חיים חדשים - תוכנית 124 - הארגון כמשפחה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ושלום לניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מדברים על עולם העבודה החדש, על ארגונים, חברות, על מקומות שבהם אנחנו מבלים את מיטב שעותינו ושנותינו. אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך על פי הגישה האינטגרלית אפשר ליצוק חיים חדשים אל תוך העולם שבו אנחנו מבלים. איך להפוך את עולם העבודה שלנו לעולם חדש שבו נגלה חיים חדשים.

בשיחה הקודמת דיברנו על מנהיגות וניהול על פי הגישה אינטגרלית, למדנו הרבה דברים מעניינים מהרב לייטמן. אנחנו רוצים להמשיך ולפתח זוויות נוספות בתחום המנהיגות והניהול על פי הגישה אינטגרלית.

ניצה: בתכנית הקודמת הזכרת את מבנה הפירמידה, את ההיררכיה המקובלת היום ואת המבנה החדש, את המבנה האינטגרלי שבעצם מתלבש על העיגול ומשלים אותו. הוא לא מחליף אותו, הפירמידה לא נעלמת, אלא הפירמידה שמייצגת את השכל, את החשיבה הלוגית, הליניארית, מתלבשת בתוך העיגול שכבר מערב בתוכו את הרגש, את החום האנושי, את התקשורת וההתקשרות הטובה יותר בין האנשים.

נניח שאנחנו מקבלים בקשה לשיפור מיומנויות ניהול, או משהו מהסוג זה. עד היום לימדו את התהליכים האלה על פי השיטה ההיררכית, וכעת יש לנו הזדמנות לבוא ולהעמיס על השיטה ההיררכית את הגישה האינטגרלית העגולה. איזו סוג סדנה אתה מציע לנו לבנות לצוות המנהלים כשכל אחד מהם הוא בעצם סוג של מנהיג.

קודם כל צריכים לשכנע אותם בדרך כלשהי, לא בכוח, אלא על מנת שהם יגיעו בעצמם להחלטה שהצורה הטובה ביותר להגיע לתוצאות נכונות וטובות, זו הצורה שיש לנו בטבע, צורת המשפחה. זה הקשר היחידי שקיים בין בני האדם משך אלפי שנים, אומנם עכשיו הוא הולך ונהרס, כי האגו שלנו הגיע למימדים כאלה שאנחנו לא כבר מסוגלים לשלוט בו, אבל המשפחה בעצם נשארת משפחה, כי בלי משפחה יפסק כל הדור האנושי. אנחנו צריכים לקחת דוגמה מצורת המשפחה כי בסופו של דבר "לא טוב היות האדם לבדו". לא טוב להיות ארגון שמתקיים רק בצורה היררכית, הוא חייב "עזר כנגדו". הוא חייב את הצורה העגולה, האינטגרלית ואז שתי הצורות האלה ישלימו זו את זו. בסופו של דבר אנחנו צריכים לראות את כל העולם כמשפחה אחת, רוצים או לא רוצים, המגמה תביא אותנו לזה. או שנתקדם על ידי ייסורים, או על ידי השכל שלנו, אבל לזה אנחנו נתקדם, ובעצם כבר מתקדמים. 

לכן אנחנו צריכים לראות בכל ארגון וארגון את מבנה המשפחה כמטרה במבנה הארגוני. התפקוד הוא כמו במשפחה, כי זה התפקוד הכי מתקדם ובריא שמבטיח קיום והצלחה. ואם זה כמו במשפחה אז יש לנו קצת רכות וקצת כוח, לכל אחד יש מקום, כל אחד משלים את כולם, והעיקר שכולם מתקיימים מתוך הרגשת שייכות למעגל מיוחד שנקרא משפחה. גם בארגון שלנו אנחנו צריכים לתת לעובדים ולכולם הרגשה שאנחנו קודם כל משפחה, ואז כדי להתקיים, כדי להצליח ולשגשג אנחנו צריכים לשנות סדרי עבודה ועוד כל מיני דברים, ומי שרק מסוגל במשהו לתרום, אדרבא, שיתרום. לכן כל הסדנאות שלנו, כל שיחות שאנחנו בונים עלינו כעטיפה, כסביבה שתשפיע על כולנו, זאת אומרת האווירה שאנחנו בונים על ידי ההרצאות וסדנאות היא בעצם הסביבה. הסביבה היא לא בני האדם, אלא האידיאה עצמה שבה אנחנו "נתבשל", שכל הזמן נרגיש כמו בתוך איזו ספֶרה חמה ויפה שדואגת ונותנת לנו דוגמאות, ואותן אנחנו רוצים לממש בינינו.

זאת אומרת, מצד אחד אנחנו בעצמנו מיצבים את הספֶרה של היחס היפה בינינו, כולנו משפחה, כולנו דואגים זה לזה, כולנו שווים, כל אחד מתחשב בשני וכל אחד נכלל מהשני. כולם בצורה הדדית, אין גדול ואין קטן, כולם שווים. ומצד שני למרות שיש אנשים יותר גדולים ופחות גדולים, אבל הם גדולים מתוקף תפקידם מפני שהם יודעים טוב יותר את המקצוע, זאת אומרת הם יודעים יותר איך לדאוג לאחרים. ככל שהאדם יותר גבוה במקצוע ובשליטה, באותה מידה הוא צריך להרגיש ולהראות את עצמו יותר נמוך בזה שהוא משרת את האחרים. בצורה כזאת אנחנו בונים את התקנון, ואת התנאים לסביבה החדשה שתהווה דוגמה וכל הזמן תעמוד מול עינינו. ממנה אנחנו שואבים כוחות, רעיונות, יכולת להתקדם ולהתקשר יותר בינינו. את הדברים האלה אנחנו צריכים להעביר קודם כל לידיעתם של המנהלים.

ניצה: תוך כדי הרצאה, שיחה?

על ידי שיחות. אני לא חושב שהמנהל המודרני מסוגל לקלוט את הרעיון במהלך שיחה אחת. לקלוט הכוונה שהוא ירגיש בפנימיות וברגש שלו שהדבר טוב. אומנם בצורה שכלית הוא כן יכול להבין, אבל כדי שהרעיון יעבור מהשכל לרגש, כמו במשפחה, הרי במשפחה אנחנו לא מתקיימים בשכל אלא ברגש משותף בינינו. לכן אנחנו בכל זאת צריכים להעביר את המנהלים להתפעלות רגשית על ידי סדנאות..

אורן: האם אלה סדנאות מיוחדות רק לצוות ההנהלה?

אני לא חושב שהסדנאות יהיו מיוחדות, אלא מפני שמדובר באנשים יותר מפותחים ואולי גם יותר שכלתניים, אז גם הסדנאות צריכות להיות יותר רציניות וענייניות, יותר קשוחות, על מנת לחייב אותם לפתור את הבעיות השכליות על ידי התערבויות רגשיות.

נניח שיש קונפליקטים במפעל, או סתם בעיות בעבודת היצור, העניין איך אנחנו יכולים לפתור אותם רק על ידי הקשר החברתי החדש. לא על ידי אנשי מקצוע חיצוניים, ולא על ידי פקודות מלמעלה, אלא איך אנחנו יכולים לסדר את החברה בצורה כזאת שהבעיות פשוט ייעלמו, יתאדו. בעזרת תרגילים שינתנו לאותם המנהלים הם מחויבים לפתח רגש כדי לפתור את הבעיות השכליות כביכול, זאת אומרת בתור תרגיל הם ינהלו את המפעל מעכשיו והלאה אך ורק על ידי שינוי חברתי.

אורן: מה פירוש "שינוי חברתי"?

שינוי חברתי זה שינוי היחסים בין בני האדם. איך אני יכול לגרום לעובדים שלי לבצע פקודות בלי שאני אפקד עליהם מלמעלה, איך אני אהיה בטוח שהפעולה תתקיים ללא ביקורת מצידי. איך אגרום שעבודה שמתבצעת בדרך כלל במהלך שבוע או שבועיים, תתבצע תוך מספר שעות. איך אני עושה זאת? אם אני מנהל אז אני חייב לפתור את הבעיות האלה.

אורן: היית נותן להם תרגילים מהסוג הזה?

כן. אבל צריכים לעבוד לפי שיטה, זאת אומרת צריכים להתייחס ספציפית לבעיות שקימות בכל מפעל ומפעל. יש לנתח ולראות איך אנחנו יכולים באמת להראות לאותם מנהלים עד כמה השינוי  החברתי חוסך זמן, מקום, ימי עבודה, והעיקר שעל ידי השינוי החברתי העובדים מגיעים למצב שהם לא צריכים לקבל פקודות. הם בעצמם מרגישים ומבינים מראש מה צריך לעשות ומתקרבים בעצמם לתוצאה. אומנם לפי ההיררכיה הם עדיין נמצאים באותו מקום, אבל לפי הרוח, לפי הקשר שיש ביניהם בעיגולים, הם נעשים יותר קרובים, מפני שבאותו מקום עבודה כולם שווים. העובדים יכולים לקבל מהמנהל פקודות שכלתניות דרך הקשר הרגשי ולהבין אותם.

"הלב מבין", זאת אומרת אני אהיה מפותח עד כדי כך שעל ידי הרגש אני אוכל להבין מה חסר לי להבין בשכל, או ארגיש את מה שלא מגיע אלי לפי השכל. יש אנשים בעלי רגש מפותח עד כדי כך שמראש הם מרגישים דברים שעלולים לקרות. זאת אומרת אנחנו צריכים להראות למנהלים שהתפתחות היחסים בחברה אינטגרלית חוסכת המון פעולות מיותרות שנעשות עכשיו.

כמו בפעולת מחשב, אפשר לפתח תוכנת מחשב שאינה אינטליגנטית, תוכנה בעלת פעולות מאוד פשוטות ועוקבות, כל המחשבים עובדים רק בצורה כזאת. ואפשר לפתח תוכנה שלומדת את עצמה, ואז אתה כבר יכול לדלג על המון פעולות פשוטות, פעולות ספרתיות.

אורן: בצורה כזאת אתה רואה את הארגון?

כך אני רואה את הארגון, ודאי, כי במערכת אינטגרלית אין התחלה וסוף.

אורן: מדוע אתה מצפה לזה דווקא מהמנהלים, למה קשרת את הדברים לסדנת מנהלים?

מפני שבצורה כזאת יהיה יותר קל לנהל את כולם. במידה שכולם יהיו במחשבה אחת, בהרגשה אחת, בהבנה אחת, עד כמה שהם יתכללו כולם יחד, למרות שאין להם אותה רמה שכלית כמו למנהל, ההתכללות הזאת תיתן להם להרגיש מה נדרש מהם. הם יבינו לעומק את הפקודות שהמנהל מכתיב להם ומדוע הן צריכות להיות כאלה. אומנם המנהל ידרוש את הדברים הנכונים מהתחלה ועד הסוף, נניח לגבי איזה פס יצור או כל משהו אחר, אבל אם כל אחד מהעובדים ישתתף בהבנה, בהכרה, אז אף אחד לא יעשה כל כך הרבה פעולות מיותרות. גם ללא השכלה כללית, אלא רק בהרגשה הפנימית הם כבר יידעו מה השלב הבא בתהליך. זה כמו במשפחה, במשפחה קימת מערכת יחסים כזאת שאתה לא יכול לפרוט אותה על ידי שום תוכנה, כי היא מורכבת מאלפי פרטים. אומנם המערכת הרגשית והמערכת השכלתנית הן שתי מערכות מנוגדות, אבל כשהן מגיעות להשלמה, אז יש סינרגיה מאוד מיוחדת ביניהן.

אורן: אני רוצה לשאול לגבי התרגילים המיוחדים שאתה מפתח לסדנת המנהלים. דיברת על אתגרים שיחייבו אותם לפתח רגש שדרכו הם יוכלו לפתור את הבעיות השכליות. נתת דוגמה, אמרת שהמנהלים בסדנה צריכים לברר איך לקצר עבודה שאורכת מספר שבועות למספר שעות, והפתרון הזה יכול להגיע רק דרך קשר חברתי חדש.

איך אני יכול להגיד לאותם המנהלים שיושבים בסדנה, "תשמעו, יש תנאי מיוחד באתגר הזה, ואתם יכולים לפתור את הבעיה רק על ידי קשר חברתי חדש". למה אתה מתכוון בדיוק. באילו אמצעים אפשר להשתמש, או יותר נכון באילו אמצעים אי אפשר להשתמש כדי להגיע לפתרון האתגרי שהצבת לפניהם?

אי אפשר להשתמש בכל דבר אחר, לא בחומרים, לא בכסף, ולא בתוספת מקצועית של כוח אדם.

אורן: זאת אומרת אי אפשר להשתמש בכל מה ששיך למשאבים וגם לא להדרכה מקצועית. אם כך במה כן אפשר להשתמש?

אני אגיד בשתי מילים, זה נקרא "חכמת ההמונים".

ניצה: זה מעניין. איך אתה קושר את זה לחכמת ההמונים?

הם רוכשים דרגה יותר גבוהה של רגש ושכל, ועל ידה הם יכולים להגיע לתפוקה אחרת לגמרי.

אורן: מי אלה שרוכשים אותה חוכמה, האם אלה העובדים?

כן, על ידי הקשר ביניהם. אני סך הכל גורם להם לקשר יותר הדוק, לדאגה שיהיו יחד, לעזרה הדדית, לחום ולהבנה פנימית זה את זה. על ידי הקשר שנוצר ביניהם הם מפתחים רגש ושכל הרבה יותר חזק, הרבה יותר גבוה משהיה קודם, לכן הם יכולים לפתור בצורה טובה יותר את הבעיות, הרבה יותר טוב מהפיתרון שאני כמנהל מביא להם.

אורן: באיזה פורמט תתבצע הפעילות בארגון?

על ידי סדנאות.

אורן: אמרת שהעובדים יתפתחו ברגש ובשכל עד כדי כך שהם יוכלו להביא פתרון יותר יעיל ממה שאני כמנהל, עם הידע המקצועי שלי, יכול להביא להם. באיזה פורמט תרצה לקבל את הפתרון של צוות העובדים, מה תעשה כדי להשיג את הפתרון היעיל כשיש לך אתגר ספציפי?

אני ארצה שהם בעצמם יציעו לי מה לעשות.

אורן: על ידי איזה תהליך הם יגיעו לתוצאה היעילה?

על ידי חיבור.

אורן: נניח שיש אתגר רציני בארגון, ואני כמנהל כל מה שאני יודע עד היום זה לתת פקודות. אבל אתה אומר שאם אני אפתח ביניהם קשר חברתי חדש, אז האינטגרציה החדשה כבר תעורר בהם שכל ורגש חדש שיביא פתרון הרבה יותר חזק ויעיל.

הפתרון הוא כלפי הבעיה שאני מעורר בהם תוך כדי שהם יושבים בסדנה בעיגול. הם יכולים לדון יחד בבעיה כמה זמן שהם רוצים, אפילו בשעות העבודה, זה לא חשוב, כי זה יחסוך לנו הרבה. אני מאפשר להם לדון יחד, נניח שעה או שעתיים ביום, ואז הם יגיעו פתאום לפתרונות שאני כמנהל לא חלמתי עליהם בעצמי.

אומנם אני לא אשב ביניהם, אבל אני אשמע מאחרי הקלעים את מה שהם אומרים. זה יביא לי גם רעיונות חדשים, זאת אומרת הדברים נרשמים ואנחנו מעבדים אותם. הרי כל אחד שנמצא  באינטראקציה עם אחרים יכול להעלות רעיונות שאפילו המנהל לא יכול לחשוב עליהם. גם בהמשך נפתור את כל בעיות המפעל על ידי סדנאות וישיבות כאלה.

אורן: אני רוצה לחזור ולדבר על הסדנה ל"שיפור מיומנויות ניהול בארגון". עד כה הסברת לנו שהדבר החשוב ביותר זה שצוות המנהלים יבין שעל ידי קשר חדש, על ידי אינטגרציה בתוך הארגון, הם יוכלו להגיע להישגים הרבה יותר גדולים מאשר היום. אבל לא מספיק שהם יבינו את הדברים בצורה שכלית, אתה חייב לתת להם גם איזו טעימה רגשית, הם חייבים קצת להרגיש כדי להתחבר לזה מבפנים.

הכלי שעל ידו בחרת לקרב אותם לרגש, זה לתת להם איזה אתגר שאותו הם צריכים לפתור יחד. אבל אתה מדבר על מגבלה מסוימת, זאת אומרת אי אפשר לפתור את המשימה שאתה מציב להם לא על ידי תוספת כסף, לא על ידי תוספת כוח אדם, ולא על ידי הדרכות מקצועיות, אלא אך ורק על ידי קשר חברתי חדש בין העובדים. אמרת גם שהדבר החשוב בסדנת "שיפור מיומנויות ניהול" זה שהדברים יהיו מאוד חדים, ויחד עם זה אתה בעצם רוצה לעורר בהם רגש.

נניח שהגדרת משימה כלשהי, ולצורך העניין יש בסדנה צוות של עשרה מנהלים שצריכים לדון על אותה משימה. מה קורה עכשיו, האם הם מתחילים לדבר ביניהם?

כן, כל אחד יגיד מה הוא חושב, ואיך ניתן לפתור את הבעיה בצורה חברתית.

אורן: מדוע זה מעורר בהם רגש?

זה לא מעורר בהם רגש, זה מחייב רגש, כי אין להם ברירה, הם מדברים על ידי חיבור, על ידי יחס חדש, אינטגרליות. אם על ידי "חכמת ההמונים" אני צריך להגיע לתוצאה יותר טובה ויפה, אז כדי לפתור את הבעיה אני חייב להתכלל באותו רעיון. אני צריך להתחיל לדבר עליו, להרגיש אותו, לכן רוצים או לא רוצים זה מעורר רגש. אנחנו בעצם מעוררים במנהלים רגש משפחתי שחסר להם, הם צריכים להרגיש שזה ממש מקום השיפור.

ניצה: כדי להבין חסרה לי איזו חוליה. אתה אומר שצריך לעורר רגש משפחתי, את זה עוד אני מצליחה להבין, אבל מהמקום הזה פתאום אתה מתאר חיבור למוח משותף, לשכל משותף. איך ממצב של רגש משפחתי אני מגיעה להרגשה של השכל המשותף, לחוכמת ההמון.

במשפחה זה לא קורה וגם לא יקרה, כי זה נגד האגו.

ניצה: כן, למרות שבמשפחה יש רגש חם, עדיין אין שכל משותף. איך זה קורה?

כי אנחנו פועלים נגד האגו. אנחנו מעלים את עצמנו מעל הניתוק בינינו, מעל ההיררכיה שקיימת בינינו. אנחנו מעלים את עצמנו לחיבור על ידי כך שכל אחד ואחד נכנע כלפי השני, כל אחד מתחיל להעריך את השני ומרגיש שרוצה להיות שווה לכולם. כמו במשפחה, כל אחד שווה בהתאם לתפקיד שלו. זאת אומרת ככל שהוא מסוגל יותר הוא תורם יותר, אבל בצורה היחסית הוא בעצם שווה.

זאת אומרת יש כאן יצירת כלי חדש שאותו אנחנו בונים על פני מה שמרחיק בינינו, יוצא שנוצר מקום שבו אנחנו יכולים להתחיל לקבל את המילוי החדש.

בזה אנחנו בעצם מתקדמים לשלב הבא של ההתפתחות. אנחנו מזרזים את ההתפתחות שלנו וכאילו בונים כבר את הכלי שאליו צריכים להגיע בעוד כך וכך שנים. האנושות מתקרבת כל פעם יותר ויותר לחיבור, לפני חמישים שנה לא חשבנו שיחסי עבודה זה משהו שצריך להתייחס אליו. היו זמנים שהמנהל היה מכה את הפועל עם מקל והוא היה עובד, לא שאלו שאלות, הוא הבוס. אחר כך התפתחה הדמוקרטיה, למה? כי הבינו שתקופת העבדות לא משתלמת, יותר טוב יהיה אם יעבדו תמורת שכר. הבינו שאם העבד לא עובד מספיק, ובנוסף העלות הכספית והדאגה אליו יותר גבוהה מאשר לפועל, אז עדיף לשחרר אותו בעבור סכום מסוים ושילך, שידאג לעצמו.

כך התפתחנו, זאת אומרת ההתפתחות שלנו לא באה מפני שנמשכנו לדמוקרטיה, לאהבה וכולי, אלא מפני שהיה כדאי לנו יותר. לפני שלושים שנה אף אחד לא חשב שצריך להקים גני ילדים, ולארגן פיקניקים לעובדים שלנו. אף אחד לא חשב לעשות כל מיני דברים כאלה, אלא מפני שזה כדאי לנו, על ידי כך אנחנו מקבלים תועלת גבוהה יותר לכיס שלנו.

אותו דבר היום, אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לשפר את החברה. אם נסתכל מבחינת האבולוציה, לפי ההיסטוריה שלנו, או אפילו לפי ההתפתחות שלנו בחמישים או במאה שנה האחרונות, אז נראה שהמגמה מובילה אותנו ליצור במקומות העבודה כמה שיותר קשר רגשי בין בני אדם. כי המגמה הזאת בעצם מגבירה את התוצאות. אחרת כל אחד היה דואג לכופף את השני, ובכלל לא לשמוע אותו, זו הבעיה.

לכן אם ניצור בין המנהלים קשר טוב למרות האגו שלהם, אם נלמד אותם איך לעשות זאת, ואפילו שהשכנוע לא יהיה מיידי, אלא בהדרגה, על ידי סדנאות, הסברים, אז נגיע לתוצאה יפה. ההתפתחות שלהם תהייה מתקדמת יותר.זאת אומרת אנחנו כאילו עושים קפיצה בזמן, אנחנו מתקדמים מהמצב היום למצב שיהיה בעוד חמש שנים. יוצא שאנחנו מובילים לעומת כל יתר הארגונים שנמצאים איתנו במאבקים, ולכן ודאי שאנחנו לקראת הצלחה. 

אורן: איך ממצב של התקשרויות טובות בארגון, מגיעים לתוצאה של שכל משותף?

השכל המשותף מתגלה מפני שאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו, ומגיעים לרמה שכבר לא רוצים בינינו סתם קשר. על ידי סדנאות ופעולות מסוימות אנחנו מעלים את עצמנו לרמת התקשרות אחרת. והפער שנוצר בין שתי הרמות האלה, הוא בדיוק אותו מקום שנקרא "כלי", אותו כלי מתמלא ברגש ושכל חדשים. אנחנו כאילו עולים עכשיו לדרגה שהאנושות כולה תגיע אליה רק בעוד חמש שנים. כל המתחרים שלנו כבר לא יוכלו להתחרות בנו, אין להם במה להתחרות.

אורן: נניח שאני מחייך מחר לשאר האנשים בארגון, וגם הם כמוני, משתדלים לחייך אליי. אני משתדל לא לשים להם מקלות בגלגלים, וגם הם באותה מידה.

בזה אתם מקימים עסק משפחתי, אתם דואגים לכולם, רוצים להצליח, וכן הלאה. החלום של המנהלים זה לעניין את העובדים שידאגו ממש אחד לשני.

אורן: נניח שאנחנו עובדים יחד באותו ארגון, ובאמת משתדלים להיות טובים לכולם. מה הקשר בין זה, לבין השכל המשותף שייווצר בינינו?

מה קורה באדם, מאיזה מקום הוא מקבל שכל, למה בכלל יש לנו מערכת שכלתנית, למה יש לנו מדע, חכמה? בגלל שאנחנו אגואיסטים. אם לא היינו אגואיסטים היינו כמו חיות, היינו מתנהלים לפי האינסטינקטים ואז לא היינו טועים וגם לא מצליחים. מה נקרא הצלחה? כשאני מייצר משהו חדש מעל הרמה או הפוטנציאל של האנושות הרגילה.

מאיזה מקום זה בא? דווקא מתוך זה שאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו ומתחילים להיות קשורים זה לזה. כאשר אנחנו מכניעים את האגו שלנו ומכניסים אותו פנימה אל תוך הקשר בינינו, אז אנחנו לא טועים. למה לא טועים? כי בצורת הקשר הזה אנחנו פועלים בדרגת החי, אנחנו דומים לטבע הכללי האינטגרלי, אנחנו חוזרים לטבע. על ידי האגו התרחקנו מהטבע, ועכשיו על ידי החיבור האינטגרלי אנחנו שוב חוזרים אל הטבע אבל ברמה יותר גבוהה.

לכן כל אותה רמה שאליה עלינו, כל השכבה, כל הפרוסה הזאת מלאה עכשיו עם ידע, עם השכל של הטבע. לכן אם נשתמש בידע הזה, אז אנחנו לא נטעה. זאת אומרת אנחנו כאילו מעלים את עצמנו מדרגת החי, על ידי האגו שלנו, על ידי היכולת להשתמש בו בצורה אינטגרלית, לרמה יותר גבוהה וגם היא בדרגת החי. אבל אותה דרגת חי לא טועה, כי האדם נמצא בהתקשרות ובהשתוות הצורה עם הטבע. הוא נמצא במערכת אינטגרלית ממש כמו הטבע. לכן אותו פער שיצרנו בעליה שלנו, כל אותה שכבת הגובה שטיפסנו אליה, מתמלא עם רגש ושכל שאין בו טעות, ובטוח שההתקדמות שלנו טובה.

אורן: אתה אומר בעצם שאם נסתכל על הטבע, אז נראה שבעלי החיים יודעים בדיוק איך לחיות.

בעלי החיים לא טועים, האדם טועה. האדם כל הזמן טועה בגלל שהאגו מרחיק אותו מהאינסטינקטים.

אורן: אתה מדבר על האגו, ולא בטוח שאני מבין על מה אתה מדבר. מה מפריד בינינו?

האגו שלנו.

אורן: הוא זה שגורם לנו לטעויות?

כן. אם היינו מחוברים כולם יחד ממש "כאיש אחד בלב אחד", אז לא היינו טועים, היינו במצב אידיאלי.

אורן: היינו מגיעים למצב שאתה קורא לו "משפחה".

כן. האגו מפריד בינינו, מרחיק בינינו, וכך נעשה בינינו חלל רגשי. אם אני ממלא את החלל הזה ביחס יפה לכולם, בשפעה למעלה מהאגו, שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", אז אני בעצם מכניס את אגו אל תוך הקשר בינינו. "על כל הפשעים תכסה אהבה", אומנם הפשעים נמצאים בפנים, אבל דווקא הם אלה שתומכים באהבה. האהבה נעשית עוד יותר חזקה, הקשר נעשה עוד יותר חזק.

אורן: לא הבנתי, אמרת שנוצר בינינו חלל, איך אני סוגר את החלל הזה, על ידי מה?

כשאני ממלא את החלל הזה ברגש הדדי, יוצא שאני משתמש באותו אגו ככוח שהוא עזר כנגדו.

אורן: כנגד מי?

הוא עזר כנגד האגו עצמו. זאת אומרת דווקא באגו שמופיע עכשיו, אני רואה עזרה.

אורן: זאת אומרת שהפירוד בינינו, החלל שבינינו הוא בעצם עוזר לנו.

כן. אם אני אשתדל להביא את עצמי לקשר, אז אגלה קשר הרבה יותר חזק, כי האגו עצמו ישתתף באותו קשר. ואז כל הפשעים שבאהבה יתהפכו ליתר חיבור.

אורן: אמרת שאנחנו טועים בגלל החללים שבינינו?

כן. בגלל אי הבנה.

אורן: זאת אומרת יש בינינו חללים, פירוד, אי הבנה, כל אחד מבודד, ולכן ביחד אנחנו טועים. אבל אנחנו לא רוצים לטעות, אמרת שבעלי חיים אף פעם לא טועים, וכך גם אנחנו רוצים.

הם לא טועים בגלל שיש ביניהם קשר טבעי. אומנם זה לא חשוב מה יש בהם, אבל זה טבעי.

אורן: אמרת שאנחנו, בני האדם, יצורים יותר מפותחים. אבל התפתחות החללים בינינו גורמת לנו לטעות.

כן, ולזה אנחנו קוראים כאילו קשר, כאילו שאין טבע בינינו, אלא בלבול. אם נכניס בינינו קשרי משפחה, קשרי חיבור, עד שנגיע "כאיש אחד בלב אחד", בזה אנחנו מחזירים את הטבע, הוא חזר להיות המקשר בינינו.

אורן: אבל הטבע לא יגרום לנו להיות בני משפחה אחת.

טבע, זה הכוונה שאנחנו חוזרים להיות מחוברים יחד בצורה טבעית, באהבה. הפער בין שהיינו מנותקים לבין זה שאנחנו מחוברים מגביר את הקשר בינינו, הפער הזה מביא לנו עכשיו שכל חדש וממנו אנחנו למדים. מה הטבע עשה? הוא הרחיק בינינו. ומה אני עשיתי בפעולת החיבור? אני קירבתי בינינו. זאת אומרת אני לומד את המערכות כשתי מערכות נבדלות וכשתי מערכות מחוברות, וכתוצאה מזה יש לי שכל חדש. החלל הזה מתמלא בשכל, אותו אגו שעכשיו תיקנתי כולו מתמלא בשכל, ואז אני מתחיל להבין ולהרגיש את המערכת.

אם נפעל כך בסדנה בין העובדים, אז נגלה אפשרויות לפרוח. ואז מי ירצה להתחרות איתנו? אף אחד. אנחנו פתאום נראה ונדע דברים שאחרים לא יבינו.

אורן: בתחילת השיחה דיברנו על סדנה לשיפור מיומנות ניהול, ואמרת שהמטרה שלך להוכיח למנהלים בצורה שכלית, ובעיקר רגשית, שההצלחה בהובלת הארגון תלויה בבניית קשר חברתי חדש בתוך הארגון.

אם מדובר בצוות מנהלים, אז בדרך כלל מדובר על אנשים עם אגו מאוד גבוה, והיחסים ביניהם על פי רוב הם לא משהו. זאת אומרת הפער שדיברת עליו, החללים שבתוך צוות ההנהלה, הם חללים מאוד גבוהים.

לא מייד ניגשים לפיתרון, תחילה יש הרצאות, שיחות, ואחר כך מגיעים לסדנאות. גם בסדנאות לא מדברים בצורה אישית, אלא כאילו על משהו צדדי, על משהו ששייך לכלל האנושות, מעין תיאוריה.

אורן: אני רוצה להמשיך את התרגיל שדיברת עליו. אמרת שצריך לנער אותם קצת על ידי איזה אתגר, אבל עם הגבלה, זאת אומרת לא ניתן לפתור את הבעיה על ידי הוספת משאבים חיצוניים, אלא רק על ידי תוספת התקשרויות חיוביות בין העובדים או בין המנהלים, רק בעזרת אינטראקציות חיוביות בין האנשים. תיארת גם איך זה יעבוד, אמרת שהם יצטרכו לדון ביניהם על העניין. דיברת על שכל משותף, על חללים ועל מאמצים להתגבר על אותם חללים. האם תוכל לתת לנו איזו טעימה מהמודל שתיארת?

אי אפשר.

אורן: אז איך תביא אותם להזדהות רגשית עם הרעיון, הרי אמרת שלא חשוב רק להסביר להם בצורה שכלתנית, הם חייבים גם להרגיש.

איך יכול להיות שהשכל מתקשר אצלם ללא רגש. נניח שאני צריך לעבוד עם קבוצה של כעשרים אנשים כדי לבנות מטוס, או לא חשוב מה, ואנחנו כל הזמן צריכים לדון איך לבנות את המטוס, איך לקשור בין כל החלקים לפי סדר הייצור, ועוד. אם אני לא אמצא איתם בקשר רגשי, כי אנחנו כל הזמן מדברים בחצאי מילים ובקושי מסתכלים זה על זה, אז איך נוכל לעבוד. מה לא ברור, כל הזמן חייב להיות קשר רגשי והתקשרות מקסימאלית.

אם אני עובד עכשיו, אז הכי נוח לי לעבוד עם הבת שלי. למה? כי היא נכנסת אליי מתי שאני מזמין אותה, ומתי שהיא רוצה. אני מתקשר אליה בצורה קצרה, אני אומר לה, כך וכך צריך.  

אורן: ומה עם האחרים, האם זה פחות נוח איתם?

עם אחרים פחות נוח.

אורן: אם כך הארגון צריך להיות משפחה.

כן.

אורן: זאת אומרת תצטרך להגיע למצב שיהיה לך נוח לעבוד עם אחרים כמו עם הבת שלך. אלא שהבעיה יותר חריפה, אנחנו מדברים על מנהלים.

כן, אלה אנשים שכלתניים, לכן אני נותן להם דוגמאות, קליפים, ועוד. אבל כשנתקלים בבעיה אז נעצרים, אנחנו לא יכולים להתחרות עם האחרים. אם כך מה עושים? אנחנו חייבים לשפר את היחסים החברתיים שלנו עם שמחה, וזה תלוי בכם. אחרי שהם מבינים בשכל שכך צריך לעשות, אני אומר להם, בואו ננסה להכניס קצת הרגשה מערכתית בכל אחד, בואו נעבוד בצורה רגשית, נשב עשרה אנשים יחד במעגל ונדון.

אורן: נניח שהם הבינו את כל ההסבר וראו את הקליפים, על מה דנים כעת?

כמובן שלא מדברים על האגו שלנו, אלא מדברים בכללות על אגו האדם, על טבע הבריאה. כמה אנחנו רחוקים זה מזה, כמה אני משוחד ורואה שהשני פחוּת ממני, כמה אני מגן תמיד על עצמי ורואה שאני מוצלח יותר מהאחרים, כי אחרת אין לי זכות קיום. לאט לאט, מדברים על כל מיני דברים כאלה. אנחנו לא מדברים בצורה אישית על אף אחד, אלה בכללות על מין האנושי.

אורן: מדברים על אנשים אגואיסטים.

לא. זה הבדל גדול. אני לא מדבר על מישהו, אלא על כלל האדם ואני כלול בתוכו. אני מדבר על הטבע הרע של המין האנושי ועל המקום שהטבע מקדם אותנו, לאינטגרליות, להתקשרות מחוסר ברירה, כי אנחנו קשורים זה לזה. אם נתחיל לדבר בצורה כזאת, אז נראה עד כמה הם בכל זאת מתחילים להבין שמדובר גם עליהם, ואז מגיעים לדבר על התיקון. כי אין ברירה, חייבים לתקן את עצמנו, חייבים להגיע למצב שנהיה מחוברים.

אורן:, אני רוצה לדייק. אמרת שבדיון הראשון אתה רוצה לדבר בכללות על המין האנושי, זאת אומרת אנחנו עדיין לא מדברים על תופעות בתוך הארגון שלנו. לא מדברים על חיי היומיום בינינו, אלא רק בכללות על המין האנושי, ואחר כך מדברים על תיקון, כי אין ברירה, חייבים לתקן. למה? כי העולם נמצא בהרס עצמי.

כן. אחר כך יורדים מהרמה הכללית ומדברים על משפחות, מדינות, על יחסים בינלאומיים בין העמים, על תאגידים וארגונים בינלאומיים.

אורן: על כל זה דנים.

כן. ואז מדברים על המפעל שלנו. לא בצורה אישית, אלא על הדברים הרעים שאנחנו רואים ואיך בכל זאת אפשר לתקן את המצב. מה המצב הטוב, האידיאלי, ואיך בהדרגה אפשר להתקדם לזה. מי ינהל את כל התהליך? האם אתם רוצים שיהיו עוד מנהלים שיעשו זאת ואתם תהיו כפופים להם. מי יכול לעשות זאת, מי ייתן דוגמה. אם כל המפעל יעבור שינוי ואתם תישארו כמו שאתם, אז תישארו מחוץ למפעל. השיפור חייב להיות קודם בכם על מנת לתת דוגמה לאחרים, כי דווקא אתם בתור מנהלים צריכים להראות דוגמה. נכון, צריך להיות איזה שינוי פנימי מאוד עמוק, ואולי לא נעים לאגו, אבל דווקא מי שמתגבר על האגו שלו הוא יהיה גיבור. המגמה של החברה, של ההתפתחות הכללית של האנושות, דורשת שכך נעשֶה.

אם אתם לא רוצים בשינוי, אז אין בעיה, אנחנו נפנה למתחרים שלכם ואז תלמדו את הדוגמה מהם. אנחנו נשפר אצל המתחרים שלכם את המצב, נביא אותם לחיבור, למנגנון אחד שעובד טוב ובהרמוניה, ואז תסתכלו על ההצלחה שלכם לעומת הצלחה שלהם. זה ברור ללא ספק, במהלך שלושים או ארבעים השנים אחרונות דואגים רק ליחסים בתוך מקומות העבודה.

אורן: אני אגלה סוד, בעשרים השנים האחרונות היו לפניך הרבה חכמים שאמרו לנו, "אנחנו נגרום לקשר בתוך הארגון כמו במשפחה". ואם אני אכנס עכשיו לדמות המנכ"ל, אז אני אגיד לך בצער רב שבאמת רציתי שזה יצליח.  

אתה עדיין לא מבין שאני מביא לך שיטה שהיא כן יכולה להצליח?

אורן: האמת שאני כבר מיואש לנסות ולארגן התקשרויות חיוביות בין האנשים.

למה?

אורן: מפני שאדם שהגיע כדי להעביר אותנו את התהליך, הלך, ואז גם התהליך הלך איתו, ומה שנקרא "עולם כמנהגו נוהג".

קודם כל אסור שזה יקרה, אנחנו מתחברים איתך, זאת "חתונה קתולית". אין דבר כזה שאני מעביר לך קורס תוך חודשיים והכל מסתיים. לא, אני חוזר למפעל פעם או אפילו פעמיים בשבוע, הרי אי אפשר לעזוב אתכם.

אורן: מה מקנה לך את הביטחון שאתה עומד להצליח במקום שהקודמים לך נכשלו בארגון שלנו. אולי הארגון שלנו הוא ארגון קר ומנוכר במיוחד, אבל זה המצב, זה הארגון שלנו.

כי אני יודע איך לעבוד יחד עם האגו. אני לא מנטרל את האגו, אני לא משתמש בחיוכים מלאכותיים, כלום. אני גורם להידברות בין בני אדם לפי שיטה מיוחדת, האנשים מתחילים להרגיש את הרע שבהם ולומדים בעצמם איך להתגבר עליו מתוך הידברות. את הדברים האלה אתם כבר תראו מתוך השיחות הראשונות. אומנם אתם לא חייבים לקבל את הדברים, אבל אני רוצה לדעת על סמך מה אתם מחליטים. אם מחליטים רק על סמך הייאוש מהמצבים הקודמים, אם מלכתחילה אתה אומר לי "כבר ראיתי את זה", אז למה הזמנתם אותי בכלל.

אורן: אני אגיד לך מה קורה. יש היום כל מיני שיטות ומתודולוגיות איך לעבוד בארגונים. שיטות שנותנות כל מיני כלים איך להתמודד, איך להניע את העובדים, כי הם מאוד עייפים היום, כל אחד מכונס בתוך עצמו, והארגון לא מעניין אותו כלל. איך לפתור קונפליקטים בין המנהלים "שאוכלים" אחד את השני מבוקר עד ערב, ואיך להגיע לפיתרונות משותפים. יש המון מתודות היום, השוק מפוצץ בהם.

צריך רק לרכך את יצר הרע, להתעלות ולהשתמש בו בצורה הפוכה. זה ההבדל.

אורן: תסביר את עצמך.

אנחנו לא הורסים את האגו, אנחנו לא נעשים שחקנים יפים. אנחנו עובדים עם האגו, מתעלים מעליו ומשתמשים בו כדי לחזק את הקשר בינינו. במידה שהאגו הזה מתגלה, הוא הופך להיות עזר כנגדו, בעזרתו עוד יותר מתחברים. האגו עוזר לנו להתחבר, אנחנו מגיעים לחיבור. על ידי מה הם מתחברים בכל מיני השיטות האחרות? הם לא מתחברים, הם רק מנטרלים קצת את החיצוניות, את הקרע החיצון.

אנחנו מדברים על חיבור "כאיש אחד בלב אחד". ומי עוזר לנו בחיבור? דווקא השנאה, הדחייה. כשאנחנו הופכים את האגו הוא נעשה עזר כנגדו, ואז מגיעים למערכת איטגרלית. לפי השיטות האחרות אתה לא בונה מערכת, אתה נמצא בפירוד עם כולם ונשאר בפירוד, רק שאתה לא מראה לאחרים את האגו שלך, ואילו בחיבור אתה רוצה לעזור לכולם, אתה מעוניין בזה.

אורן: אני אהיה מעוניין בזה?

כן. גם במימוש וגם במטרה. זאת שיטה שלא דומה לאף שיטה.  

אורן: לסיכום, בוא ונדגיש מה זה מימוש ומטרה. מה המטרה שאין לאף אחד ולך יש?

המטרה היא להגיע למצב שלפחות הארגון ייראה כמשפחה, אני כבר לא מדבר על כל העולם. אומנם אף אחד לא שווה לשני, לא לפי המשרות, לא לפי הידע, לפי המקום, לפי תפקיד, לפי כל מיני דברים, אבל כל אחד שווה בחשיבות לכולם. גם המנהל וגם העובד הפשוט שווים, הם מרגישים שייכים למשפחה אחת. לזה צריכים להגיע. הם דואגים זה לזה יחד, והדאגה הזאת היא לא דאגה סתמית, היא באמת דאגה רגשית. אין דבר כזה שמנהל לא אומר שלום למישהו, או נניח לא לוחץ יד לשוער.

אתם תצטרכו להיות דוגמה לכל העובדים, ובכך תהפכו את האגו שמרחיק ביניכם לכוח חיבור. בו אתם תרגישו שׂכל חדש ורגש חדש, תרגישו מעין דמות חדשה בארגון שתיתן לכם פיתרון לכל דבר. זה פתאום יקדם אתכם בחמש או עשר שנים קדימה למקום שאחרים יגיעו אליו בעוד חמש או עשר שנים. זה כמו קפיצת חלל, קפיצת זמן.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה, ותודה לכם שהייתם איתנו. בואו נקפוץ יחד קדימה, ועד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה