הוא האדם. זה האגו שלנו שלא נותן לנו לא בחברה, לא בחינוך, לא בתרבות, לא בעסקים, לא בכלום, להיות מחוברים נכון. לכן יש רעב בעולם מצד אחד, ועושר שכבר אין לו גבול מצד שני, והאלימות והטרור, וכל הדברים האלו.

סך הכל הגענו על ידי האגו שלנו לעולם מפותח, מפותח ברע ולא בטוב.

ניצה: פה במשבר הייתי רוצה עוד קצת לפרט. למה? כי אני יודעת בתור מי שמנחה תהליך כזה, שצריך לגרום לאנשים שעוברים את הדיון להגיע מתוך עצמם להבנה שבסופו של דבר המשבר הוא בגלל היחסים בינינו. וזה משהו לא פשוט להעביר אותו לאנשים, כי הראש יכול לקחת למלא כיוונים, "מה משבר? מה פתאום זה לא קשור בזה".

זאת אומרת, חסר לי פה עוד חידוד כי אני יודעת שזה רגע מאוד משמעותי בתוך תהליך כזה, כדי לגרום לאנשים להבין באמת.

מי השתנה בתוך כל המציאות? המציאות הזאת זה דומם, צומח, חי ואדם. כולם נמצאים בתמונה אחת, כולם על פני כדור הארץ. כדור הארץ הוא דומם כמו נניח האוויר והמים, אחר כך הצומח, וזה ברור לנו מה צומח, חי גם ברור, והאדם. מי עבר את כל התהליך המהיר הזה של ההתפתחות? האדם. מי שולט על כל הדברים האלה? האדם. מי הביא את כל החברה שלנו לכזה מצב, אם לא אנחנו. מי הביא את הסביבה שלנו שהיא כולה מזוהמת ונוראית כזאת? האדם. מי יכול להיות שגורם גם לכל ההוריקנים האלה והתפרצויות הר געש, צונאמי וכן הלאה אם לא האדם, בגלל מה שאנחנו עשינו עם הטבע, עם הכול. מי נמצא עכשיו בסכנת ההשמדה? אדם על ידי אדם.  

מה יש כאן לא להבין? עכשיו השאלה היא כך, למה זה קורה? מפני שהכוח הכללי שלנו, שזה הרצון שלנו, הגיע להתפתחות המקסימאלית שלו, הוא רוצה לנצל את כל העולם, ולא אכפת לי לשרוף את כולם, להישאר לבד, שיהיה לי נוח, טוב, שקט, "איזה יופי". אני חולם לפעמים שאני יוצא לרחובות העיר ואין אף אחד, שקט, הכל פתוח, החנויות פתוחות.

אני זוכר חלום כזה מילדות, שאני נכנס לחנות צעצועים, ויש לי כמה שאני רוצה, ואין אף אחד.

אורן: ללכת לים ואין אף אחד.

כן. זה האגו שלי. זאת אומרת, אני התפתחתי למצב כזה שמצד אחד אני לא רוצה אף אחד, ומצד שני, אני פתאום מגלה שאני תלוי בכולם. האם אני יודע משהו להכין לעצמי? אם נניח עכשיו כולם נעלמים אז איך אני חי? איפה הבגדים, הנעליים, הלחם, המים, איפה האספקה. איפה אקנה וארכוש? כלום. אני עכשיו כולי בג'ונגל של העיר תלוי בכולם מהיום למחר. אנחנו רואים מה קורה אם משהו קורס. איפה חשמל? לא יהיה חשמל. איפה מים וגז? כלום לא יהיה. זאת אומרת, אני תלוי בכולם, והעיקר הוא שאני ביחסים בין כולם, כי יכולים לקרות כאלה דברים שהכל יהיה תלוי אך ורק ביחס היפה או לא.

זאת אומרת, הבעיה שלנו היא בתיקון האדם. למה אנחנו לא חושבים על זה? כי אנחנו לא רוצים לעבוד על עצמנו. תגיד לי לעשות משהו מחוצה לי בעבודה, ואתה תשלם לי, לכך אני מוכן. תגיד לי להשפיע למישהו משהו, אני מוכן. אבל לעבוד על עצמי, לשנות את עצמי, זו הבעיה הכי קשה, זו העבודה הכי קשה. אני צריך כאן או מקל גדול כמו הרוסים שרצו לחנך את העַם שלהם על ידי קג"ב, או סביבה יפה, חמה, שהיא תשפיע עלי.

כי במשך שנים, משנולדתי, התפתחתי על ידי הסביבה והם גרמו לי שאני כזה אגואיסט, פרוטקציוניסט, אינדיבידואליסט. עכשיו אני צריך סביבה חדשה כמו אדם שנולד מחדש. אני נולד עכשיו מחדש, אני מחליט שאין ברירה ואני רוצה להיוולד מחדש לעולם החדש, ואני חייב סביבה חדשה. לא אבא ואמא שלי, ולא גן הילדים, בית הספר וכלי תקשורת, אני צריך סביבה במקומם שהיא עכשיו תתחיל להשפיע אלי.

ולהשפיע בכזאת ערמומיות וכזאת מומחיות, בכזה לחץ והיקף, שלמרות שאני כבר מקולקל על ידי כל הסביבה הקודמת בכל מיני צורות, אני בכל זאת אתחנך מחדש. ובכך אני צריך לראות את ההצלה שלי. אז הם צריכים להגיע לזה לאט לאט, לקלוט את זה לאט לאט. עכשיו כשאני בצורה כזאת מגיע להחלטה הזו, אני לא מגיע להחלטה שאני עכשיו מוכן לתת לכם את הגב שלי שתתחילו להכות אותי במכות. אני בונה סביבה שתעשה את זה עלי כמו אימא על התינוק, בצורה יפה, בידידות, בעדינות ממש.

ניצה: מה שתיארת עכשיו, זה כאילו העובד מסתכל איך הוא בונה סביבו ארגון שהוא ארגון תומך וטוב לו.

כן.

ניצה: ומצד ההנהלה? בוא נסתכל רגע על הזווית של ההנהלה.

ההנהלה מחייבת שזה יהיה.

ניצה: אבל איך היא קודם עוברת זאת בעצמה? הרי ברור שהיא קודם כל צריכה קודם לעבור את התהליך.

זה יכול להיות יחד. זה לא חשוב. אנחנו נוכל לעשות להם הדגמה, אבל לחכות עד שהם יעברו את כל הדברים האלו ויגידו "אוקי, הכל עבד עלינו יפה עכשיו על כולם", זה ייקח זמן. אבל העיקר שהם יתחילו להתרשם שזה עובד, וזה לוקח שתיים שלוש פגישות, שיחות וסדנאות.

אורן: הזכרת פה איזו תובנה שנראית לי מתקדמת מאוד מאוד. אתה אומר שהאדם פה בסוף איזשהו תהליך, מגיע להכרה שהוא זקוק לסביבה שתחנך אותו מחדש כמו אימא בעדינות ואהבה.

כן, הוא רוצה שזה יקרה, כי הוא מבין שבאמת האגו שלו הורס לו את החיים. למה אני לא יכול להסתפק במועט?

אורן: למה שאני אסתפק במועט? מה אני קבצן?

אני קמצן בכוח, בכוח שלי. אני רוצה לשכב על הספה, לראות טלוויזיה, כשלידי בקבוק בירה וקצת בוטנים.

אורן: משעמם.

לא משעמם. למה? אני יוצא עם כלב שלי לטייל.

אורן: אלה אנשים לא מפותחים. היום אנשים רוצים לממש את הפוטנציאל שלהם, לעשות קריירה.

איזה מימוש? זה כמו עם אותו מקסיקני שיושב תחת העץ עם הסומבררו.

אורן: זה שם במקסיקו. דיברנו על מדינות מפותחות.

אז בשביל מה כל זה? כדי אחר כך לשבת בשקט. אז שב עכשיו בשקט.

אורן: לא, אני לא חושב שהיום יותר מדי אנשים יקנו את זה שתשב תחת העץ.

אני לא חושב שיש היום הרבה אנשים שיש להם עוד אפשרות, איזה סיכוי להגיע להצלחות גדולות. לא נשאר כמעט. אני רואה שהזרימה היא החוצה, לפיטורים.

אורן: זה בעיות של השוק, אבל לא מצד הפרט.

אם הוא רוצה, שילך לכל מיני הצלחות. אני רוצה קודם כל לתת לאדם סיפוק שיהיה שמח בחלקו. אם הוא חושב עכשיו "אני צריך להרוויח, אני צריך להצליח", אז הוא אוכל את עצמו אולי עשרים שנה עד שמגיע למשהו ומת. אני רוצה לתת לו עכשיו, אפילו שיתקדם, אני לא אומר לו שלא להתקדם, אני לא רוצה לעשות ממנו דומם, אבל אני רוצה לתת לו בכל רגע בחיים אושר.

אורן: זהב.

כן, למה לא? אפילו שאני רואה שלשכן יש דשא יותר ירוק ואצלי פחות באמת, ואני רואה זאת ממש בעיניים שלי, אמנם שזה יכול להיות שקר אבל אני כך רואה, אני יודע לעשות לעצמי כזה תיקון שזה לא אוכל אותי. למה? אני מבין את זה במוח שיש לו דשא יותר ירוק, עכשיו האם כדאי לי להשקיע בזה, לא כדאי? למה? וכן הלאה. אני קונה לעצמי איזו מערכת שיקולים חדשה שאני יודע לנהל את עצמי, לשקול את עצמי, גם ברגשות. העיקר זה ברגשות, במצב רוח. לא שאני יוצא כל יום מהדירה שלי ורואה שלידו עומדת מכונית פורשה ולידי סוסיתא.

אורן: בעבודה יש הרבה אינטראקציות כאלה. כמה ההוא, כמה אני?

אני מבין. האם זה ממלא לי את החיים?

אורן: זה הורס לי החיים. זה האולקוס שלי.

יופי, אז מה עושים?

אורן: אני שואל.

אנחנו כאן עושים פעולה פסיכולוגית שהיא לא הורסת אותך, אתה נשאר בלראות את האמת ומחליט ברוח קרה, כדאי לי את זה או לא? אולי לא כדאי. למשל אתה מסתכל על החבר שלך שיכול להרים משקולות של מאה חמישים קילו ולתת אגרוף כזה לאדם שהוא יעוף ממנו עשרים מטר, ואתה לא. האם אתה תאכל עכשיו את עצמך על זה או לא?

אורן: לא.

למה?

אורן: כי הוא מוצא עניין להתאמן בחדר כושר חצי יום.

אתה אומר "לי לא כדאי להשקיע, זה קשה לי מדי".

אורן: לא, האמת זה אפילו לא מושך אותי.

זה נמצא בתת הכרה, אתה מפעיל מנגנון הגנתי. כמו שאומרים "אין אדם חושק בבת מלך", כי להגיע לכך זה עולה לי כל כך הרבה, ולהצטער על זה אני לא יכול, כי אני צריך להצטער על זה כל החיים, ואז אני לא מצטער. אני מוחק את זה. האגו שלי עובד כאן בעצמו בצורה כזאת שמוציא ממני את הצער הזה, את המטרה הזאת. ומה בקשר לדשא של השכן או מכונית הפורשה שלו, והבית שלו? אם אני יכול לעשות כזה תיקון באגו שלי שאני לא חושק להיות אלוף באגרוף, אז כך אני גם לא חושק בזה. זה כמו שאני עכשיו זקן ולא מקנא במישהו צעיר מלא כוחות. למה אני לא מקנא? כי יש לי מנגנון פנימי שאומר, לא כדאי לך לקנא, אתה סתם תהרוס את עצמך אתה יכול לא להחזיר את השנים שלך, אז לא כדאי. תשתמש בחיים שנותרו לך בצורה המועילה וזהו.

אורן: אז איך אתה בונה כזה מנגנון שהוא חכם, שמצד אחד כאילו מנקה ממך את הדברים האשלייתיים, ומצד שני כן מקדם אותך להישגים שכן בידיך, כי אחרת אתה תהיה גולם.

נכון.

אורן: אז לא זו הכוונה. הכוונה היא להגדיר לעצמי מטרות ויעדים שכן כדאי לי להגדיר אותם, כי בכוחותיי ובתכונות שלי ובטבע שלי אני אוכל לממש אותם, רק העצלות מפרידה ביני לבין לממש אותם. לבין כאלה שהם לא שלי אלא הם שלך, ואז כאילו משלך לא להתאכזב.

בדיוק, יש כזאת תפילה עתיקה שאומרת תן לנו כוח להבדיל בין מה שבכוחות שלנו ומה שלא בכוחות שלנו. וכאילו לא ללכת על מה שלא בכוחות שלנו ולהסתפק ולשמוח במה שבכוחות.

אורן: להתמקד ולנקות דברים מיותרים. אז איך באמת אני מפתח כזו יכולת? זה משהו מאוד אישי, לא? לך זה משלך, לה זה משלה ולי זה משלי.

אבל אתה מבין שזה טוב?

אורן: הלוואי.

אני מבטיח לך שתקבל את זה.

אורן: אבל איך תיתן גם לה, גם לי וגם לך כשכל אחד אדם שונה?

זה לא חשוב שכל אחד שונה. וודאי שגם עכשיו אתם שונים, כל אחד יקנה את היכולת הזו בהתאם למה שהוא.

אורן: איך? מה יקנה לו את זה?

התרגילים שלנו.

אורן: למה?

כי על ידם אתה תבין מה זה האגו, כמה שהוא הורס, כמה שהוא מוסיף, בכמה אפשר להשתמש בו, בכמה לא. אנחנו לא מבטלים אותו, אנחנו משתמשים בו רק בצורה הנכונה. זו בעצם המשימה שלנו, המטרה שלנו להשתמש בכל הטבע של האדם, לא למחוק אותו.

אורן: אני אבין את זה באופן אישי או באופן תיאורטי? כי עד עכשיו דיברת על זה באופן מופשט.

גם זה וגם זה. תוכל להשתמש בזה בפועל, ממש במעשה כלפיך.

אורן: אתה כאילו תיתן לי זכוכית מגדלת להיכנס לתוכי ולזהות מה הפוטנציאל שלי? מה היכולות שלי?

נכון, אתה תראה את זה, אתה תוכל למדוד, אתה תחקור את עצמך. ואתה תבין מה כן ומה לא.

אורן: הצעת פה איזה סדרה של אולי עשרה דיונים ויותר ושמתי לב ובדקתי אחד אחד, חיכיתי מתי אתה תדבר על מה שקורה פה בארגון. ולא אמרת מילה על מה שקורה פה בארגון.

לא חוזרים על מה שהיה. אנחנו הולכים להיוולד מחדש. אני בכלל לא מדבר על הארגון ואיך הוא מאורגן, והיחסים בין בני האדם, כלום. אני הגעתי אליכם ואני לא שייך לארגון, אני לא מתכוון ללמוד אותו. לגמרי לא.

ניצה: זאת אומרת לא מעניין לסקור את הארגון ולהבין איפה הקשיים שלו והבעיות שלו.

אני יודע מה המחלה שלכם בכללות. שזה האגו השולט לכל הכיוונים, בכל אחד ואחד בכל יום מחדש, ולכן אין לי בשביל מה ללמוד על הארגון. אני בכלל לא הולך לעשות כאן מחקר מי אתם ומה אתם. ברור לי מי אתם. אלא אני צריך עכשיו לגרום להיווצרות הפלטפורמה החדשה בינינו שאתם תעלו ברמה המוסרית, האנושית, בהכרה, בהבנה, בברור וכן הלאה. מה לטובה ומה לא, לכל אחד אישית ולארגון יחד.

ניצה: אז זה מאוד שונה, כי היום הארגון משקיע הרבה מאוד כסף לנסות להבין איפה יש כשלים ואיפה יש קושי, דרך סקרים וכאלה אמצעים.

כל אחד איך שבא לו ככה מפתח את זה, וחושב שזו הבעיה וזה חושב שזו הבעיה. אצלנו אין דבר כזה. אנחנו בכלל מתעלמים מהמצב הנוכחי של הארגון. לא אכפת לי, האם הוא פחות או יותר, איזה בעיות יש או באיזה רמה ביניהם יש התקוטטות ושנאה, ואיזה סוג. מה זה חשוב לי? אנחנו צריכים לעלות. ולכן לשיר שירים, לחבר ברכות, לעשות כל מיני פעולות יפות וטובות, כולם למעלה.

אורן: טוב הזמן נגמר לנו. תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם אתנו, מבטיח שנמשיך את זה בשיחות הבאות. תבואו, יהיה מעניין. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה