חיים חדשים - תוכנית 1298 - יצירת חיבור בצוות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום ננסה ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר להביא את רוח החיבור בכל מקום שבו אנחנו נמצאים בחיים.

ניצה: אנחנו נמצאים במסגרת קורס של חינוך אינטגרלי שבו אנחנו עוברים תהליכים, אנחנו מבינים את החשיבות של חיבור בחיים, ואנחנו מבינים שחיבור זה בעצם אמצעי להצליח לממש מטרות שאנחנו מציבים לעצמנו בקבוצה.

היום אנחנו רוצים לעשות צעד אחד קדימה ביחד איתך, ואנחנו מביאים עכשיו לאולפן סיפור של אחד המשתתפים בקורס, שהוא עצמו רופא והוא נמצא בצוות הרפואי של מחלקת קורונה טיפול נמרץ, ואחרי שהוא עבר את התהליך הזה פה בקורס הוא מעוניין מאוד להעביר תהליך דומה, איזו רוח של חיבור בתוך הצוות שבו הוא עובד.

אני רק אגיד ככה, כדי שכולנו אולי נרגיש את החוויה שעכשיו נמצאת שם, אנחנו רואים את זה הרבה פעמים דרך הטלוויזיה, אבל הוא חי את זה ביום יום. יש שם מתח מאוד גדול, לחץ מאוד גדול. מדובר בצוות של רופאים ושל אחים, אחיות ואנשי סיעוד שהם עובדים תחת לחץ מאוד גדול, וכבר תקופה מאוד ארוכה כולם גם לבושים מכף רגל ועד ראש בחליפות האלה, מה שלא מאפשר להם אפילו לראות הבעות פנים. יש משהו מאוד לא פשוט בהתנהלות היומיומית, וביחד עם זאת הם עוסקים כל רגע בהצלת חיי אדם.

כשהוא עבר את הקורס הזה, הוא ממש הרגיש שהוא רוצה להעביר את הדברים האלה, ולכן הוא אפילו שוחח בכמה מילים עם מנהל המחלקה שקיבל את זה בהתלהבות מאוד גדולה, במיוחד לאחר כל מיני מקרים ומצבים שקרו גם לאחרונה. קורים בצוותים כל מיני דרמות וטרגדיות בגלל שאין מספיק קשר, שאין מספיק חיבור בתוך הצוות, למרות שהם עובדים בשיתוף פעולה בדרך כלל.

היינו רוצים, ביחד איתך, להתחיל את התהליך הזה. הוא קיבל אישור, אותו רופא שנמצא אצלנו בקורס, קיבל את האישור מהמנהל ויש להם כל פעם פגישות צוות, ואת פגישת הצוות הקרובה הוא רוצה להתחיל ולדבר עם הצוות עצמו, והוא חוכך בדעתו איך להתחיל בתהליך.

מה הדבר הראשון שהוא צריך לספר לצוות, ואיך ליצור חום ראשוני שיאפשר גם להם וגם לעצמו, להתחיל קצת יותר לפתוח את הלב?

אז בוא נלווה בתהליך את הצוות הזה, מה הדבר הראשון שהיית ממליץ לעשות?

אני נמצא ממש במבוכה, כי אני מכיר את הרופאים. הוריי רופאים, גם אני התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה ועזבתי מהר מאוד, הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא יודע על מה לדבר איתם, כי על מה אני אדבר עם הצוות הזה, שיש לנו כאן לפנינו חיים? הם יודעים מה זה מוות, הם גם יודעים, בצורה חיצונית, להיכנס לזה יותר. אני אפילו לא יודע איך, כי זה אומר להביא להם חשיבות במה שהם עושים, במה שהם עוסקים, אני מפחד שמהמילים שלי הם ירגישו כאילו "מי זה בא לספר להם על זה, כשיום יום הם נמצאים גם בחיים וגם במוות, ומרגישים את עצמם או כעליונים או בחוסר אונים כלפי אנשים".

אני לא יודע, לא חשבתי על זה, על מה אני צריך לדבר? להשתדל לקשור ביניהם קשר יותר גדול בצוות? לספר להם שבקשר ביניהם, כשהם ניגשים לכל חולה וחולה, בזה תלוי הגורל של החולה והגורל הרוחני שלהם גם כן? לחולה זה הגורל הגשמי ולהם זה הגורל הרוחני. אולי אתם תשאלו ואיכשהו, בשאלות קצרות ובתשובות, אנחנו נמצא איזו דרך.

ניצה: הנושא הזה עלה פתאום במיוחד לדיון בעקבות מקרה טרגי שקרה באחד מבתי החולים, והוא הושיב את כל הצוותים הרפואיים ונתן להם מקום לדיון, מה לעשות כדי שמצבים מהסוג הזה לא יקרו. אני לא מדברת כרגע על עניינים מקצועיים, כי יש כמובן תמיד את ועדות הביקורת שבודקות את העניינים המקצועיים ובוחנות האם יש מספיק מיטות, האם יש מספיק רופאים, האם יש מספיק אנשי צוות, אלה הם הדברים הטכניים.

בסופו של דבר אני מדברת על היכולת של האדם, כי גם זה נושא שעולה לדיון, איך כל אדם יכול להביא את הטוב שבו, את היכולת הכי גבוהה שיש בו דווקא בתוך צוות כזה שעוסק כל יום וכל רגע בהצלה של חיים. דווקא לנוכח העובדה שכולנו עובדים מאוד קשה ויש איזו עייפות שכבר מתגברת ומתמשכת, איך להפוך את הצוות הזה כאיזה גורם שיכול להעניק כוח? אנחנו יודעים שכשיש כוח בקבוצה אז כל אחד פתאום מתעלה, פתאום הוא מקבל כוחות מאיפה שקודם הוא היה כבר סחוט.

כן, זה ברור.

ניצה: האם אפשר להתחיל למשל אפילו את השיחה מהמקום הזה, של איך לארגן רמת קשר חדשה בינינו, איזו רמה שלא הייתה קודם? זה לא סתם שיתוף פעולה קר, אלא משהו שהוא יותר חם, שהוא נוגע כבר בפן האנושי.

אורן: צריך גם לזכור שאותו סטודנט, אותו אנחנו מייצגים כאן באולפן, הוא בעצמו רופא, ומדובר על זה שהוא רוצה לדבר עם החברים שלו לצוות. אלה הם לא אנשים זרים, הוא לא בא להם מהשמים, נחת אליהם, או שהוא חייזר. הוא בשר מבשרם, הם כבר עובדים ביחד כצוות כמה שנים והוא פשוט מרגיש שאפשר לשפר. זה לא שאין ביניהם שיתוף פעולה, יש ביניהם, ובמיוחד בצוותים האלה אי אפשר בלי שיתוף פעולה, זה מובן, אבל הוא מרגיש שהחיבור שעליו הוא לומד אצלנו זה משהו עוד יותר מתקדם, והוא רוצה לקדם אותם במקצת מהמקום הזה.

דווקא מפני שאני מכיר את הרופאים, אז כל כך קשה לי להתחיל לדבר איתם, על מה? על הנשמה, או עד כמה שכוח החיבור ביניהם יכול לעזור להם בצוות? הם עובדים בצוות, הם מרגישים את זה. מאיפה הם יקבלו כוח, חומר דלק להתקשר לצוות חזק, מה יהיה המניע שלהם? מאיפה יהיה חומר הדלק?

ניצה: נכון.

זה לא מהאמונה, מלהשיג דברים נעלים יותר. מאיפה הם ייקחו כוח להיות בצוות יותר מקושר, לעבוד בהתגברות על עייפות ועל המצב הסחוט הזה. מה יהיה המניע שלהם? אם הם לא מצפים לתשלום מהעליון, אז אני לא יודע.

אורן: אותו רופא למד אצלנו שההתפתחות מקדמת לכיוון של אינטגרציה ברמה יותר ויותר גבוהה, יותר ויותר עמוקה, יותר ויותר מתקדמת. הוא הבין את הרעיון הזה. הוא רוצה לקדם את הצוות הזה, בצעד אחד, בשני צעדים. ברור לכולם, גם לו וגם לכל האנשים שעובדים בצוות, בטח ובטח בתחומים כאלה, שאם הם יהיו יותר מחוברים הכול ילך יותר קל, יהיה פחות לחץ, וההצלחות יהיו יותר גדולות. זאת אומרת, זה במקרה צוות שלא צריך לשכנע אותו שלהיות יותר מחוברים זה יותר טוב, ברור למה זה יותר טוב. פה אתה רואה את התשלום במקום, מה שנקרא, גם מבחינת התוצאות בחיי אדם וגם מבחינת ההרגשה של כל אחד ואחד.

עכשיו, בוא נלך פשוט את הצעד הראשון. מה לדעתך הפעולה הראשונה שהוא יכול לעשות כדי להגדיל במשהו את רמת היחסים וההתקשרות ביניהם, ממצב של שיתוף פעולה רגיל למצב של קשר קצת יותר מחובר? בוא נתחיל בשאלה כללית, מה ההבדל בין שיתוף פעולה לבין הרגשה שאנחנו מחוברים. מה ההבדל?

אז אני שוב אומר, מהו התשלום?

אורן: התשלום הוא, שיהיה פחות לחץ בעבודה, פחות סטרס, פחות מועקה נפשית על כל אחד ואחד. הרי אנחנו יודעים שהרופאים זו אוכלוסייה שהיא בסיכון בעצמה להתאבדויות וה' ישמור, כל מיני דברים בגלל הלחצים. אם כל אחד ירגיש קצת הקלה במתח, כבר הרווחנו הרבה, אפילו רק מהמקום הזה הפרטי האישי, פחות לחץ כזה שהורס את האדם.

אז השאלה הראשונה שלי היא, מה ההבדל בהגדרות, בין שיתוף פעולה רגיל, לבין מצב של חיבור פנימי בין אנשים?

שיתוף פעולה רגיל זה כמו שנגיד במכונה, שבה כל החלקים עובדים בצורה נכונה לפי הבנה טובה, מקצועית, שכולם תלויים בכולם וצריכים לבצע את העבודה ממש כמו במנוע. שהרבה חלקים זזים אבל זזים טוב, יפה, בהתקשרות נכונה. אבל זה מנוע, זה דומם.

אם אתה מדבר כבר על כך שאתה מכניס את האנשים לעבודה משותפת ואתה רוצה להביא להם את הדרייב הזה המיוחד, לחץ והתעניינות והתרגשות, התפעלות דווקא מהעבודה המשותפת, אז כאן אתה כבר צריך להביא להם באמת כוח, מרץ, משיכה ודחיפה להשתתפות הדדית זה עם זה. וכל אחד רוצה לא בצורה פורמאלית, אלא ממש מעוניין מאוד להיות בשיתוף עם האחרים ולעשות את העבודה שלו במקסימום התקשרות נכונה פנימית, רגשית ומקצועית עם כל אנשי הצוות.

אבל הבעיה, שהמאמצים האלה דורשים הרבה אנרגיה.

אורן: איזה סוג של אנרגיה?

פנימית. העיקר אנרגיה פנימית של האדם, שהוא מחפש במה הוא יכול לעזור לחברים והחברים לו, והם עובדים במצב שהם כולם מרגישים זה את זה עוד לפני הפעולות, וכל פעולה ופעולה הם כבר מרגישים אותה. ואז הם כבר מבינים לא בצורה מקצועית מה כל אחד צריך לעשות, אלא בדחף פנימי, מאיפה הם ייקחו לזה מרץ, מאיפה הם ייקחו לזה אנרגיה.  

אורן: אמרת דבר מקסים, שהם יכולים להרגיש אחד את השני ולדעת אפילו בלי מילים מה צריכה להיות הפעולה הבאה?

כן, בטח. אבל זה שייך גם למקצוע, אם הם מקצוענים הם מבינים את זה, אבל אנחנו מדברים על נטייה עוד יותר פנימית.

אורן: מהי הנטייה הזאת?

שהיא לא מכנית. נתתי דוגמה לכן במנוע, שכל החלקים עובדים בצורה שאין שום בעיה, אף אחד לא מאחר ואף אחד לא עושה איזו פעולה ללא צורך. אבל יש כאן השתתפות רגשית, מטרתית מכל אנשי הצוות להשלים את השני. זאת אומרת, שכל אחד היה רוצה גם להיות במקום השני ולעשות את כל העבודה, וכך כל אחד ואחד נמצא בזה וזה נקרא "בשיתוף". אחרת זה שיתוף סתם של קבוצת מקצוענים.

ניצה: כשדיברת על החיבור, הרגשתי שאתה בעצם מדבר על כל אחד, שצריך להשלים את השני, כמו השלמה הדדית.

 כן.

ניצה: אם אני חלק מהצוות, במה אני צריכה להשלים את האחר?

ברצון שלי להשלים את העבודה של הזולת, של החבר שלי בצוות. להשלים את העבודה שלנו בעצם כך, שהעבודה תהיה מושלמת ואני רוצה לעשות את זה. אין לי מילים כל כך [להסביר], זה לא שאנחנו עושים את זה [סתם], זה ברגש, זה בנטייה, זה בהרגשת הקשר בינינו כאחד, שאנחנו צריכים להרגיש את עצמנו שאנחנו בעצם מנגנון אחד.

כי יש מכניזם כזה, מערכת שאנחנו כולנו יחד, ופשוט כל אחד ואחד רק מטעם המנגנון הזה האחד מבצע כרגע את הפעולה שלו. אבל כל אחד ואחד לא פועל לפי זמנו ולפי רוחו במה שצריך, אלא הוא גם פועל מטעם מנגנון אחד.

ניצה: זאת אומרת, שבעצם כל אחד מאנשי הצוות הוא פועל כלפי הצוות כולו. הוא רואה את הצוות כיחידה אחת.

כן. מצד הצוות ולמען הצוות.

ניצה: מטעם הצוות ולמען הצוות.

כן.

ניצה: זאת אומרת, זה לא בדיוק אחד מול אחד, אלא אחד מול כל הצוות.

כן.

ניצה: איזה כוח הוא נותן לצוו, בזה שהוא נותן את המאמץ שלו?

הוא נותן בזה את הלב שלו. הוא רוצה ואם היה אפשר הוא היה מוכן להשלים כל העבודה במקום כל הצוות. אלא הוא מבצע את החלק שלו מפני שזה מה שנתנו לו לעשות, וגם אסור לו לעשות יותר מזה, רק את החלק שלו. אחרת הוא גם בחוסר וגם בעודף והוא יבלבל את העבודה המשותפת.

אורן: אמרת משפט מאוד מרגש, "אם היה אפשר הוא היה עושה הכול במקום כולם".

כן. כך כל אחד מהם צריך להרגיש.

אורן: זה הרגשה של חיבור בין אנשים?

כן, אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד.

אורן: התמונה מאוד רגשית של קשר הדדי מאוד עמוק. אם היה אפשר הייתי עושה הכול במקומם.

כן.

אורן: יפה. הבנתי שזה נקרא חיבור בתוך צוות.

זה חיבור מפני שברצון הזה הוא נמצא בכל אחד מהם, וככה כל אחד מהם נמצא ברצון הכללי שלהם, ובזה, במאמץ הזה הם בונים את הקבוצה, הם בונים את האיחוד הווירטואלי ששורה עליהם מלמעלה ועושה מהם מושג אחד.

אורן: דבר קצת על המושג החדש שהכנסת "הקבוצה". אם כל אחד מתייחס ככה לצוות, נוצרת ישות חדשה שקוראים לה "קבוצה"?

כן.

אורן: תתאר קצת את הישות הזאת. מה יש בה מבחינה רגשית, מבחינה שכלית?

הישות הזאת, כשאנחנו מדברים על האחד, היא שורה למעלה מהם, נמצאת למעלה מהם, היא עוטפת אותם, מחבקת אותם, חובקת אותם, והישות הזאת היא מתחילה להעניק לכל אחד מהם הרגשה אחת, שהם כולם אחד. כאילו "איש אחד בלב אחד" זה מה שהם בעצמם.

אורן: נגיד שבצוות שלנו נתקדם לזה קצת, האם כל אחד בצוות, אתה, אני וניצה לצורך הדוגמה, נרגיש תוספת כוחות?

קודם כל אתם מרגישים בזה תוספת כוחות. וחוץ מזה, אתם תרגישו בזה תוספת כוח מיוחד עליון, כי אתם משתדלים להיות כאחד. ואחד, יחיד, מיוחד זה כוח שהוא נמצא בכל הטבע, בכל היקום, בכל העולם והעולמות, וכמה שאנחנו מתאימים את עצמנו אליו, להידמות לו, אז אנחנו בזה מקבלים את הכוח הזה לרשותנו, ובזה אנחנו יכולים כבר לטפל בחולה ואנחנו נרגיש בזה באמת תועלת גדולה גם בטיפול בעבודה, גם בכוחות שלנו, עד כמה שיהיה לנו יותר הבנה והצלחה.

אורן: לגבי הדבר שאמרת קודם, שכל אחד צריך להרגיש שהוא היה רוצה ומוכן, אם היה אפשר, להחליף את כולם בכול. לעשות הכול במקום כולם.

כן.

אורן: התחושה הזאת היא לא מלחיצה? זה עומס, לא?

לא. על ידי זה שהם מתחברים ביניהם בצורה כזאת, כל אחד מהם פתאום מרגיש שיש לו כוחות על, אין לו שום עייפות. הוא מתחיל לראות את העבודה שלהם כעבודה אחת, שהיא בכלל מלאה תוכן עליון, כי הם מתקשרים כדי להיות אחד. שכאן פנדמיה, וחולה, ומצב, והכול, זה רק סיבה חיצונה למה שהם יכולים כאן לייצב מושג "אחד".

אורן: ואם בקבוצה כזו פתאום נוצר קונפליקט?

כעיקרון זה לא יכול להיות.

אורן: נגיד שקרה משהו.

כן.

אורן: איך הם צריכים להתייחס לקונפליקט שנוצר ביחסים ביניהם?

הם מיד מתעלים מעל הקונפליקט שוב להיות כאחד.

אורן: תפרט לי את התהליך, מה הם צריכים לעשות כשלב ראשון אם קרה איזשהו פיצוץ?

הם צריכים להשלים זה את זה.

אורן: מה זה אומר?

פשוט מאוד. אם נגיד מישהו, משהו שם קורה, אז הם מיד מכסים את התקלה הזאת בקשר ביניהם, ביחס ביניהם, כך שכולם רוצים לכסות את זה, "על כל פשעים תכסה אהבה". 

אורן: מה הם עושים עם הרגשות הלא טובים? נגיד שאצלנו בצוות קרה חס ושלום משהו, אפילו טרגי, עשינו איזושהי טעות ואני מרגיש שזה פשלה של ניצה. וניצה מרגישה שלא, זה אני. ונוצר איזה פיצוץ וכל הצוות שלנו, נגרר לתוך הטרגדיה הזאת, והיחסים נהיו על הפנים.

התהליך הזה של לכסות, תפרט לי אותו, תן לי אותו בפרוסות, כרגע היחסים גרועים, מה צעד ראשון?

הצעד הראשון, שאנחנו צריכים כמה דקות לדבר בינינו על זה שמה שקורה זה קורה לא מאיתנו, ואין כאן אשם, אף אחד מאיתנו, אפילו ניצה לא אשמה, אלא אנחנו כולנו מכסים את התקלה הזאת בינינו, כי אנחנו רואים בזה לא תקלה שלנו, אלא שהיא נגרמת מלמעלה, ממש מלמעלה, מאותו כוח אחד שאנחנו רצינו להשיג, אז אותו כוח האחד הוא עכשיו מראה לנו עד כמה שאנחנו עוד לא אחד.

ולכן אנחנו צריכים על אותה התקלה להתגבר ולהתחבר בחיבור עוד יותר מוצלח, צמוד, ואז אנחנו מגיעים לצוות עוד יותר מאוחד, ומתקשרים לכוח האחד היותר גדול שבינינו, ונגיע להצלחות עוד יותר גדולות. וכשמשיגים את זה אז יכול להיות שיתגלה עוד ועוד ועוד, כל פעם תתגלה איזו תקלה. אבל אנחנו מתחילים לראות שהתקלות האלה גורמות לנו ליתר חיבור, חיסרון יותר להתחבר, מגלים לנו את התקלות האלו, ואז אנחנו רואים את התקלות האלה כדברים הכרחיים בדרך, שאנחנו מעליהם דווקא יכולים להיות בחיבורים המתגברים.

ניצה: אני פתאום הרגשתי ביחס לצוות הזה, שכל יום שאני באה לעבודה, אני צריכה כאילו ליצור, אפילו כמו להתניע רכב. אני מתניעה, ואני צריכה פתאום להתחבר לצוות. מה הפעולה הראשונה שאני מגיעה בבוקר לצוות כזה כדי ליצור את ההתחברות, את ההתקשרות כדי באמת לעבוד כגוף אחד?

זה כמו שאנחנו עושים התנעת של מנוע. אנחנו מעבירים את העבודה מדומם, למשהו שעובד. כך אנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות איזשהו חיבור, אולי קצת לשיר, קצת לדבר. לרופאים יש כמה דקות של התאספות כזאת לפני העבודה, וזהו. גם אנחנו צריכים לעשות את זה, ולהזכיר לכולנו מה אנחנו רוצים לעשות, איך אנחנו מתקדמים כל אחד וכולנו יחד דווקא על פני העבודה הקשה הזאת.

ניצה: זאת אומרת, יש איזושהי פעולת התנעה שאנחנו צריכים להתניע כל יום, אפילו ממש קוראים לזה ככה, "פעולת התנעה" כדי להתחבר לצוות, ואז במשך כל היום אנחנו עובדים כצוות אחד.

כן.

ניצה: ואז העבודה שלנו כל פעם בעצם, גם אם אנחנו מרגישים שמשהו מהרוח יורד, היא כל פעם להתניע מחדש ושוב, וככה כל פעם לחמם את המקום. זאת בעצם העבודה הקבועה שלנו.

כן. בדיוק.

אורן: שאלה אחרונה אולי. לגבי הישות הזאת החדשה שנוצרת, שקראנו לה "קבוצה", יש הרבה קבוצות בעולם. אם אני מבין נכון, מה שמיוחד בקבוצה כזו, בהתקשרות כזו, זה האינטגרציה המיוחדת בין כולם.

כל אחד מתחיל להרגיש שהוא משיג את האינטגרציה הזאת. הוא לא ירצה לעזוב את הקבוצה הזאת.

אורן: למה?

כי דווקא בצוות הזה הוא מתחיל להרגיש שכאן יש מושג אחד, שכולנו מתחברים כאחד. זה רווח גדול מאוד.

אורן: אמרת שבקבוצה הזו הם יתחילו להרגיש לא סתם תוספת כוחות ויותר כוח לפעול, ומעל לעייפות ומעל לכל, אלא הם גם ירגישו שאיזשהו כוח אינטגראלי בא והופך אותם לישות אחת.

כן.

אורן: הכוח הכללי הזה של הטבע, לזה הכוונה?

כן.

אורן: זאת אומרת, האינטגרציה הקטנה פה אצלם בתוך הצוות יוצרת איזו התאמה לאינטגרציה הגדולה שיש?

אלא לשם מה אתה חושב שקורית לנו כל הפנדמיה הזאת הגלובאלית?

אורן: בשביל מה?

שאנחנו סוף סוף נגיע לכזה דבר, שכולנו שייכים לצוות אחד שמטפלים בחולה אחד, שזה כולנו, כל האנושות, ושאנחנו נתעלה מעליו למושג אחד.

אורן: זה מקסים. הזמן שלנו נגמר, לצערנו. מה נעשה?

נעשה.