חיים חדשים - תוכנית 128 - תקשורת ומערכת החושים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

 שלום לכולם.

אורן: אנחנו מדברים על תקשורת. התחלנו לפתח את התחום הזה בשיחה הקודמת, ונשמח להמשיך ולפתח אותו גם בשיחות הבאות. בכל פעם נבחר היבט מסוים מתוך העולם המאוד רחב של התקשרות, נשתדל להתמקד בו, ומתוכו ללמוד את תפיסת העולם שמציג הרב לייטמן דרך הנושא. הנושא שאנחנו בוחרים לשיחה שלנו היום הוא "תקשורת ומערכת החושים".

ניצה: כשאנחנו מדברים על תקשורת היא הולכת יד ביד עם מערכת החושים. למעשה אפילו נוטים לחלק את התקשורת לפי החושים שבה הם נקלטים. יש תקשורת ויזואלית, שמיעתית וכולי. הזאת, מה שמאפיין את התקשרות הזאת, זה שהיא משותפת לעולם החי, הצומח, וגם לנו, לבני האדם. היינו רוצים להבין ממך מה ההבדל בין אותה מערכת חישה, בין מערכת החושים שבה קולט החי והצומח את הטבע והסביבה, לבין האדם?

 אנחנו לא מודעים עד כמה שהתלות שלנו בחושים, בתקשורת בינינו, ובינינו לעולם, היא גדולה. מרגע שירדנו מהעצים, יצאנו מהיערות והתחלנו לבנות סביבה מלאכותית, לא מלאכותית אלא כלפיי הטבע שלנו, אבל אנחנו בנינו אותה, לא קיבלנו את הסביבה הזאת מוכנה מהטבע, אלא התחלנו לבנות את הסביבה רק לפי עד כמה שהיא מתאימה ותומכת בנו. ולכן, התחלנו להקל על החושים שלנו. קודם החושים שלנו היו צריכים להיות בשמירה עלינו. למשל, חיות חשות בריחות ממרחק של עשרה קילומטר, שמיעה, מחמישה קילומטר, אם מישהו, משהו מתקרב. אם אני בונה קיר, אם אני בונה דלת עם מנעול, אני כבר לא כל כך צריך להפעיל את השמיעה ולא כל כך צריך להכיר את הריח וכן הלאה. זאת אומרת, התחלנו להשתמש במחסומים, בהגנות מהטבע, בריחוק מהטבע, ובכך הפסקנו להשתמש בחושים שלנו בצורה הטבעית, חושים שהיו צריכים להגן עלינו, ולשמור עלינו.

וכך החושים שלנו עברו איזו כהות, במיוחד חוש הריח. מי היום מרגיש, אפילו הבושם שאנחנו כל הזמן משתמשים בו, הורס לנו את חוש הריח. פגשתי אנשים שהעבודה שלהם הייתה ביצור בושם, טבק, או יין, יש אנשים שנקראים "דגוסטטורים", זאת אומרת אלה שבודקים את טיב המוצר של הטבק, של היין, ושל הריחות. אסור להם לאכול מה שהם רוצים ולנשום בכל מקום, הם מאוד שומרים על עצמם.

דיברתי איתם הרבה פעמים, אדם שטועם יין וצריך לבדוק את היין, הוא לא יאכל סתם סטייק, או בורגר ראנץ, יש לו תזונה מיוחדת מאוד שלא מקלקלת לו את החושים. הוא שומר על עצמו לא לנשום בכל מקום, וכן הלאה. אלה אנשים מיוחדים, לא כל אחד ואחד יכול, זה דווקא מקצוע מאוד מבוקש, אבל אין הרבה אנשים כאלה. מה שאין כן, אם היינו יכולים לקחת חיות שהיו עושות לנו את הבדיקות של היין, הטבק, והבושם, הן היו יכולות זאת, אבל לא חיות בית, כי בטוח שגם הן כבר מקולקלות.

זאת אומרת, שכשאנחנו מתרחקים מהטבע אנחנו מקלקלים את החושים שלנו, וכבר אין לנו בהם שום שימוש נכון, כמו שהיה לנו מצד הטבע. בנוסף, החושים שלנו, של בני האדם, הם לא כמו של החיות, אנחנו משתנים כל הזמן, החיות לא, אם חיה רוצה משהו, גמרנו, היא רוצה רק את זה. אלא אם היא חיית בית, שחיה ליד הבית או חיית מחמד, ואז היא כבר מתקלקלת, כי אנחנו מאלפים אותה ומשנים לה את החושים כמו לעצמנו.

אדם מהטבע לא צריך לאהוב טעם מתוק, אלא קצת כן, קצת לא, יש הרבה אנשים שיש להם גם טעם למלוח, לחריף. אנחנו על ידי הרגל מפתחים את החושים, את הגישה לטעמים חדשים שלא נמצאים בטבע, ולכן מלכתחילה אין לנו אותם. כך אנחנו מקלקלים את עצמנו, ולגמרי מנתקים אותנו ממה שאנחנו באמת. אנחנו בונים לעצמנו מערכת תקשורת חושית חדשה.

אבל כאן יש בעיה גדולה, כי כל דבר שהוא לא טבעי, שלא תואם לטבע הכללי, מתפתח עד לגבול, לרמה, ומשם הוא מתחיל להזיק, כי בכל זאת הוא חייב להיכנס להתאמה לטבע. לכן, במוקדם או במאוחר אנחנו נרגיש שכל הריחות החזקים, הטעמים מלאכותיים, וצורות הצבע והאור המלאכותיים שאנחנו בונים לעצמנו, כל הדברים האלה שלא נמצאים בטבע בטוח מזיקים לבריאות ואנחנו לא יכולים לסבול אותם. כי הרצון שלנו כל הזמן מתפתח ומתחיל להבדיל בין כל הדברים האלה ושלא טוב לנו בהם. כך התפתחות האדם מסננת, ומבררת את הדברים שמתאימים לטבע שלנו, ומה לא מתאים.

  נניח לפי הטבע יש לנו ספקטרום, זאת אומרת אור שמגיע ומתחלק בחושים שלנו, מהצבע האדום ועד לסגול. באמצע יש לנו ירוק, הצבע הירוק מחלק את כל הספקטרום בדיוק לחצי. החצי שיש מהצד האדום מחמם אותנו, אמנם, לא ברור לנו מה הקשר בין מה שנראה לי אדום להרגשת החום, והחצי השני מהירוק ועד הסגול מקרר אותי, זה צבע קר. מכאן אנחנו יכולים לראות שהצבעים פועלים על חושים אחרים, קור וחום.

מכך אנחנו יכולים לבנות צורות של תפיסת המרחב שבו אנחנו נמצאים, כך שזה ישנה לנו את המחשבה, וייתן לנו אשלייה של שינויי מרחקים, שינויי זמנים, ושינויי טעמים, זה תלוי באיזו צורה אני טועם זאת.  החושים שלנו פועלים בהתקשרות פנימית ביניהם, כמו בדוגמה שנתתי עם הצבע והרגשת הקור והחום.

הם גם מאוד תלויים בצורה שהם פועלים עלי. יש בהם השפעה על הפסיכולוגיה שלי, לא רק על המערכת החושית בלבד, אלא הם פועלים על הפסיכולוגיה שלי, ומקבלים ממנה תגובה, וכך הם משנים לי את התפיסה. אני מסתכל על משהו שמוצא חן בעיניי, אחרת ממשהו שאני שונא. גם על בני אדם, גם על הסביבה, אני משנה את הדעה שלי בהתאם למה שמתאים או לא מתאים, יפה או לא יפה בעיניי וכמובן לפי הֵרגל, זאת אומרת, אם אני מסתכל על צורת אדם שאני לא רגיל אליו, זה דוחה אותי וכן הלאה.  מאחורי החושים שלנו נמצאת מערכת הרצון, החושים שלנו מפעילים את הרצון וממלאים אותו. בתוך הרצון יש את מערכת הזיכרון, התכונות שאיתן נולדתי וקיבלתי במשך החיים, הורמונים, גנים, כל מה שבא לי בתורשה וכן הלאה. לכן אין לנו חושים אמיתיים, לא מצד הטבע כמו לחיות, ולא מצד המבנה של החברה שלנו שנניח אנחנו בנינו, אלא הכל מאוד סובייקטיבי.

לכן אין אדם שמבין את השני, וכל העולם שלנו הוא עולם שקרי, מלאכותי, סובייקטיבי בלבד. ולא בגלל שכך אני אומר, אלא אם אני בודק את האדם לפי התפיסה שלו, לפי החושים שלו, לפי הנתונים הפנימיים שלו, ממש כך, כל אחד בתוך עצמו.

לכן, על איזו תקשורת אנחנו יכולים לדבר, אם כל אחד עד כדי כך בנוי בצורה מקולקלת, עשוי בצורות שונות, שכל אחד בתוך עצמו? על איזו תקשורת, בין מי למי? זאת אומרת אנחנו כדי לעצב מערכת תקשורת נכונה צריכים שכל אחד שיֵצא מעל עצמו. מעל החושים שלו, ההרגלים שלו, המנטאליות שלו, כל מה שהוא קיבל קודם, אולי מהגלגולים הקודמים, וודאי מהבית ומההרגל. לכן התקשורת בינינו היא תקשורת מאוד מוגבלת, ולא פלא שאף אחד לא מבין את השני.

איפה אנחנו כן מבינים אחד את השני? בביזנס, בעסקים. אנחנו בודקים לפי קבוצות מיקוד לפי סטטיסטיקה, לפי דברים דומים, מה כדאי לנו לעשות כדי למכור. אנחנו רואים קבוצת אנשים, וכלפיה אנחנו בודקים, כדאי לנו זה או זה לעשות, כך וכך לייצר, כך וכך לעצב, כך וכך לקשט, ולעטוף את זה, ואז הם יקנו.

פעם הייתי אצל אחד ממכרי בארצות הברית, הוא נעשה מיליונר מהדפסת ספרים. שאלתי אותו מאיזה סוג הספרים? מה הוא ענה? "סוג? מה שבתוך הספר בכלל לא מעניין אף אחד, רק הכריכה". שלוש מאות מיליון דולר הוא עשה תוך שבע, שמונה שנים, מכריכות בלבד. הוא מכר זאת בבתי חרושת, במפעלים, אבל הוא אמר, שהאדם מסתכל רק על הכריכה, ועל מה שיש בפנים? שום דבר, זה יכול להיות גם עיתון, העיקר הכריכה, זאת הגישה האמריקאית.

בסופו של דבר אנחנו רוצים לדעת מה טוב לסוג מסוים של אנשים שמולם אנחנו עובדים. בזה אנחנו מומחים, אבל זאת לא תקשורת. תקשורת זאת הדדיות, הבנה פנימית, התכללות. זאת מערכת משותפת שאנחנו רוצים לבנות בינינו. ולמה שאנחנו קוראים "כלי תקשורת" טלוויזיה, רדיו והכל, שם הכל בצורה חד סטרית, כמו שהוא מכר את הכריכות, גם לנו מוכרים את הכריכות כך. זאת לא תקשורת.

תקשורת חייבת להיות על ידי תגובות, אבל כאן זאת שטיפת מוח, ולא תקשורת. כי במקום שמדברים על תקשורת, נניח כשמתקשרים במודם, אז אחד שולח לשני והשני לראשון, אז כך קודם כל הם צריכים להיכנס להדדיות, לתדר מסוים, להבנת הקודים וכן הלאה. ואז בתוך ההתקשרות ביניהם, כשיש ביניהם פס של תקשורת, בו הם מתחילים להעביר את המידע זה לזה. הכל תלוי בהתקשרות ההדדית. ובכלי התקשורת שלנו, במה שאנחנו קוראים כלי תקשורת, שם אין את זה,  אז בכלל אין על מה לדבר, זאת לא תקשורת.

בנוסף, אנחנו צריכים להבין שבטבע שלנו אנחנו בהתקשרות, בתקשורת בינינו, בחושים שלנו, אנחנו מייצרים מה שטוב לנו, תוספות לחושים. אוזניים גדולות, רדארים, עיניים גדולות, מיקרוסקופים, טלסקופים. זאת אומרת, הראייה, והשמיעה, מאוד חשובות לנו, כי הראייה היא 90% מהתפיסה שלנו. 6-7% זאת השמיעה, כל היתר הם הטעם, הריח וגם חוש המימוש שמאוד חשוב, אבל הוא פועל רק מאוד קרוב או כלפי האוויר, כלפי הסביבה, אז אנחנו לא מייחסים לכך חשיבות מיוחדת.

מה שאין כן, לפי הטבע שלנו, בתוך המוח שלנו, רוב התאים בנויים להרגשת חוש הריח. מצד הטבע אנחנו חיות שפעם היו משתמשות בחוש הריח יותר מהכל. אם ניקח את המוח, יש בו כיסוי של המון שטחים עם תאי הריח. זה לא הריח שאנחנו נושמים, אלא תאים שמעבדים את הריח, ואנחנו כאילו לא מפעילים אותם, אבל מלכתחילה זה כך.

בנוסף, אנחנו צריכים להבין, שאמנם החושים שלנו קשורים למוח, אבל בסך הכל אנחנו משתמשים בחושים בצורה מאוד מוגבלת. אני לא מסתכל על העולם, אני לא מסתכל על הכוכבים, השמש, הירח, השמיים. אני לא נושם למרחקים, אני לא שומע למרחקים. אנחנו יותר ויותר מצטמצמים בשימוש בחושים שלנו, והמוח שלנו לא מתמלא מהמידע שמתקבל מהם.

ואנחנו מרגישים בכך שהרצון שלנו לחוש את המציאות, עובר לאט לאט מהרצון לחוש את המציאות הנוכחית דרך כלי התקשורת או החושים הגופניים, הפיזיולוגיים שלנו, לרצון שאני רוצה להרגיש איפה אני חי, אבל כבר בהתקשרות אחרת. כאילו שלא סתם צמצמתי את השימוש בחושים הנוכחיים הגופניים שלי, אלא אני עולה להשתמש בחושים אחרים, אני צריך אותם, אני מרגיש שחסר לי משהו כדי לדעת מה קורה בעולם.

אם אני חי כמו בהמה, חיה, קוף, מספיק לי מה שאני מרגיש ולא חסר לי כלום, הכל פועל בטבע בהרמוניה, באינטגרציה זה עם זה, אם יש חיה שלא יודעת איך לספק לעצמה חיים נכונים וטובים על ידי החושים שלה, אז מישהו בא והורג אותה, וכך הם מתקיימים זה על ידי זה, מנקים את השטח, ובצורה כזאת מתפתחים בדרגת החי.

בכך שאני מתחיל להתפתח ברצון, שעומד אחרי החושים שלי, ומתוך הרצון שלי לצמצם את החושים הגופניים שלי, על ידי הרצון שלי שכל הזמן מתפתח, אני מתחיל לבנות ליד את החושים האלה, אני שם מעצורים שונים על החושים, ואני מתחיל לצמצם אותם, לבנות את קירות הבית, את האש. על ידי זה  אני מגן על עצמי, יש לידי כלבים, ובנוסף לכך, אני לא צריך לרוץ אחרי האוכל, אני מגדל לידי כבשים ופרות.

בקיצור, אני בונה ובונה צורות מלאכותיות כאלה מתוך הרצון שלי, בצורה טבעית. כשהרצון שלי מתפתח, הוא מחייב אותי לבנות צורות חיים שונות, כך שאני לא צריך את החושים. אם פעם הינו מרגישים או כמו אבותינו הבדואים בישראל, שחיים בתוך רדיוס של חמישים קילומטר, לפי כל מיני צורות, לפי העננים, לפי הציפורים, היום האדם לא יכול להוציא את המידע הזה, והוא גם לא כל כך צריך אותו, כי הוא בנה לעצמו הרבה צורות הגנה, וכך הוא חי.

זאת אומרת, התקשרות שלנו עם הטבע היא לגמרי חד סטירית. אנחנו רוצים כמה שפחות להיות תלויים בטבע, כמה שיותר רחוקים מהטבע, וכמה שפחות תלויים ורחוקים בינינו, בין בני האדם. זאת אומרת, ההתקשרות או התקשורת הקודמת שהייתה לי כאדם, כלפי הסביבה, דומם, צומח וחי, זאת אומרת הטבע, וכלפי החברה האנושית, הולכת ופוחתת יותר ויותר. אנחנו רואים שהיום אנשים שנכנסים לייאוש, לסמים, לניתוק זה מזה, לכל אחד יש דירה, לכל אחד יש מחשב.

בני אדם מתקשרים מאחורי מחשבים, וזאת לא תקשורת, אלא סתם, הכל מלאכותי, והכל בשקר, לא מלמדים את האדם והוא לא צריך את זה. זאת אומרת, אנחנו נמצאים בעולם שכולו מנתק את האדם מהמציאות האמיתית, הנוכחית. גם בחיי הסביבה, גם בחיי החברה לא איכפת לנו ממה שקורה, איכפת לכל אחד רק ממה ששייך לו וזהו.

וכאן אנחנו צריכים לחשוב, אם כל זה קורה לנו בהתפתחות הטבעית של הרצון שלנו, אז לְמה? זאת אומרת, לְמה הרצון הביא אותי? רואים שהוא מביא אותי למצב שאני חייב לעלות להרגשת חיים חדשים יותר גבוהים, יותר גדולים, בתקשורת חדשה. ואנחנו כבר נמצאים בתוך התקשורת החדשה הזאת, אנחנו נמצאים בתקשורת האינטגראלית, שתלויים זה בזה למעלה מהרצון שלנו, ובכלל ללא בחירה בזה. זה כמו שהאבולוציה תמיד עשתה לנו, פתחה לנו את הדרך והביאה אותנו בלחץ קדימה, ועל ידי כך נעשתה בנו קהות חושים והתרחקות זה מזה וכולי. זאת אומרת, קודם היינו חיים בחמולות גדולות, על עצים ואז בכלל זה היה משהו שונה. אחר כך התחלנו לבנות משפחות. וממשפחות ממש גדולות, הפכנו למשפחות קטנות ומצומצמות, והיום אנשים חיים  בכלל בלי משפחה.

ולכן אנחנו רואים שיחד עם זאת, ההתפתחות האבולוציונית שלנו מביאה אותנו להתקשרות האינטגראלית. זאת אומרת, שאנחנו איבדנו את הקשר הקודם, הטבעי. אני בא מאבא ואמא ויש לי גם סבא וסבתא, וכך אני גדל, יש לי גם אחים ואחיות, ואחר כך גם אישה וילדים. גדלתי, אני אומר שלום לכולם, אני הולך לעשות לי חיים, לא רוצה להיות קשור לאף אחד.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים בדור שהוא מתנתק בתקשורת שלו מכל הצורה הטבעית, גם מהטבע, גם מהסביבה, גם מהקרובים, מהכל. מאוד מעניין. וגם במשהו מעצמו, כי מי אני, אם אני לא קשור למשפחה, ולא קשור כל כך לעַם, ולא קשור למדינה, ולא קשור לאיזו תרבות, חינוך וכן הלאה. היום בכל מקום יש, "בורגר-ראנץ" ו"קולה קולה", זהו.

אז יוצא, שאנחנו לגמרי מגיעים לניתוק מכל צורות התקשורת שהיו לנו קודם. ומרגישים את עצמנו שנמצאים בתקשורת חדשה בינינו, אבל כזאת, אנחנו לא יכולים לחוש אותה, אין אליה חוש תקשורת. זאת אומרת, אנחנו נמצאים באיזה סוג התקשרות, אבל מה סוג ההתקשרות הזה אנחנו לא יודעים.

אנחנו רואים את זה בכלכלה, קורה כאן דבר מאוד מיוחד. היו שתי צורות כלכלה, קפיטליסטית וסוציאליסטית. בצורה הקפיטליסטית אמרו, אנחנו נמצאים בהתפתחות הקפיטליזם, אין לו גבול, אין לו סוף, וכולם חשבו שהחברה הצרכנית תמשיך עד אין סוף. הסוציאליסטים הרוסים אמרו, לא, יש התפתחות מתקופת העבדות, לתקופת הביניים, דרך הקפיטליזם, ואחר כך לסוציאליזם ולקומוניזם. יש התפתחות.

האלה אמרו לא, ואלה אמרו כן, בסופו של דבר הרוסים נפלו וגם הקפיטליסטים נפלו, כי ההתפתחות כן קיימת. אנחנו רואים שיש מידה של קשר בין האנשים בחברה, מידת התלות בין האדונים לאנשים הרגילים, בין העשירים לעניים, בכל מיני צורות, אבל אף אחד לא ציפה ולא חשב שמידת הקשר בין בני האדם לפי ההתפתחות, צריכה להגיע למצב שכולם יהיו עגולים, שווים.

חשבו על זה אוטופיסטים כמו מרקס, לכן היום הוא שוב מאוד נפוץ, שוב מתחילים לקרוא ולהתעניין בו, בִמקום אדם סמית ועוד כאלו. אבל מאיפה זה נובע? מזה שבהתפתחות שלנו אנחנו מתנתקים מהתקשורת הקודמת, ובעל כורחנו באים לתקשורת חדשה והיא תקשורת עגולה. כי אנחנו לגמרי התנתקנו מכל החושים שלנו, מכל הקשרים המשפחתיים, הלאומיים שלנו, מהכל, ואז אנחנו כאילו נולדים מחדש. אנחנו עוברים מהתקשורת הרגילה, הליניארית, לתקשורת העגולה, האינטגרלית, וגם הגלובאלית, שכולם נכנסים ונמצאים בה. בתלות ההדדית ממש בין כולם.

לאט לאט זה מתחיל להתבהר עכשיו, ולכן אנחנו מאבדים את היכולת לשלוט בכל מיני מערכות בחברה האנושית, מחוסר תקשורת בינינו למערכות האלו, ובין המערכות לבין עצמן.
זאת אומרת, התקשורת הזאת היא לא סתם, וודאי שלא מדובר בכלי התקשורת, אבל זו גם ההתקשרות שהיא בינינו. היא מולידה כל מיני מקצועות, ורמות שיש בחברה האנושית, ויחס לחיים, לפוליטיקה, לדתות, ולמה לא? התקשורת היא כולה שפה בינינו לבין הטבע, בינינו לבין העם ובין העולם.
זה הכל תקשורת, אין יותר חוץ מקשר. כי גם אם אני לא קשור לאף אחד, אם היה אפשר לתאר דבר כזה, אז לא הייתי מרגיש את עצמי. אם אני לא מרגיש את הסביבה, אז אני לא מרגיש את עצמי, כי סך הכל, איך שאני מרגיש את עצמי זה בתגובות מהסביבה, אני מרגיש מי אני, מה אני. אני מרגיש את עצמי מוצק כלפי מָשהו, חם כלפי משהו, וכן הלאה. צריכים להבין שהתקשורת היא יסוד הרגשת הקיום שלי בעולם, בחיים.

אנחנו יכולים לתאר לעצמנו אדם שנמצא זרוק מחוץ לכדור הארץ, מקום שאין בו כוח משיכה, אז אין לו כבר תקשורת מסביב, איפה ימינה, שמאלה, מעלה, מטה, אין לו כלום. הוא מאבד המון חוטי תקשורת לסביבה. אם הכל ללא שמיעה, אם הכל חשוך וללא ראיה, אז הוא תוך כמה זמן מתחיל לאבד את ההרגשה העצמית שלו. כי אנחנו חיים כל הזמן בעולם של תקשורת. זה בדוק וידוע שאם אנחנו סוגרים את האדם בתוך תא, מנתקים אותו לגמרי מראיה, שמיעה, טעם, ריח, חוץ ממישוש שנשאר קצת, הוא משתגע. המוח שלנו כל הזמן עובד, אפילו בתת ההכרה, אפילו בחלום, מתוך התקשרות עם הסביבה.

 לכן במצב הנוכחי אנחנו עוברים בתקשורת שלנו תקופה מאוד מיוחדת, ובעולם שלנו זה מורגש הכי חזק בכלכלה, כי הכלכלה היא הדגמה של התקשורת בין כולם. אם אין חושים, ואין קרוב או רחוק, ואין יפה ודוחה, ואין שום דבר, אלא אפשר למדוד הכל בכסף בלבד, אז כלכלה היא שפת תקשורת מאוד חזקה, היא מודדת כמה אתה שווה, וכן הלאה.

ולכן עכשיו, כש"החוש של הדולר" נעלם לאט לאט, אנחנו לא יודעים בדיוק איך להשתמש בו. אנחנו מבולבלים ולא יודעים בדיוק איך להפעיל את המערכות האלה, שהן עדיין במצב של משהו גדול ואנחנו מחזיקים אותן עדיין בצורה מלאכותית, כי מפחדים ולא יודעים מה יקרה הלאה. אנחנו עוברים ממצב שהיה לנו קשר לכלכלה הקודמת, שהיה ברור לנו כמה כל אחד מייצר, כמה שווה, כמה מוכר, כמה קונה, והיום זה הופך להיות לדבר בלתי מובן. כי בהתקשרות החדשה אנחנו עוד מעט נגיע לעולם שכל הכלכלה חוץ מהכלכלה ההכרחית לקיום שלנו, נהרסת. ויוצא שאנחנו מספקים את עצמנו כמו שחיינו קודם, כשהיינו על העצים או ירדנו מהעצים, בצורה טבעית ולא צריכים יותר. לזה אנחנו יכולים לספק את עצמנו ללא מאמצים. סך כל מה שהגענו אליו כשירדנו מהעץ והתחלנו לחיות בכדור הארץ, ודאגנו לאוכל, וזאת הייתה כל ההתקשרות שלנו בינינו, וכל ההתקשרות בינינו לטבע, לספק לעצמנו אוכל נפש ממש. התקדמנו מאז עד והיום כדי לחיות היום באותה צורה פשוטה יחסית, ולא לדאוג כל החיים לאוכל. אבל בכל היתר אנחנו לא נדע מה למלא מפני שכבר עברנו כל מיני צורות של מילוי ואנחנו רואים שנשארנו ריקים.

ולכן כאן אנחנו מתחילים להרגיש את החברה האינטגרלית העגולה, שדורשת מאתנו לפתח בינינו קשר, תקשורת אינטגרלית. ובזה האנושות תצטרך לעסוק כל הזמן. לזה אנחנו מגיעים. זאת אומרת, זאת תקשורת שכבר עכשיו מתחילה להיות מבוקשת, זו תקשורת אינטגרלית בין כולם כמערכת אחת אנלוגית. וכל אחד ירגיש בחוש החדש את כל המציאות, את כל העולם.

זאת אומרת, זה לא רק הקרובים שזרקתי מאחרי הגב שלי, הילדים והאישה, ובכלל כל בני האדם, כל הטבע, שמכולם התנתקתי, אלא עכשיו אני צריך לחזור לקשר אבל אני לא יודע עם איזה סוג חברה, ואיך אני ארגיש איזה סוג של קרובים, ובאיזה סוג טבע? אבל עכשיו אני צריך לראות אותם בחוש החדש, בחוש האינטגרלי. ואני רואה שכולם נמצאים במערכת אחת, קשורים זה לזה בצורה שווה, בחשיבות שווה, בהשפעה הדדית שלמה, מלאה, וכל העולם הוא שלם.

זאת אומרת, אני צריך עכשיו לפתח בתוכי את החוש החדש הזה. חוץ מדרגות דומם, צומח, וחי שבי, שאת זה אני מספק בצורה פשוטה מהטכנולוגיה, מכל מה שעשינו. בנוסף לכך, יש בי מאה אחוז ריקנות, וחוץ מהאוכל שאני צריך למלא בו את הבהמה שלי, אני מרגיש מועקה נוראית, כמו אדם שנמצא בחלל, או משתגע, הולך לאיבוד, או שאני מתחיל להרגיש שיש משהו בחלל הזה ואני מתחיל לזהות שם את קווי התקשורת האין סופיים שלי עם כל המציאות. לזה הגענו.

וכאן אנחנו צריכים להבין שהמקצוע החשוב ביותר שיידרש, הוא מומחה לתקשורת אינטגרלית. כי בלי זה האדם ירגיש כאילו שלא לימדו אותו ללכת, לדעת, להכיר שום דבר, הוא לא גדל. תינוק לפחות גדל, הוא יהיה כמו חיה, גדול אבל חיה, מן מוגלי ששכחו אותו ביער. אם אנחנו לא נספק לאדם ידע, אומנות בתקשורת האינטגרלית, הוא יהיה כמו שאנחנו רואים היום, שבני אדם מתאבדים, נכנסים לייאוש, לסמים, וכך זה יהיה יותר ויותר. או הפוך, יכנס לטרור, לכל מיני צורות של הדת, לפונדמנטליסטים, לגופים אדוקים למיניהם וכן הלאה.

זאת אומרת, אנשים בורחים לצורה כלשהי, "אני כמו צאן, כך אמרו לי וכך אני הולך, אני לא רוצה לדעת יותר כלום". כי לפחות כך הוא מוצא את עצמו. הוא רואה בין קיר לקיר, "כאן אני הולך", אחרת הוא יוצא ומאבד לגמרי את הכיוון. לכן המון אנשים מגיעים לכיוונים הפונדמנטליסטים האלה, אנחנו רואים אלפי אנשים אפילו באירופה, שכל יום מתאסלמים. הם רואים באִסלם לפחות משהו שמחזיק אותם, שאומר להם תעשה כך, ותעשה כך, הבן אדם "סוגר את התריסים", את הביקורת הפנימית, ומרגיש את עצמו טוב.

עד שמבפנים הרצון לקבל שלו יגדל, יפרוץ ואז הוא לא יוכל לשמור את עצמו בכך. זה יכול להיות על ידי התנגשות בין המציאות החיצונית והפנימית, או בתוכו, בין שתי המערכות, המערכת שלו והמערכת האינטגרלית שבכל זאת מראה לו שהעולם הוא אחר ממה שנמצא בתפיסה שלו, ואז יהיו פיצוצים פנימיים, וחיצונים, וזה יביא למלחמה. יכול להיות שאפשר לעבור זאת בצורה אחרת, אבל הדרך הרגילה של האנושות היא לחתוך זאת על ידי מלחמה. כי מלחמה מביאה ייסורים כל כך גדולים שהם מחייבים את האדם לשנות את הגישה לחיים. היא מביאה להתגברות של התקשורת וגם לנתק בתקשורת, ניתוק של התקשורת הקודמת, ותקשורת חדשה.

נניח כמו במלחמות העולם הראשונה והשנייה. מאיפה היא באה? היא באה מכך שהקפיטליזם שמתפתח מגיע לגבול מסוים. הוא לא יכול להתפתח יותר, ואז הוא חייב להתרחב. בפנים הוא לא מסוגל יותר, הוא כאילו מתפוצץ, אבל הוא לא יכול להתרחב אלא על ידי מלחמה. צריכים לכבוש עוד עמים, לעשות הרס כללי כדי שיהיה אפשר להתפתח שוב.  כמו שהיוונים היו עושים סעודות עשירות, אחר כך היו מקיאים, ושוב ממשיכים בסעודה. אתה חייב חידוש. זה אותו הדבר, כי לפי התיאוריה של אדם סמית על הקפיטליזם, אין שינויים, האדם חייב להתפתח כל הזמן ולכן הם הגיעו למצב שהיו צריכים להתפרץ במלחמות.

גרמניה שהייתה המדינה החזקה ביותר באירופה, הייתה צריכה להתפתח, היא הרגישה את חוסר ההתפתחות יותר מכולם, לכן היא פתחה בזה. ומה עכשיו? זה יכול להיות הרבה יותר גרוע כי הצורך לפריצה, קיים ומתגבר כל פעם. אבל כאן הצורך לפריצה, הוא לא לפריצה טכנולוגית, הוא לא לפריצה של אותה מערכת צרכנית כי אין לכך צורך, אנשים לא צריכים את זה. אתה רואה מה קורה? פעם חשבנו שיהיו לנו יותר מכוניות יפות, יותר בגדים יפים, היום כולם הולכים בצורה זרוקה, בנעלי ספורט, ג'ינס, חולצה וגמרנו. אפילו אצל הפוליטיקאים ודומיהם, זה כבר מתחיל להיות כך, גם אצלם מטפטפות הצורות האלה. ירדנו מכל זה, אין צרכנות בכלום, אנחנו מתחילים יותר ויותר לרדת לצורה כמה שיותר פשוטה ואחידה בכל העולם.

התקשורת נעשית יותר קלה, יותר קרובה לכל אחד והיא זו שנעשתה יותר עגולה, זאת אומרת לא לפי ההתפתחות מעל הגבול, שאני צריך להתפרץ מעל הגבול ואז אני יכול. היום לא, היום אתה לא צריך מלכתחילה, להתפתח מבפנים מהמרכז בצורה ליניארית, אלא אתה צריך לקחת בחשבון את כל כדור הארץ ולהתפתח יחד עמו. להרגיש קודם כל את הטבע הכללי של האנושות.

ההתפתחות היא לא בכך שאתה פולש לשם רוכש, מוכר, קונה, זאת אומרת מתקשר בצורה כלכלית. ההתקשרות היא בצורת מידע, אינפורמציה, התקשרות ברגשות. גם התקשורת הבאה עולה בצורה שלה לרמה חדשה. אם התקשורת הקודמת הייתה או שעל ידי כוח אני שולט עליך, או על ידי סיפוק הרצונות, מזון וכולי, עכשיו התקשורת עולה לרמה של מידע, התקשרות רגשית, התקשרות חושית, אינטגרלית. וכמו בצורה וירטואלית, בזה אני צריך להרגיש את העולם שהוא כאילו שייך לי, שהוא שלי. בזה אני ארגיש שאני רכשתי את העולם, אני מרגיש את כולו. ואז בצורה כזו, כשכל אחד ואחד ירגיש את כל העולם בתקשורת בלתי גבולית, מתוך כך שיתפתח בו חוש לעולם כמו לעצמו, אז כולם יהיו בהתקשרות אידיאלית, ושלמה.
אין גבול לספר על כל מה ששייך לתקשורת, ולכלכלה בהתאם לכך. כל צורות הקשר האחרות של האדם בהתאם לכך יעברו שיכפול, שדרוג, תרבות. יהיו צורות שונות של תרבות, תיאטרון, מוסיקה, וכל מה שייוולד מתוך הרגשת העולם האינטגרלי, הכל יהיה אחרת.

אורן: אתה יכול לתת איזו טעימה?

 כל מה שימלא את החוש האינטגרלי החדש של האדם. מתוך זה יתפתח ציור, פיסול, מוסיקה, תיאטרון, בלט, אופרה, לא חשוב מה. כל מה שיתפתח, אם יתפתח, יהיה רק מתוך כך שאדם יצטרך את זה מתוך ריקנות בחושים האינטגרלים שלו בלבד. בחושים האינטגרלים שלו הוא ירגיש את העולם האינטגרלי. העולם האינטגרלי הוא לא העולם שלנו, זה לא העולם של הגופים שלנו, לא דומם, צומח וחי שאנחנו מרגישים כאן בעולם הזה. אלא בעולם האינטגרלי אנחנו לא מרגישים דומם, צומח וחי, אנחנו מרגישים את קווי התקשורת ביניהם, בין כולם. אנחנו מרגישים את העולם שהוא נמצא כטבול בתוך נוזל שמקשר בין כולם. לא קווי תקשורת, כי האינטגרלי, האנלוגי, כל כך קשור זה לזה וזה לזה, שהקווים האלה הופכים להיות פשוט כמו ג'לֶי כללי שלם בינינו. ואז הקשר הזה של הג'לי בינינו, ייתן לנו הרגשה שאנחנו נמצאים באשליה, וזאת לא אשליה, זה באמת נכון, אנחנו קשורים זה לזה לגמרי, אין מרחק בינינו. זאת התפיסה החדשה האינטגרלית של העולם.

אורן: איזו תרבות תתפתח אז?

מתוך כך תתפתח תרבות כמו של אדם אחד, כי אנחנו נרגיש את עצמנו כגוף אחד. ואז מתוך זה, ככול שגוף האחד יוכל להרגיש יותר, הוא יוכל להתפתח יותר. לא בבת אחת, ודאי שאנחנו לא סוגרים את הקשרים בינינו עד הצורה האינטגרלית השלמה, אבל זה יהיה בהתאם לעד כמה שזה יסייע. הכל כדי לסייע, להתקשר בינינו עד לאינטגרליות השלמה. אז בהתאם לכך, כדי לפתח את החושים האלה, אנחנו נשמח לייצב צורות שונות, תרגילים שיחדדו את החושים האינטגרלים שלנו. תקרא לתרגילים האלה "אופני התרבות". צלילים, חושים, תמונות, סרטים, משחקים, הכל כדי לפתח עוד ועוד, וכמה שיותר מהר, את חוש ההתקשרות ההדדית, את חוש התקשורת האינטגרלית.

אורן: אתה יכול בכל זאת לתת דוגמה. נניח של צלילים.

 מה זה ייתן אם אני אתן לך ניגון מסוים ומתוך הניגון הזה תוכל לחוש קצת יותר את האינטגרליות שבתפיסת העולם החדשה?

אורן: אני שואל איזה קו מנחה אתה יכול לתת ליצירת הניגון.

אותם האנשים שילכו קדימה עם החושים שלהם, שיהיו יותר מפותחים בצורה אינטגרלית  מאחרים, הם ייצרו את התרבות החדשה הזאת. משחקים, הפעלות, צורות שונות, כדי למשוך כמה שיותר מהר גם את כל יתר האנושות להתפתחות הזאת. לצורות האלה של המשחקים לסוגיהם, להתפתחות החוש האינטגרלי בכל אחד ואחד, לחוש התקשורת האינטגרלית, תקרא לזה תרבות, או חינוך.

זה מה שיהיה. כי בסך הכל מה זאת התרבות, מה זה החינוך? זה הכל כדי לפתח את החוש חדש, הטבעי שמתפתח בנו, למלא אותו מהר, לתת לו התפתחות יותר מהירה, להקל על האדם ולמלא אותו יותר. כי האדם לא יעסוק בסיפוק הגשמי, כי בזה הוא יהיה מסופק, לכך מספיק לנו עכשיו לעצור את הכל ולא להתקדם. רק לחלק נכון את המזון, את הביגוד ואת כל הדברים שמייצרים בעולם, אפילו חצי או רבע מהם יספיק לכולם. אלא את כל יתר הזמן אנחנו נקדיש להתפתחות חוש התקשורת האינטגרלית בינינו, זה כל מה שאנחנו צריכים. כי משם אנחנו נקבל מילוי לדרגת האדם. ועכשיו אין לנו מילוי לדרגת האדם ולכן אנחנו נכנסים לטרור, לייאוש, דפרסיה, סמים וכן הלאה.

אורן: אני אעשה סיכום ביניים, אתה אומר כך, יש תהליך אבולוציוני שבו בני האדם, המין האנושי צריך להתפתח. דווקא ניתוק של כל הקשרים וההתקשרויות הטבעיות כמו שהדגמת, משפחה, אישה, ילדים וכן הלאה עד לכדי זה שכל אדם חש בידוד מהאחרים. ודווקא זה בא כדי לנקות את השטח מכל התקשורת הטבעית, על מנת שנפתח תקשורת ברמה חדשה. בהתקשרות החדשה הזאת, שאתה קורא לה התקשרות אינטגרלית, אנחנו ממש צריכים לפתח בתוכנו חוש חדש, חוש אינטגרלי שאני אתחיל לחוש בו את המציאות שבתוכה אני חי היום. אני אחוש את המציאות כולה, כללית, עגולה, כדבר אחד, ושייכת לי, וכך גם לכל אדם ואדם, זה תהליך אבולוציוני שיקרה אם נרצה או לא נרצה.

 כמו לידה חדשה. שאני מתנתק יחסית מכל יתר החושים וממש עושה upgrade, מוחק את התוכנה הישנה.

אורן: וכאן בתווך עומד הכלי האנושי החשוב ביותר, שזאת התרבות והחינוך שלנו, כזרז לתהליך טבעי שאתה מצייר שיתרחש בכל מצב. זאת אומרת המקום של התרבות והחינוך היום, בשלב הזה שבו אנחנו נמצאים לפי תפיסתך, זה להאיץ את פיתוח התקשורת האינטגרלית, את החוש האינטגרלי בכל פרט ופרט בחברה האנושית.

 כן, כי זה לטובתנו. אחרת אנחנו סובלים, ועוברים צירי לידה ללא צורך. אנחנו יכולים לזרז את הלידה שלנו ברמה החדשה.

אורן: התחלנו מדיון על כך שאיבדנו את היכולת שלנו לחוש את הטבע. הייתי רוצה שני משפטי סיכום.

 מלכתחילה, מתחילת הבריאה, מתחילת יצירת הרצון שממנו נוצר היקום של דומם, צומח, חי, ואחר כך האדם בעולם שלנו, כל ההתפתחות הייתה כדי לגדל את הרצון האישי, האינדיבידואלי ואת ההתקשרות האישית האינדיבידואלית. איך אני מתקשר לכל דבר, מה אני מרוויח על ידי הקשר הזה, האם כדאי לי להתקרב אליו או להתרחק ממנו. זה כל מה שהאדם מחשב כל הזמן בחיים שלו. טוב לי, רע לי, כך או כך, עם מי, עם מה וכן הלאה.

זאת אומרת שזה קשר או כלי תקשורת או התקשרות או חושים, בצורה אישית, אינדיבידואלית עם הרצון לקבל שלי באופן אישי, כיחיד, עכשיו אנחנו עוברים למצב חדש שלא היה מבריאת העולם. הרצון שלי לקבל עובר שינוי שלא היה כמוהו. מרקס חשב על זה קצת וגם כתב על כך, ועוד כמה אנשים כמו תומס מן, אוטופיסטים שונים, וכמובן אברהם, משה ורבי עקיבא, שדיברו על "ואהבת לרעך כמוך", זה ברור. אנחנו עוברים לחוש האינטגרלי, שבו אני מרגיש את כל העולם כשלי והיחס שלי לעולם הוא כמו לעצמי. באמת כך אני מתקשר חושית לעולם החדש הזה ומרגיש את עצמי בתקשורת אינטגרלית, אידיאלית שלמה עם כל המציאות. זה בעצם השלב הבא שלנו.

אורן: זה היה מרתק. תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו. אנחנו לומדים כאן על תקשורת שלמה, עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה